רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לפני ימים רבים, באחד מערבי סתיו האפלים, שטתי על פני הנהר הסיבירי הזועפים. פתאום, כשנטה הנהר הצדה, נצנצה לפני אורה מתחת ההרים החשכים.

הנה היא מתנוצצת — בהירה, חזקה, קרובה לגמרי…

ברוך ה׳ — קראתי בשמחה. — עוד מעט ונגיע עד המלון.

המלח הפנה את ראשו, השקיף מעל שכמו אל האורה וחזר שוב לחתור במשוטו.

— עוד רחוק!

אנכי לא האמנתי לדבריו: הנה האורה נצבת לנגד עיני, מציצה מבעד האופל נעדר־הצורה. אבל המלח צדק. לסוף נוכחתי, כי אמנם רחוקה היא.

כך טבעם של נגוהות הלילה, להתקרב, לנצח את החושך, לנצנץ, לתת תקוה טובה ולמשוך, אחרי שנראות כל כך קרובות. נדמה, כי רק עוד שתים, שלוש חתירות במשוט והנסיעה נגמרה… ואולם באמת רחוקה היא האורה.

ועוד זמן רב שטנו על פני הנהר השחור כדיו. חגוים וצורים נגלו לפנינו, התקרבו והתרחקו ואחרי כן נשארו מאחורינו ואבדו כמרחק אין סופי. והאורה עודנה עומדת לה לפנים, מתנוצצת ומושכת אליה. — הנה היא כל כך קרובה, ואף על פי כן כל כך רחוקה.

תדיר אני נזכר בנהר השחור ההוא, שהרי סלעים מאפילים עליו, ובניצוץ החי ההוא. אורות רבות לפני זו וגם אחריה משכו לא רק אותי בלבד, כי נדמו לנו כל כך קרובות. ובכל זאת החיים עודם בין סלעים זועפים, והאורות רחוקות, רחוקות…

ובכל זאת… ובכל זאת לפנינו אורות!


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות