רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

א.

חלום זה חלם מקר המסכן, אותו מקר, שלפי המשל הידוע, כל הפגעים באים עליו.

מולדתו — הכפר הנדח צ׳לגן — נמצא באיזו פנה נשכחה בטיגה1 היאקוטית הרחוקה. אבות מקר ואבות אבותיו הצליחו לכבוש מהטיגה רצועת אדמה קפואה, ואף על פי שהיער הזועף עוד עמד כצר ואויב, הם רוחם לא נפלה עליהם. על פני המקום שנחשף נראו גדרות, גרנות וערמות, נבנו “יורטות”2 קטנות מעלות עשן. ולסוף התנשא כדגל נצחון, על הגבעה באמצע הכפר, מגדל הפעמונים, וצ׳לגן נעשה למושבה גדולה.

אולם כל אותו הזמן שאבות מקר ואבות אבותיו נלחמו בטיגה, שרפוה באש וכרתוה בקרדמות, ירדו הם עצמם והיו לפראי אדם. בקחתם להם נשים מבנות היאקוטים קבלו מהם את לשונם ואת מנהגיהם. הרשמים האופיים של המשפחה הרוסית הגדולה נמחקו לאט לאט עד שאבדו כליל.

איך שהוא, מקר עוד זכר היטב, כי הוא אכר, תושב צ׳לגן. פה נולד, פה גדל ופה קוה למצוא גם קבר. הוא התגאה בזה, ולפעמים היה קורא לאחרים בשם “יאקוטים טמאים”, אף על פי שלא נבדל מהיאקוטים בהרגליו ולא באופן חייו. ברוסית דבר מעט ובשגיאות, התלבש בעורות של חיות ולרגליו נעל “טורבאסים”, ברוב הימים הסתפק בפתא עם מי תה, הכבושה בתבנית לבנה, ובימי חג או במקרים יוצאים מן הכלל היה אוכל שמן מבושל כפי שהיה לפניו על השולחן. ידע לרכב היטב על גבי פר, ובמחלתו היה פונה לעזרת שמן3, שהיה משתדל להפחיד את המחלה בחרי אף וחריקת שנים ולגרשה מתוך גוו של מקר.

עבודתו של מקר היתה נוראה, חי חיי עני, סבל רעב וקור. האם היה לו איזו מחשבות שהן, מלבד דאגותיו התמידיות על דבר הפתא והתה?

כן, היו.

כששתה לשכרה, היה בוכה. מה חיינו — קרא מקר — הוי, אלהים! מלבד זאת היה אומר לפעמים, שהוא רוצה לעזוב את הכל וללכת אל “ההר”. שם לא יחרוש ולא יזרע, לא יחטוב ולא יוליך עצים וגם לא יטחן דגן בטחנת יד. שם ידאג רק להצלת נשמתו. איזה הר הוא, איפה הוא — לא ידע בדיוק. הוא ידע, ראשית כל, שיש הר כזה, ושנית שהוא רחוק, רחוק, כי מפה לא יוכל גם הפקיד הגדול להשיגו, ושם לא יצטרך לשלם מסים.

בהיותו במצב של פכחות, חדל מהרהר בדבר הזה, אולי מפני שהכיר שאין אפשרות למצוא את ההר הנפלא ההוא, אך בהיותו בסום, היה מעיז לשאוף ללכת שמה. אמנם חשב בלבו, אפשר שלא ימצא את ההר המבוקש ויתעה להר אחר, ואז יאבד לגמרי, ובכל זאת הוסיף לשאוף. ואם לא הוציא את שאיפתו לפעולה הרי זו בודאי משום שהטטרים־הגרים מכרו לו יי״ש מקולקל, שהושם בו, להגדיל מרירותו, טבק פשוט, מזה היה סר כוחו והיה נופל למשכב.

 

ב.

המעשה היה בערב חג הלידה, ומקר ידע כי חג גדול הוא מחר. והצמאון ליי״ש תקף אותו, אך לא היה במה לקנות. הלחם כבר אזל מאסמיו. מקר היה חייב כבר לסוחרי המקום ולטטרים. והנה מחר חג גדול, אסור לעבוד, ומה יעשה אם לא ישתה לשכרה? והרעיון הרע הצר לו מאוד. מה חייו, אם ביום החג הגדול של החורף אי אפשר לו להריק בקבוק אחד של יי״ש?

ורעיון מוצלח עלה על לבו. הוא קם וילבש את מעיל השער הקרוע. אשתו החזקה, שהצטיינה בגידיה העבים, באומץ לבה וגם בכיעורה, ידעה את כל המצאותיו של בעלה, שאמנם לא היו עמוקות ביותר, והבינה גם עכשיו למה הוא מתכון.

— אנה, שוב? שוב אתה אומר לשתות יי״ש לבדך?

— הסי! אקנה בקבוק אחד. מחר נשתהו יחד. — הוא חבט אותה מתוך חבה בשכמה חבטה חזקה כל כך, עד שהתנועעה אנה ואנה, וירמוז לה בעיניו בערמה. לבה של אשה! היא אמנם ידעה, שבעלה ירמה אותה גם הפעם, ובכל זאת נכנעה מפני לטוף הבעל.

הוא יצא, תפש את סוסו באורוה, הקריבו אל עגלת החורף וירתמהו. מהרה הוציא הסוס את בעליו מתוך החצר. שם עמד והביט כשואל לאחור אל מנהיגו, שישב תפוש במחשבותיו. אז משך מקר במושכה שמצד שמאל והטה את הסוס אל קצה הכפר.

בקצה הכפר ממש עמדה יורטה קטנה. ממנה ומשאר היורטות, התרומם למעלה־למעלה עשן, העולה מתוך המוקד, וכסה כענן לבן, העובר גלים, גלים, על פני הכוכבים הקרים והירח הבהיר. האש התנוצצה בשמחה מבעד לקרח הכהה. בחצר היה שקט.

פה ישבו אנשים זרים שבאו הנה מארץ רחוקה. איך נתגלגלו האנשים ההם הנה, איזו סערה נשאה אותם והביאתם אל נשיה זו, לא ידע מקר וגם לא בקש לדעת, אך הוא היה אוהב לעשות עמהם עסקים, כי הם לא לחצו אותו ולא עמדו הרבה על המקח.

בכניסתו ליורטה, נגש מקר תיכף אל המוקד והושיט אל האש את ידיו הקפואות.

— טשה! — קרא מקר, ברצותו להביע בזה את הרגשת הקור.

האנשים הזרים היו בבית. על השולחן דלק נר, אף על פי שלא עשו כלום. אחד שכב על מטה, הוציא מפיו טבעות עשן והסתכל דומם איך שהתפתלו באויר, ולפי הנראה קשר אליהן את נימי המחשבות הארוכים, שעלו אז על לבו, והשני ישב אל מול המוקד וגם כן הסתכל דומם, איך לחכו לשונות האש את גזרי העצים.

— שלום! — קרא מקר, להשבית את הדומיה, שכבדה עליו.

הוא, כמובן, לא ידע איזה יגון לחץ את לבבות האנשים הזרים, איזו זכרונות התרוצצו במוחם בערב ההוא, איזו צורות נגלו להם בצבעי האש והעשן. מלבד זאת, היו לו דאגות שלו.

האיש הצעיר שישב על יד המוקד הרים ראשו והביט אל מקר במבט נבוך, כאילו לא הכירו. אחר כך הניע בראשו והתרומם מהר מכסאו.

— אַ, שלום, מקר! יפה מאוד. התשתה עמנו תה?

הצעה זו מצאה חן בעיני מקר.

— תה? שאל — אמנם זהו יפה!… טוב מאוד! מצוין!

הוא מהר להתפשט. בהסירו את מעילו השעיר ואת כובעו, הרגיש את עצמו יותר חפשי. ובראותו כי במיחם לחשו הגחלים, פנה אל הצעיר בשפיכת שיח:

— אני אוהב אתכם באמת. כל כך אוהב, כל כך אוהב… בלילות אינני ישן…

האיש הזר הפנה את ראשו, ועל פניו נראה חיוך מר.

— אוהב? — אמר הצעיר. — מה אתה רוצה?

מקר התחיל לגמגם.

— יש עסק, — ענה ואמר. — ואתה מאין נודע לך?… טוב. אשתה מתחילה תה ואחר אגיד.

