רקע
שלמה שפאן
איסופוס והמשל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ת"א: קרני; תשכ"ד 1964

 

[א] איסוֹפּוֹס


המשל הסיפּורי, היינו הסיפּור האַליגוֹרי הקטן, שהנפשות הפועלות בו הן על־פי־רוב בעלי־חיים, נחשב כיליד בית התרבות היוונית וכמורשתה בספרות העולם. הוא גם מכוּנה בשם “המשל האַיסוֹפּי (האֶסוֹפּי)”, על שמו של אַיסוֹפּוֹס, ממַשל יווני, המקובל כאבי הסוג הספרותי הזה, או כ”ממציאו“. רגילים היו ביוון ליחס סוגים ספרותיים ל”ממציאים", שלעתים לא היו אלא יצירי דמיון בלבד.

הידיעות על אַיסוֹפּוֹס, חייו ויצירתו, שהגיעו אלינו מן התקופה העתיקה, הן מצומצמות ביותר, קטועות ולא תמיד מתאימות אלו לאלו, עד שהיו חוקרים שפקפקו בעצם קיומו ההיסטורי של אַיסוֹפּוֹס ולא ראו בו אלא אות וסימן היכר לסוג יצירה זה, בחינת אַיסוֹפּוֹס לא היה ולא נברא אלא “משל” היה. הראשון המוסר לנו ידיעה עליו – וגם זו לא במישרים – הוא ההיסטוריון היווני הירוֹדוֹטוֹס (המאה החמישית לפני ספיה"נ).1 לפי דבריו חי אַיסוֹפּוֹס בימי המלך המצרי אַמאסיס, היינו באמצע המאה השישית לפני ספיה“נ. הוא היה עבד מסאמוֹס ונהרג על־ידי בני דלפוֹי, שנתחייבו אחר־כך על־פי מצוות האוֹראקוּל, לשלם כופר נפשם. הירודוטוס מדבר עליו כעל אישיות מפורסמת, “אַיסוֹפּוֹס ממַשל המשלים”. לפני אַיסוֹפּוֹס יודעת הספרות היוונית את משל “הנץ והזמיר” של הסיוֹדוֹס (המאה השמינית לפני ספיה"נ)2 וקטעים משני משלים: “הנשר והשועל”3 ו”השועל והקוף שנבחר למלך",4 הנמצאים בפראגמנטים של המשורר אַרכילוֹכוֹס מפארוֹס (המאה השביעית לפני ספיה"נ). שני האחרונים נתיחסו אחר־כך לאַיסוֹפּוֹס.

במאות החמישית והרביעית לפני ספיה“נ רבה היתה תהילתו של אַיסוֹפּוֹס ביוון, ומשליו היו נפוצים ושגורים על פיהם של הבריות. נראה ששימשו יסוד חינוכי עיקרי בצד יצירותיהם של הוֹמירוֹס והיסיוֹדוֹס. מחבר הקומדיות המהולל אריסטוֹפאנס (המאה החמישית לפני ספיה"נ) מביא ביצירותיו משלים משל אַיסוֹפּוֹס. משל “הנשר והשועל”, הנמצא במקוטע כנ”ל אצל ארכילוֹכוֹס, מיוחס אצלו לאַיסוֹפּוֹס.5 באותה קומדיה, “צפרים”, 471, אומר גיבור אחד לחברו:

“יַעַן בּוּר, עַם־הָאָרֶץ אַתָּה וּבְאַיסוֹפּוֹס רֹאשׁ לֹא הִשְׁקַעְתָּ”,

והוא מספר קטע ממשל אַיסוֹפּי.6 מאַריסטוֹפאנס אנו למדים גם קצת פרטים על גורלו של אַיסוֹפּוֹס. ב“צרעות”, 1446, הוא מספּר שבני דלפוֹי העלילו על הממשל, כי גנב גביע קדוש.7 ידיעה זו חוזרת בקטעים ששרדו מכתבי הירקלידס מפּוֹנטוֹס, בן המאה הרביעית לפני ספיה"נ, תלמידם של אפלטון ואריסטוֹ. מדבריו יוצא, כי אַיסוֹפּוֹס הוצא להוֹרג בעוון חילול הקודש, לאחר שנמצא בחפציו גביע זהב. סיפּור מפורט יותר על מותו של אַיסוֹפּוֹס אנו מוצאים בדבריו של פרשן אריסטוֹפאנס, המספּר כי אַיסוֹפּוֹס, בהגיעו לדלפוֹי, לעג לתושביה שהם אוכלים ואינם עושים, שכּן אין הם מוציאים לחם מן האדמה ואינם אוכלים יגיע כפּיהם, אלא מצפּים לקרבנות ולמנחוֹת המוגשים לאֵל. כעסו עליו בני דלפוֹי והחליטו להרגוֹ. וכדי למצוא לו עלילת דברים, שׂמו בסתר גביע קדוש בתוך שׂקו. כשיצא אַיסוֹפּוֹס מדלפוֹי בדרכו לפוֹקיס, רדפו אחריו והוציאו את הגביע משׂקו והאשימוהו בחילול הקודש. בדרך הילוכם להוציא לפועל את גזר־דינו – להשליכו מראש צוק סלע שנמצא לא הרחק מן המקדש, עונש שהיה מקובל לגבי מחללי קדשים – השמיע להם אַיסוֹפּוֹס את המשל על־אודות הנשרה וחיפושית הזבל. האופי האגדי של הסיפּור הזה בולט לעין, וביחוד מתמיה הדמיון לסיפור התורה על גביע הזהב של יוסף – גם זה גביע קדוש – שהושׂם בשׂקו של בנימין.

על מידת פרסומם וחשיבותם של משלי אַיסוֹפּוֹס באתונה, או ביוון בכללה, וכן על צורתם ונוסחם של המשלים באותה תקופה, מעיד הסיפּור שמספר אפלטון,8 כי לפני מותו עסק סוקראטס בבית־כלאו בהפיכתם של משלי אַיסוֹפּוֹס, שהיו שגורים בפיו, מצורתם המקורית הפרוֹזאית לנוסח של שירים שקוּלים. מסתבר כי המשל, שהוא ביסודו סאטירי, ועם זה הוא מבדח ומשעשע בדיבור השנון ובסיטוּאציות המפתיעות שבו, היה לפי רוחה של אותה תקופה ביוון, שהיתה עשירת תרבות ומחשבה חריפה והרת תסיסה עממית דימוקראטית.

במשך השנים הלכה ונרקמה אגדה רחבה על חייו ועל מותו של אַיסוֹפּוֹס על־ידי תוספת קישוטים והידורים, כראוי לאישיות פּופּולארית, החביבה על ההמונים. מגמת האגדה היתה, כפי הנראה, להבליט את הניגוד שבין השכל העממי הטבעי והשנון ובין החכמה הרשמית, הקנויה, חכמת חכמים מלוּמדה. מאגדה זו נשארו רק שרידים בכתבי הסופרים היוונים. לפי פּלוּטארכוס (המאה הראשונה לספיה"נ) הגיע אַיסוֹפּוֹס לדלפוֹי בשליחותו של קרוֹיסוֹס מלך לידיה, ששלח בידו קרבנות לאֵל ומתנות כסף לתושבים. את הקרבנות הקריב, אבל את התושבים לא מצא ראויים לחסדי המלך. אז העלילו עליו את עלילת חילול הקודש והוציאוהו להורג.9 במקום אחר מביא פּלוטארכוס את אַיסוֹפּוֹס אל שבעת חכמי יוון, שם הוא יושב לרגליו של סוֹלוֹן.10 לפי המסורת הקימו לו באתונה אנדרטה מעשה ידיו של הפּסל הנודע ליספּוֹס, בן דורו של אלכסנדר הגדול. מן הראוי לציין, שבידיעות של אַיסוֹפּוֹס מן התקופה הקדומה לא נזכר דבר כיעורו, מוּמיו, גיבנוּתו. קווים אלה בבּיוגראפיה שלו מופיעים רק במאה הרביעית לספיה"נ (הימריוֹס). טבעי היה הדבר בעיני הבריות, שהגיבור המצחיק והמבדח במשליו החריפים ובאמרי השנינה שלו יהא מצחיק ומשעשע גם במראהו החיצוני, במבנה גופו ובתווי פניו.

גם על מולדתו וארץ מוצאו של אַיסוֹפּוֹס אין אחדות דעוֹת. יש עושים אותו לבן תּראקיה, ויש – לבן לידיה. אולם הרוב המכריע של המקורות רואים אותו כיליד פריגיה, אפשר על־פי אַסוציאציה של שמו, שאינו בא משורש יווני, אלא מזכיר בצלצולו את שם הנהר אַיסיפּוֹס שבּפריגיה. מכל מקום יש להטעים, כי לכל הדעות אין מוצאו מיוון המקורית, אלא מן המזרח, מאִיאוֹניה שבאסיה הקטנה.11

המסורת על אַיסוֹפּוֹס “ממציא” המשל ומחבר המשלים, היתה מקובלת כל־כך, עד שהמשלים המובאים על־ידי מחברים שונים, שחיו אחריו – מאַריסטופאנס ועד פּלוּטארכוס – מיוחסים לאַיסוֹפּוֹס ומובאים בשמו. ביחוד היו מוצאים עניין רק במשלים הפילוסופים העממיים והריטוֹרים, שהשתמשו באמצעי ספרותי זה כדי לקשט דבריהם ולמשוך לב שומעיהם. מן התקופה הקלאסית אין כל ידיעה על דבר אוסף משלים, שנתחבר על־ידי אַיסוֹפּוֹס עצמו.12 קובץ ראשון של משלים איסוֹפיים, שנערך בידי דימיטריוֹס מפאלירוֹן בערך בשנת 300 לפני ספיה"נ,13 לא נשמר, אבל יש לשער כי משליו נכללו באספים שנתחברו במאות מאוחרות.

הסיפּור האַנקדוטי השלם על חייו, על פעולותיו ועל מותו של אַיסוֹפּוֹס נתחבר כנראה במאה השלישית או הרביעית לספיה"נ; הסיפּור ידוע בשם “הרומאן האיסופי”, והוא משמש גם כסיפּור מסגרת לאחדים ממשלי אַיסוֹפּוֹס ומאִמרי החכמה שלו. סיפּור זה קלט לתוכו את המסורות האגדיות של המאות הקודמות, שגם הן היו בוודאי משולבות במשלים אַיסוֹפּיים, אולם באורח מוזר נשתלב לתוך הביוגראפיה הזאת של אַיסוֹפּוֹס כמעט כל הסיפּור על אחיקר החכם, שחי, לפי האגדה, בחצרו של סנחריב מלך אשור. מעשי אחיקר וקורותיו ומאמרי החכמה שלו14 מיוחסים כאן לממַשל אַיסוֹפּוֹס. סיפּור אחיקר, היה נפוץ ומפורסם במזרח, הגיע בוודאי בתקופה ההיליניסטית גם אל עולם התרבות היוונית, ובמשך הזמן נזדהו בדמיון העממי שני החכמים האגדיים. ברומאן האַיסוֹפּי נמצאים גם סימנים אחרים של סינקרטיזם דתי ותרבותי – דבר אָפייני לאותה תקופה. החל מימי־הבינים היה הרומאן הזה ידוע באירופה על־פי כתביו של הנזיר הבּיזאנטיני מאכּסימוּס פּלאנוּדס, בן המאה ה־יג־יד לספירה, שהקדים אותו לאוסף משלי אַיסוֹפּוֹס. אך בעיקר נתפשט על־ידי תרגומו החפשי של לאפוֹנטין. כיום ידועים שלושה נוסחאות של הסיפור הזה.15

כיוון שבעברית אין כל תרגום מסיפּור חיי אַיסוֹפּוֹס16 ואין כל חומר על הרומאן האַיסוֹפּי, הננו מביאים להלן, בפרק מיוחד, את הסיפּור הזה בהשמטות ובהרצאה חפשית מקוצרת על־פי המקור היווני.


