בראשית אבגוסט שליחַנו מטה החַיִל לשׂידוד־מערכות בּבּוּדיאַטיצ’י. עיירה זו נכבשה בידי הפולנים בראשית המלחמה – אך עד מהרה הוצאנוה מידם. החטיבה נכנסה בשערי העיירה עם שחר; אני הגעתי בצוהריים. הטוֹבות שבדירות היו תפוסות, בחלקי עלה מורה של בית־ספר. בחדר נמוך, שבּוֹ עמדו עביטי־עץ, ובהם עצי־לימון נושאי־פרי, ישב בכורסה זקן משוּתּק. לראשו היתה מגבעת טירוֹלית עם נוצה דקה; זקן אפור ירד על חזהו, הזרוּע אפר. הוא מצמץ בעיניו ומלמל איזו בקשה. לאחר שנתרחצתי, הלכתי למטֶה וחזרתי בלילה. מישקא סוּרוֹבצֵב, שַמַש־המַטֶה, קאזאק מגליל אוֹרֶנְבּוּרג, העמידני על נסיבות המקום: מלבד הזקן המשותק, נמצאו כאן בעין בתו, טוֹמִילִינָה ייליזאבייטה אַלכסייבנה, ובנה, ילד כבן חמש, מישאַ, בן־שמו של סוּרוֹבצב; הבת, אלמנתו של קצין, שנפל במלחמה עם הגרמנים, נוהגת בכשרוּת, אך לאיש מהוּגן, כפי הידוע לסורובצב, עשויה היא להתמסר/
– ניַשֵׁב את העניין, – אמר, הסתלק למיטבח והחל לקשקש שם בכלים; בת המורה סייעה לו במלאכתו. אגב מעשה־הטבּחוּת סח לה סורובצב תוקף עלילות־גבורתי, מעשה שמיגרתי בקרָב שני קצינים פולנים, וגודל הכבוד־והיקר, שחולק לי השלטון הסובייטי. נענה לו קולה המאוּפק, החרישי של טוֹמילינה.
– היכן מקום מנוּחתך? – שאלה סורובצב בעת הפרידה. – אַת הקריבי מישכּבך אלינו כפי האפשר, שבשר־ודם אנחנו…
הוא הביא החדרה חביתה בתוך מחבת־אדירים והציגה על גבי השולחן.
– מִתְרַצָה, – אמר אגב ישיבתו, – אלא שלבּה לפיה לא יגלה…
וכהרף־עין קול לחישה כבושה, וקול רשרוש, וקול רגליים רצות בכבידוּת ובזהירות מילאו את חלל־הבית. עוד אנו אוכלים את לחם־החירוּם הקצוב לנו, והביתה החלו נוהרים זקנים בקבּיהם, זקנוֹת, שראשיהן מכורבלים ברדידים. מיטתו של מישא הקטן הועתקה בגרירה לחדר־האוכל, לחוֹרשת הלימונים, בצד כורסתו של סבא. האורחים החלושים, שהתקינו עצמם להגן על ייליזאבייטה אלכּסייבנה מפני חילוִּל־כבודה, נצטופפו ונתגודדו, ככבשׂים לעת סוּפה, ולאחר שהתריסוּ את הדלת, היו משחקים חֶרֶש בקלפים כל הלילה, נוקבים שיעורי “הַחָסֶר” ועוצרים נשימתם עם כל רשרוש קל. מאחורי הדלת הזאת נטרדה שנתי מתוך אי־הנוֹחוּת ומתוך המבוכה, ובכליון־עיניים חיכיתי לאוֹר הבוקר.
– להווי ידוע לך, – אמרתי לטומילינה, כשפגשתיה בפרוזדור, – להווי ידוע לך, שגמרתי את הפאקוּלטה למישפטים והנני נמנה עם אותם המכוּנים אנשים משכּילים…
היא עמדה דהוּמה, צנוּחת־ידיים, בשיכמיה ארוכּה נוּסח־ישן, שכאילו נוֹצקה על גיזרתה הדקה. בלא ניד־עפעף הישירו מבטן אלי עיני־תכלת, שנתרווחו ונתנוצצו בדמעותיהן.