אחרי שהתה הוצע כבר לפני מקר על ידי אדוני הבית עצמם, חשב לנכון לדרוש עוד דבר.

— האין צלי? אני אוהב — אמר מקר.

— אין.

— נו, אין דבר — אמר מקר כמפייס. — בפעם אחרת אוכלנו… האם לא כן? — שנה את דבריו בשאלה. — בפעם אחרת?

— טוב.

מעכשיו העלה מקר בדעתו, שיש לו חוב עליהם חתיכת צלי. וחובות אלה לא אבדו אצלו לנצח.

כעבור שעה ישב שוב על עגלתו. הוא השיג רובל שלם, במכרו למפרע חמש עגלות עצים בתנאים נוחים בערך. אמנם הוא נשבע שבועי שבועות, שלא יוציא את הכסף ביין, אבל בלבו חשב לעשות אחרת ובלי אחור. ומה בכך? העונג הנשקף לו הרחיק ממנו מוסר כליות. הוא גם לא חשב על זה, שאחרי סבאו ינחל מכות אכזריות מיד אשתו הנאמנה על אשר רמה אותה.

— לאן, מקר? — קרא בשחוק האיש הזר, בראותו כי סוסו של מקר תחת ללכת ישר, הטה שמאלה, אל המקום ששם ישבו הטטרים.

— עמוד, עמוד! הרואה אתה, הסוס הארור אנה הוא נוסע! — השתדל מקר להצטדק ויחד עם זה משך בחזקה במושכה שמצד שמאל ובסתר הצליף על הסוס בידו הימנית.

הסוס הפקח הניע ברגש את זנבו ויוסף ללכת לאט אל המקום הדרוש, ומהרה נאלמה חריקת העגלה עם שער הטטרים.

 

ג.

אצל שער הטטרים עמדו אסורים סוסים אחדים, ועליהם אוכּפים גבוהים של היאקוטים. בתוך הבית הצר עמד אד מחניק. עשן חריף של טבק גרוע כסה את חלל הבית כמו בענן, ורק לאט לאט יצא דרך הארובה. על יד השולחנות ישבו על הספסלים יאקוטים. על השלחנות עמדו כוסות יי״ש. במקומות אחדים נתאספו משחקים בקלפים. פני האורחים היו מזיעים ואדומים. עיני המשחקים היו מביטות במבט פראי אל הקלפים. בפנה ישב לו על התבן יאקוט שכור, התנועע הנה והנה, ושר לו את שירתו שאין לה סוף. מגרונו הוציא קולות פראיים וצרודים, ושנן באופנים שונים, כי מחר חג גדול והיום הוא שכור.

מקר מסר את הכסף וקבל בקבוק יי״ש. הוא שם אותו בכיסו, ובהתחמקו מעיני זרים עבר אל פנה חשכה. שם מלא כוס אחר כוס וגמען אחת אחת עד גמירא. היי״ש היה מר, מהול במים, עד כדי שלשת רבעים ויותר. תחת זאת לא חסו על הטבק. בכל רגע נפסקה נשימתו של מקר ולנגד עיניו רחפו עגולים אדומים. מגרונו יצאו גם כן אותם הקולות הצרודים שאין להם טעם. הוא שר, כי מחר חג וכי היום בלע חמש עגלות עצים.

בתוך כך נעשה הדחק גדול יותר ויותר בתוך האוהל.. נכנסו אורחים חדשים מהיאקוטים, שבאו להתפלל ולשתות את יין הטטרים. בעל הבית ראה שעוד מעט לא יהיה מקום לכל האורחים, יצא ממקומו ובחן בעיניו את כל הקהל. מבטו חדר עד הפנה החשכה וראה שם את היאקוטי ואת מקר.

הוא נגש עד היאקוטי, תפשו בצאורונו והשליכו מתוך הבית. אחר כך נגש אל מקר. לו, כמו שיאות לבן כפרו, חלק יותר כבוד: פתח לפניו את הדלת ומגבו נתן לו דחיפה חזקה, עד שמקר עף מהבית דרך הפתח, וחוטמו נתקע ישר אל תוך ערמת השלג.

קשה להגיד, אם הרגיש מקר את עצמו נעלב מיחס כזה. הוא הרגיש שלשרוולו נכנס שלג וגם פניו כוסו בשלג. הוא קם איך שהוא מהערמה וברגלים כושלות הלך אל סוסו.

הלבנה כבר עלתה למרום. “הדב הגדול” (כוכב ידוע) החל להוריד את זנבו למטה. הקור התגבר. לעתים התרוממו בצד צפון מתוך הענן השחור, כחצי עגול, עמודי אש של ראשית הזוהר הצפוני.

הסוס, שהבין, לפי הנראה, את מצב אדוניו, שב בזהירות ובתבונה הביתה. מקר ישב על עגלתו וחזר על שירתו, מתנועע כקנה. הוא שר, כי הוא שתה חמש עגלות עצים וזוגתו תחלק לו מכות. הקולות שהתפרצו מתוך גרונו חרגו ונאנקו באויר הערב בעצב ויגון כל כך, עד שהאיש הזר, שעלה בעת ההיא על היורטה לכסות את המעשנה, נתרגש משירת מקר והעצבות דכאה את לבו, ובשעה זו העלה הסוס את העגלה על הגבעה, שמשם נראתה כל הסביבה. השלג התנוצץ מזוהר הלבנה השפוך עליו. לעתים נעשה אור הלבנה כהה, השלג חשך, ועליו נשפך אור הזוהר הצפוני. למקר נגלה משם המקום הקרח שעל יד עצם הטיגה על גבעת ימלחה, שמאחוריו העמיד מקר מלכודת לצוד ציד חיה ועוף.

הדבר הזה שנה את הליכות מחשבותיו. הוא התחיל לרנן, כי במלכודת שלו נלכד שועל. מחר ימכור את עורו, וזוגתו לא תכהו עוד.

באויר נשמע הצלצול הראשון של הפעמון. באותה שעה נכנס מקר אל ביתו. ראשית כל הודיע לאשתו, כי במלכדתו נלכד שועל. הוא שכח שזוגתו לא שתתה יי״ש עמו יחד, ולכן התפלא מאוד, כי למרות הבשורה הטובה שבשר אותה, בעטה בו ברגלה בעיטה אחת חזקה בשפולי גבו. ואחר כך, בטרם שהספיק לעלות על המטה, הספיקה להוסיף לו עוד מכת אגרוף בצוארו.

ומעל לכפר צ׳לגן התנשא והשתפך למרחוק הצלצול החגיגי של יום־טוב.

 

ד.

הוא שכב על יצועו. ראשו בוער. בקרבו יקד כיקוד אש. דרך גידיו השתפכה תערובת חריפה של יי״ש וטבק. על פניו וגבו שטפו מי שלג קרים.

ה“זקנה” שלו חשבה שהוא ישן, אך הוא לא ישן. כל מחשבתו התרכזה עכשיו בשועל. הוא גם ידע בברור באיזו מקום ראה אותו, — ראה איך שהוא לחוץ בקורה הכבדה, חופר את השלג בצפרניו ומבקש להחלץ. קרני הלבנה המתפרצות דרך היער פזזו על פני העור היקר. עיני השועל התנוצצו לנגדו.

אי אפשר היה לו להתאפק ובקומו ממשכבו, הלך לו אל סוסו הנאמן לנסוע אל הטיגה.

מה זה? האם ידיה החזקות של הזקנה תפשוהו בצוארון מעילו, עד שהושלך שוב אל המטה?

לא, הוא כבר מאחורי הכפר. העגלה חורקת על פני השלג הקשה. צ׳לגן כבר מאחוריו. מאחוריו נשא אויר הצלצול החגיגי של פעמון הכנסיה. ושם במקום שמשחיר האופק נראו צללי שורות של יאקוטים רוכבים בכובעיהם הגבוהים והמחודדים למעלה. היאקוטים ממהרים אל הכנסיה.

ובתוך כך השתפלה הלבנה, ולמעלה בטבור השמים נראתה עננה לבנה והתחילה להזריח בצבעים שונים בברק פוספורי, ואחרי כן כאילו נבקעה, נמתחה, וממנה נמשכו רצועות אשים בעלות צבעים שונים, בעוד שהעננה מצד צפון, הדומה לחצי עגול, חשכה עוד יותר. היא נעשתה שחורה, יותר שחורה מהטיגה, שאליה קרב עכשיו מקר.

הדרך התפתלה בין שיחים קטנים וצפופים. מימין ומשמאל התנשאו גבעות. ככל אשר הוסיף לנסוע, היו העצים גדולים יותר ויותר. הטיגה היתה עבה. היא עמדה שותקת ומלאה רז. העצים הערומים התכסו בכפר דק, לבן ככסף. האור הרך, שהתפרץ דרך צמרת העצים, עבר עליו וגלה פעם בקעה קטנה כסוית שלג, ופעם פגרי ענקי היער שנכרתו בגרזן ושנתכסו גם הם בכפור דק. רגע — והכל טבע שוב במצולות החשך, ממלכת דומיה ורז.

מקר עמד. במקום ההוא, כמעט על הדרך, עמדו מלכדות שונות. שלש, שלש קורות כבדות וארוכות, תמוכות במוט מאונך ונשענות בתחבולות ערמה וקשורות בחבלי־שער דקים.

אמנם המלכדות ההן היו של אחרים, אך השועל הלא יכול להלכד גם במלכודת זרה. מקר מהר לרדת מהעגלה, העמיד את הסוס והקשיב רב קשב.

בטיגה לא נשמע כל רשרוש, רק מהכפר הרחוק, שכבר נסתר מעיניו, נשמע צלצול הפעמון.

אין ממי לפחד. בעל המלכדות, אלישה הצ׳לגני, שכנו ושונאו בנפש של מקר, היה עכשיו בודאי בכנסיה. לא נראו כל עקבות על השטח החלק של השלג שירד זה לא כבר.

הוא נכנס אל תוך היער — אין כלום. השלג חורק תחת הרגלים. הקורות עומדות שורות שורות, כשורות של כלי תותח, שפיותיהם פעורים וממתינים בשתיקה.

הוא עבר הנה והנה — אך לשוא. אז נטה שוב אל הדרך.

אולם — הס!… קול רשרוש נשמע. בתוך היער נראה עור אדמדם, והפעם במקום אור וכל כך קרוב!… מקר ראה בהסב אזני השועל המחודדות. הזנב המכוסה שער רב התנועע מצד אל צד, כמפתה את מקר להכניסו אל תוך היער. הוא התחמק בין גזעי העצים אל המקום ששם עמדו המלכדות של מקר, ומהרה התפשט ביער קול חרש של מכה חזקה. מתחילה נשמע כקול מקוטע וחרש, ואחר כך כאילו התפשט תחת מכסה הטיגה עד אשר אבד בתוך העמק הרחוק.

ולבו של מקר פעם בקרבו: מכה זו הרי היא מנפילת הקורה.

והוא מהר אל המקום החשוף שהוא בידיו כרת שם את העצים. משני הצדדים עמדו שם העצים כסויים בכפור ומתחת — שביל צר, שבסופו עמדה והמתינה הקורה, המוכנה לנפול. ושם לא רחוק…

אך הנה על השביל, קרוב לקורה, נראתה רגע דמות אדם, נגלתה ונסתתרה. מקר הכיר בה את אלישה הצ׳לגני. הוא ראה את גויתו הרחבה, הכפופה קדימה, והליכתו כהליכת דוב. נדמה לו למקר, כי פניו השחורים של אלישה שחרו עכשיו עוד יותר, ושניו הגדולות נגלו עוד יותר.

למקר חרה מאוד על הדבר הזה. ״הנה נבל! הוא בא להוציא מתחת מלכדתי!" אמנם זה לא כבר הלך הוא בעצמו לחפש בין המלכדות של אלישה, אך, כמובן, יש הבדל בזה. וההבדל הוא — כי אז כאשר הלך הוא לחפש בין הקורות של אחרים, היה מפחד פן יתּפש וכאשר באו אחרים לחפש בין קורותיו, היה הוא כועס ורוצה לתפוש את כל הנוגע בקנינו.

הוא ימהר ישר אל הקורה הנופלת. שם היה שועל. ואלישה גם הוא מהר שמה. צריך להקדים לגשת לפניו.

הנה הקורה מונחת. השועל חפר בצפרניו את השלג, כמו שנראה לו לפני זה, והביט לנגדו בעיניו החדות והבוערות.

— טיטימה![4] — זהו שלי, — קרא מקר לאלישה.

טיטימה! — נשמע כמו הד קולו של אלישה. — זהו שלי.

שניהם רצו כאחת ובמהירות, אחד רצה לעבור את השני, ושניהם התחילו להרים את הקורה, ולשחרר את השועל. כאשר הרימו את הקורה, התרומם גם השועל. הוא קפץ ואחר כך עמד והביט אל הצ׳לגנים במבט של צחוק לעג. ואחר כך כפף את פיו, לקק את המקום ששם לחצה אותו הקורה ובשמחה רץ קדימה כשהוא מניע בחן את זנבו.

אלישה אמר לרוץ אחריו, אבל מקר תפשו מאחוריו בכנף בגדו.

— טיטימה! — קרא מקר. — זהו שלי, וימהר לרוץ אחרי השועל.

— טיטימה! — נשמע שוב כמו הד קולו של אלישה, ומקר הרגיש, כי זה תפש בו בבגדו וכרגע מהר לרוץ קדימה.

מקר קצף. הוא שכח את השועל וירץ אחרי אלישה.

הם מהרו את מרוצתם יותר ויותר. ענף עץ סלק את הכובע מעל ראש אלישה, אך לא היה זמן להרימו. עוד מעט ומקר השיגו בקריאה של כעס. אך אלישה היה תמיד ערום יותר ממקר המסכן. הוא עמד פתאום, הפך את פניו והשח את ראשו. מקר נפגע בבטנו בראשו של אלישה ונפל אל תוך השלג. ובאותו זמן חטף אלישה את כובעו של מקר מעל ראשו ויסתר בין עצי הטיגה.

מקר התנשא לאט, לאט. הוא הרגיש את עצמו מנוצח ואומלל. רוחו היתה מדוכאה מאוד. השועל היה כמעט בידו, ועכשיו… נדמה לו, כי שם בסתר החורש הניע השועל שוב בזנבו, כלועג לו ואחרי כן נעלם לגמרי.

והלילה חשך. מהעננה החורת נראתה רק שאריתה ברום השמים. היא כמו נמוגה לאט, לאט ורק קרני הזוהר הצפוני ההולכות וגועות עוד הפיצו אור קלוש, כאילו מתוך עיפות ותוגה.

על פני גוו של מקר שנתחמם שטפו זרמי שלג נמס, שדקרו את בשרו. השלג בא אל תוך שרוולו, אל תוך צוארון מעילו, וימס וישטף על כל גופו וגם עד “טורבאסיו” הגיע. אלישה הארור גזל ממנו את כובעו. כפפותיו נשרו ונפלו ממנו באיזה מקום. מצבו היה רע מאוד. ידע מקר כי הקור איננו אוהב לשחק עם הבריות, שבאים אל הטיגה בלי כובע ובלי כפפות.

הוא הלך כבר זמן רב. לפי חשבונו היה כבר צריך לצאת מיַמֵלחה ולראות את מגדל הפעמונים. אך משום מה הלך והסתובב בטיגה. היער חבק אותו בזרועותיו, כמכשף, ולא נתן לו לצאת. מרחוק עוד נשמע צלצול הפעמון החגיגי. נדמה לו למקר, שהוא הולך וקרב אליו, ובאמת הלך ונתרחק. וככל שהצלצול נשמע יורד ושפל, כך הוסיף היאוש להתגבר בלבו.

הוא היה עיף ומדכא. ברכיו כשלו. גויתו המֻכָּה דאבה מאוד. נשימתו קצרה. ידיו ורגליו נקפאו. ראשו המגולה כאילו נלחץ בחשוקי ברזל לוהט.

— אנכי אמות! — חשב מקר בלבו לרגעים ויוסף ללכת הלאה.

הטיגה שתקה. היא רק סגרה בעדו מאחריו כאילו מתוך עקשנות של איבה, ולא נתנה לקו אור או לאיזו תקוה שהיא לחדור אליו.

— אנכי אמות — קרא מקר לנפשו.

הוא נחלש כבר לגמרי. עכשיו חבטו אותו העצים הצעירים בענפיהם ללא כל נימוס, הכוהו בפניו וישמחו לאידו. במקום אחד חשוף מעצים עברה במרוצה ארנבת, ישבה על רגליה האחוריות, הניעה באזניה הארוכות, שכתמים שחורים בקציהן, והתחילה להתרחק, כשהיא מביטה אל מקר בבוז גמור, וכאילו נתכונה לפרש לו, שהיא יודעת שזהו אותו מקר, המכין מלכדות מרמה בטיגה, ללכוד בהן ארנבות ולהאבידן מן העולם. אך כעת היא לועגת לו.

ולמקר היה רע מאוד. ובעת הזאת התעוררה הטיגה, והתעוררה לרעתו: עכשיו גם העצים הרחוקים פשטו את ענפיהם הארוכים אל השביל שעבר בו מקר, ויתפשוהו בשערותיו, הכוהו בעיניו, בפניו. תרנגולי הבר יצאו מקנם הנסתר והביטו אליו בסקרנות בעיניהם הסגלגלות, וביניהם רצו תרנגולי־לבנה, שזנבותיהם פשוטים וכנפיהם פרודות, וספרו בכעס ובקול רם לרעיותיהם על מקר ותעתועיו. לסוף נראו למרחוק אלפי פיות של שועלים. הם שאפו רוח והביטו בלעג אל מקר, כשהם מניעים באזניהם החדות.

והארנבות עמדו על כפותיהן הארוכות וישחקו שחוק גדול, כשהן מספרות זו לזו שמקר תועה, ולעולם לא יצא מן הטיגה.

דבר זה כבר הגדיש את הסאה.

— אנכי אבוד! — חשב מקר והחליט לגמור את הדבר עכשיו.

הוא שכב על השלג.

הקור התחזק. הנגוהות האחרונים של הזוהר הצפוני דעכו באור קלוש ונמתחו על פני השמים, כשהם מביטים מבעד צמרות העצים אל מקר. ההד האחרון של צלצול הפעמון הגיע לאזנו מרחוק.

הזוהר הצפוני דעך ויכבה. הצלצול נדם.

ומקר מת.

 

ה.

הוא לא הרגיש איך קרה הדבר הזה. ידע כי איזה דבר צריך שיהיה, וחכה לו… אך מאומה לא יצא.

באותו שעה הכיר שהוא מת, ולכן שכב בהכנעה בלי נוע, שכב זמן רב, עד שסוף סוף פקעה סבלנותו. כבר היתה חשכה גמורה סביבותיו בשעה שבעט בו מי שהוא ברגלו. הוא הפך את פניו ופקח את עיניו העצומות.

עכשיו עמדו העצים מסביב בהכנעה ובשקט, וכאילו התבוששו ממה שעשו לו קודם. האלות השעירות שלחו את כפותיהן הרחבות והמכוסות שלג והתנועעו לאט, לאט. גם באויר נפלו דומם גרגרי שלג נוצצים.

הכוכבים הטובים והבהירים נשקפו ממרומי השמים הכחולים דרך הענפים הצפופים וכאילו לחשו זה אל זה: הנה מת המסכן…

על יד גופו של מקר, עמד הגלח הזקן איבן ובעט בו ברגלו. מעילו הרחב מכוסה שלג. והיה הדבר לפלא, כי זה הגלח איבן כבר מת לפני שנים אחדות.

הוא היה גלח טוב. הוא לא נגש מעודו את מקר, גם לא דרש כסף בעד תפלותיו וברכותיו. מקר בעצמו קצב לו שכרו בעד טבילת הילדים ובעד התפלות, ועכשיו נזכר בבושה, כי לפעמים שלם לו מעט ולפעמים לא שלם כלום. הגלח איבן לא נעלב מזה. הוא דרש רק אחת: בכל פעם צריך היה להעמיד לו בקבוק יי״ש. ואם למקר לא היה כסף, אז שלח הגלה לקנות בכספו הוא, והם שתו יחדו. הגלח היה שותה תמיד עד שהגיע למדרגת שכרון גמור, אך גם בשכרותו היה מגיע להרמת יד רק לפעמים רחוקות וגם זה לא בחזקה. אז היה מקר מוליך אותו מסכן חדל אונים הביתה ומוסרו לאפיטרופסות אשתו הגלחית.

אכן היה זה גלח טוב, אך הוא מת מיתה לא יפה. פעם אחת כשיצאו כל בני הבית, והגלח נשאר שכור מוטל במטתו, עלה על לבו לעשן. הוא קם ממקומו וכשהוא מתנועע נגש אל האח הגדולה והבוערת לקחת משם גחלת למקטרתו. אבל מתוך שהיה שכור יותר מדי נכשל ונפל לתוך האש. כששבו בני הבית מצאו, כי מהגלח נשארו רק הרגלים.

הכל הצטערו על מותו של הגלח הטוב, אך מכיון שרק הרגלים נשארו, אי אפשר היה להשאירו במשרתו הכבודה. ולפיכך קברו את הרגלים, ובמקומו מנו גלח אחר.

כעת עמד הגלה איבן בשלמותו, כמו שהיה בטרם נשרף, לפני מקר ובעט בו ברגלו.

— קומה נא, מקר — קרא ואמר. — נלכה נא.

— אנה אלך? — שאל מקר ברוגז. הוא חשב, כי לאחר שמת, חובתו לשכב במנוחה ואין לו כל צורך לתעות עוד בטיגה, בתהו לא דרך. ואם לא כך — למה היה צריך למות?

— נלך אל “הטויון” (הדיין) הגדול.

— למה לי ללכת אליו? — שאל מקר.

— הוא ישפט אותך, — ענה הגלה בקול עצוב ובקצת רחמנות.

זכר מקר, שלאחר המיתה צריך אדם ללכת לאיזה מקום לעמוד למשפט. שמע שמועה זאת פעם בכנסיה. שמע מינה, הגלח צדק בדבריו. צריך לקום.

ומקר התנשא, כשהוא מנהם באפו, כי גם לאחר מיתה לא ניתנה מנוחה לאדם.

הגלח הלך בראש ומקר אחריו. הם הלכו ישר. העצים חלקו להם כבוד ונטו הצדה לפנות להם הדרך. הם הלכו לצד המזרח.

מקר ראה בתמיהה, כי עקבות הגלח לא נראו על השלג. בהביטו אל תחת כפות רגליו ראה כי גם מעקבותיו אין רושם. השלג היה נקי וחלק כמפה.

ומחשבה עלתה על לבו, כי עכשיו יפה לו ללכת לבקר את מלכדות שכניו, כי איש לא יכיר את צעדיו, אך הגלח, לפי הנראה, הרגיש במחשבת מקר, פנה אליו ויאמר:

— חדל! אינך יודע איזה עונש צפוי לך על מחשבות כאלה.

— נו, נו! — קרא מקר ברוגז. — הנה גם לחשוב אסור. למה נעשית לקפדן כל כך?

הגלח הניע בראשו וילך הלאה.

— הרחוק הוא המקום? — שאל מקר.

— רחוק, — ענה הגלח בעצבות.

— ומה נאכל? — שאל מקר בדאגה.

— אתה שכחת, — ענה הגלח, בפנותו אליו, — כי מת, ואין לך עוד צורך באכילה…

בעיני מקר לא מצאה תשובה זו חן. אמנם טוב הוא הדבר כשאין מה לאכול, אבל אם כך, צריך היה לשכב במנוחה, כמו ששכב אחרי מותו, אך ללכת וללכת כל כך רחוק ולבלתי לאכול כלום, הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו. והוא התחיל לזעוף שוב.

— אל תתרעם!

— טוב, — ענה מקר כנעלב, אך בקרב לבו הוסיף להתרעם על הסדרים המקולקלים: מכריחים את האדם ללכת ומונעים ממנו אוכל! איפה נשמע כדבר הזה!

הוא לא היה שבע רצון בלכתו אחרי הגלח. והם הלכו, לפי הנראה, הרבה. אמנם מקר לא ראה את השחר, אולם משארכה לו הדרך, נדמה לו, שהם הלכו כבר שבוע שלם. כל כך הרבה הרים ונחלים עברו; נהרות ואגמים; יערות ובקעות. כשהיה מקר מביט לאחור, נדמה לו שהטיגה בעצמה קפצה לאחור וההרים הגבוהים המכוסים שלג נמוגו בחשכת הלילה והסתתרו מאחרי האופק.

