הטראגדיה “פּרוֹמתאֶווס הכבול”, פרי רוחו של יוצר הטראגדיה היוונית הקלסית, איסכילוס בן אופוֹריוֹן (456־525 לפני ספיה"נ) היא אחת היצירות הגדולות העומדת בפתח הספרות העולמית, ודמותו של גיבור הטראגדיה, הטיטאן פרומתווס, היא דמות אדירה, המגלמת בתוכה את השאיפה לחירות, הנושאת בתוכה אידיאלים של קדמה והתפתחות, המתקוממת נגד כל עוול ועיוות הדין, המתיחסת בבוז לכל כניעה ושעבוד ונושאת בגאון את נטל היסורים והעינויים, הבאים כתוצאה של רשע וזדון מצד שליטים אלימים. הדמות הזאת הפכה לסמל בספרות העולם, השפעתה ניכרת בכל הדורות, והרעיונות הגלומים בה הם רעיונות האנושות התרבותית, הנלחמת על חירותה ועל התקדמותה.

הטראגדיה “פרומתווס הכבול”, שנשתמרה יחד עם עוד שש טראגדיות אחרות של אייסכילוס, היא חלק של טרילוֹגיה, שלושה מחזות קשורים בנושא ובתוכן, שהוצגו, כפי שהיה נהוג ביוון העתיקה, ביחד. שני המחזות האחרים של הטרילוגיה היו “פרמותווס מביא־האש”, שהלך לאיבוד, ו“פרומתווס המשוחרר”, שממנו נשארו קטעים מועטים בלבד. זמן חיבורה של טרילוגיה זו אינו ידוע בדיוק. לפי סימנים שונים משערים שהיא נתחברה בשנת 470 לפני ספיה"נ בקירוב.

ביסוד היצירה מונח המיתוס על אודות הטיטאן פרומתווס. מיתוס זה מופיע לראשונה אצל המשורר הסיוֹדוס. אולם ביצירתו של הסיוֹדוס מצויר פרומתווס, בא־כוח בני־האדם, כבעל מזימות (פירושו של השם פרומתווס – החושב מראש), כנוכל המנסה לרמות את השליט החדש, את זווס ראש האלים האוֹלימפּיים, בשעת חלוקת המנות של בשר הקרבן. זווס כועס מאד ומעניש את האנשים, בשללו מהם את האש. אולם פרומתווס גונב אותה ממזבחו של זווס ומחזירה לבני־האדם. ועל כך הוא נענש. הוא רוּתק לצוק סלע בהרי קאוקאסוס, ושם זולל נשר את כבדו במשך כל היום כולו. בלילה חוזר כבדו וצומח מחדש, להיות למחרת שוב מאכל לעוף הטורף.

את המיתוס הזה עיבד איסכילוס והעלהו ליצירה אמנותית נשגבת, למחזה רב־תוכן ורב־רושם, עשיר ברעיונות, ברגשות, בחכמת חיים, סמל אדיר לרוח האדם ולשאיפותיו.

המחבר מעביר אותנו ביצירתו לתקופה קדומה, תקופת בראשית. העולם שבו מתחוללת העלילה הוא עולם של כוחות איתנים, של אלים ויצורי נצח, של בריות אגדיות. מקום העלילה – ירכתי צפון, קצה ארץ סקיתיה. באמצע הבמה סלע איתן. בפתיחה אנו רואים את האל הפייסטוס, הנפח, אל האש,¹ סוחב על־פי פקודת האל זווס את פרומתווס הכבול אל הסלע. הוא עושה את הדבר באי־רצון גלוי. בסיועם של שני עוזרים, כוחות קדומים פראיים, קראטוֹס (כוח, עזוז) וביאה (אלימות, תוקף), הוא מרתק בכבלים את פרומתווס אל הסלע ומהדקו אליו ביתד ברזל, שהוא תוקע בחזהו. בדבריו מובעת השתתפות בגורלו של הטיטאן, כן רמזים למשטר החדש ולקשיים הכרוכים בכל משטר חדש.

פרומתווס דומם כל הזמן, ורק לאחר שהם מסתלקים הוא פותח את פיו במונולוג עז ביטוי, שתמציתו ורעיונו העיקרי – הרעיון העיקרי של כל המחזה – הם במלים:

רְאוּ הַבִּיטוּ: אֵל כָּבוּל אֻמְלָל אֲנִי,

שֶׁזֶּוְסְ שׂוֹנְאוֹ וְגַם הָאֵלִים

הַבָּאִים אֱלֵי אַרְמוֹנוֹ שֶׁל זֶוְסְ

כֻּלָּם, כֻּלָּם יִשְׂטְמוּהוּ שָׂטוֹם

בִּגְלַל חִבָּתוֹ הַיְתֵרָה לַמְּתִים.

(שורות 119 123)²

על רכב כנף מופיעה מקהלה מורכבת מבנות אוקינוס. היא מביעה אהדה לפרומתווס והשתתפות בגורלו. על־ידי כך מובלט עוד יותר מצבו הטראגי של הגיבור. העובדה שהמקהלה מורכבת מנימפות עדינות ורכות היא מבחינה אמנותית אמצעי מצוין, לרכך בו את הסצינה הקשוחה, המעיקה על רוח הצופה.

פרומתווס מתנה באזניהן את גורלו המר. הוא רומז על סכנה הצפויה לזווס, אשר רק הוא, פרומתווס, יודע איך לחלצו ממנה. אולם את סודו לא יגלה, עד אשר זווס יפצהו על עלבונו ועל יסוריו. פרומתווס יחד עם אמו תמיס־גיה עזר לזווס להתגבר על הטיטאנים ולהכריעם במלחמה, והוא שילם לו רעה תחת טובה.

בְּלֵב כָּל מֶלֶךְ מְקַנֶּנֶת מַחֲלָה:

לֹא יַאֲמִינוּ גַם לָרֵעַ, לַיָּדִיד.

(שורות 231־230)

כשניצח זווס במלחמה, רצה להשמיד את משפחת האדם הירוֹדה והעלובה וליצור במקומה אנושות חדשה, אולם פרומתווס, ידיד האדם ומגינו, הצילו מרדת שחת. ועל כי נכמרו רחמיו על המין האנושי, הוא נידון לעינויים ולמכאובים. הוא הולך ומונה את הטובות ואת החסדים שעשה עם בני־האדם: הוא העלים מהם את ידיעת יום המוות, ותחת זה נטע בלבם את התקוה המעודדת; הוא העניק להם את האש, שממנה כל מלאכה וכל חרושת.

על סוס מעופף מופיע אוקינוס, הרוצה לחלץ את פרומתווס מצרתו על־ידי השתדלות אצל זווס. הוא מבקש מן הטיטאן המתענה ביסוריו שיחדל מדברי העתק, שהוא מטיח כלפי השליט. פרומתווס דוחה את התערבותו, והמקהלה משתפכת בקינה על גורלו, היא גם רומז, כי

יַד הַשַּׁלִּיט, שֶׁחֹק חָדָשׁ הִנְהִיג בַּחֶלֶד,

אֶת גְּדוֹלֵי הֶעָבָר מַשְׁפֶּלֶת.

(410־409)

הרמיזות המכילות ביקורת חריפה על שליטים ותכונותיהם, ביחוד על מלכים מחדש באו, עוברות כחוט השני בכל המחזה.

פרומתווס מוסיף ומונה את חסדיו עם בני האדם, שהם נעוצים יסודות התרבות האנושית. מקודם היו האנשים חסרי הכרה:

הַבֵּט הִבִּיטוּ, אַךְ עֵינָם לֹא רָאֲתָה,

הָיוּ לָהֶם אָזְנַיִם, אַךְ לֹא שָׁמְעוּ.

(שורות 451־450)

הם ישבו במחילות עפר, לא הבחינו בתקופות השנה, עד שבא פרומתווס ולימדם לבנות בתים, להכיר את חליפות הקיץ והחורף; הוא המציא להם את המספּרים, את הכתב, “זכרון הכול, אב כל אַמנות”; הוא הכניע לפניהם את החיות ואילפן לשרת את האדם. הוא הורה לאדם את תורת הרפואה, פתרון חלומות, ניחושים ונבואות על־פי אותות וסימנים שונים; הוא גילה את המתכות הצפונות בבטן האדמה. בסוף מערכה זו (השניה) שוב מרמז פרומתווס על ההכרח ועל הגורל, שאין מפלט מהם, ואף לא לזווס בכבודו ובעצמו.

במערכה השלישית מופיעה דמות חדשה, איאוֹ, בת אינאכוס, עלמה תמימה ופשוטה, האחוזה רוח עיוועים וטירוף, כתוצאה של אהבת זווס אליה. האֶרה אשת זווס קינאה בה והפכתה לפרה בעלת קרנים, והיא רודפת אחריה במחזות אימים ובלהות. איאו משמשת מבחינה אמנותית השלמה והקבלה ליסוריו של פרומתווס. הטיטאן כבול ומרותק לסלע, איאו – נישאת בסערת שגעון ונודדת במרחבי תבל, ואין מנוח לכף רגלה. פרומתווס סובל על שהמרה את פי זווס, והיא מתיסרת כתוצאה מאהבת האל וחשקו בה. אולם בהופעתה של איאו יש גם קשר פורמלי עם תוכן המחזה – מצאצאיה עתיד לקום גואלו ומושיעו של פורמתווס (הרקלס). נוגעת עד הלב היא קינתה העמוקה של איאו עם הופעתה על הבמה. בשיחה שבין המקהלה ובין איאו ופרומתווס עוברים כל גלגוליה ונדודיה של הנרדפת. פרומתווס המחונן בחוש הנבואה מודיע מקצת ממה שצפוי לה בעתיד, ולבסוף הוא מעיר בעקיצה שבמרירות:

הֲרוֹאוֹת אַתֶּן כְּבָר,

כִּי יְנַגֵּף בְּזַעַף מֶלֶךְ הָאֵלִים

אֶת כָּל אֶחָד? דּוֹדֶיהָ שֶׁל בַּת־תְּמוּתָה

בִּקֵּשׁ וַיַּשְׂבִּיעֶנָּה מַמְרוֹרֵי נְדוֹד.

(שורות 739־736)

פרומתווס חוזר ומטעים את דבר המפּלה העתידה לבוא על זווס, אשר רק הוא יודע כיצד ינָצל ממנה. זווס שומע את הדברים ושולח את שליחו, את הרמס, להוציא מפי פרומתווס את הסוד הגדול. אולם פרומתווס אינו נבהל ואינו נרתע מאימת היסורים והעינויים הנוספים, הנכונים לו מידי זווס אם יעמוד בסירובו. הוא דוחה בגאון את הצעתו של הרמס להיכנע:

הַקְשֵׁב וְדַע: הַסֵּבֶל וְהַיִּסּוּרִים

בְּחֶבֶל עֶבֶד שֶׁנָּחַלְתָּ לֹא אָמִיר.

(שורות 968־967)

והוא מכריז בזעף:

שָׂנוֹא שָׂנֵאתִי אֵת כָּל הָאֵלִים,

אֲשֶׁר הֵיטַבְתִּי לָמוֹ, אַךְ הֵם כֹּה יָרֵעוּ לִי.

(שורות 978־976)

הרמס מתאר באופן מפורט את מה שעתיד להתחולל, את השואה שתבוא על פרומתווס. המקהלה מאשרת את דבריו ומציעה לו לנהוג במתינות ובוויתורים, אבל פרומתווס אינו משנה את דעתו, ודבריו נעשים נרגשים וסוערים יותר ויותר. הגיע הרגע של שיא העלילה, זווס מבצע את איומיו, הוא שולח את ברקו המזעזע מוסדות ארץ. הארץ רוגזת ורועשת. מתפרצת סערה איומה; הסלע מתמוטט ויורד תהומה יחד עם פרומתווס. אתו יחד נבלעות באדמה גם בנות האוקינוס, שמתוך אהדה ונאמנות לפרומתווס לא הסכימו לעלות מן המקום ולעזוב את האל האומלל.

פרומתווס שוקע במלים:

הוֹי, אִמִּי הַכְּבוּדָה, הֲתִרְאִי סִבְלִי?

הַשָּׁמַיִם, שֶׁאוֹר לָעוֹלָם תַּרְעִיפוּ,

עַל נָקִי, יִתְעַנֶּה, נָא הַשְׁקִיפוּ.

שורות (1095־1093)

קריאה אחרונה זו מזכירה את זעקתו הנואשת של איוב (טז, 19־18): “ארץ, אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי. גם עתה הנה בשמים עדי ושהדי במרומים”. וההקבלה היא מלאה, כי פנייתו של פרומתווס לאמו – היא גם כן פניה לארץ, לאדמה, שהרי אמו של פרומתווס, על־פי אייסכילוס, היא תמיס־גיה, אלת האדמה.