 

[ב]

“אל יהי המשל הזה קל בעיניך”, אמרו חז“ל.17 מאמרם זה על המשל, שהיה רוֹוח בדבריהם, מן הסתם לא בכדי נאמר. בתקופה של התפתחות אינטלקטוּאלית ויצירתית גבוהה, בימי שלטונה של אריסטוקרטיה רוחנית, היה כנראה חשש של זלזול בסוג ספרותי זה. המאמר הזה מתפשט גם על המשל הסיפּורי,18 “המשל האיסופי” שגם הוא לא נעדר משימושם של חז”ל. ה“משל” טעון איפוא חיזוק ועידוד, הואיל ואין הוא מן המכובדים ומן המיוחסים במשפחת הספרות לא מבחינת היקפו וגדלו, לא מבחינת נושאיו וענייניו, לא מצד מבנהו וצורתו, אף לא מצד לשונו וסגנונו. ולא זו בלבד, אלא שאין הוא עומד אפילו ברשות עצמו ואינו משמש תכלית לעצמו, אלא כל עיקרו להיות כלי־שרת לעניינים ולסיטוּאציות שמחוצה לו, שהוה משמש להם כסוּת־עינים, שכּן מידתו היא האַליגוֹריה ותכליתו אינה ההנאה הספרותית האֶסתיטית כשהיא לעצמה, אלא מתן לקח טוב בהבנת המציאות והדרכה מועילה בהליכות החיים וביחסי אנוש – בקיצור, תכליתו דידאקטית.

המשל ה“אַיסוֹפּי” ש“גיבוריו” הם עצמים מעולם הטבע, ביחוד בעלי־חיים, אך גם אלים ואנשים, הוא סיפּור־מעשה קצר ביותר, המיוסד על עלילה כלשהי, או על ראֶפּליקה שנוּנה. משל הארי והארנבת (ו)19 מספּר על מה שקרה לארי, שהניח את הארנבת ורדף אחרי הצבי. עוקצו של המשל הוא במעשה שהיה. לעומת זאת מתבטא עוקצו של משל “הארנבת והשועלים” (כח) בתשובתם החריפה של השועלים לארנבות, שביקשו מהם לבוא לעזרתם במלחמתם עם הנשרים.

סגולתו הספרותית העיקרית של המשל היא קיצורו ושנינותו, שהיא סאטירית על־פי רוחה. אין המשל גורס אלא עלילה אחת מרוכזת, או דיבור שנון אחד. כל התפשטות לעלילוֹת נוספות, או לדיבורים רבים, עלולה לערער את מרכזו של המשל ולהחליש את עצמת פגיעתו במטרה המוצגת לפניו. וכבר אמר לאֶסינג כי “נשמת המשל היא קיצורו”. רק משלים מועטים יש להם אופי של נוֹבילה קצרה, כגון משל “הארי, השועל והצבי”20 (כב). מפאת הקיצור, הריכוז והתכליתיות, אין המשל גורס שום קישוטים ותיאורים, שיעודם אינו אלא “ספרותי” בלבד. גם לשונו של המשל היא מעיקרה וביסודה לשון עממית, פּרוֹזאית פשוטה, בלי עיטורים והידורים.

אספי משלים בצורת שירים שקולים מופיעים רק החל מהמאה הראשונה לספה“נ על־ידי פידרוֹס (המאה הראשונה) ברוֹמית, בּאַבּריוֹס (סוף המאה השניה) ביוונית, אַוויאנוּס (סוף המאה הרביעית) ברוֹמית. וגם אלה ברובם הגדול חזרו ונוסחו בפרוֹזה בתוך אספי המשלים האיסוֹפּיים. בין מבקרי המשלים וחוקריהם רוֹוחת הדעה, כי קישוטי החרוז והמשקל לא זו בלבד שאינם מוסיפים לחינו של המשל, אלא אף גורעים ממנו, בבטלם את תכונתו היסודית, את הפשטוּת.21 רק משוררים מובהקים, בעלי נטיה סאטירית מיוחדת, בספרות האירופית, כגון לאפוֹנטין הצרפתי וקרילוֹב הרוסי, יכלו להתרומם למדרגה של יצירה ספּציפית בשדה המשל השירי. המשל עומד איפוא מעורטל, מרוכז ומכוּון למטרתו ההדרכתית־חינוכית, ל”מוסר־השכל" היוצא ממנו, שאיננו, לפי זה, גוף זר, או תוספת שרירותית למשל, אלא עצמי לו, נתון מתוכו ובתוכו, והוא המניע הפנימי שלו. לא בא ה“משל” אלא לשם ה“נמשל” לשם הלקח הנובע ממנו.

העלילה שבמשל לעולם זמנה עבר. מטבעו אין המשל עוסק בהוֹוה, במה שמתרחש לעינינו. מידה זו משווה לו את תכונתו האֶפּית המובהקה. נוסחתו היא נוסחה אַבּסוֹלוּטית: כך וכך היה מעשה (נוסחת חז"ל: “משל למה הדבר דומה? ל…”, כשהיא באה לפני משל איסוֹפּי מוציאה אותו מעצמותו הספרותית ומעמידתו ברשות עצמו). אָפיו האֶפּי של המשל מתבלט גם על־ידי כך, שאין הוא גורס רגשנות ואינו עוסק בהבעתם של רגשות. אין הוא מלווה את המעשה בשום סימנים סוּבּייקטיביים או ליריים. מעשי עוול משוועים ומעשי אכזריות ניתנים בשלוה אֶפּית, כמעט מתוך יחס של אדישות, ולעתים אפילו – לפי תכונתו הסאטירית של המשל – מתוך שמחה לאידם של שוטים ומתוך לעג לכשלונם ולמפּלתם של פתאים למיניהם. אך גם יחס זה מתגלה במשל בדרך אֶפּית־אוֹבּייקטיבית.

לפי רוחו ולפי ראייתו את עולם הטבע, על הדומם, הצומח והחי שבוֹ, כנע במסלול תכונות האדם, מידותיו וצרכיו – שייך המשל, בלי ספק, לקדמות היצירה האנושית, לשכבותיה העמוקות ביותר, יחד עם המיתוֹס ועם האגדה. אך בשעה שהמיתוֹס והאגדה באים לתת מבּע ל“נסתר” שבעולם ובמערכי נפש האדם, עוסק המשל ב“נגלה”, ביחסים ובמעשים המושתתים על צרכים ריאליים, במסקנות מעשיות מהסתכלות במעשים גלויים וברורים, בהערכות של מקרי יום־יום, שאין בהם “פלאים” ו“סודות”, אלא כוֹרח תועלתי, בין לחיוב בין לשלילה. קדמותו של המשל ניכרת ביחוד באחדות עולם החי והצומח, ואף הדומם, אחדות המושגת על־ידי ההעברה, הפּרוֹיאקַציה המושלכת מנפשו של האדם, מרגשותיו, מתכונותיו וממעשׂיו על היקום כולו. האנשה זו של היקום אינה מאניאֶרה ספרותית, פרי המצאה שכלית, אלא שרשיה נעוצים בוודאי בהרגשה אנתּרוֹפוֹמוֹרפית קדומה שהפכה ברבות הימים כלי־שרת דידאקטי לצרכי האדם. בפתיחת משל “העכבר והצפרדע”, המובא ב“חיי אַיסוֹפּוֹס”, נמצאת ההערה: “בשעה שכל בעלי־החיים היו בעלי לשון אחת ודברים אחדים”. רוח החיים הממלאת את העולם עשויה כמתכונת הרוח האנושית, והאדם עצמו עדיין לא נפרד ממלכות החי והצומח, אלא הוא מעין אח גדול במשפחת אחים קטנים, שמעשיהם קרובים ללבו, מוּכּרים לו ומשמשים גם לקח ומופת ואזהרה ומוסר־השכל. העולם, שניתקנו ממנו, חוזר ונעשה קרוב כאוֹת וסמל. במשלים – אנו יכולים להגיד בלשון המשורר:

הִכַּרְתִּי קוֹל אַחַי, אַחַי הַקְּטַנִּים,

שֶׁאוֹתָם עָזַבְתִּי זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים,

בְּהַפְרִיד אֱלֹהִים בָּאָרֶץ אֵיתָנִים…22


מעיקרו המשל יצירה עממית הוא, ומסתבר שלא בא לעולם מבודד ותלוש, אלא כרוך ומשולב במקרים ובמעשים, שהוא ממחיש אותם ובא לשמשם על־ידי הטפת מוסר בשעה של צורך קונקרטי, על־ידי הוקעת החטא והמעשה הרע, על־ידי לעג למידות מגונות ועל־ידי קריאה לחזור למוטב וכדומה. האינסטינקט האנושי הרגיש, כי קל יותר לחדור ללב השומע, לעורר את מחשבתו ואת מצפונו, את הביקורת העצמית שלו, לא על־ידי התקפה גלויה, על־ידי גינוי ותוכחה במישרים, אלא על־ידי דברים מחופּשׂים ומוּסווים, על־ידי פגיעה מן ה“מארב”. בפני תוכחת־מוסר גלויה “מסתמרת” נפש האדם לשם התגוננות, היא נרתעת מפני תביעה מוסרית המופנית אליה. תכונה זו היא המחסום הכבד בפני כל חרטה ועשיית “תשובה”, בפני חשבון־נפש ויציאה מגבולי האנוכיות. בא ה“משל” ועושה בערמה: מרדים את עירוּתה של הנפש העומדת על המשמר ומחליש את מידת זהירותה וחשדנותה. השומע נמשך אחרי הסיטואציות הבלתי רגילות, המפתיעות, או המבדחות ומשעשעות, והוא כאילו מסור כולו לגירוי של סקרנות, למתיחות אינטלקטואלית או רגשית, לדעת את גלגולם של דברים, את התרתם וכדומה. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים יש אפילו קורטוב של הנאה בשמיעת גנותו של הזולת, או שיש סיפוק פנימי בהזדמנות להתמרמר ולהתקומם לשמע המעשה הרע. ואז נשלח החץ אל לבו של השומע, שהנה הוא עצמו גיבורו של המעשה המסופּר, שהוא עצמו ה“נמשל” של ה“משל” שהשמיעו באזניו: “אתה האיש!”. אנשי שכם ודאי לא היו מסכימים לעמוד ולשמוע דברי גינוי ותוכחה מפיו של יוֹתם בן גדעון, אבל הם הקשיבו בדריכות למשל על העצים שהלכו למשוח עליהם מלך. גם בני דלפוֹי נעצרו מפעם לפעם בדרכם, כשהוליכו את אַיסוֹפּוֹס למקום הריגתו, ושמעו מפיו משלים, שהתוכחה והלעג להם גופם היו חריפים בהם ביותר. חינו הגדול של המשל הוא איפוא בהיותו משובץ במסגרתו הטבעית, במעשים ובאירועים שהולידוהו. אולם ברבות הימים הועמד המשל כאמצעי ספרותי עצמאי, הבא ללמד לא על המקרה האחד, שהביאהו לעולם, אלא על כל כיוצא בו. כן קמו מחברים, שחיברו משלים לשמם, לשם מוסר־ההשכל הכללי שבהם, וכה נעשה המשל יצירה ספרותית, פרי רוחו של יוצר בעל דמיוֹן. כמה משלים ניכר בהם שהפתגם המופשט, המשל הפתגמי, קדם להם, והם נתחברו לשמש ציור ודוגמה לרעיון הכללי. כך נעשה טיב המשל תלוי בטיב יוצרו, כשרונו ודמיונו.

כיצירה הצומחת מקרקע עממי משמש המשל ביטוי למגמות דימוקראטיות. ממנו אתה שומע לא פעם הד סבלו של החלש, וכן מחאה נגד מעשי קיפוח ועוול מצד תקיפי עולם. לא לחינם קשור המשל אצל היוונים מראשיתו באַיסוֹפּוֹס, עבד נדכא, שכל כוחו בפיקחותו ובהבנתו את החיים. מהות דימוקראטית יסודית יש גם ל“גיבורי” המשלים, בעלי־החיים, שגדולים וקטנים שבהם פועלים על־פי זכות מוסרית שווה, והחזקים והחשובים אינם מופיעים כבעלי חשיבות לגיטימית, אלא כאוֹבּייקט לגינוי של עריצות, על שלטון רודני, על מעשי אלימוּת ורשע. גבורתו של הארי היא גבורה של עריץ, של שליט אכזר; ערמתו של השועל מכוּונת להכשיל ולנצל בריות חלשות ותמימות; אכזריות מוחלטת היא מידתו של הזאב; וכן אחרים. אגב, כל בעל־חיים מגלם במשלים תמיד רק תכונה אחת קבועה, התכונה האָפיינית לו, שנקבעה בתודעתו של האדם מראשית הימים, מראשית הסתכלותו בעולם החי, שעל־פיה נעשו הברואים מקור של לימוד סמלים ומופתים, בחינת “מַלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו” (איוב לה, יא). עובדה זו – המשמעות הקבועה של הסמלים ושל הגיבורים – מסייעת לא מעט לשלימותו האמנותית של המשל, לחריפות ביטויו, לבהירות המצבים והאירועים השונים, למוחשיות הפלאסטית ולדינאמיות שבו גם יחד.

אולם לא רק פנים זועמים, מוכיחים, רציניים, יש לו למשל. הוא נושא עמו גם לא מעט שעשוע, הוּמוֹר, בדיחות־הדעת. בבואו לחשוף את חולשותיו של האדם, את שאיפתו לדברים שאינם לפי יכלתו ולפי טבעו, את טיפשותו בכלל, את מקומות התורפה שבנפשו ובמעשיו, הוא עושה זאת הרבה פעמים בחן של מהתלה, עליזה, בתיאור מצבים נלעגים, או בדרך של אַניקדוֹטה חריפה ועוקצת. על התפארותו של החמור, שנלחם בגבורה בעזים על־ידי נעירתו החזקה, עונה הארי, שגם הוא היה נבהל מפניו, אילולא ידע שחמור הוא (יב). לאמוֹ, המלמדת אותו ללכת ישר ולא באלכסון, אומר הסרטן: “אמי מורתי, לכי אַת במישרים, וממך אראה וכן אעשה” (קמג). הרי אילוּסטרציה מוחשת וקולעת בחריפותה ובקיצורה לפתגם: “קשוט עצמך ואחר־כך קשוט אחרים!”. בעקיצה חריפה ביותר מגיב המשל על מידתם של ההדיוטות להיות קופצים בראש (“הגמל שהטיל גלליו בנהר” משל ל).

סוג אחר של משלים הם אלה הבאים לתת הסבר מוסרי, לפעמים אַניקדוטי, לתופעות שונות בעולם הטבע. משלים אלה מכונים בשם אַיטיוֹלוֹגיים.23 יש בהם משום “ראשית מחקר”, ראשית התבוננות בתופעות שונות ונסיון לקשרן באירועים רוחניים־מוסריים, לפי העיקרון של הפּרוֹיאֶקציה מנפש האדם וממידותיה. מוֹתן של הדבורים עקב עקיצתן בא בגלל צרוּת־עין שלהן (לו). אין הנשרות מטילות ביצים בעונה שבה מתרבות חיפושיות הזבל, מחשש נקמתן של האחרונות על העוול שנעשה לארנבת, שביקשה את חסותן (כט). וכן משל איטיולוגי־אניקדוטי הוא המשל “החמורים שפנו אל זווס” (צא).

המשל קלט איפוא לתוכו כמה וכמה תכנים וגוונים, עד שהיום אין לדבר על מהות מוגדרת וקבועה שלו, על תכנים ועניינים המיוחדים לו. יש לדונו רק על־פי סימניו הספרותיים: קיצורו האֶפּי, האליגוֹריה וההאנשה, התכלית הדידאקטית, מוסר־ההשכל וכדומה.

מה טיבו של העולם המוסרי המשתקף במשל? אין זה מוסר אידיאלי של פילוסופים או של נביאים. אין המשל מטיף למידוֹת נעלות, למעשים לפנים משורת הדין, לכיבוש־היצר וכדומה. מוסרו של המשל אינו אלא תועלתי־מעשי, “לתת לפתאים ערמה”. חייב האדם להכיר את המציאוּת, את טבעם של הבריוֹת, וכן חייב הוא לדעת את גבולות יכלתו ולא לשגות בחלומות ולא לשאוף למה שלמעלה מהשגתו. גם המידות הטובות, כידידות, נאמנות, ענוה, אינן באות לשמן, אלא לשם הטובה הצומחת מהן. העצות שהמשל משיא לאדם, כיצד ינהג וכיצד יתיחס אל שונאים ואל אוהבים, לא תמיד תואמות את ההרגשה המוסרית הבלתי־אמצעית שלנו (סו: התרפסות לפני שונאים; ד: בחירת ידידים לפי בחינת התועלת שבהם; ט: חשדנות, ועוד). במשל אחד גובלת עצה כזאת אף באי־מוסריות (קעא, צייד הצפּרים, יוני הבר ויוני הבית). את המשלים מלווה לעתים גם נימה דאֶטרמיניסטית, רוח זו של “גזירה” היא טבעית לגיבורי המשל, בעלי־החיים שאינם בעלי “בחירה חפשית”. אין הרשע יכול להיהפך לצדיק, אין בעל הטבע הרע מסוגל לטפח מידות טובות (משלים קכה, ר), תכונות שבטבע אינן ניתנות לעקירה או לשינוי (סב). חשבון של “שכר ועונש”, פחד מפני הנלעג, עיקרון של “תועלת”, הכרת המציאות ופיכחון מעשי – אלה הם בדרך כלל יסודותיו של המוסר במשלים האַיסוֹפּיים.

בעיה בפני עצמה הוא ה“נמשל”, הלא הם מאמרי החכמה והמוסר, המסקנות מופשטות מהמשלים המופיעות בסופם בצורת סאֶנטציוֹת.24 נראה שאין אלו המצאה של דורות מאוחרים, כפי ששיערו חוקרים אחדים. כמה סימנים מעידים, כי מוסר־ההשכל המנוסח היה לוואי אורגאני למשלים כבר בזמנים עתיקים.25 במידה שהמשל אינו קשור למקורו הפרטי, למקרה הקונקרטי שהולידוֹ, הרי יעודו הדידאקטי, המטרה החינוכית־הדרכתית שלו, מחייבים מיצוי כללי בצורת לקח מנוסח בבהירות. בזה הלא שונה המשל מסיפּור סתם.

אולם, מצד אחר, לא כל ה“נמשלים” באספי המשלים שבכתבי־היד הם אוטנטיים ושייכים למחברי המשלים, או לכל הפחות לדורות קדומים. על המאמרים האלה עברו גלגולים מגלגולים שונים, הם נתנסחו באופנים שונים, ולא זו בלבד, אלא ש“מלמדים להועיל”, או נואמים, יכלו להסיק ממשל אחד מסקנות שונות, לפי הצרכים הקונקרטיים שעמדו לפניהם. ראוי מבחינה זו להשוות את המסקנה שהסיקו חז“ל ממשל “השועל והכרם” (קוהלת רבה ה) למסקנה המלווה את המשל הזה בנוסחו היווני (“השועל שבטנו התנפחה”, לד), שהוא, אגב, נופל בהרבה מהנוסח העברי.26 המקור העברי ראה במשל אילוסטראציה לרעיון הפסימי: “כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא” (קוהלת ה, יד), ואילו מהמשל האַיסוֹפּי ביוונית מוסקת מסקנה צדדית, הנוטה לצד האוֹפטימיוּת דווקא: “כי הזמן מתיר את כל הקשיים”. הוא הדין במשל “זנב הנחש ואבריו” (סה), הנמצא גם בדברי חז”ל.27 אצל חז“ל המסקנה היא, כי “בשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים נופלים לאחר פניהם”; ואילו במשל היווני נאמר, כי הוא “בא לגנות את האנשים הערומים ובני־הבליעל המתקוממים נגד אדוניהם” – מסקנה הנראית רופפת ביותר בקשרה לתוכן המשל ורוחו. דוגמה אחרת יכולים לשמש ה”נמשלים" השונים המלווים משלים בעלי רעיון אחד באוסף שלנו. המשלים “שלושת הפרים והאריה” (רכב) ו“בני האיכר שרבו ביניהם” (רנז) מכוּונים, בלי ספק, שניהם להורות את חשיבותה של האחדות ואת כוחה. אולם הלקח המצורף למשל הראשון מפנה את תשומת־לבנו לעניין אחר, שגם אותו אפשר להסיק מהמשל, אלא שאינו מרכזו ועוקצו, והוא: “אם יש ברצונך לחיות חיי בטחון, אל תאמן לשונאך, אבל תאמין לידידיך ותשמור עליהם!”.

יש שה“נמשל” אינו חש באירוניה שבמשל, והמסקנה היא שטחית ונאיבית, כגון המשל קיא (“הכלב והארנבת”). המסקנה: “משל זה נאה לאדם הפוסח על שתי הסעיפים”, אינה ממצה ואינה קולעת לחריפותו של המשל. והוא הדין במשל קכח (“הנפח והכלב”), ובאחרים. יש שה“נמשל” אינו הולם משום צד את המשל ואת תכנו, ונעתק אליו כנראה על־פי טעות.28 לפי מה שניכר מכתבי־היד, לא נעשתה כתיבת ה“משל” וה“נמשל” בזמן אחד, אלא הניחו מקום חלק ליד כל משל, ומאמרי החכמה הועתקו אחר־כך למקומות המתאימים להם. בדרך זו יכלו לחול טעויות וסירוסים ואף השמטות.29

מאמרי החכמה והמוסר, המביעים את הלקח היוצא מן המשלים, הם איפוא עצמיים ומלווים אותם מראשית יצירתם, אלא שבאספים שלנו לא תמיד ניתנו המאמרים המקוריים, אלא אחרים שבאו במקומם ונתווספו בדורות מאוחרים. יש בהם אף כאלה, שרוח האמונה הנוצרית מורגשת בהם.30 ניסוחם של מאמרי החכמה איננו אפוֹריסטי, אלא חינוכי־דידאקטי. רק מעט משלים יש להם “מוסר־השכל” בצורה קצרה, חריפה וקולעת. הסגנון הלימודי־פּרוֹזאי של מאמרים אלה מוכיח, כי אם אמנם יש קרבה פנימית בין המשל ובין הפתגם, הרי אין לראות תלוּת יצירתית ביניהם. רק לעתים רחוקות שימש משל כאילוּסטראציה לפתגם, או נוצר פתגם כמסקנה של משל. עניין זה שייך ליצירתם של דורות מאוחרים.

מוסר־ההשכל של המשל מעביר אותנו במישרים לערכו ולשימושו של המשל בחינוך. כבר רמזנו על תפקידם של המשלים האַיסוֹפּיים בחינוך היווני. חשיבות מיוחדת נודעה להם בבתי־האוּלפנה של הריטוֹרים. מחמת השימוש הרב בהם נתגלגלו המשלים בניסוחים שונים ובעיבודים שונים. הם שימשו גם לתרגילים סגנוניים: הועברו מדיבור ישיר לדיבור עקיף ולהיפך, נתקצרו ונתארכו, הועברו מפּרוֹזה לצורה שירית ומחרוזים להרצאה פּרוֹזאית. זוהי הסיבה, שהמשלים בכתבי־היד השונים נתונים בניסוחים שונים, שלפעמים רב ביותר ההבדל שביניהם. על מקומם של המשלים בחינוך יש להוסיף ולומר, כי השימוש בהם והחיבה אליהם מתרבים בתקופות של ראציונאליזם, של אמונה בכוחו של השכל להתגבר על נטיות רעות, על יצרים, מתוך הכרה והבנה ומתוך חשבון של תועלת ונזק. לעומת זה מתמעט ערכם ושימושם בחינוך בתקופות של רוֹמאנטיקה, של שלטון הרגש ושל השקפות פסיכולוגיסטיות.

קשה לקבוע מסמרות בדבר מולדתו הראשונה של המשל. מצאנוהו ביוון במאה השמינית לפני ספיה“נ (הסיודוס), אולם עקבותיו נודעו בזמנים קדומים יותר גם בארצות המזרח. דבר שאינו מוטל בספק הוא, שפיתוחו והעשרתו של הסוג הספרותי הזה יש לזקף לזכותה של התרבות היוונית, שקבעה את מהותו הספרותית של המשל, וממנה נתפשט ברבות העולם. המשל הראשון בספרותנו, משל יותם (שופטים ט),31 עתיק בכמה מאות שנים מן המשל היווני הראשון. יש להדגיש את העובדה, כי המשל העברי הראשון פותח לא במעשה מעולם החי, אלא בסיפּור מעולם הצומח. הוא הדין גם במשל השני במקרא, משל “החוח והארז” של יהואש מלך ישראל (מלכים ב יד, ט; דברי־הימים ב כה, יח). אפשר שקו זה הוא אָפייני למשל העברי. גם בשבחו של שלמה המלך נאמר תחילה: “וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר”. הבחנה בין “שיחת עצים ועשבים” ובין “שיחת חיות ובהמות”, או בין “שיחת דקלים” ו”משלי שועלים" יש גם בדברי חז"ל.32 הרגשת חיוּתם של העצים והאנשתם ביצירה העברית מגיעות אלינו בדרך של דרשה חריפה על הפסוק “וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ” (בראשית ב,ה): “כל האילנות כאילו משיחים אלו עם אלו; כל האילנות כאילו משיחים עם הבריות” (בראשית רבה פ', יג, ב).

בתקופת הבית השני, עם השפעת התרבות ההיליניסטית, חדר בוודאי גם המשל האֵיסוֹפּי לספרות ישראל, החל מבן־סירא33 ועד חכמי התלמוד ר' מאיר ובר־קפרא. ביחוד הצטיין בחיבור משלים ובשימושם ר' מאיר, שקשריו עם התרבות היוונית אינם מוטלים בספק.34 המשלים האֵיסוֹפּיים, שגיבוריהם הם בעלי־חיים, קיבלו בישראל את הכינוי “משלי שועלים”, שהיה מקובל גם בימי־הביניים. בדברי חז“ל ישנם כמה וכמה משלים איסופיים, או רמזים ברורים למשלים כאלה.35 פריחתו של המשל האֵיסוֹפּי בספרותנו, בין שבא במישרים מן המקור היווני ובין שבא דרך הצינורות של התרגומים והעיבודים הסוריים והערביים, חלה בתקופת ימי־הבינים.36 במשל הרבּו אחר־כך לעסוק משכילי המאה הי”ט, והגדיל יהודה־ליב גורדון ב“משלי יהודה” שלו. בספרותנו החדשה היו בעלי חוש מיוחד ביצירת המשל יהודה שטיינברג ודוד שמעוני. אצל האחרון נוטה המשל לצד הסאטירה החריפה. ממשל בעל כשרון גדול היה אליעזר שטיינבארג, שכתב את משליו הסאטיריים החריפים בלשון האידית. לעברית תורגמו גם משליהם של הממשלים המפורסמים לאפוֹנטין הצרפתי וקרילוֹב הרוסי.


 

[ג] קיצור תולדות חייו של אֵיסוֹפּוֹס37


אֵיסוֹפּוֹס, מחבר המשלים ומאמרי החכמה, היה על־פי גורלו עבד. לידתו בכפר קטן בפריגיה. מראהו היה משונה ביותר: היה גיבן, חרוּמף, בעל עינים שחורות ובולטות מאד; ראשו מגודל וכרסו נפוחה, זרועותיו ושוקיו מעוקלות ודקות, ורגליו שטוחות. ועל כל אלה היה כבד־פה וכבד־לשון על בלתי יכולת להביע דבר ברור ומפורש. אך לעומת כל מומיו ניחן בשכל חריף ובכשרון הלצה ושנינה יותר מכל האנשים האחרים. כשראהו אדוניו כך, חשב שלא יוכל לבוא במשא־ומתן עם הבריות ושלחו לעבוד בשדותיו.

יום אחד בא האדון אל שדהו, ואחד האיכרים כיבדהו בביכורי תאנים משובחות. מסרן האדון לעבד מעבדיו, שישמרן לו עד לאחר שירחץ את בשרו. אותו עבד חשק בתאנים וזלל את כולן, יחד עם חברו, שיעץ לו להטיל את האשמה על אֵיסוֹפּוֹס, שלשונו לא תעמוד לו להוכיח את צדקתו. וכן עשו. כשחזר האדון ממרחצו ביקש את התאנים, העלילו על אֵיסוֹפּוֹס, כי הוא התגנב אל התאנים ואכל את כולן. ניצתה חמתו של האדון וציווה לקרוא לאֵיסוֹפּוֹס, להפשיטו ערום וליסרו בשבטים בו במקום. אֵיסוֹפּוֹס, שכוח דיבורו לא עמד לו להכחיש את הדבר, חטף קערת מים חמים, שעמדה שם, גמע מלוא לוגמיו מן המים ומיד אחר זה תקע אצבע בתוך לועו, והמים חזרו ויצאו נקיים כשהיו, כי באותו יום עוד לא בא אוכל אל פיו. ברמזים ביקש אז להעמיד בנסיון זה גם את המלשינים עליו, ומיד נתגלה דבר העלילה, והאדון ציוה להלקותם בשבטים לעיני קהל ועדה.

למחרת נזדמן למקום כוהן (לפי נוסח אחר: כוהנת של האֵלה אִיסיס), שתעה בדרכו, וביקש מאֵיסוֹפּוֹס, שנזדמן לו ראשונה, שיורהו את הדרך הנכונה. נהג בו אֵיסוֹפּוֹס מנהג של הכנסת־אורחים נדיבה ביותר, האכילהו והשקהו ולסוף הוציאהו לדרך המלך. התפללה הכוהן לאֵלה, שתגמול לאֵיסוֹפּוֹס כראוי לו בעד מעשיו הטובים. לאחר שהלך הכוהן פנה אֵיסוֹפּוֹס לעבודות בשדה, ובגבוֹר חום היום שכב, כמנהגו, לישון בצל אחד העצים. בשנתו הופיעה אליו האֵלה טיכי38 והעניקה לו כושר דיבור חלק ושוטף וכשרון תבונה לחבּר סיפורים ומשלים מופלאים. כשהקיץ אֵיסוֹפּוֹס משנתו הרגיש מיד בשינוי שחל בו, ומלב מלא אושר הודה לאֵלה על החסד הגדול שעשתה עמו.

כאשר חזר לעבודתו, ראה את המשגיח זֵינַס מלקה באכזריות רבה אחד העבדים. התערב אֵיסוֹפּוֹס והוכיח את המשגיח בדברים חריפים על אכזריותו ועל התעללותו בעבדים החפים מפשע. המשגיח נבהל מאד, בשמעו פתאום את אֵיסוֹפּוֹס מדבּר ברורות, ופחד שמא ילך ויספּר לאדוניו את כל מעשיו הרעים. מה עשה? הקדים ונסע העירה ומיהר אל האדון וסיפּר לו על שינוי הפלא שהתרחש באֵיסוֹפּוֹס ועם זה הלשין עליו, כי פיו מלא חירופים וגידופים כלפי האדון ואף כלפי האלים והאלות. האמין האדון לדבריו ומסר את אֵיסוֹפּוֹס בידיו שיעשה בו כחפצו: ילקהו, יכלאהו או ימכרהו לאחר. החליט המשגיח,כי אין טוב לפניו אלא למכרו, כדי להרחיק אותו מן המקום.