הם כאילו התנשאו יותר ויותר. הכוכבים נראו כאילו הם יותר גדולים ויותר בהירים. ואחר כך, מאחורי שיא ההר, נראה קצה הלבנה, שכבר ירדה ובאה. היא כאילו נחפזה ללכת, אך מקר והגלח השיגוה. אחר כך התחילה לעלות שוב באופק. הם הלכו כעת על מקום ישר וגבוה מאוד.

עכשיו היה אור — הרבה יותר מאשר בתחילת הלילה. וזה היה כמובן, מפני שהתקרבו עכשיו יותר אל הכוכבים, שהיו גדולים כתפוחים והאירו ונוצצו מאוד, והלבנה נראתה כשולי חבית־זהב גדולה והאירה כשמש על כל המישור מהקצה עד הקצה.

על המישור נראה כל גרגר שלג. הרבה דרכים הוליכו אל המקום ההוא, וכולם התאחדו יחד אל המזרח. על פני הדרכים הלכו ונסעו כל מיני בריות למלבושיהם ולסוגיהם.

פתאום, כשהסתכל מקר בכוכב אחד, נטה מן הדרך וירץ אליו.

— עמוד, עמוד! — קרא הגלח, אך מקר גם לא שמע. הוא הכיר את הטטרי, שלפני שש שנים גנב ממנו את סוסו הטלוא ולפני חמש שנים מת. עכשיו רכב הטטרי על הסוס ההוא, שהיה רץ כחץ מקשת. מפרסותיו עפו ענני אבק־שלג, שהתנוצצו בשלל צבעים של קרני הכוכבים. מקר התפלא בראותו את הרכיבה הנחפזה הזאת, בראותו שאפשר לו להשיג ברגל כל כך בנקל את הטטרי הרוכב. אולם הטטרי, כשראה את מקר מרחק אילו צעדים ממנו, עמד בחפץ לב. ומקר התנפל עליו בחמה שפוכה.

— נלך אל זקן הכפר, — קרא לטטרי. — זהו סוס שלי. אזנו הימנית חתוכה לשנים… הביטה, נוכל שכמותו! הוא רוכב לו על הסוס, ובעל הסוס הולך ברגל כקבצן.

— המתן! — ענה הטטרי — אין צורך ללכת אל הזקן. — אתה אומר שהסוס הוא שלך, הואל נא וקחהו! סוס ארור! גם הרגלים מעבירות אותי. לטטרי נכבד לא נאה לרכב עליו.

והטטרי כבר רצה לרדת, אך הגלה נחפז לגשת אליהם ולתפוש את מקר בידו.

— כלום אינך רואה, שהטטרי אומר לרמותך?

— אכן לרמות הוא רוצה! — קרא מקר בהניעו בידיו. — הסוס היה יפה, סוס עובד וכשר, נתנו לי במחירו ארבעים רובל בהיותו עוד בן שלש. לא, חביבי! אם השחת את הסוס, אנכי אשחטהו והיה בשרו למאכל. ואתה תשלם לי במזומנים. שמא סבור אתה, כי אם טטרי הנך, אין לך משפט?

מקר התלהב ודבר בקול רם, בכונה לאסוף סביבו קהל רב, מפני שתמיד היה ירא את הטטרים, אך הגלח הפסיקו.

— הס, הס, מקר! אתה שוכח עדיין כי מת… למה לך הסוס? וכי אינך רואה כי ברגל אתה ממהר ללכת מהטטרי הרוכב? הרוצה אתה לנסוע אלף שנים?

מקר הבין עכשיו למה רצה הטטרי למסור לו את הסוס.

— עם רמאי! — חשב מקר ואחר פנה אל הטטרי: — טוב! רכב לך על הסוס, ואנכי אערוך תלונה אל בית־המשפט.

הטטרי הוריד את כובעו בכעס על ראשו והצליף את הסוס. הסוס דהר. גושי שלג נזרקו מתחת פרסותיו, אך כל זמן שמקר והגלח עמדו על מקומם לא נתרחק הטטרי מהם גם שעל אחד. הוא ירק בכעס ופנה אל מקר:

— שמע, ידידי, האין לך עלה טבק? אני רוצה מאוד לעשן, והטבק שלי כבר אפס זה שנים ארבע.

— הכלב הוא ידידך, ולא אני, — ענה מקר בכעס. — רואה אתה: גנב את הסוס ועוד מבקש טבק. גם אם תאבד לגמרי לא ארחמך.

בדברו את הדברים האלה, הלך לו מקר לדרכו.

— לא טוב עשית, שלא נתת לו עלה טבק, — אמר לו הגלח איבן. תמורת עלה זה היה הדיין מנכה לך שם במשפטך לא פחות ממאה עונות.

— מדוע לא אמרת לי זאת מקודם? — קרא מקר בכעס.

— עכשיו כבר עבר המועד ללמדך. צריך היית לדעת זאת מפי הגלחים שלך לפנים, בעת שהיית חי.

מקר כעס. מהגלחים לא למד כלום. הם קבלו את המס ואף לא למדוהו מתי צריך לתת לטטרי טבק ולקבל תמורתו כפרת עון. הנקלה היא — מאה עונות! וכל זה תמורת עלה אחד של טבק! זהו עסק נפלא.

— המתן! — קרא מקר. — אנו דיינו בעלה אחד, וארבעת הנותרים אמסור תיכף להטטרי ותמורת זה ינכו לי ארבע מאות עונות.

— הביטה לאחור — אמר הגלח. מקר הביט והנה מאחוריו ערבה ריקה ולבנה. רק כהרף עין נראה הטטרי שם בקצה האופק כנקודה אחת קטנה. נדמה לו, כי אבק לבן מתנשא תחת פרסות הסוס, אך כעבור רגע גם נקודה זו נתעלמה.

— נו, נו, — אמר מקר, — טוב יהיה גם בלי טבק. האינך רואה? הוא קלקל את הסוס לגמרי. ארור יהיה!

— לא — ענה הגלח, — הוא לא קלקל את סוסך, אך הסוס הוא גנוב. וכי לא שמעת מפי זקניך, כי על סוס גנוב לא תרחיק לנסוע?

מקר אמנם שמע כזאת מפי הזקנים, אך הואיל ובמשך ימי חייו ראה לעתים קרובות, כי הטטרים הרחיקו לנסוע על סוסים גנובים וגם עד שערי העיר הגיעו, לא האמין עוד בדברי הזקנים. עכשיו הוא רואה אמנם בעליל, כי גם הזקנים אומרים לפעמים דבר אמת.

ויעבור מקר בלכתו על פני רוכבים רבים, שדהרו בחפזון גדול כמו הרוכב הראשון. הסוסים עפו כצפרים, הרוכבים היו מכוסים זעה, ואף על פי כן היה מקר עוברם בלכתו ומשאירם מאחריו.

רובם היו טטרים, אך לפעמים היו גם מאזרחי צ׳לגן העיקריים. אחדים רכבו על פרים גנובים ויאיצו בהם במקלות.

מקר הביט על הטטרים בשנאה, ובכל פעם נהם באפו, כי ענשם קל הוא מחטאם. אבל משנפגש עם האזרחים הצ׳לגנים, עמד ונכנס עמם בשיחה של רעות: אלה היו ידידים, ואף על פי שהם גנבים. לעתים הראה גם את השתתפותו בצערם בזה, שהרים איזה מקל והאיץ בפרים ובסוסים שימהרו ללכת, אך בצעדם צעדים אחדים, והנה הרוכבים נראו מאחוריו, כנקודות שקשה להכירן.

הבקעה נראתה כאילו אין לה סוף. הם העבירו כמה רוכבים והולכי רגל, ובכל זאת היתה נראית כאילו היא שוממה. בין אחד מהולכי האורח ובין השני כאילו היה מרחק של מאות או אלפי־פרסה.

בין ההולכים פגש מקר בזקן אחד. לפי הנראה, היה צ׳לגני. זאת אפשר היה להכיר על פי חזות פניו, בגדו, וגם לפי הליכתו, אך מקר לא זכר אם ראהו בימיו. הזקן היה לבוש מעיל קרוע, כובע גדול עם אזנים, גם כן קרוע, מכנסי עור ישנים ונעלים קרועות מעור עגל — אך הגרוע מזה, כי למרות זקנותו, נשא על כתפיו זקנה אחת עתיקת ימים עוד ממנו, שרגליה היו סרוחות על הארץ.

קשה היה לזקן לשאוף רוח, ברכיו כשלו ונתמך בכבדות במטה שבידו. רחמי מקר נכמרו על הזקן המסכן ויעמוד מלכת, וגם הזקן עמד.

— דברה! — אמר מקר בידידות.

— לא, — ענה הזקן.

— מה שמעת?

— כלום לא שמעתי.

— מה ראית?

— כלום לא ראיתי.

— מקר שתק קצת, ואחר כך התחיל לחקור את הזקן, מי הוא ומאין בא.

הזקן אמר את שמו. זה זמן רב, הוא עצמו אינו יודע לפני כמה שנים, עזב את צ׳לגן ויעל על “ההר” להציל את נפשו. שם לא עשה כלום, אכל צמחים ושרשים, לא חרש ולא זרע, לא טחן ולא שלם מס. במותו בא לפני בית הדין העליון. השופט שאל מי הוא ומה מעשיו. הוא ספר לו כי עלה על “ההר” להציל את נפשו. טוב, אמר השופט — ואיפה היא אשתך? לך והבא את אשתך. הוא הלך אחרי אשתו והיא לפני מותה סבלה רעב, כי לא היה מי שיזון אותה, לא היה לה בית, לא פרה ולא לחם. והיא נחלשה ולא יכלה ללכת, והוא צריך עכשיו לשאת אותה ולהביאה אל הדיין.

הזקן התחיל לבכות, והזקנה דפקה בו ברגלה, כדפוק בשור, וקראה בקול חלש וזועף: שא ולך!

ורחמי מקר התעוררו עוד למראה העגום של הזקן, וישמח מאוד בלבו, שלא עלתה בידו לעלות “ההרה”. אשתו היתה גדולה מאוד בקומתה, וכבד היה עליו עוד יותר לשאתה, ואם היתה דופקת לו ברגלה, כדפוק בשור, אז בודאי היה מת מיתה שניה.

מתוך רחמים על הזקן הרים מקר את רגלי הזקנה כדי לעזור לו להעלותה ההרה, אך בעשותו שנים שלשה צעדים, היה מוכרח להוציא את הרגלים מידו, וברגע אחד נעלם הזקן עם משאו מעיניו.

בדרכו הלאה לא פגש עוד איש, שיהיה כדאי למקר לשים אליו לב ביחוד. פה היו גנבים, טעונים משא גנוביהם על שכמם, כבהמות משא, וצעדו עקב בצד אגודל. דייני היאקוטים, בריאי הבשר, התנועעו בשבתם על אוכפים גבוהים כמגדלים, כשהם נוגעים בעננים בקצה כובעיהם הגבוהים. שם רצו מהר יחד עבדים דלי בשר וקלים כארנבות. שם הלך רוצח זועף, כולו טבול בדם, ועיניו תועות במבט פרא, לשוא התגלגל בשלג נקי למחות את כתמי הדם. השלג נעשה כרגע אדום כתולע, והכתמים שעל הרוצח נגלו ביתר בהירות ובמבטו נראה יאוש פרא ובעתה. והוא הלך והלך, כשהוא מסתתר מבני האדם, המביטים אליו בפחד.

ונשמות של ילדים קטנים טסו באויר כצפרים. הן עפו בחבורות, והדבר הזה לא היה לפלא בעיני מקר. המזון הרע והגס, הרפש, אש המוקד ורוחות הפרצים הקרות שבאהלים המיתו בילדי צ׳לגן בלבד למאות. כשהגיעו עד הרוצח, מהרו להתרחק יחד הצדה, ועוד זמן רב אחרי כן נשמע באויר צלצול רועד של כנפיהם הקטנות.

מקר הרגיש בקפיצת הדרך וחשב, כי באה לו זאת עקב צדקתו.

— שמעה נא, אבא, — אמר מקר — מה דעתך? אף על פי שבחיי הייתי אוהב לשתות, הרי איש טוב הייתי. אלהים אוהב אותי.

הוא הסתכל בעינים בוחנות בגלח איבן. הוא רצה להודע דבר בערמומיותו מאת הגלח הזקן. אך הלה ענהו:

— אל תתגאה! קרוב המקום. במהרה תוכח אתה עצמך בזה.

מקר כאילו לא ראה לפני כן שהבקעה כוסתה אור. מקצה האופק נגלו קרני אור אחדות. כן עברו במרוצה על פני השמים ויכבו את הכוכבים שאורם כבר כהה. הכוכבים כבו, והירח שקע וירד והבקעה המכוסה שלג חשכה.

אז התנשאו עליה אדים ויעמדו מסביב לבקעה כצבא הכבוד.

ובמקום אחד במזרח נעשו האדים מאירים, כחיילים לבושי זהב.

ואחרי כן התנועעו העבים, והחיילים הלבושים זהב כפפו קומתם ארצה.

ומאחריהם יצאה השמש ותעמוד על תועפות ההרים המזהבים. והבקעה האירה כולה באור גדול, מעור עינים. והעבים התרוממו חגיגית, התאספו במעגל, ואחרי כן נקרעו לקרעים קרעים ובהתנועעם התרוממו למעלה.

ונדמה לו למקר, כאילו הוא שומע שירה נפלאה. היתה זאת אותה השירה, הידועה לו היטב, שבה תקדם הארץ בכל יום את פני השמש. אך מעודו לא שם מקר לב לזה, ורק עכשיו, בפעם הראשונה, הבין מה יפה היא שירה זו!

הוא עמד ושמע ולא רצה למוש ממקומו; הוא רצה לעמוד לנצח ולשמוע.

אך איבן נגע בו בשרוולו:

— נכנס — אמר אליו הגלח. הנה באנו.

אז ראה מקר, שהם עומדים אצל דלת אחת גדולה שלפני זה לא ראה אותה מפני האדים. מאוד מאוד לא רצה ללכת, אך מה יעשה? — והוא נאנס להכנע.

 

ו.

הם נכנסו לבית יפה ומרוח, ורק כאשר נכנס שמה, ראה שהקור גדול בחוץ. באמצע הבית היה מוקד נפלא מעשה חרש מכסף טהור, ושם בערו גזרי זהב, המפיצים חום לכל פנות הבית ומכניסים אותו גם לתוך העצמות. האש שבמוקד הזה לא דקרה את העינים, לא שרפה ורק חממה. ומקר רצה לעמוד פה לנצח ולהתחמם. הגלח איבן גם כן נגש אל המוקד והושיט את ידיו הקפואות.

באהל היו ארבעה פתחים, שרק דרך אחד מהם יוצאים לחוץ, ובשאר נכנסו ויצאו אילו צעירים לבושי כתנות ארוכות. מקר חשב שאלה הם משרתי הדיין. נדמה לו, שהוא ראה אותם פעם, אך אינו זוכר באיזה מקום. גם זה היה לו לפלא כי לכל משרת התנועעו מאחוריו שתי כנפים, ועל כן חשב כי בודאי יש לו לדיין הזה עוד משרתים אחרים, כי המשרתים האלה בעלי הכנפים בודאי לא יוכלו לעבור בטיגה העבה לכרות שם עצים ומוטות.

אחד המשרתים נגש גם הוא אל המוקד ובהפנותו אליו את גבו, נכנס בשיחה עם הגלח איבן.

— דבר!

— אין כלום, — ענה הגלח.

— מה שמעת בעולם?

— כלום לא שמעתי.

— מה ראית?

— כלום לא ראיתי.

שניהם שתקו ואחרי כן אמר הגלח: הנה הבאתי אחד.

— את זה הצ׳לגני?

— כן, את הצ׳לגני.

— אם כן צריך להכין את המאזנים הגדולות.

והוא יצא דרך פתח אחד לתת פקודה, ומקר שאל את הגלח, למה המאזנים הללו? ולמה דוקא הגדולות?

— דרושות המאזנים, — ענה הגלח קצת במבוכה, — לשקול את הטוב ואת הרע שעשית בחייך. אצל שאר בני האדם הטוב והרע שוים כמעט במשקלם. ורק אצל הצ׳לגנים העוונות כל כך מרובים, עד שהדיין צוה לעשות בשבילם מאזנים מיוחדות, ולהן כף אחת גדולה מאוד להכיל את העוונות.

הדברים האלה הפחידו את מקר ותפעם רוחו.

המשרתים הכניסו מאזנים גדולות ויעמידון. כף אחת קטנה של זהב והשנית — של עץ, גדולה מאוד, מתחת לכף העץ נפתח פתאום בור עמוק ואפל.

מקר נגש ובחן היטב את המאזנים, שלא תהיה בהן תרמית, אבל מצא שהן נכונות, הכפות תלויות ישר, לא התנועעו.

אמנם הוא לא הבין היטב את המאזנים מה המה, ויפה היה בעיניו להשתמש בפלס, שבו למד בימי חייו להשתמש יפה, יפה, למכור ולקנות כראוי לעניניו ביותר.

— הדיין הולך! — קרא פתאום איבן הגלח, והתחיל לנער מהרה את מעילו.

הדלת האמצעית נפתחה ונכנס הדיין, כביר הימים, זקנו הלבן ככסף יורד עד חגורתו. הוא היה לבוש עורות יקרים, שמקר לא ראה כמותם, וארג יקר, ועל רגליו מגפים חמים מכוסים פליס, שכמוהם ראה מקר על הצייר הזקן, זה המצייר איקונין.

ובמבטו הראשון הכיר מקר, שהזקן הזה הוא הישיש, שראהו מצויר בבית התפלה. אך בנו לא היה פה עמו. מקר חשב, כי בודאי הלך הבן בעסקי הבית. אך יונה עפה ונכנסה לתוך החדר, עשתה סבובים אחדים מעל ראש הזקן וישבה על ברכיו. הדיין הזקן לטף את היונה בידו, בשבתו על כסאו המיוחד.

פני הזקן היו טובים. וכאשר גבר על מקר רוח העצבת והביט אל פני הזקן ורוח לו.

ורוח מקר היתה נעכרה מאוד, בזכרו את כל אשר עבר עליו בימי חייו לכל הפרטים, הוא זכר את כל צעדיו וכל הולם קרדומו, וכל עץ שהפיל, וכל תרמית שעשה, וכל כוס יי״ש ששתה.

והוא היה מלא כלימה ורעדה. אך בהביטו אל פני הדיין התעודד.

וכאשר התעודד עלה על לבו, כי אפשר מאוד, שיצליח לכחש ולהעלים איזו פשעים.

הדיין הזקן הביט אליו ושאל מי הוא ומאין, ומה שמו וכמה שני חייו.

אחרי שענה מקר על כל השאלות הללו, שאלהו הזקן:

— מה עשית בימי חייך?

— אתה יודע — ענה מקר — בודאי הכל רשום אצלך.

מקר נסה את הדיין הזקן, בחפצו לדעת אם באמת הכל נרשם בפנקסו.

— הגד בעצמך, אל תשתוק! — אמר הדיין הזקן.

ומקר התעודד שוב. הוא התחיל לספר את פעולותיו, ואף על פי שזכר כל הכאה שהכה בקרדומו וכל אילן שכרת וכל תלם שעשה במחרשתו, הוא הוסיף עוד אלפי אילנות ומאות עגלות עצים ומאות קורות ומאות ככרות זרע.

אחרי שספר את כל אלה, פנה הדיין הזקן אל איבן ואמר: לך והבא את הפנקס.

אז ראה מקר שאיבן משרת אצל הדיין בתור סופר, ומאוד חרה לו על אשר לא הגיד לו את הדבר הזה מראש, כנהוג בין ידידים.

הגלח איבן הביא פנקס גדול, פתחו ויקרא.

— ראה נא, כמה מוטות? — אמר הדיין.

הגלח איבן הביט ואמר ברגש של צער: הוא הוסיף שלשה עשר אלף.

— הוא משקר! — קרא מקר בכעס. — הוא, בודאי, טעה, כי שכור הוא ומת מיתה לא יפה.

— שתוק! — קרא הדיין הזקן. — הלקח ממך עודף בעד טבילת בניך או בעד חתונה? הנגש בך מס?

— כזאת אמנם לא עשה, — ענה מקר.

— הנך רואה — אמר הזקן — אנכי גם בעצמי יודע, כי היה מתאוה לשתות…

— עכשיו קרא את מספר חטאיו ככתוב בפנקס, כי הוא רמאי ואין להאמין בדבריו — אמר הדיין אל הגלח.

— בעת ההיא שמו המשרתים על כף הזהב את המוטות שכרת מקר וכל העצים שחטב, וכל מה שחרש ושאר עבודתו, וזה היה רב כל כך, עד שכף הזהב ירדה וכף העץ שנגדה עלתה מרום, מרום ואי אפשר היה להשיג אותה בידים, והמשרתים הצעירים של האלהים התרוממו על כנפיהם ולמאותיהם משכו את הכף בעבותים להורידה ארצה.

כבדה היתה עבודתו של הצ׳לגני!

והגלח איבן התחיל לספור את כל עסקי הרמאות ויצא שבסך הכל היו עשרים ואחד אלף, תשע מאות שלשים ושלשה. ואחר ספר כמה בקבוקי יי״ש שתה, ויצא ארבע מאות, ועוד הוסיף איבן לקרוא, ומקר ראה כי כף העץ מכריעה את הזהב וכי היא יורדת אל תוך הבור וכל מה שהגלח מוסיף לקרוא, כך היא מוסיפה לרדת.

אז ראה מקר, כי מצבו בכל רע ובגשתו אל המאזנים נסה לתמוך את הכף ברגליו. אך אחד המשרתים הרגיש בדבר, ויצאה מהומה.

— מה שם? — שאל הדיין הזקן.

— הוא רצה לתמוך את הכף ברגליו, ענה המשרת.

אז פנה הדיין בכעס אל מקר ואמר: — רואה אני שאתה רמאי, עצל ושכור… ואתה לא שלמת את חובך, וגם לגלח עוד נשאר עליך חוב, ושר השוטרים נכשל על ידך בעון, בגערו בך במלים גסות.

ובפנותו אל הגלח, שאל הדיין הזקן: — מי מהצ׳לגנים מעמיס על הבהמה משא כבד ביותר ומי דופק בה ביותר?

— החזן של הכנסיה, הוא מוליך את הדואר ואת שר השוטרים.

אז אמר הדיין הזקן: — יתגלגל העצל הזה בסוסו של החזן ויוליך את שר השוטרים, עד שימות מרוב עבודה, ואחר כך נראה.

אך הוציא הדיין הזקן את המלים האלה משפתיו, והנה מלאך מליץ נכנס ואמר: — שמעתי את גזרתך… ואולם קשה יהיה למסכן הזה להוליך את שר השוטרים… אך… יהי כאשר דברת, אולם אפשר, שהוא יגיד דבר־מה. דבר, מסכן!

אז היה דבר פלא: מקר זה, שבימיו לא הוציא אף פעם יותר מעשר מלים בזו אחר זו, הרגיש פתאום, שיש בו כשרון הדבור. הוא פתח בדבור ובעצמו התפלא ולא האמין למשמע אזניו, וכאילו נחלק מקר ויהי לשנים: אחד דבר והשני שמע והתפלא. הנאום יצא מפיו חלק וברגש. המלים רצו מפיו זו אחר זו וכאילו כל אחת רצתה להעביר את השניה, ואחר כך עמדו בשורות ישרות ויפות. הוא לא רתת, ואם לפעמים לעו דבריו, מיד שב לאיתנו, וקולו התרומם כפלים, והעיקר — הוא הרגיש, שדבר דברים הנכנסים אל הלב.

הדיין הזקן מתחילה התקצף קצת על חוצפתו, אבל אחר כך שמע בהקשבה רבה, כאילו נוכח, שמקר איננו טפש כל כך, כמו שנראה מתחילה. הגלח איבן נבהל בראשונה והתחיל למשוך את מקר במעילו, אך מקר הדפו והוסיף לדבר. אחרי כן חדל גם הגלח מפחד, אדרבא, בת צחוק נראתה על שפתיו, בשמעו כי בן כפרו מדבר דברי אמת נמרצים, וכי הם מקובלים אצל הדיין הזקן, ואפילו הצעירים הלבושים כתנות ארוכות וכנפים לבנות להם, העובדים אצל הדיין בתור משרתים, יצאו מתוך משכנם המיוחד להם ועמדו על יד הפתח ושמעו את נאומו של מקר, וכל אחד העיר את חברו, כשהוא דופק בו באצילי ידיו.

ראשית כל הודיע מקר, שאינו מסכים להתגלגל בסוס של חזן הכנסיה. ולא מפני שהוא ירא מעבודה קשה, אלא מפני שאין זה דין אמת. ואחרי שאין זה דין אמת, על כן אינו רוצה להכנע מפניו אפילו הכנעה כל שהיא. יעשו עמו כל מה שהם רוצים! ואפילו אם ימסרוהו ביד השדים, ליסורי נצח, הוא את שר השוטרים לא יוליך, מפני שאין זה מן היושר. ואל יחשבו, כי מצב הסוס מפחיד אותו; חזן מכנסיה דופק בסוס, אך הוא מאכילו שעורים, ואותו דפקו כל הימים ושעורים לא האכילוהו.

— מי דפק בך? — שאל הדיין הזקן בכעס.

— כן, בו דפקו כל ימי חייו. דפקו בו זקני הכפר וזקני הגליל, פקידים שונים, שדרשו מסים. דפקו בו הגלחים, בדרשם שכרם, דפקו בו המחסור והרעב; דפקו בו הקור והחום, הגשמים והבצורת. דפקה בו האדמה הקפואה והטיגה הזועפת! הבהמה הולכת לפנים ומביטה אל האדמה, מבלי דעת אנה משלחים אותה. וגם הוא כך… הכי יודע הוא מה הגלח קורא שם בבית התפלה, שבשכר זה הוא דורש ממנו מס? האם הוא יודע לאן ולמה הרחיקו ממנו את בנו הבכור שלקחוהו לצבא, ואיפה מת ואיפה מוטלות עצמותיו העלובות?

אומרים, שהוא שתה הרבה יי״ש? אמנם זה נכון: מרת־נפשו דרשה שתיה זו. כמה בקבוקים, אמרת, שתיתי?

— ארבע מאות — ענה איבן הגלח, בהביטו אל תוך הפנקס.

— טוב, אך האם כל זה היה י״ש? הלא שלושה רבעים היו מים, ורק רבע אחד היה י״ש ומיץ טבק. ואם כן צריך לגרוע מהמספר שלוש מאות בקבוקים.

— הכנים דבריו? — שאל הדיין הזקן את הגלח, וניכר היה שעודנו כועס.

— אמת ויציב, — מהר הגלח להשיב, ומקר הוסיף לדבר.

הוא הפיל שלשים אלף מוטות? יהי כן! נניח שהוא כרת רק ששה עשר אלף מוטות, הכי זהו מעט? ועוד שני אלפים כרת בעת שהיתה אשתו הראשונה חולה… ולבו היה דוי, והוא רצה אז לשבת על יד מטת החולה, והמחסור דפק בו ללכת אל הטיגה… ושם בטיגה בכה, ודמעותיו קפאו על שמורות עיניו, ובעת צרה זו חדר הקור עד תוך לבו… והוא חטב וחטב!

ואחרי כן מתה אשתו, לא היה לו במה לקברה. והוא השכיר עצמו לחטוב עצים בשכר קבורתה. והסוחר ראה, שמחסורו רב וקצב לו שכר מועט. והזקנה שכבה בבית שאינו מוסק, והוא חטב ובכה, חטב ובכה. סבור הוא, שצריך לחשב את מספר עגלות העצים ההן פי שלשה, וגם יותר מזה.

בעיני הדיין הזקן נראו דמעות, ומקר ראה שהמאזנים התנועעו וכף העץ התרוממה וכף הזהב ירדה. ומקר הוסיף: אצלם הכל רשום בפנקס. יחפשו נא שם: מתי טעם מקר טעם של לטיפה, של מאור פנים, של שמחה? איפה הם בניו? כשמתו היה מר לו מאוד, ואלה שגדלו הלכו ממנו, להלחם מלחמה קשה לקיומם. והוא נזדקן ערירי יחד עם אשתו השניה, וראה שנכונה לקראתו הזקנה הרעה ואפיסת הכוחות. הם עמדו ערירים כערער בערבה, שהסערות חובטות בו מכל צד.

— הנכון הדבר? — שאל הדיין הזקן שוב.

והגלח מהר להשיב:

— אמת ויציב!

והמאזנים רעדו שוב… אך הדיין הזקן שקע במחשבותיו.

— מה זאת? — קרא ואמר — הלא יש לי בעולם ההוא צדיקים גמורים שעיניהם מאירות ופניהם צהובים ובגדיהם בלי רבב… לבם רך, כאדמה הרכה; קולטים את הזרע הטוב ומצמיחים גידולים נאים, נותנים ריח טוב, ואתה הביטה נא על עצמך…

וכל העינים הסתכלו במקר והוא נכלם. הוא הרגיש, שעיניו עכורות ופניו מכוערים, שערות ראשו וזקנו מסובכות ובגדיו פרומים. ואף על פי שעוד הרבה זמן לפני מותו בקש לקנות לו מגפים, כדי שיתיצב לפני כסא המשפט כראוי לאכר הגון, הרי את הכסף הוציא תמיד ביי״ש, ועכשיו עמד לפני הדיין כאחד מפליטי היאקוטים בנעלים קרועות… הוא רצה להסתתר בשאול מכלימה.

— פניך מגואלים — הוסיף הדיין הזקן — עיניך דלוחות ובגדיך קרועים, ובלבך צמחו קמשונים וחרולים, לענה ורוש. ולפיכך אני אוהב את הצדיקים שלי, ומסתיר פני מרשעים שכמותך.

לבו של מקר נלחץ. הרגיש בבושת קיומו. הוא הוריד את ראשו, אך פתאום הרימו והתחיל שוב לדבר: באיזה צדיקים הדיין מדבר? באותם הצדיקים שישבו בעולם בעת ובעונה אחת עם מקר בהיכלות יפים, אותם מקר מכיר. עיניהם מאירות מפני שלא שפכו דמעות, כמו שנשפכו מעיני מקר. ופניהם צהובים מפני שרחצו במי בושם, ובגדיהם הנקיים נארגו בידי זרים.

מקר שוב הוריד ראשו, וכרגע הרימו שוב.

ואחר כל אלה הכי אינו יודע, כי גם הוא נולד כמו אחרים, — עם עינים בהירות ופקוחות, שבהן השתקפו הארץ והשמים, ובלב טהור שהיה נכון להפתח לקראת כל היפה שבעולם? ואם עכשיו הוא רוצה להסתיר את פניו החשכות והנכלמות — לא הוא אשם בדבר. אחת הוא יודע, כי אין בו עוד כוח לסבול…

 

ז.

אילו היה מקר יכול לראות איזו השפעה השפיעו דבריו על הדיין הזקן, אילו היה רואה שכל מלה ומלה שהוציא בכעסו נפלה על כף הזהב, כאבן עופרת, אז היה לבו נעשה יותר רך, אך הוא לא ראה את כל אלה, מפני שיאוש תקפו אז.

הנה עוברים בזכרונו כל ימי חייו. איך נשא וסבל משא כבד כזה? הוא נשא וסבל, מפני שמרחוק האיר לו עוד כוכב קטן של תקוה. הוא חי, ומובן שעוד אפשר וגם צריך לטעום קצת נחת… עכשיו הגיע אל הקץ והתקוה כבתה.

אז התעטפה נשמתו במעטה אפל, וחמתו נתכה כאש, כסער בערבה הריקה בליל חשך. הוא שכח היכן הוא, לפני מי הוא עומד שכח הכל, מלבד כעסו. — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

אך הדיין הזקן אמר לו: אל תירא, מסכן! לא על הארץ הנך… פה גם בשבילך יאיר הצדק.

ומקר נפעם. הוא הכיר, כי מרחמים אותו, ולבבו הרך. ואחרי שעוד התיצב לנגד עיניו כל מה שעבר עליו בחייו מיום הולדו עד יום מותו, צר גם לו במאוד על עצמו. והוא התחיל לבכות.

והדין הזקן בכה גם הוא… בכה גם הגלח הזקן איבן, וגם משרתי האלהים בכו וימחו את דמעותיהם בשרוולי כתנותיהם הרחבים.

והמאזנים הוסיפו להתנועע וכף העץ התרוממה למעלה, למעלה! — — — — — —

— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —


  1. Taйга  ↩

  2. אהלים  ↩

  3. Шаман – מכשף.  ↩

המלצות קוראים
תגיות