נושא הטראגדיה “פרומתווס הכבול” הוא איפוא ה“צדיק ורע לו”, המחאה הנמרצת נגד סדר עולם, שבו העריץ מצליח, מנצח, מכריע תחתיו את הטובים והישרים. פרומתווס כולו טוב וישר, וזווס כולו רשע, אכזר וקשה לב, הדואג רק לטובת עצמו ולביסוס שלטונו בעולם. זווס משום מה שונא את מין האדם, רוצה להשמידו בלי רחמים וליצור במקומו גזע אחר, בשעה שפרומתווס דורש טוב לאנושות ומצילה מכליה על־ידי מתן האש, מקור כל קדמה וכל תרבות (גם בנקודה זו יש הבדל בין ההשקפה שבטראגדיה, שעל־פיה האנושות מתקדמת, מתפּתחת, מעשירה ומשפּרת את תנאי חייה ואת תכנם, ובין ההשקפה הקדומה, המוצאת את ביטויה ב“ימים ומעשים” של הסיודוס על־דבר הדורות הפוחתים והולכים, הנחלשים יותר ויותר ושוקעים ביוון המצוקה והמחסור). האידיאל במחזה הוא אידיאל חופש הבחירה של האישיות היוצרת, המשכלת, המתקדמת. הקוֹנפליקט הוא ההתנגשות בין הטוב ובין הרע. והטראגיוּת כלולה בעליונותו של הרע ובנצחונו. חומר הבעיה מתרכך אולי במקצת על־ידי האמונה וההכרה שבכול שולטת הגזירה, בטובים וברעים כאחד. ההרגעה והנחמה כלולות בהשקפה היוונית היסודית, שאין מפלט מן המוֹירות, אלות הגורל, וגם זווס בעצמו לא ימָלט מן הסכנה הנשקפת לו. אולם צידוק הדין אין בזה. המחאה והתפרצות הזעם נגד העוול של “נקי אובד” נשארות הטון היסודי של המחזה.

אילו נכתב על־ידי איסכילוס רק המחזה הזה בלבד על הנושא “פרומתווס”, היינו רואים בו לוחם בדת, מהפּכן קיצוני, השולל את שלטון האלים וממריד את האדם נגדם. אולם איסכילוס היה אדם דתי, מאמין באלים, מאמין בטוב שבהם ובסדר המוסרי שבהנהגת העולם. הטרילוגיה בכלל – לא מחזה זה בלבד – בוודאי הראתה את חטאו של פרומתווס, את ענשו (במחזה שלנו) ואת שחרורו לאחר ההשלמה והפיוס עם זווס. במחזה השלישי, “פרומתווס המשוחרר”, נמצאת בוודאי “דרך התשובה”. הסיום הראה בוודאי את נצחונו של זווס, העומד על משמר החוק והסדר, שאין להפר אותם, ואת קבלת הדין מצדו של פרומתווס, עם קבלת שכר על כניעתו והתפייסותו עם מלך האלים.

אבל על התרבות האירופית ועל ספרותה השפיע רק המחזה “פרומתווס הכבול”, ולסמל הפך פרומתווס הלוחם והסובל חינם, ובו נתלו האידיאות של שאיפות האדם לחירות, של הניגוד הגדול בין הרוח החפשית ובין חוקי הכורח של טבע האדם, כפי שהתבטאו בספרות האירופית (“פאוסט”, “קין”).

היצירה הזאת יש בה פּאתוס מוסרי נשגב, סגנונה ארכאי, מוצק, שגיא ומרומם. הדיבורים מלוטשים ומהוקצעים, ועם זה חריפים וסוערים מאד. הריתמיקה מותאמת לתוכן הדברים ולמצבי־הרוח השונים. מכל היצירה נושבת רוח איתנים של כוחות בראשית. הקורא נסחף על־ידי הרוח הזאת, ונשמתו עולה ומתנשאת “לחבוק זרועות עולם”. העלילה פרימיטיבית, מספר הנפשות הפועלות מוגבל, הסטיות המיתולוגיות רבות – עם כל זה גדולה המתיחות הדרמתית, שאינה נחלשת עד הקריאה האיובית שבסיום הטראגדיה.

היש להשוות את איוב ופרומתווס הכבול? מבחינת הנושא “צדיק ורע לו רשע וטוב לו” ומבחינת האיכות האמנותית הנעלה – שתיהן יצירות בעלות שגב קדומים – יש דמיון ביניהן. אולם בדרך התרת השאלה וראיית העולם והאלוהים – שונות היצירות זו מזו, כשם שנבדלת רוח ישראל המקורית מרוח יוון הקלאסית.

*

פרומתווס הכבול זכה לשני תרגומים ללשון העברית. האחד בשם “פרומתיאוס האסיר” על־ידי אהרן קמינקא, בספר “טראגדיות נבחרות”, שיצא לאור בהוצאת “דביר” בשנת תש; והשני בשם “פרומתבס הכבול”, על־ידי בנציון בנשלום, הוצאת “גזית” תשב. תרגומו של קמינקא נעשה בלשון תנ"כית ובסגנון שוטף וקל, אולי קל מדי בהשוואה אל המקור הארכאי הסלעי, ובלי הקפּדה על הדיוק ביחס למקור. כן ויתר תרגום זה על הריתמוס של המקור. תרגומו של בנשלום מדויק יותר וניתן במידת האפשר במשקלים של המקור. תרגום זה מלוּוה גם מבוא מפורט והערות מפורטות.