רקע
שלמה שפאן
מלחמת הצפרדעים והעכברים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ת"א: קרני; תשכ"ד 1964

באוצר הספרות היוונית הקלאסית נשתמר גם אֶפּוס היתולי לא גדול, שהוא פרוֹדיה לאֶפּוס ה“איליאס”. זוהי השירה המספרת על דבר מלחמת הצפרדעים והעכברים, ביוונית: באטראכומיומאכיה (Batrachomyomachia) . והרי סיפור המעשה בקיצור:

עכבר בא אל שפת האגם לשבור את צמאו. ראהו מלך הצפרדעים ונכנס עמו בשיחה. לסוף הזמינהו לעלות על גבו, כדי שיביאהו להתארח בביתו שבתוך האגם. בהיותם רחוקים מן החוף, נזדקר פתאום לעיניהם נחש מים. מרוב פחד שכח הצפרדע את הרוכב על גבו וצלל לתוך המים כדי להינצל מן הסכנה. העכבר, שלא ידע לשחות, פרפר זמן מה בין הגלים, עד שטבע. עכבר אחר, שראה את המעשה מרחוק, מיהר להודיע על כך לאחיו, ואלה החליטו לצאת למלחמה על הצפרדעים. הצפרדעים כועסים על מלכם, אך הוא מכחיש את כל הענין וטוען שלא פגע לרעה בשום עכבר ואף לא ראה שום עכבר טובע במים. הוא מעורר את הצפרדעים לעמוד על נפשם ולהשיב מלחמה לעכברים.

האלים מתכנסים לדון על המלחמה העומדת לפרוץ. אחרי דין ודברים הם מחליטים, כי מטעמים שונים מוטב להם לא לקחת חלק במלחמה הזאת, אלא להשקיף ולהתענג עליה ממרומי הרקיע. מתלקח קרב אכזרי, חללים נופלים משני הצדדים, אך יד העכברים היא על העליונה. ביחוד גדולה הסכנה הצפויה לצפרדעים, משנכנס לקרב גיבור צעיר אחד מבין העכברים. רחמי זווס מתעוררים על הצפרדעים, והוא רוצה להצילם מכליון. אולם גם התערבותו של אבי האלים, השולח את ברקיו על ראשי הלוחמים, אין בה כדי להפסיק את הקרב ואת נצחונותיהם של העכברים. אז מביא זווס את הסרטנים, והם מתנפלים על העכברים ומתחילים לכרסם את זנבותיהם, את ידיהם ואת רגליהם. העכברים בורחים מן המערכה, ובזה מסתיים הקרב שנמשך יום תמים.

כאמור, זוהי פארודיה, חיקוי הלצי, לאֶפּוס ה“איליאס”, המתאר את המלחמה הגדולה בין היוונים ובין בני טרויה. עניינו של האֶפּוס ההומירי – עלילות גבורה של גיבורים ידועי־שם. החברה המתוארת בו היא חברה של אצילים מפוארים, של מלכים ונסיכים, של אנשי מעלה מופלאים הן בעוצם ידם והן בחכמתם ועצתם במלחמה. המעשים המתוארים הם מעשים נשגבים ונפלאים, המרעישים את נפש הקורא ומרוממים את רוחו. בעלילה לוקחים חלק גם אלים ואלות המשפיעים על מהלך הקרבות לטובת צד זה או אחר של מחנות הלוחמים. וסגנון האֶפּוס – סגנון פּאתיטי ומרומם, עשיר בנוסחאות של תארים ותיאורים, סגנון ההולם את שגב העלילה ואת גדלות הגיבורים.

באה הפּארודיה ונוטלת את כל העושר הזה, בכללו גם את המשקל החגיגי, משקל ההכּסמטר, המכונה “מלך המשקלים”, ומשתמשת בו לשם תיאור מלחמה בין קטני ברואים, עכברים וצפרדעים. ביסודו של כל מצחיק וכל נלעג מונחת אי־ההתאמה שבין התוכן ובין הצורה, בין התוך ובין הלבוש. על היסוד הזה בנויה גם היצירה המבדחת שלפנינו. השיחה המנופחת שבין הצפרדע והעכבר; האסיפות של הצדדים והנאומים באסיפות האלה; הכרזת המלחמה, צורתה ואופן פציעתם ומותם של הגיבורים; גם העלילה המקבילה – אסיפת האלים והשיח ביניהם – כל זה משמש חיקוי קוֹמי למהלך הדברים ולתיאור הקרבות שב“איליאס”. צד מצחיק נוסף נמצא בשמות הגיבורים, שמות מלאכותיים, שתכנם לקוח מחייהם ומתכונותיהם של העכברים והצפרדעים, וכן גם בתיאור הכנת הנשק על ידי שני המחנות.

ואף כי עיקרה של פארודיה זו הוא הצד ההוּמוֹריסטי שבה, המהתלה התמימה, אפשר בכל זאת שיש לחפש בה גם צד של סאטירה, ביקורת שיש עמה “מוסר השכל”. עצם סיבת המלחמה אינו מונח בשנאה מדורות או בניגוד אינטרסים – אדרבה, ראשית הדברים הוא רצון אמת להתקרבות, לידידות; והעכבר טובע לא כתוצאה מרצון רע, בגלל מעשה רשע וזדון של הצפרדע, אלא מסיבות של “חולשת האופי”, קלות־דעת, פחדנות, הסחת הדעת. הדברים מסתלפים ומחריפים מחמת חוסר ידיעת האמת (העכבר המספּר לאחיו על המקרה אינו יודע את האמת) ובגלל חוסר אומץ־רוח לגלות את האמת (הצפרדע מכחיש את כל הענין וטוען, שלא ראה כל עכבר טובע). במקום שאיפה לבירור של שיקול־דעת באו ההסתה וליבּוּי היצרים, עד שהמלחמה נעשית בלתי נמנעת.