לאחר יומיים היינו לידידים. הפחדים וחסרון־הידיעה, שבהם שרויה היתה משפחת המורה, משפחת אנשים טובים וחלשים, רבו עד אין שיעור. פקידים פולנים נטעו בלבּם את האמוּנה, כי בבאַרבּאַריות ותימרות־עשן נחרבה רוסיה, כחורבּן רומא בשעתו. שמחת־ילדים רְהוּיָה אחזתם, כשסיפרתי על לנין, על מוֹסקבה, שבה מתחולל העתיד בסערה, על התיאטרון האמנוּתי. בערבים היו נכנסים אצלנו גיניראלים בולשביסטיים בני כ"ב, שזקניהם צהצהבּים וסבוכים. מעשנים היינו סיגריות של מוסקבה, אוכלים את ארוחת־הערב, שהיתה מכינה ייליזאבייטה אלכסייבנה מצורכי־המזונות הצבאיים, ושרים שירי סטודנטים. מכוּפף בכורסתו היה אחוז־השיתוק מקשיב באוות־נפש, והמיגבעת הטירולית נתנועעה לפי קצב זימרתנו. כל אותם הימים היה הזקן חי במתוך המתמכות לתקוות־פתאום סוערת וסתוּמה, וכדי שלא יהא דבר מעיב את אושרו, השתדל להעלים עינו מאותו אבק התהדרות בצמאון־הדמים, שהיה בנו, ואותה פשטנות קולנית, שבה מתַרצים היינו בעת ההיא את כל בעיות־העולם.
לאחר שינוצחו הפולנים – כך הוסכם במועצת המשפחה – יעקרו אנשי בית טומילין למוסקבה: את הזקן נרפא אצל פרופיסור מפורסם, ייליזאבייטה אלכסייבנה תלמד בקוּרסים, ואת מישקא נכניס לאותו בית־ספר ב“בריכות הפאטריארך”, שלפנים למדה בו אמו.העתיד נראה כקנייננו הפרטי שאין עליו עוררין, המלחמה — תכוּנה סוערת לאוֹשר, והאושר עצמו – טבע בּרייתנוּ. פרטיו – הם לבדם לא נתלבנו כל צורכם, ובדיונים עליהם עברו הלילות, לילות אדירים, כְשֶׁבְּדַל־נר נשתקף בבקבוק הגדול והכהוּי של הסאַמוֹגוֹן. ייליזאבייטה אלכּסייבנה שעלתה כפורחת היתה מַאֲזִינָתֵנוּ האילמת. מעודי לא ראיתי יצוּר רגשני, דרוֹרָני והססני יותר ממנה. בערבים היה סורובצב הערמוּמי מַסיעֵנו בדוּפַנית מעשה־מיקלעת, שהופקעה עוד בקוּבּאן, אל הגבעה, שבו הואר באש השקיעה ביתם הנטוש של הנסיכים גוֹנְסִיוֹרוֹבסקי. הסוסים הכחוּשים, אך ארוכים וגזעיים, רצו שכם אחד נהוגים במושכות אדומות; עָגיל שאנן נתנודד באוזנו של סורובצב, מיגדלים עגולים צצו מן התעלה, שנתכסתה במפת פרחים כתומה. חומות מנותצות שׂרטטו בשמיים קו עקום, שנתבּטבּט מדם כעין אבני־האודם, שיח של וורד־הכּלב הצניע את גרגיריו, ומַדרֵגָה של תכלת, שריד של גֶרֶם־המעלות, שבו עלו לפנים מלכי פולין, הבהיקה בשיח. יום אחד, בשבתי עליה, משכתי אלי את ראשה של ייליזאבייטה אלכסייבנה ונשקתיה. היא נתרחקה לאִיטה, נזדקפה, ובאחוז ידיה בחוֹמה, נשענה אליה. היא עמדה בלי נוע, מסביב לראשה שנסתמא רַחש חֶרֶג של אור ושל אבק, לאחר מכן, בהקשיבה כביכול למשהו, נרעדה טומילינה והרימה ראשה; אצבעותיה נעתקו מן החומה; במבוכה ובהרחבת־הצעד היא ירדה במרוצה. קראתיה, ולא נעניתי. למטה, סרוח בדוֹפַנית הקלועה, ישן סורובצב אדום־הלחיים. בלילה כשהכל נרדמו, התגנבתי לחדרה של ייליזאבייטה אלכסייבנה. היא קראה, והספר שבידה מופלג ממנה: היד, שצנחה על השוּלחן, נדמתה כלא־חיה. לקול הדפיקה הפכה ייליזאבייטה אלכסייבנה פניה וקמה ממקומה.
– לא, – אמרה, ועיניה נעוצות בי, – לא, יקירי, – ובלפתה את פני בזרועותיה החשופות, הארוכות, נשקתני נשיקה מתעצמת, ללא הפסק, ללא מלים. טרטוּר הטלפון בחדר הסמוך הדפנו זה מזה. הקורא היה שליש המַטֶה.
– אני יוצאים למסע, – אמר בטלפון, – פקודה לבוא אל מפקד החטיבה…
אצתי בגילוי־ראש, רוּץ ותקוֹע את הניירות אילך ואילך. מן החצרות הוצאו הסוסים, בקול צווחה דהרו הפרשים בתוך האפלה. מפי מפקד־החטיבה, שהיה חוֹגר את חמילתו במעוּמד, שמענו, כי הפולנים הבקיעו את החזית בשערי לוּבּלין, וכי הוטל עלינו לעשות מעשה איגוּף. שני הגדודים עמדו לצאת למסע כעבור שעה אחת. הזקן שהקיץ עקב אחרַי בחרדה מתחת לעלוותו של עץ־הלימון.
– הבטיחה־נא, שתשוב, – כפל אמירתו, וראשו מרעיד עליו.
ייליזאבייטה אלכסייבנה, שכיתפה פרוונית על גבי לסוטה של לילה העשויה מלמלה, יצאה החוצה ללוותנו. בעלטה עבר בדהרת־פראים אסכדרון סמוי מן העין. ליד מִפְנֵה־הדרך אל השדה החזרתי פני לאחורי – ברכינת־גופה היתה טומילינה מיטיבה את ירכיתו של הילד, שעמד לפניה, ואורה המתקטע של המנורה, שהיתה דולקת על אדן־החלון, ניגר על צווארה הגרמי והענוג…
משעשינו מאה קילומטר בלא סילוּק־מסעוֹת, נתחברנו עם דיביזית הפרשים ה־14, ואגב הדיפת האויב התחלנו להסתלק. היינו ישנים איש באוכפו. בשעת החניות היינו צונחים לארץ, סחוּפי־שינה, ובמתיחת הרסן היו הסוסים גוררים אותנו, את הישנים, על פני אדמת־השלף. היו ימים של תחילת הסתיו ושל גשמי גאליציה, הניתכים בבלי קול. דחוסים ומצוּפּפים כמין גוף מדובלל ודומם, היינו הולכים עקַלקַלוֹת ועגַלגַלוֹת, מטמשים לתוך כיס־האש, שקשרו הפולנים, ונחלצים ממנו. תחושת־הזמן נסתלקה מאתנו. כשחנינו ללינת־לילה בכנסיית טוֹלשצ’ינסק, לא העליתי על דעתי כלל, שאנו שרויים בריחוק עשר פרסאות מבּוּדיאַטיצ’י. העמידני על כך סוּרוֹבצב, הֶחטַפנוּ מבט זה לזה.
– הצרה היא, שהסוסים תש כוחם, – אמר בעליצות, – שאילמלי כן, אנו סרים לשם…
– אי אפשר, – עניתי לו, – ירגישו בהעדרנו בלילה…
ואנו נסענו. אל אחורי אוּכפנו נקשרו ברצועות המתנות: נְצִיב סוכר, רוֹטוֹנדה, שפרוותה אדמונית, וּגדי חי, בן שבועיים. הדרך עברה בתוך יער מלוחלח ומתנענע, כוכב של פלדה נידח בין צמרות האלונים. בפחות משעה אחת הגענו ברכיבה אל העיירה, השרופה בטבּוּרה, המגוּדשת מכוניות־משא שהלבינו מאבק־קמח, כלי־ריתמה של תותחים ושברי יצוּלים. בלי לרדת מעל סוסי, דפקתי על החלון המוּדע – עננה צחורה נישאה על־פני החדר. כדרכה תמיד, – בלסוטית־של־מלמלה, שתחרימה מדולדל, – יצאה טומילינה במרוצה אל האכסדרה. בידה החמה אחזה בידי והביאתני הביתה. בחדר הגדול היו כְּבָסים של גבר מתייבשים על עצי־הלימון השבורים, אנשים שלא ידעתים שכבו על גבי מיטות, שהוצבו צפופים בלא רווחים כבבית־חולים. בשרבוב פיסות־רגליהם המזוהמות, בפיותיהם, שנתאבנו בעקמימות, צועקים היו מתוך שנתם ונושמים בשקיקה וברעש גדול. את הבית תפשה וַעֲדַת־השָׁלָל שלנו, בני משפחת טומילין צוּמצמו בחדר אחד.
מתי תסיענו מכאן? – שאלה ייליזאבייטה פטרוֹבנה, שהיתה לוחצת את ידי.
הזקן שהקיץ היה מרעיד בראשו. מישא הקטן אימץ אליו את הגדי והשתפך בצחוק־של־אושר בבלי קול. מעליו, בהתרברבות, עמד סורובצב, והיה מנער מתוך כיסי הסַרְבָּלַיִם הקאזקאקיים שלו דרבונות, מטבעות מנוּקבים, משרוֹקית קשורה בפתיל צהוב שזור. בבית זה, שכבשתו לעצמה ועדת־השלל, לא היה מקום להסתתר, ואנו פרשנו עם טומילינה אל מוּסַף־הקרָשים, שלעת חורף היו אוצרים בו תפוחי־אדמה ומסגרות של כוורות. שם, במטמוֹרת, ראיתי, כמה קטלנית, כמה בלתי־נמנעת היתה דרך הנשיקה, שתחילתה ליד טירת הנסיכים לבית גונסיורובסקי…
סמוך לעלות השחר התדפק על דלתנו סורובצב.
– מתי תסיענו מכאן? – אמרה ייליזאבייטה אלכסייבנה, ועיניה מצוּדדות.
החרשתי מלהשיב ושמתי פני הביתה, כדי להיפרד מן הזקן.
– הצרה היא, שאין פנאי, – גדר סורובצב הדרך בעדי, – שֵׁב, נִסַע…
הוא דחפני החוצה והקריב את הסוס. טומילינה הושיטה לי את ידה שהוּצנה. כדרכה תמיד היה ראשה זקוף. הסוסים, שהחליפו כוח במשך הלילה, פרצו ברהיטה, בתוך הסבך השחור של האלונים עלתה החמה הנאפדת־אש. חדוות הבוקר מילאה את ישוּתי על גדותיה.
ביער נחשפה קרחת, הדהרתי את סוסי, ובהפכי את פני לאחורי, קראתי אל סורובצב בקול:
– יכולתי לשהות עוד מעט… הקדמת להבהילני…
– ולא הקדמתי כלל, – השיב והיה מתקרב אצלי ומפשר בידו את הענפים הרטובּים, המשירים ניצוצות, – אילולא הזקן, הריני מבהילך קודם לכן… אלא שנשטף הזקן בשיחה, נתעצבּן, גנח מגרונו והחל צונח הצידה… קפצתי אליו, מביט – מת, נפח נפשו…
היער בא אל קיצוֹ. יצאנו לשדה חרוש שאין בו דרך. נתרומם סוּרוֹבצב קמעה והיה מביט לצדדין, משָׁרקֵק ומרחרח מגמת־פנינו הנכונה, ובשאפו אותה עם האוויר, נתכופף ופרץ בדהירה.
כיוונו את השעה. באסכדרון היו מעירים את האנשים. השמש חיממה והבטיחה יום שחוּן. בבוקר ההוא עברה חטיבתנו את גבולה הממלכתי של מלכות־פולין לשעבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.