רקע
שלמה שפאן
מרדכי מיכאלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ת"א: קרני; תשכ"ד 1964

הנה אציב מצבה לרע וידיד, בעל־נפש ואהוב נפש, איש תורה ואיש מידות, מרדכי מיכאלי ז"ל.

ראשית היכרותנו היתה במחצית השניה של שנות העשרים. באתי להיות מורה בירושלים, שאוכל תוך כדי עבודה לשאוב ממעייני החכמה של האוניברסיטה העברית, שזה מקרוב פתחה את דלתותיה לצמאי תורה. האוניברסיטה הירושלמית היתה אז מיועדת לתורה בלבד, ועדיין לא הגיעה שעתה ל“תעודה”. זו האחרונה אפילו נראתה כ“פסול” בעיניה. חוג התלמידים־הסטודנטים היה עדיין מצומצם ביותר, וחלק גדול מהם – ביחוד במכון למדעי היהדות – מורים בעלי ותק מתושבי ירושלים, נשואי פנים ובעלי מעמד. ובין הלומדים תורה לשמה ומתמסרים לה בכל נפשם ובכל מאודם היה גם מרדכי מיכאלי, ששימש זה כמה וכמה שנים בהוראה כאחד מחשובי המורים בבית־הספר “תחכמוני”. אותו מצאתי לי רע וחבר ובו נקשרה נפשי לשנים רבות.

מה הוא הדבר שקשרני אליו? אפשר מוצאו מחבל ארץ בדרום רוסיה, מפּוֹדוֹליה, שהוא חבל מוצאי גם אני. ואפשר שהחוליה המקשרת בינינו היה המשורר אברהם רוזן (רוזנצוייג), דודו של מיכאלי וידידי מימי נעורי, חבר ושותף לעבודה תרבותית עברית באותם “ימים צעירים” בגלות אוקראינה. אך מסתבר, כי סגולות נפשו של מיכאלי, נקיות דעתו, ישרו, אופיו המתון והנוח, ומידת שיווי־המשקל שנהג במחשבותיו ובמעשיו – כל אלה ריתקוני אליו בחבלי ידידות ואהבה.

כאמור, כבר היה מיכאלי אחד מוותיקיה של ירושלים החדשה, מורה בבית־ספר מכובד, שהיה מושתת על תורה עם דרך ארץ, על “יהדות ואנושיות”. בית־הספר “תחכמוני”, עם מגמתו לשמור על המסורת ורוח המסורת, נהג ליברליות בדרכיו ובסדריו, התרחק מכל כפיה ולא השתייך לזרם החינוך הדתי של ה“מזרחי”. וכזה היה גם מיכאלי – מוקיר ערכי היהדות, אך חפשי ברוחו ובמחשבותיו ומחנך את תלמידיו באותה אוח לאהבת עמם ותרבותו. זאת היתה רוחה של ירושלים, שכל חוויתו של מיכאלי היתה ארוגה ומלוכדת בה.

לירושלים בא בהיותו צעיר לימים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, להיות תלמיד בבית־המדרש למורים מיסוד “עזרא”. במוסד הזה, שהכריז על “מרד העברית” נגד “עזרא”, גם נתחשלה הרגשתו הלאומית. בהדרכתם של מורים מהוללים כא“מ ליפשיץ ז”ל ודויד ילין ז"ל נתעמקה אהבתו לתורה בכלל ולתרבות ישראל בפרט. הוסף לזה את רוחה הרצינית של עיר הנצח, את הסולידריות ואת רגש האחריות המנסרים בחלל אווירה, וכן את מידת חריצותו הטבעית ואת יושר מחשבתו – והרי לך קוים כלליים לאופיו ומהותו הרוחנית של מיכאלי. אך בזה לא די. רכות מיוחדת של צניעות, כמעט נשית, היתה נסוכה עליו. נפשו סלדה מכל כיעור, מכל דיבור חריף או גס. עם זה היה לו חוש ביקורת מפותח הן בעניני ספר וספרות, והן בהערכת מעשי בני אדם, וחיוך דק וביישני היה מחפה לא פעם על יחס של ביטול ועל יחס של אירוניה לגבי אנשים שונים וענינים שונים. אולם תמיד גברה אצלו מידת החסד, והחובה לדון כל אדם לכף זכות היתה לו כטבע, כצו־חיים, כחוק בל יעבור.

ודאי מתוך אותה צניעות טבעית היה נוהג שתיקה בכל הנוגע לקורותיו ולמאורעות חייו, שנשארו חתומים וסתומים אף בפני ידידים וקרובים. רק לעיתים רחוקות נפלט מפיו משהו על מה שעבר עליו בימי המלחמה הראשונה, שבה הספיק לשרת בצבא התורכי, ופעם אחת אף הוטלה עליו משימה לשמור בלילה על גופותיהם של תלויים, שנתחייבו מיתה בבית־דין צבאי. מיכאלי הרך והענוג – כאיש מלחמה וכשומר מתים! דומני שהגיע אפילו לדרגת קצין. כל זה נחשף בפני כלאחר־יד ובחצאי מלים. מוריו וידידיו טרחו, כנראה, לחלצו ממיצר וממצוקה. כן לא נתגלו לי כל פרטים מחייו האינטטימיים, מרווקותו מרבית ימיו עד סמוך לפטירתו. רק דבר אחד היה מבצבץ ועולה מתוך שיחתו, והוא מסירותו הרבה לבני משפחתו, שהגיש להם תמיד את תמיכתו בעין יפה וכל חסכונותיו ועודפי יגיעו היו מוקדשים להם.

באוניברסיטה התמסר ללימודי ההיסטוריה והספרות, אף פרסם מונוגרפיות אחדות קצרות. ביחוד עסק במחקרים היסטוריים. מוריו ידעו להעריך את שקדנותו ואת הבנתו במקצוע זה, שהיו מלווים כוח זכרון חזק, ואף ציפו לעבודות מדעיות שתצאנה מתחת ידיו. אך מקום חיותו וסיפוקו היה עולם האגדה. בעולם הזה שקע בצמידות נפשית ומתוך התלהבות של שכרון. עולם הילד בכלל היה קרוב ללבו, ויחסו אל חניכיו, ילדים רכים, היה יחס של פשטות, של הבנה ושל ידידות שבחיבה. במשך שנים רבות עסק במסירות בהוצאת עתון התלמידים של בית־הספר, “חברנו”, שכללו וטיפחו בעקביות ובהבנה פדגוגית רבה, וידע להפעיל את הילדים ולמשוך את לבם ל“מפעלם”. אך, כאמור, מעל לכול היתה בשבילו האגדה. כאן נתגלה כוחו היוצר המקורי. העולם הזה של פלאים ונסים, של התרחשויות שמעל לדרך הטבע, הפך ביצירתו למציאות בעלת הגיון משלה, בעלת חוקיות מוסרית. הרבה יסורים והרבה סבל יש בעולם, סובלים זקנים וצעירים, גדולים וקטנים – אך יש עין צופיה, יש פדות ויש גמול, יש שילום למידות טובות ולמעשים טובים, ותכליתה של האגדה היא לנחם, לפצות, להשקיט את סערת הנפש. האגדה של מיכאלי אינה עניין של שעשועים, של בידור, של “קונצים” מבדחים. היא רצינית, היא ספוגה רגשיות של כובד ראש. ועוד תכונה יסודית נמצאת לה: היא אינה ערטילאית, אינה פורחת באוויר של דמיון נטול שרשים, אלא מוצאה מאיזו ממשות של הווי ושל אורח חים יהודי. אין עיקרה דת ומצוות ומסורת, ואף־על־פי־כן יש בה מריח של “יהדות”, והיא שרויה באווירה יהודית וספוגה תום עממי יהודי, גם כשהיא עוסקת באירועים ובעניינים כלליים. באגדות של מיכאלי כמעט אין “רע”. גם חיות רעות ויצורים טורפים הופכים לבעלי רחמים, למיטיבים ומושיעים.

מתוך חוש מיוחד בחר מיכאלי את הלשון ואת הסגנון בשביל יצירתו בשדה האגדה. לא לשון של יום יום, לשון חולין, אלא לשון קדומים עם חן הטוהר והתום שבה. הלשון המקראית הצחה – בלי מליצות וסלסולים – תואמת את תוכנן של אגדותיו, והיא אורגאנית ודבקה בעניין ובמהותן הפנימית. וכמה טרח ללטוש ולשכלל את הלשון ולדייק בה! השוואה קלה בין מהדורות שונות של אגדה אחת עשויה לגלות את יחסו הרציני ואת חושו העמוק גם יחד, שבהם ליווה את יצרתו מתוך חרדה והקפדה.

באגדה עסק מיכאלי לא רק בדרך של מעשה ויצירה, אלא גם בדרך של עיון, בחקר תולדותיה ודרכיה, ותמיד חשבתי כי הוא האיש המיועד למלא את החסרון הגדול בספרותנו, להיות המבקר המומחה לספרות ילדים, וכי הוא ישמש שופט ובודק בעל־טעם לסוג יצירה זה, שאין לו גואלים אמיתיים בשדה־הספר שלנו. איני יודע על שום מה לא נסתייע הדבר, בינתים בא המות וקטפו. יהי זכרו ברוך!

המלצות קוראים
תגיות