רקע
שלמה שפאן
ההימנונות ההומריים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ת"א: קרני; תשכ"ד 1964

בכתבי־יד מימי־הביניים נשתמר אוסף של 33 הימנונות מיוחסים להומירוס. אלה הם שירי שבח לאלים הכתובים ברוח האפוס, בסגנונו ובמשקלו, משקל ההכסאמטר הדאקטילי. שירים אֶפיים אלה שונים זה מזה בארכם ובערכם הספרותי, ושימשו כנראה, כ“פתיחתות” πςοοίμία בפי הרפסודים (זמרים נודדים, מומחים לדקלום האפוס), בהופעותיהם בחגים של האלים השונים ברחבי יוון, שבהם התחרו בהשמעת סיפורים אפיים באזני ההמון החוגג. על תפקידם זה של השירים מעידות נוסחות הסיום המצויות ברובם הגדול: “אפס אני גם אוֹתְךָ (אוֹתָךְ, אֶתְכֶם), ושירה גם אחרת אזכירה”, או: “בך ההימנון החלותי, עתה אל אחר אעבורה”.

ארבעה מן השירים הנזכרים (ההמנונות אל אפולון, אל הרמס, אל אפרודיטי, אל דמטר) נראים כחורגים מתפקידם המצומצם כאקדמות, והם יצירות אפיות עצמאיות לערך בגודל של שירי האפוס ההומירי (580־295 חרוזים). יצירות אלו הן בעלות תוכן עשיר ורחב ובעלות ערך פיוטי מרובה. אפשר ששני הקטעים מן ההימנון לכבוד דיוניסוס שייכים אף הם להימנון ארוך מסוג זה, שלא נשתמר בשלימותו.

בתקופה הקלאסית יוחסו השירים האלה להומירוס עצמו, כפי שנראה מדבריו של תוקידידס (המאה הרביעית לפני ספיה"נ), המביא קטע מן ההימנון של אפולון, הנמצא באוסף שלנו, בשמו של הומירוס (תוקידידס, ג', 103־4). אך בתקופה ההלניסטית כבר ייחסו אותם להומירידים – כלומר, למשוררים, שהמשיכו את המסורת הפיוטית והסגנונית של הומירוס. מצד תכנם ולשונם שייכים ההימנונות הנזכרים ברובם למאות השביעית עד הרביעית לפני ספיה"נ, אך מוצאם של קטעים אחרים הוא אולי מן התקופה ההלניסטית. יחוסן של יצירות אלו להומירוס והתואר “הומיריים”, שבו הן מוגדרות מציינים איפוא רק את טיבן הספרותי בלבד, שכן הפך התואר “הומירי” אצל היוונים הקדמונים לציון כללי של יצירה אפית, שנתחברה ברוח האפוס ההומירי.

אף־על־פי שההימנונות ההומיריים לא נועדו למטרות פולחן (לשירת מקהלה בשעת עבודה בקודש), הם חדורים רוח של אמונה דתית עמוקה והערצה לאלים. רוח זו אינה נעדרת אף כשהתוכן מכיל יסודות של ליצנות ובדיחות־דעת (“אל הרמס”)או תיאורים ארוטיים חריפים (“אל אפרודיטי”). תכנם העיקרי של ההימנונות הוא האֶראֶטוֹלוֹגיה – סיפור שבחי האל וקורותיו. בסיומם של שירים אחדים באה גם פניה אל האל, שתכנה בקשת הצלחה ועושר.

כינוסם של ההימנונות הללו ועריכתם נעשו כנראה בתקופה האלכסנדרונית, אך כתב־היד הקדום ביותר הוא מן המאה הי"ד לספירה. לא בכל כתבי־היד סדורים השירים באותו אופן עצמו; וסדרם שונה גם בהוצאות השונות. הסקירה שלפנינו היא לפי סדר השירים בתרגום העברי (ראה ביבליוגראפיה).


 

ההימנונות הגדולים

ההימנון אל אפולון (546 חרוזים). בכתבי־היד הוא מופיע כשיר אחד, אך בסוף המאה ה־18 כבר הובעה הדעה, שאין הוא אלא צירוף של שני הימנונות, שאחד מהם הוקדש לאפולון מדילוס (178־1) והשני לאפולון מפיתו (546־179). דעה זו מקובלת אף כיום על רוב חוקרי הספרות הקלאסית. בהימנון אל אפולון מדילוס מתואר האל כבעל קשת, שגיא כוח ורב עצמה. הנושא הוא סיפור לידתו של האל ויסוּד מקדשו באי דילוס. אמו של האל, לטו, “אחוזת צירי לידה”, מחזרת על כל איי הים האגיאי בחיפוש מקום מתאים ללידת האל. אך רק האי דילוס מסכים לקבלו בתנאי ששם יבּנה מקדשו. באמנות פיוטית מרובה מתוארת לידתו של אפולון, המכריז – מיד לאחר שנולד – על תפקידיו כפטרון הנגינה והנבואה. לסוף הוא מתאר בהתלהבות גם את קהל החוגגים בחג אפולון, וביחוד את הנשים העובדות לאל בשירי שבח מקסימים. בסיום השיר הוא מזכיר לתהילה גם את עצמו, כמשורר עיוור בן האי כיוס. אפשר ששורות אלו סייעו להפצת האגדה על אודות עוורונו של הומירוס.

בחלק השני, אל אפולון מפיתו, מתואר האל כבעל קתרוס, המענג בנגינתו את לבות האלים. יש בהימנון הזה כמה יסודות של חיקוי לחלק הראשון. עיקרו של הסיפור הוא יסוּד המקדש והאוראקולום בדלפוי והבאת חבר הכוהנים מקראֶטה. כאפיזודה צדדית מובא הסיפור על הריגת הדרקון בפיתו. ההימנון הזה נראה מאוחר מקודמו, ונתחבר, כמשוער, בתחילת המאה השביעית לפני ספיה"נ.

ההימנון להרמס הוא הגדול שבאוסף (580 חרוזים). הרמס הוא אל הפיקחות והערמה, אל הסוחרים, הגנבים, המציאות וההמצאות. הוא אמן השקרים והנכלים. בהתאם לטיבו זה של האל שורה על ההימנון רוח של עליזות ובדיחות־דעת, של ליצנות ושעשועים. נושא השיר הם תעלוליו של האל ביום הראשון לחייו. מיד לאחר שנולד המציא את הנבל בעל שבעת המיתרים; אחר־כך גנב מאחיו הגדול, אפולון, עדר פרות, שעלה בידו להסתירו מעיניו בתחבולות ערמה. בדרך המציא תחבולה להבערת אש על־ידי שפשופם של גזרי עץ זה בזה. בצורה משעשעת ובאמנות מרובה מתוארת ההתדיינות בינו ובין אחיו הגדול. השיחה ביניהם וטענותיהם לפני זווס אביהם מצטיינות בשנינות ובחריפות. ההימנון מסתיים בסיפור על כריתת ברית־שלום בין האחים ועל מתות היקר, שקיבל הרמס מאפולון, והן המסמלות את “כוחותיו” של הרמס לאחר מכן. רוח הליצנות שבה רווי ההימנון הזה אינה מעידה על לגלוג על האל או על זלזול בו. תהילתו של הרמס ויחס ההערצה אליו הובעו באמצעים מתאיטמים למהותו ולקווי אָפיו היסודיים, מתוך חוש אמנותי עמוק. זמן חיבורו של ההימנון הזה הוא, לפי המשוער, המאה השביעית לפני ספיה"נ.

ההימנון לאפרודיטי (293 חרוזים) מתאר אפיזודה אחת מחייה של האלה: הרפתקת אהבים, שנכפתה עליה על־ידי זווס, כעונש על סכסוך האלים בעסקי אהבים עם בנות תמותה. נגזר עליה להיזקק בדמות בת אדם לרועה אנכיסס בהרי אידה, שממנו עתידה היתה ללדת את איניאס, ראש השושלת של מלכי טרויה. ההימנון מצטיין בפלאסטיות מרובה ובפאתוס אמנותי. סגנונו הומרי מובהק. רוחו איונית מזרחית. למרות הארוטיות העזה שבו, שומר השיר על יראת־כבוד ויחס של קדושה והערצה אל האלה, ואין בו שמץ של קלות־דעת או מחשבת פיגול. זמן חיבורו – סוף המאה השביעית או תחילת המאה השישית לפני ספיה"נ.

ההימנון אל דמטר (495 חרוזים) נמצא רק בכתב־יד אחד, שנתגלה במאה ה־18. בהימנון הזה נמסר המיתוס על דמטר ובתה פרספוני, שנחטפה על־ידי האדס אל השאול, והובאה אל ממלכתו, שתהיה לו לאשה. לפי ההמנון יסדה דמטר את פולחן המיסטריות באלווסיס ולימדה את חוקיו הסודיים לשליטי המקום. נראה שהמשורר עצמו היה מקודש לפולחן הסודי הזה והוא קורא בהתלבות: “טוב לו לאיש ואשרהו, עינו בכל אלה ראתה” חרוז (480). על ההימנון כולו נסוכה רוח של קדושה, מלווה רגשיות פיוטית עמוקה. זמן חיבורו הוא כנראה קודם איחודה של אלווסיס עם אתונה, ואפשר לקבעו לתחילת המאה ה־6 לפני ספיה"נ. יצירה זו היא המקור הקדום ביותר למיתוס דמטר־פרספוני ולתולדות המיסטריות באלווסיס; ואף־על־פי שאין היא מגלה כלום מעצם הפולחן, אפשר למצוא בה כמה סמלים סודיים, שהיו קשורים כנראה בפולחן הזה.

אחרי ההימנונות הארוכים הללו באים שני הימנונות קצרים יותר: אל דיוניסוס (59 חרוזים) ואל פאן (49 חרוזים). בראשונה מסופּרת אפיזודה מתולדות דיוניסוס: כיצד נשבה על־ידי שודדי־ים, שהפכו אחר־כך לדולפינים כשברחו מאימת האל שהתחפש לאריה – מיתוס המופיע גם באמנות הפלאסטית היוונית הקדומה. בהימנון השני, אל פאן, מסופרת לידתו של אל ההרים והמרעה וניתן תיאור אמנותי חי ומלא חן של מעשיו בחיק הטבע ושירתו במקהלת הנימפות. שני ההימנונות הללו נתחברו כנראה בסוף התקופה הקלאסית, כלומר במאה ה־4 לפני הספירה. הימנונות שלימים מבחינת תכנם ומבנם הם גם ההימנונות הקטנים יותר, המוקדשים לארטמיס (22 חרוזים), לאתני (18 חרוזים), לאפרודיטי (21 חרוזים), לאדמה אם הכל (19 חרוזים), להליוס (19 חרוזים), לסלני (20 חרוזים), לדיוסקורים (19 חרוזים). כל השירים הללו שומרים על המבנה ועל הרוח של הסוג הספרותי הזה. בכל אחד מהם נמסר פרט מסוים מחייו של האל, מתוך הטעמת שבחיו ותפארתו. ארטמיס מתוארת כאלת הציד. אתני מתוארת ברגע היוולדה מגולגלתו של זווס, כשהטבע כולו נרעש לקראתה. אפרודיטי עולה מן הים עטויית קצף, ובאי קיפרוס מלבישים אותה עדיי פאר. גי (גיה, האדמה) מתוארת בשפעה ובברכת התנובה שלה. השירים להליוס ולסלני נראים כיצירתו של משורר אחד, וניתן בהם תיאור פלאסטי־מיתולוגי של האלים האלה. את זמן חיבורם יש לאחר עד התקופה ההלניסטית. ההימנון אל הדיוסקורים, כשירים אחרים מקבוצה זו, הוא מן המאה השישית לפני הספירה.

מיוחד ברוחו ובסגנונו הוא ההימנון אל ארס (17 חרוזים), שהוא כיוצא דופן בכל האוסף. השיר הזה חסר פתיחה וסיום. חמשת חרוזיו הראשונים מכילים שורה של תארים. בחרוזים 8־6 מזוהה האל עם הכוכב מארס. חלקו השני של השיר הוא תפילה ובקשה לאומץ־לב, מצד אחד, ולכיבוש יצר המלחמה ולשמירת השלום, מצד אחר. לפי כל הסימנים שייך ההימנון הזה להימנונות האורפיים, שהם תפילות בעלות תוכן מיסטי, שהיו נערכות בתקופה הרומית. נראה כי לאוסף ההימנונות ההומיריים הוכנס השיר על־ידי אחד מן המעתיקים, שביקש להשלים את האוסף בהימנון לארס, לאחר שלא מצא הימנון “הומירי” לאל הזה.

שאר השירים שבאוסף ההימנונות ההומיריים הם רובם פניות קצרות אל האלים (מ־3 עד 14 שורות), המסתיימות בנוסחה הרגילה, שיש בה מעבר לקריאת אפוס הגבורים, או לדיקלום של הימנון אחר. בשירים אחדים מכיל הסיום בקשה להצלחה ולעושר. ההימנון אל הרה מקוטע והוא חסר נוסחת סיום. בסוף האוסף נמצאים הקטעים לדיוניסוס, שהוזכרו למעלה. זמן חיבורם של השירים האלה היה, כמשוער, בתקופה הקלאסית, במאות ה־7 עד ה־4 לפני הספירה.

אוסף ההימנונות ההומיריים מקיף את עולם האלים היוונים, שעבדו להם ביוון המקורית ובאסיה הקטנה האיונית. אפשר שמוצאם של השירים היתה אאוניה, שהיתה גם מולדתו של האפוס הגדול; אך באחדים מהם ניכרת השפעתו של הסיודוס, כגון בהימנון אל אפולון הפיתי, שנוצר כנראה ביוון עצמה – בבויאטויה.

לאוסף ההימנונות ההומיריים נודעת חשיבות מרובה הן מבחינת החומר המיתולוגי הקדום הכלול בהם, שבלעדיו היו נשארים סתומים הרבה עניינים בהתפתחות דמויות האלים, הן בספרות והן באמנות הפלאסטית, והן מבחינת ערכם הספרותי של השירים השלימים שבאוסף, שהוד האפוס הקדום חופף עליהם ורוח פיוטית מקורית מפעמת אותם. ברוחו של הסוג הספרותי הזה נתחברו בתקופה ההלניסטית ההימנונות של קלימכוס וכן גם ההימנון לזווס של קלאנתס.


ההימנונות במקורם נתפרסמו בהוצאות [החשובות] הבאות:

Homeri opera recognovit Th. W. Allen, t. V, 1911; Th. W. Allen, W. R. Halliday, E. E. Sikes: Homeric Hymns, 1936;

Hesoid, the Homeric Hymns and Homerica, with an English transl. by H. G. Evelyn־White, rev. ed. 1936; Homère, Hymnes, établ. Et trad. Par J. Humbert, 1951.

לעברית ניתרגמו ההימנונות ההומיריים על־ידי שלמה שפאן (“ההימנונות ההומיריים”, ירושלים, תש“ו, ו”שירים הומריים", הימנונות, אפיגראמות, “מלחמת הצפרדעים והעכברים”, ירושלים 1956).


המלצות קוראים
תגיות