גם תיאור האלים חורג ממסגרת ההוּמוֹר התמים. יש כאן ביקורת האלילות, ביקורת שנונה וחותכת. האלים – רק טובת עצמם לנגד עיניהם. יחסם אל הברואים הוא יחס של אנוכיות ושל חשבונות קטנונים. הם אינם מוכנים לסכן את עצמם, והמלחמה היא בשבילם מחזה שעשועים, שהם מתענגים עליו ממרומים. אולי יש לראות עוקץ גם בסיום השירה, שלא רעמיו וברקיו של זווס, זה נשקו המובהק והאיום, מפיל פחד על העכברים, אלא מחנה הסרטנים המתנפלים עליהם.

יצירה זו, שאפשר לראותה כראשית אֶפּוס החיות,1 היא אולי גם הפארודיה הראשונה בספרות העולם. תרבות גדולה ניכרת לא רק ביצירותיה הרציניות, ה“כבדות”, אלא גם ביצירות ההוּמוֹר שלה, בכשרון להתבדח ולהשתעשע, להוכיח ולחנך על־ידי סאטירה ולעג, וכן ביכולת הפנימית לחקות לפעמים לשם היתול ולגלוג את היצירות הגדולות וה“כבדות”, בלי לפגוע ב“כבודן” ובלי לחלל את חשיבותן.

התרבות היוונית הגדולה יכלה להעמיד לצד האֶפּוס הגדול הנערץ והמקודש בעם, גם פארודיה עליו, חיקוי מצחיק לסגנונו ולתכנו. ולא זו בלבד, אלא שהיוונים הקדמונים אף לא נרתעו מליחס את החיקוי לאותו מחבר עצמו, היינו למשור הומירוס.2 אך מה שנוגע למחברה של של הפּארודיה ולזמן חיבורה, הרי כמה עדויות עתיקות וכן כמה סימנים פנימיים מעידים, כי נתחברה בתקופה מאוחרת יותר. כבר הפתיחה הפונה אל המוּזוֹת השוכנות בהר הליקון מזכירה יותר את נוסח הפתיחה של הסיוֹדוּס ב“תיאוגוניה” מאשר את הפניה למוזות באֶפּוֹס של הומירוס. הסאטירה החריפה על האלים שייכת גם היא לפי רוחה לתקופה מאוחרת יותר מזמנו של הומירוס. נוהגים אפוא לקבוע את זמן חיבורה של השירה הזאת לסוף המאה השישית או לראשית המאה החמישית לפני ספיה"נ. יש גם הקוראים בשם מחברה: פיגרס מהאליקארנסוס, שחי במחצית הראשונה של המאה החמישית.

הטכסט, כפי שנמסר בכתבי־יד רבים, לקוי בחסר, בהוספות, מהן מאוחרות ביותר ובסירוסים. כן מרובים שינויי הנוסחאות בין כתבי־היד השונים. התרגום נעשה בעיקרו על־פי הטכסט הניתן בהוצאת Loeb, Classical Library בשינויים אחדים על־פי הוצאת אלן, אוכספורד 1911.

ירושלים, מוסד ביאליק, 1956



  1. מסוג “ריניקה שועל” של גיתה.  ↩

  2. להומירוס ייחסו גם יצירה סאטירית אחרת, שלא נשתמרה: מארגיטס. יצירה זו היתה מפורסמת ומהוללת ביותר, ומזכיר אותה לשבח רב אַריסטו בספרו “פואֶטיקה” (תרגום עברי של מ. האק, עמ' 19). נושאה היה כנראה גבר לא יוצלח, מין “חושם”, המעורר צחוק בטפשותו ובתמימותו. מן המארגיטס נשארו רק חרוזים בודדים מעטים, המובאים על־ידי מחברים עתיקים, ואלו הם:

    א

    בָּא אֶל הָעִיר קוֹלוֹפוֹן אִישׁ זָקֵן, מְשׁוֹרֵר ברוּךְ־אֱלוֹהַּ,

    עֶבֶד לַמּוּזוֹת וְגַם לַמַּרְחִיק־וְיוֹרֶה לְאַפּוֹלוֹן,

    יִקְרַת יָדוֹ אוֹחֶזֶת נֵבֶל טוֹב־צְלִילִים.

    ב

    רַב מְלָאכוֹת הוּא יָדַע, אַךְ כֻּלָן לֹא הֵיטִיב הוּא לָדַעַת.

    ג

    לֹא עֲשָׂאוּהוּ אֵלִים לֹא עוֹדֵר לֹא חוֹרֵשׁ נִיר־הָאָרֶץ –

    גֶּבֶר לִמְאוּם לֹא יִסְכּוֹן, כָּל מְלָאכָה בְּיָדָיו לֹא הִצְלִיחָה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות