רקע
שלמה שפאן
צבי קרול
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ת"א: קרני; תשכ"ד 1964

(קווים לדמותו, במלאת שנה למותו)

הוא היה “תועה בדרכי החיים”, תעיה מתמדת וטראגית. התלישות ונדודי הרוח היו מיסודות נפשו. אפשר שהיה שייך לדור כזה, אותו דור שנעקר מלא־קרקע, ומהבחינה האינדיבידואלית היה שייך לטיפוסים שאין להם שתילה לאחר עקירה.

שואף לגדולות, מתרפק על מעייני הטוהר והיופי, מטיף מוסר ומוכיח בשער – ושוקע ביוון מציאות חשוכה ופגומה, במעשים לא מעשים, באנדרלמוסיה של טוב ורע. מאוהב נצחי – ורומס ברגל כל רומאנטיקה; איש רעים וידידים וחברותא – ובא לידי ריב ומדון לצורך ושלא־לצורך. בעל כוונות טובות ושאיפות אידיאליות, עין טובה וכשרון להערכה נכונה, והוא מגיע לידי עיוות החיים, סילוף היחסים, מרי ומרירות. לעולם הוא הופך את השולחן הערוך לפניו על כל הטוב הנתון עליו – קללת גורל ואופי.

וכמה כשרונות ספרותיים ומדעיים היו לו! חד־ראיה וחד־בטוי, מבעלי ההומוֹר האמנותי והסאטירה הבקורתית, בעל טמפרמנט ובעל סגנון, עושה עבודה מדעית מתוך יכולת בירור ויכולת סינתזה; ועל הכל – חוש פיוטי, קול־זמר רפה, אך זך ונאמן, דק לחש – ומכל זה לא יצא כמעט ולא כלום, פרט לעבודתו בחקר הסוציאליזם העברי (“האמת”, על ליברמן, ועל צוקרמן). ומכל זה לא נשאר אלא רגש מר של אי־סיפוק, נפש דואבת בגלוי ובסתר, נדודי נוף ורוח, תעיה בכל העולמות.

צבי קרול יכול לשמש סמל ודוגמה לטראגיות של דורנו – צעיר נסער ונטרף בסופת החיים.


המלצות קוראים
תגיות