לא עברו ימים מרובים והגיע סוחר עבדים, שביקש לקנות או לשכור סוסים או פרדות, כדי להעביר את העבדים שהיו עמו ואת חפציו לאֶפיסוֹס. בהמות לא מצא שם, אבל זינס, שהיה מכירו, הציע לו לקנות את אֵיסוֹפּוֹס במחיר נמוך ביותר. ראה האיש את הסחורה המוצעת ומילא פיו צחוק ולעג למראהו המשונה ולמומיו המרובים של אֵיסוֹפּוֹס ופנה ללכת לדרכו. אולים אֵיסוֹפּוֹס רדף אחריו ודיבר על לבו שיקנהו, שכּן יובל להביא לו תועלת רבה, בשמשו כמפלצת שתעורר פחד בלבם של ילדים שובבים ותרסן אותם בתעלוליהם ובמשובותיהם. נתפתה הסוחר, ואֵיסוֹפּוֹס קם לו למקנה. ואמנם, בהגיעם העירה נוכח מיד הקונה בצדקת דבריו של העבד. ילדים קטנים, שבאו לקראת אֵיסוֹפּוֹס, ברחו מפניו בבכי והתחבאו בחיק אמותיהם. בינתים הגיעו למקום חנייתם של העבדים, שכולם היו צעירים ויפים, הללו תמהו מאד על אדונם, שקנה מין “סחורה” שכזאת.

כשיצאו למחרת לדרכם נאלצו העבדים, מחוסר בהמות משא, לשאת על גבם את כל המטען. הם הרשו לאֵיסוֹפּוֹס, בהתחשב במומיו ובמיעוט כוחותיו, לבחור לעצמו משא קל כאוות נפשו. הלך אֵיסוֹפּוֹס ונטל לעצמו את סל הלם, שהיה כבד ביותר ומיועד למשא בשניים, והעבדים לעגו לגודל טיפשותו. אולם אֵיסוֹפּוֹס תלה את הסל על חזהו, תמכו בשתי ידו ובהרחיבו צעדיו התקדם והגיע פני האחרים אל האכסניה שבראש ההר. שם הכריז האדון על מנוחה לשעה קלה, וציוה על אֵיסוֹפּוֹס לחלק לאנשים מנות לחם. לאחר חלוקת הלם נתרוקן הסל כמעט כדי חציו, וכשיצאו שוב לדרך, יכול אֵיסוֹפּוֹס לרוץ בקלוּת לפני חבריו. לסעודת הערב חזר וחילק להם מנות לחם, וכן לסעודת הבוקר למחרת, עד שהסל נתרוקן כולו, ואֵיסוֹפּוֹס עשה את שארית הדרך כשבידיו סל ריק. הבינו העבדים את פיקוחותו של העבד החדש, שהערים עליהם בבחרו לשאת את סל הלחם.

באֵפיסוס מכר הסוחר את חבורת עבדיו, ונשארו לו רק שלושה: מלמד תינוקות, מנגן בנבל ואֵיסוֹפּוֹס. יעצו לו ידידיו להוליכם לסאמוֹס, מקום מושבו של קסאנתוֹס הפילוסוף, שבאים אליו מכל קצות יוון לשמוע תורה מפיו, ושם ימצא קונה לעבדיו. בסאמוס הלביש הסוחר את השנים, את המלמד ואת הנגן, בבגדים יפים, כדי להבליט את יתרונותיהם, ואילו את אֵיסוֹפּוֹס, שכולו מוּמים, הניח בלבוש שק מרוּפּט, וכה העמיד את שלשתם בשוק העבדים. היו כל האנשים תמהים על מעשהו של הסוחר וצוחקים לכיעורו של אֵיסוֹפּוֹס. בין כך וכך יצא קסאנתוס בלוויית ידידיו לסקור את שוק העבדים. הוא חקר את מלמד התינוקות ואת המנגן לשמם ולמוצאם, וכן שאל כל אחד מהם, מהי העבודה שיוכל לעשות. השניים ענו, כי בידם לבצע כל מה שידרוש מהם. לשמע תשובותיהם פרץ מפי אֵיסוֹפּוֹס צחוק גדול מאד. בגלל מחירם הגבוה לא קנה קסאנתוֹס את שני העבדים, ובעצת ידידו נתן דעתו על אֵיסוֹפּוֹס. גם אליו פנה בשאלות הרגילות, אך תשובותיו של אֵיסוֹפּוֹס היו שנונות וחריפות ביותר. כך, למשל, ענה על השאלה: “מאַין באת?” – “מרחם אמי”. “לא”, הסביר קסאנתוֹס, “כוונתי: היכן נולדת?” – “לא סיפרה לי אמי, אם ילדתני בקיטוֹן או בואלם”, ענה אֵיסוֹפּוֹס. על השאלה: מה יוכל לעשׂות – ענה, שאינו יודע כלום, שכּן חבריו כבר נטלו לעצמם את הכל. “האם תתנהג כשׁוּרה, במקרה שאקנה אותך?” – גם במקרה שלא תקנה ואתי“, ענה אֵיסוֹפּוֹס. “האם לא תברח ממני?” – כשארצה לברוח, לא אבוא לבקש עצה מפיך”. לבסוף קם אֵיסוֹפּוֹס

לקניין לקסאנתוֹס במחיר פעוט. כשבאו גובי המסים וחקרו לדעת, מי המוכר ומי הקונה, כדי לגבות מס קניה, השהו השנים את תשובתם, מתוך שדנו ביניהם בדבר הפחתת דמי הקניה, כדי לשלם פחות מס. באותה שעה מיהר אֵיסוֹפּוֹס והודיע, כי אם הללו שותקים הרי הוא מכריז על עצמו כעל בן־חורין. צחקו כל הנוכחים, והמוכסים ויתרו לקסאנתוֹס על תשלום מס הקניה.

יצאו לדרך ותוך כדי שיחה שנונה39 הגיעו לביתו של הפילוסוף. השאיר קסאנתוֹס את העבד בחוץ, והוא עצמו נכנס פנימה להכין את לבב אשתו, שאיסתניסית היתה, לקראת מראהו של העבד. אמר לה, שמעתה לא יעסיק את משרתיה לצרכיו, שקנה לב במיוחד בחור יפה תואר, שאין משלו בעולם. שמעו השפחות ורצו בהתלהבות לקרואת את העבד החדש, אך שבו מיד בבהלה ובמפּח נפש. כשנכנס לבסוף אֵיסוֹפּוֹס לבית והתיצב לפני הגברת, פתחה זו בטענות ובתלונות מרות על בעלה, שאין זאת אלא ששנואה היא עליו, והוא רוצה לשאת לו אשה אחרת, ומשום כך הוא מביא לה עבדים כאלה, שימָאס עליה הבית ותעזבהו במהרה. פנה קסאנתוֹס אל אֵיסוֹפּוֹס ואמר לו: “כל הדרך היית בעל לשון ובעל דברים, וכאן אינך יודע לפצות פה ולהשיב לה דבר”. אמר לו אֵיסוֹפּוֹס: “אם כזאת היא אשתך, כלאנה במחשך!” כעס עליו קסאנתוֹס על שהוא מתחצף כנגד אשתו, שהוא אוהבה כנפשו. אז קרא אֵיסוֹפּוֹס ואמר: “בואו וראו, כיצד קסאנתוֹס החכם המפורסם השבוי בידי אשה ונכנע לה!” ואל האשה אמר: “רואה אני את רצונך, שישרתו אותך בחורים צעירים ויפים ויעשו את חפצך, ואַת מעטה בזה חרפּה וקלון על ראש בעלך”. הבינה האשה את הרמז שבדברים והשלימה עם אֵיסוֹפּוֹס, אשר העיר, כי לא קל הוא לשכך חמתה של אשה.

יום אחד ציוה קסאנתוֹס על אֵיסוֹפּוֹס שיטול סל וילך אחריו אל הגנן לקנות ירקות. לאחר שהגנן מילא את הסל וקסאנתוֹס שילם את מחיר הירקות ופנה ללכת, עיכב אותו הגנן בשאלה: על שום מה צמיחתם של הירקות, שאדם טורח בזריעתם ובטיפוחם, איטית יותר ורפויה יותר משל צמחים העולים מאליהם בלי כל עיבוד וטיפול? לא ידע קסאנתוֹס לענות על כך והשיב, שהדבר תלוי בגזירת האלים. לשמע הדברים האלה צחק אֵיסוֹפּוֹס צחוק גדול. כעס הפילוסוף על עבדו הלועג לו והבין, כי יש בפיו תשובה. אמר איפוא לגנן, כי אין זה לפי כבודו לתרץ כל מיני קושיות בגני ירק, וכי עבדו זה יתן לו תשובה כהלכה. אז סיפר אֵיסוֹפּוֹס לאיש את משל האלמה שהיו לה ילדים, והיא נישאה לאיש שגם לו היו ילדים מאשתו הראשונה; טיפלה האשה בילדיה וטיפחה אותם במסירות; ואילו את הבנים החורגים הזניחה ולא דאגה לצרכיהם. הוא הדין באדמה, שאֵם אמיתית היא לצמחים העולים ממנה מעצמם, ואֵם־חורגת לירקות הנזרעים בידי אדם.40

בבית הרבה אֵיסוֹפּוֹס לשטות באדוניו ולעשותו לצחוק, במלאותו את פקודותיו בדיוק נמרץ, כפי שדרש ממנו, אך לא לפי כוונת הדברים, אלא לפי משמעותם המילולית. כך בישל לארוחת הצהרים, שאליה היו מוזמנים ידידי החכם גרגיר אפונה אחד,41 שכן ציוה עליו אדוניו לבשל אפונה לארוחת הצהרים; לרחיצת רגליו הביא כלי ריק, כיוון שפקד עליו להביא לו את הדלי ולרחוץ את הרגלים.42

יום אחד ישב קסאנתוֹס עם בני האולפנא בסעודה דשנה. נטל מנה של בשר משובח, קרא לאֵיסוֹפּוֹס ואמר לו: “לך הבא מנתח הבשר לזו שמסורה ונאמנה לי ביותר”. חשב אֵיסוֹפּוֹס בלבו: “כאן מצאתי לי מקום לגבות את חוֹבי מזו המקלל, אותי כל הימים”. לקח את הבשר, הלך הביתה, ישב מול האשה ואמר לה: “רואה אַת, מכל הטוב הזה לא יעלה בחלקך ולא כלום, שכּן ציוה האדון לתת את הכול לנאמנה לו ביותר”. ומיד קרא לכלבה והאכילה נתח־נתח מן הבשר הטוב והשמן עד תומו. כאשר חזר אל קסאנתוֹס סיפּר לו, כי מילא את פקודתו וכי היא אכלה את כל המנה בפניו, ונראה שהיא מתגעגעת עליו. בשעת הסעודה שאלו המסובים שאלות חידוד, ואֵיסוֹפּוֹס, שעמד מאחורי הסועדים, ענה עליהן מיניה־וביה בחריפות ובפיקחות רבה. על השאלה, מתי תשרה בין בני־תמותה מהומה גדולה ומבוכה רבה ביותר, ענה, שזה יקרה כאשר המתים יקומו לתחיה ויבקשו להחזיר לעצמם את השייך להם. על השאלה, מדוע הכבשה המובלת לטבח שקטה, ואילו החזיר צורח צריחות אנושות, הסביר, כי סיבת הדבר היא, שהכבשה נלקחת תכופות לצרכים שונים, לחלוב את חלבה ולגזוז את צמרה, ולפיכך אין היא חוששת כלום, מה שאין כן החזיר, שאינו נלקח אלא בשביל בשרו ודמו, ומשום כך הוא צורח ומתנגד.43 שיבחו המסובים את קסאנתוֹס, שהספיק ללמד את עבדו חכמה רבה בזמן קצר.

כשחזר קסאנתוֹס אל ביתו מצא את אשתו מפנה לו עורף, זועפת ומאיימת לעזור את הבית, וכאשר שאֵלה לסיבת הדבר, אמרה לו שישאל את הכּלבה, שלה שלח את מטעמים. נדהם קסאנתוֹס וציוה להביא לפניו מיד את אֵיסוֹפּוֹס לדעת פשר דבר. אך אֵיסוֹפּוֹס הצליח גם הפעם לתרץ את מעשהו, שכן מילא בדיוק את מצוות אדוניו לתת את המנה לנאמנה לו ביותר, ומי מסורה ונאמנה יותר מן הכלבה? האשה, אם בעלה אינו ממלא את רצונה, מיד היא מחרפת ומגדפת אותו, ואף עוזבתו ובורחת ממנו, מה שאין כן הכלבה, הנשארת נאמנה לבעליה תמיד, ואפילו יבעט בה ויכה אותה. אולם אשתו של קסאנתוֹס לא שבה מכעסה, אלא חזרה לבית אביה, ולא נענתה לכל בקשותיו לשוב עליו. כשראה אֵיסוֹפּוֹס את אדוניו מצטער מאד, אמר לו: “תנוח דעתך! מיד תראה, כי מעצמה תמהר לשוב איליך”. מה עשה? הלך לרחוב, שבוֹ ישבה האשה בבית אביה, וקנה שם בפומבי גדול תרנגולות, אווזים, יונים וכל מיני מטעמים, והפיץ אגב כך שמועה, שאדונו קסאנתוֹס עומד לשאת אשה חדשה. חיש מהר הגיעה השמועה גם אל אשתו של החכם, והיא נחפזה לשוב אל בית בעלה בכעס גדול ובצעקות, שלא תרשה בשום פנים להכניס אשה אחרת אל הבית.

יום אחד הזמין קסאנתוֹס את תלמידיו לסעודה וציוה על אֵיסוֹפּוֹס להכין את המאכלים הטובים והמשובחים ביותר. הלך אֵיסוֹפּוֹס וקנה לשונות והתקינן בצורות שונות, ואחר־כך הגיש לשולחן מנות של לשון בזו אחר זו, עד שנמאסו על המסובים. כעס עליו קסאנתוֹס על כך, ואֵיסוֹפּוֹס התנצל באָמרו שנצטוה להכין את הנאה והמשובה ביותר, והרי אין בחיים טוב ומועיל מן הלשון, שממנה כל חכמה וכל דעת, כל עצה וכל תושיה, כל שבח וכל ברכה, ואף החיים עצמם בידי הלשון; אין איפוא טוב ממנה. למחרת רצה קסאנתוֹס לתקן את רושם הסעודה של אתמול וציוה על אֵיסוֹפּוֹס לעיני המוזמנים להכין מן הירוּד והגרוע ביותר. הלך אֵיסוֹפּוֹס וקנה שוב לשונות והגישן לשולחן כשהן מותקנות כמנות שונות. וגם הפעם הצדיק את מעשהו בכך, שאין כל מחזיק אסון וחורבן כלשון, שממנה כל קללה וכל קטטה, כל שנאה וכל קנאה, בקיצור, אין רע מן הלשון44 – – – –.45

גם בהמשך הימים הוסיף אֵיסוֹפּוֹס ללעוג לאדוניו בדרכים שונות. יום אחד רצה קסאנתוֹס ללכת לבית־המרחץ לרחוץ את בשרו ושלח את אֵיסוֹפּוֹס לראות, אם אין שם הרבה אנשים. בדרך בא לקראתו שׂר העיר, שהכיר את אֵיסוֹפּוֹס ואת תעלוליו, ופנה אליו בצחוק: “לאן הרגלים, בחור עליז?” – “איני יודע”, ענה אֵיסוֹפּוֹס. כעס עליו השר, בחשבו שהוא משטה בו וציוה הביאו לבית־האסורים. אמר לו אֵיסוֹפּוֹס: “ראה, אדוני, כלום לא צדקתי, כאשר אמרתי לך שאיני יודע לאן אני הולך? שהרי לא עלה על דעתי כי רגלי תולכנה אותי לבית־הכלא!” צחק השר והניחו לנפשו. כשבא אֵיסוֹפּוֹס לבית־המרחץ מצא הרבה אנשים נכנסים ויוצאים משם. בכניסה לבית היתה מונחת אבן, שרבים מן הבאים והיוצאים נכשלו בה, עד שבא אדם אחד וסילק את אבן־הנגף ופינה את הדרך. חזר אֵיסוֹפּוֹס אל אדוניו ואמר לו, שאין בבית־המרחץ אלא אדם אחד בלבד. כשבא קסאנתוס לבית המרחץ ומצאוֹ מלא אנשים, כעס מאד על עבדו ואמר לכלות בו חמתו, אבל אֵיסוֹפּוֹס סיפּר לו את דבר האבן, באמרוֹ: “כלום לא אמת היא, שרק אדם אחד אמיתי נמצא בכל אלה?” – – – –.46

יום אחד לא שמע קסאנתוס לעצת אֵיסוֹפּוֹס ושתה לשכרה במסיבת ידיו. בשכרונו התפאר, כי יוכל לשתות את כל מי הים, ואף התערב עם אחד המסובים, כי עשה את הדבר, ולא – יעביר לו את כל רכושו, ונתן את טבעת חותמתו כערבון. כשנתפכח למחרת וחיפש את טבעתו, סיפר לו אֵיסוֹפּוֹס את כל המעשה ואת דבר התחייבותו. נבהל קסאנתוֹס מאד וביקש מעבדו עצה, כיצד יחלץ ויצא בשלם מעניין ביש זה. יעץ לו אֵיסוֹפּוֹס להעמיד פנים, שהוא מוכן לקיים את שקיבל על עצמו, ובבוקר ייצא עם כל הקהל אל שפת הים, שם יעלה על שולחן ויצוה לרחוץ לו גביע ולמלאו במי ים. אחר יספּר את דבר ההתערבות ויוסיף: “הן ידוע לכולכם, כי הרבה נחלים ונהרות ומעיינות שופכים מימיהם לתוך הים, ואת המים האלה לא התחייבתי לשתות. יואל איפוא בעל־דברי ויעצור כולם! – ומיד אני ממלא את אשר הבטחתי”. כשחזר קסאנתוֹס לביתו עליז ושמח, ביקש ממנו אֵיסוֹפּוֹס שישחררו מעבדותו בשכר הטובה הגדולה שעשה עמו, שהציל לו את כל רכושו, אבל זה גירשהו בחרפות ובקללות – – –.47

פעם אחת אמר קסאנתוס לאֵיסוֹפּוֹס: “הלא ידעת, כי מנחש אני בעופות, צא איפוא החוצה והודע לי, אם נראה לעיניך זוג של עורבים, או עורב יחיד, שכן זוג סימן טוב הוא, ואליו48 אחד רומז לרעה”. חזר אֵיסוֹפּוֹס והודיע, כי ראה שני עורבים. אולם כשיצא קסאנתוס החוצה לא מצא אלא אחד. כעס מאד על עבדו ולא האמין לדבריו, שעורב אחד התעופף בינתיים, אלא ציוה להפשיט בגדיו ולהלקותו בלי רחמים. באותה שעה באו והזמינו את קסאנתוֹס לסעודה. אמר אֵיסוֹפּוֹס: “צא וראה: אני שראיתי שני עורבים, סופג מלקות, ואילו קסאנתוֹס, שלא ראה אלא אחד, מוזמן לסעודה!” – – –.49 בלכתם פעם מחוץ לעיר גילו על אחד הקברים את האותיות ΑΒΔΟΕΘΧ. לא ידע קסאנתוֹס את פשרו והצטער. אמר לו אֵיסוֹפּוֹס: “מה תתן לי, אם על־פי האותיות האלה אמצא לך אוצר זהב?” הבטיח לו קסאנתוֹס, כי יעניק לו מחצית האוצר וגם ישלחנו לחפשי. פסע אֵיסוֹפּוֹס ארבע פסיעות מהקבר, חפר באדמה ומצא שם אוצר של זהב. תמה קסאנתוֹס מאד, ולבקשתו פירש לו אֵיסוֹפּוֹס את ראשי התיבות שהיו חרותים על הקבר, שעל־פיהם מצא את מה שמצא. אולם אחרי דיון ארוך, ואף־על־פי שאֵיסוֹפּוֹס הוכיח מאותן אותיות עצמן כי הוא חייב לתת לו את חלקו, לא מילא קסאנתוֹס את הבטחתו, ואף שם אותו במאסר, כדי שלא יספר ברבים את דבר המציאה. ואז אמר לו אֵיסוֹפּוֹס, שסופו לשחררו, בין יאבה ובין ימאן.

בימים ההם התרחשו בסאמוס מאורעות ופלאים: בהתאסף הקהל למשחקי החג בא ביעף נשר גדול אשר ירד וחטף את טבעת העדה וחזק והשליך אותה אל חיקו של אחד העבדים. למראה האות הזה קמה בהלה גדולה בין האנשים, שלא ידעו את משמעותו ואת פשרו. מיד קראו לקסאנתוֹס, שהיה אחד מראשי העיר ופילוסוף חשוב, שיפתור להם את האות. ביקש החכם שהות לחשוב בדבר. בעוד הוא מתהלך בביתו סר וזעף ומיואש מחוסר כל ידיעה, כיצד לפרש את האות, ניגש אליו אֵיסוֹפּוֹס והציע לו, שיטיל עליו את הדבר; והיה אם ייטיב לפרש, יעלה כל השבח בחלקו של קסאנתוֹס, ואם לא ימצאו דבריו חן בעיני האנשים, יֵצא הקצף עליו, על העבד. כשהתיצב אחר כך אֵיסוֹפּוֹס לפני הקהל, רגזו האנשים וצחקו, באמרם: “הזה יושיענו?”. אולם אֵיסוֹפּוֹס השתיק אותם ושידלם שלא יסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו. וכאשר הכירו האנשים בצדקת דברו וביקשו ממנו שיגיד להם פשר דבר, דרש אֵיסוֹפּוֹס לשחררו תחילה מעבדותו, כדי שיוכל לדבר בלי כל פחד בלבו. לא בנקל הסכים קאנתוֹס להוציאו לחפשי, ולא הכריז על שחרורו אלא אחרי לחץ גדול ואיומים מצד העם והשלטונות. ואז קם אֵיסוֹפּוֹס ופירש לבני סאמוֹס, כי מעשה הנשר מראה על רצונו של אחד המלכים לבטל את חירותם ולגזול מהם את זכויותיהם. ואמנם, לא עברו ימים מרובים ולסאמוֹס הגיעו שליחים מאת קרוֹיסוֹס מלך לידיה בדרישה, שבני סאמוֹס יכּנעו לו ויעלו מסים כבדים לאוצרו, וָלא – יביא עליהם הרס וחורבן. נבהלו אזרחי סאמוֹס וכבר אמרו להכריז על כניעתם, אבל קודם רצו לשמוע את דעתו של אֵיסוֹפּוֹס. בא אֵיסוֹפּוֹס ואמר להם: “שני דרכים מינה הגורל לבני־האדם. האחד, דרך החירות, שראשיתו קשה, ואילו סופו נעים ונוח, והדרך השני – דרך העבדוּת, הנראה קל וחלק בתחילתו, וסופו קשה והרה סכנות”. שמעו אנשי סאמוֹס את הדברים והבינו מה טובת הכלל דורשת מהם, והשיבו את פני השליחים ריקם. כעס מאד קרוֹיסוֹס לשמע התשובה מפי שליחיו, והחליט לשלח מחנה כבד נגד סאמוֹס לעשותה תל עולם. אולם השליחים עצרו במלך באמרם, כי לא יוכל לסאמוֹס כל עוד הם נשמעים לעצתו של אֵיסוֹפּוֹס. מוטב איפוא שיעשה בערמה ויבקש מהם להוציא אליו את אֵיסוֹפּוֹס תמורת הבטחה, שימחול להם את כל המסים ויעשה עמהם טובות וחסדים רבים אחרים; והיה אם יתפתו לכך, הרי סאמוֹס ממילא תפול בידו. שמע המלך לעצתם ושלח שר רם מעלה, שמסר לתושבי סאמוֹס את בקשת המלך ואת הבטחתו, ואף הצליח לשדלם ולהטותם לחפצו. אז יצא אֵיסוֹפּוֹס ואמר להם: “גם אני אדיר חפצי לפול לרגלי המלך הגדול, אבל קודם אספּר לכם משל אחד. הזאבים נלחמו בכבשים אבל לא יכלו להם, כי הכלבים שהיו בעלי־ברית לכבשים גירשום מדי פעם בפעם. אז הבטיחו הזאבים לעשות שלום עם הכבשים, אם יסכימו להוציא אליהם את הכלבים כבני־תערובות. לאחר שניאותו הכבשים, הרגו הזאבים ראשית כל את הכלבים, ואחרי־כן טרפו בלי רחמים את הכבשים עצמם”.50 שמעו אנשי סאמוֹס את המשל והחליטו שלא למסור את אֵיסוֹפּוֹס בידי המלך. אך אֵיסוֹפּוֹס לא שמע בקולם והפליג עם השליח והתיצב לפני קרוֹיסוֹס. מלך לידיה כעס מאד, בראותו את חדל האישים, שבעטיוֹ מרדו בו אנשי סאמוֹס, אך אֵיסוֹפּוֹס הצליח לשכך את חמתו בדברי חכמה ובסיפור על הצייד והציקדה: מעשה בצייד שצד ציקדה ואמר להמיתה. אמרה לו: “אל תהרגני חינם, שהרי איני גורמת שום נזק ואין בכוחי לעשות רעה לשום אדם! לעומת זה אני משמחת בקולי לבם של אנשים ומקצרת יגיעם בלכתם בדרך”. שמע הצייד בקולה ושילחה לחפשי.51 ואֵיסוֹפּוֹס הוסיף: “כן גם אני, אדוני המלך, אין בכוחי לעשות כל רעה, ואין בי אלא הכשרון להועיל לבני אדם במשלי חכמה. אנא, אל תהרגני!” הפך לב המלך לטובה על אֵיסוֹפּוֹס ואמר לו: “לא רק את חייך אני נותן לך במתנה, אלא כל מה שתבקש אעשה לך”. לא ביקש אֵיסוֹפּוֹס מן המלך אלא זאת, שיעשה שלום עם בני סאמוֹס. והמלך ניאות לו בכוֹל. נפל אֵיסוֹפּוֹס לרגליו והודה לו על חסדיו הרבים, ואחר־כך גם כתב למענו את כל משליו שחיבר עד אז. וכה חזר אֵיסוֹפּוֹס לסאמוֹס, ובידיו אגרות שלום לעיר ומתנות רבות ויקרות ערך לתושביה. זה היה הגמול שאֵיסוֹפּוֹס גמל לבני עירו בעד החירות שהקנו לו ובעד האימון שנתנו בו. ותושבי סאמוֹס כיבדוהו כבוד רב ובנוּ לכבודו מקדש וקראו למקום בשם איסוֹפּיאוֹן.52

אחר הדברים האלה נדד אֵיסוֹפּוֹס בארצות רבות ולימד את האנשים דברי חכמה ומשלי מוסר רבים. כאשר הגיע לבבל וגילה שם את חכמתו, זכה לכבוד רב מיד המלך ליקוּרגוֹס, שעיכב אותו בחצרו. המלכים נהגו אז לשלוח זה לזה, לשם שעשוע, חידות ושאלות קשות לפתרון, והאיש שלא ידע לתת תשובות כהלכה, או לפתור את החידות, חייב היה לשלם קנס לשואל. אֵיסוֹפּוֹס פתר בשביל ליקוּרגוֹס את כל השאלות שנשלחו אליו, ועשאו מפורסם בכל העולם. וכן חיבר בשבילו שאלות וחידות, שהמלכים לא ידעו להשיב עליהן ונאלצו לשלם קנסות גדולים למלך בבל.

אֵיסוֹפּוֹס, שלא היו לו בנים, אימץ לו לבן נער יפה תואר בשם אֵינוֹס והציגו לפני המלך כבנו וכיורשו. אולם אֵינוֹס זה השחית את דרכו, וכאשר יסרוֹ אֵיסוֹפּוֹס והוכיחו על פניו, נפגע אֵינוֹס מדבריו והלך והלשין באזני המלך, כי אֵיסוֹפּוֹס בגד בו, בהודיעו למלכים אחרים את סודותיו ואת פתרוני חידותיו, ואף חיבר מכתבים מזויפים חתומים בטבעת אֵיסוֹפּוֹס והמציאם למלך. האמין המלך ליקוּרגוֹס לעלילה וציוה לאחד משומרי ראשו, להאֶרמיפוֹס, להמית את אֵיסוֹפּוֹס הבוגד בלי שהיוֹת ובלי חקירה ודרישה. אולם הרמיפוֹס, שהיה ידידו של אֵיסוֹפּוֹס, לא הוציא לפועל את פקודת מלך, אלא החביא את אֵיסוֹפּוֹס בבור־כלא ופרנסוֹ שם בלחם ובמים, בלי שידע איש על כך. ואילו כל רכושו של אֵיסוֹפּוֹס עבר אל־פי פקודת המלך לאינוס, בנו החורג. כאשר הגיעה השמועה על מות אֵיסוֹפּוֹס אל נֶקטָנאַבּוֹ מלך מצרים, שמח שמחה גדולה, ששוב לא יוכל ליקוּרגוֹס לנצח בעצתו את כל יריביו, ומיד שלח אליו אגרות, בהן ביקש ממנו לבנות לו מגדל, אשר לא יגע לא בארץ ולא בשמים. והיה אם יעשה את המבוקש יתן לו מלך מצרים את כל מסי ארצו במשך עשר שנים, וָלא – יתחייב מלך בבל לשלם לו את מסי ארצו במשך זמן כזה. הואיל וחכמי המלך לא מצאו תשובה לדרישה הזאת, נעצב ליקוּרגוס אל לבו והתאבל על מות אֵיסוֹפּוֹס, שידע למצוא מוצא מכל מצב קשה. כשראה הרמיפוֹס את צערו של המלך ואת חרטתו על שהמית את אֵיסוֹפּוֹס, גילה לו כי אֵיסוֹפּוֹס לא מת, שכן ראה הוא, הרמיפוֹס, את הנולד, שהמלך יהיה זקוק לו, ומשום כך הניחוֹ בחיים, אבל חבשוֹ בבור ופרנסוֹ בלחם צר ומים לחץ. מיד הביא את אֵיסוֹפּוֹס לפני המלך, כשהוא מלוכלך מאוד ורזה ומכוסה כולו שׂער. נכמרו עליו רחמי המלך וציוה לרחצוֹ ולהבישו בגדים חדשים. אז סיפר אֵיסוֹפּוֹס לליקוּרגוֹס את דבר העלילה שבנו החורג העליל עליו, כדי לרשת את מקומו. רצה המלך להוציא את אֵינוֹס להורג בו במקום, אך אֵיסוֹפּוֹס ביקש ממנו למסרו לידיו, כדי שיוכיחוֹ על פניו, וימות מבושה וממוּסר כליות. ועל אגרות מלך מצרים אמר אֵיסוֹפּוֹס להשיב, כי בבוא האביב ישלח אליו בנאים חֳרשים, שיבנו את המגדל כחפצו, וכן יקבל תשובות מלאות לכל שאלותיו. אז פקד המלך להחזיר לאֵיסוֹפּוֹס את כל רכושו ולמסור לו את בנו החורג, שיעשה בו כרצונו. אולם אֵיסוֹפּוֹס לא עשה לו דבר, אלא יסרוהו בדברי תוכחה ובאמרי מוסר, ושילחהו מעל פניו.53 נגעו הדברים אל לבו של אינוס, וכשהכיר ברוע המעשה שעשה למיטיבו הלך והשליך עצמו מראש צוק גבוה ומת.

בינתיים אילף אֵיסוֹפּוֹס גוזלי נשרים מן המין הגדול ביותר, שיתרוממו לחפש טרפם כשלרגליהם קשורים סלים, ובתוכם ילדים המחזיקים נתחי בשר בידיהם. לפי מה שהניפו הנערים את הבשר למעלה או הורידוהו למטה, ריחפו הנשרים מעלה ומטה, ברצותם להשיג את הבשר. משחלף החורף יצא אֵיסוֹפּוֹס והפליג עם הנשרים ועם הילדים – – –. כשהתיצב לפני נקטאנבּוֹ, הפליאהו בתשובותיו הזריזות והחריפות בדמותו את מלך מצרים לשמש ואת שריו לקרניים היוצאות ממנו, או לירח ולכוכבים העוטרים אותו. אך עם זה הכריז, כי מלכות בבל יש בידה להאפיל על אוֹרה של מצרים. כאשר נשאל לבסוף על בוני המגדל, ביקש אֵיסוֹפּוֹס שיראו לו את מקום הבניה, כי הכול מוכן אתו להקים את הבניין. וכאשר הראה לו מלך מצרים למחרת את המגרש מחוץ לעיר, הציג אֵיסוֹפּוֹס את הנשרים בארבע פינותיו עם הסלים הקשורים לרגליהם ועם הנערים שנמצאו בתוך הסלים מחזיקים את נתחי הבשר בידיהם; ובשעה שהנשרים התרוממו מן הארץ וטסו לעבר תנופת הבשר, צעקו הנערים: מהרו והגישו לנו לבנים וסיד ועצים, ככל שדרוש לבניין. עמד מלך מצרים משתומם והודה כי נוצח בעניין זה. אחר־כך שאל אותו שאלה: סוסות שהובאו מיוון נתעברו מצהלתם של הסוסים בבבל. הבטיח אֵיסוֹפּוֹס לתת תשובה למחרת. כשבא לבית־מלונו ציוה על אנשיו לתפוס חתול ולהלקותו לעיני המצרים. רכזו המצרים מאד על שהוא מבזה את אלוֹהוּתם, ורצו להתאונן באזני המלך על מעשה זה של חילול הקודש. קרא לו המלך ושאֵלוֹ לפשר הדבר, שהוא נוהג מנהג של בזיון כזה בחתול, שהמצרים עובדים לו. הצטדק אֵיסוֹפּוֹס וסיפּר למלך, כי חתול זה בא בלילה אל ביתו בבבל וטרף שם את התרנגול הגיבור של המלך ליקוּרגוֹס, ששימש לו גם כמורה־שעות בלילה. הוכיח המלך את אֵיסוֹפּוֹס על השקר שהוא מספּר, שהרי כיצד יכול חתול לעשות בלילה אחד את הדרך ממצרים לבבל ובחזרה. על זה ענה אֵיסוֹפּוֹס: “וכיצד יכולות סוסות במצרים להתעבר מצהלת סוסים בבבל?” שיבח המלך את חכמתו של אֵיסוֹפּוֹס.

גם למחרת השיב בזריזות ובקלות על השאלות שנשאל,54 עד שמלך מצרים שׂח לשריו את דאגתו ואת צרתו, שבגלל אֵיסוֹפּוֹס זה יהיה אנוס לשלם למלך בבל מס כבד מאד. יעץ לו אחד השרים להציג לאֵיסוֹפּוֹס עוד שאלה אחת, והיא, שיגיד להם דבר שלא אֵיסוֹפּוֹס שמעוהו ולא ידעוהו מעולם; והיה כל מה שיאמר, יענו לו: “כבר שמענו, כבר ידענו”, וכה יהיה המלך פטור מהתחייבותו למלך בבל. מה עשה אֵיסוֹפּוֹס? הלך וחיבר כתב התחייבות בשם מלך מצרים, כי לוה מליקוּרגוֹס, מלך בבל, אלף ככרוֹת כסף, שהיה עליו לפרען במועד שכבר עבר. את הכתב הזה הגיש לנקטאנבּוֹ כתשובה לשאלה האחרונה. השרים, עוד קודם ששמעו את תוכן הדברים, הכריזו: “כבר שמענו, כבר ידענו”. כעס המלך ושאל אותם, אם הם מעידים עליו שהוא חייב כסף למלך בּבל. נבהלו השרים וענו פה אחד: “לא שמענו ולא ידענו כדבר הזה!” – “אם כן הדבר, אמר אֵיסוֹפּוֹס, הרי זוהי התשובה לשאלתכם האחרונה”. אחר הדברים האלה שילח מלך מצרים את אֵיסוֹפּוֹס בכבוד גדול ובמתנות רבות ושלח על ידיו גם את המסים שהתחייב לשלם למלך ליקוּרגוֹס. בבבל נתקבל אֵיסוֹפּוֹס בכבוד ובאהבה, והמלך פקד להקים לכבודו אנדרטה של זהב.

אֵיסוֹפּוֹס קיבל ממלך בבל רשות לצאת למסעו בערי יוון, כדי להפיץ בהן את חכמתו, וכה הגיע לדלפוֹי. אנשי דלפוֹי שמעו אמנם בעונג את משלי החכמה שלו, אך לא כיבדוהו כראוי לו. אז המשיל עליהם את משל השבבים הצפים על פני המים, הנראים מרחוק כגדולים וכחשובים, אך מקרוב הם מתגלים בכל קטנותם וחוסר ערכם;55 כן גם בני דלפוֹי נראים מרחוק כבעלי חשיבות, אך מקרוב אינם אלא נחותי־דרגה, שכּן הם צאצאי עבדים שנשלחו לדלפוֹי, כמעשר משלל הערים שנכבשו על־ידי היוונים. כעסו עליו בני דלפוֹי וגם חששו שיוציא להם שם רע בנדדו בערי יוון, ועל כן החליטו להרגו. וכדי למצוא עילה לדבר, הכניסו בסתר לתוך חפציו גביע זהב, שלקחו ממקדש אַפּוֹלוֹן, וכשיצא אֵיסוֹפּוֹס בדרכו לפוֹקיס, רדפו אחריו, הוציאו את הגביע מתוך שׂקו והוליכוהו ברעש גדול העירה, בנופפם את הגביע לעיני ההמון ובהצביעם על אֵיסוֹפּוֹס כעל גונב קדשים. שמו אותו במשמר, כדי להוליכו משם אל ראש הצוק הסמוך למקדש, שממנו יושלך ויהָרג, כדין מחוללי קדשים. במשמר ביקרהו אחד מידידיו, ואֵיסוֹפּוֹס, בתשובה על שאלותיו: למה הוא בוכה, ולמה נהג כך כלפי בני דלפוֹי, שהעליב אותם בארצם ושכח את כל חכמתו ואת מידת הזהירות, שהוא מטיף לה, סיפּר לו את משל “האלמנה והאיכר” ואת משל “הבתולה הפתיה”.56

כעבור זמן מה הוציאוהו אנשי דלפוֹי מכלאו והוליכוהו למקום שבו יוּמת. בדרך סיפֹר להם את משל “העכבר והצפרדע”: בימי קדם, כאשר כל בעלי־החיים היו בעלי לשון אחת ודברים אחדים, הזמין עכבר את הצפרדע אל ביתו וכיבדהו בסעודה שמנה. רצתה הצפרדע לשלם לעכבר כגמולו והזמינה אותו אל ביתה שבתוך המים. וכדי שלא יפחד, קשרה את רגלו אל רגלה וכה קפצה לתוך המים. כשעמד העכבר לטבוע אמר: “אני הולך למות בידיך על לא עוון בכפי, אבל יבוא בעל־חיים ויקח את נקמתי ממך”. באותה שעה בא עורב, ובראותו את העכבר הצף על פני המים תפסוֹ ובלעוֹ יחד עם הצפרדע, שהיתה קשורה אליו.57 “גם אני כך”, אמר אֵיסוֹפּוֹס, “יבואו בבל ויוון וינקמו את דמי”. אבל אנשי דלפוֹי לא נתנו דעתם על דבריו והוסיפו לסחוב אותו אל מקום מותו. בדרך השתמט אֵיסוֹפּוֹס מידי מבקשי נפשו וביקש מקלט במקדש של אַפּוֹלוֹן. אולם הם לקחוהו מעל מזבח האל והמשיכו אתו את דרכם. אז השמיע באזניהם את המשל על אודות הנשר וחיפוּשית הזבל58 ולבסוף, כאשר העמידוהו בראש הצוק, אמר באזניהם את המשל הבא: איכר אחד, שחי כל ימיו בשדהו ולא יצא ממנו אף פעם אחת, השתוקק לעת זקנה לראות את העיר. אסרו ידידיו עגלה לשני חמורים, הושיבוהו בתוכה, ואמרו לו: “דפוֹק בחמורים, והם יובילוך ישר העירה!”. בדרך התחוללה סופת אבק וחול, שכיסתה את עין השמש והחשיכה את אור היום, עד שהחמורים תעו בדרכם והגיעו למקום סכנה בראש סלע. כשראה האיכר שהנו שרוי בסכנת נפשות, אמר: “זווס, במה חטאתי לך, שגזרת עלי למות בודד ועזוב, רחוק מבני ביתי? ולא זו בלבד, אלא שחרצת משפטי שקצי יבוא לא על־ידי סוסים מכובדים ולא על־ידי פרדים מיוחסים, אלא על־ידי חמורים חדלי ערך”.59 והוא הוסיף: “גם אני גדול צערי ביותר, שאני הולך למות לא בידי אנשי מעלה, אלא בידי עבדים חדלי אישים”. ועוד משל אחד סיפּר להם על “האב והבת”.60 אחרי זה קילל אותם ואת אדמתם והתפלל לאֵלים, שישיבו לו את כבודו אחרי מותו ויקחו נקם מבני דלפוֹי על העוול שעשו לו, בקחתם את נפשו על לא עווֹן בכפּוֹ. אנשי דלפוֹי הדופוהו מן הסלע, ובנפלו נתפזרו עצמותיו על פי תהום.

אחרי מותו באו על דלפוֹי רעב ומגפות ושאר פורענויות קשוֹת. שאלו באוֹראקול, והוא גילה להם, שעליהם לכפּר את דמו של אֵיסוֹפּוֹס. אז בנו מקדש והקימו עמוד זכרון לכבודו. גם ראשי יוון באו לשם לנקום את נקמת דמו.

[^160}: ואליו אחד – כך במקור המודפס, וצריך להיות: ואילו אחד (הערת פרויקט בן־יהודה)


  1. הירודוטוס, ספר שני, 134.  ↩

  2. מעשים וימים, שו' 202 והלאה.  ↩

  3. ראה משל מס' קלג.  ↩

  4. ראה משל מס' רטו.  ↩

  5. “ציפרים”, 653־651.  ↩

  6. אינו מובא באספים של משלי איסופוס.  ↩

  7. שם מזכיר אריסטופאנס גם את משל “הנשרה וחיפושית־הזבל” (קכט), המרומז גם ב“השלום”, 127.  ↩

  8. פיידון, 61־60.  ↩

  9. “על נקמת האלים הבאה אף־על־פי שמתמהמהת”, 12.  ↩

  10. משתה שבעת החכמים.  ↩

  11. גם עקבותיהם של המשלים שלפני איסופוס מוליכים אל מחוץ ליוון המקורית: הסיודוס היה בן למשפּחה איאונית, וארכילוכוס היה יליד האי פארוס.  ↩

  12. רמז על כך יש רק ב“הרומאן האיסופי”, ראה שם, עמ' 193.  ↩

  13. דיוגנס לאארטיוס, המאה השלישית לספיה"נ.  ↩

  14. ראה גם ספר אחיקר החכם, מתורגם לעברי וכו', מעשה ידי אבינעם ילין, הוצאת מוריה־דביר, ת“א, תרפ”ג, וכן הוצאה לעם ולנוער, ירושלים, תרצ"ח.  ↩

  15. ראה Aesopica, by Ben Edwin Perry,1952.  ↩

  16. קטע מסורס מהסיפור, כנראה על־פי לאפונטין, יצא ב־תרי“ח בווארשה על־ידי י. ב. כהן בשם ”חיי אסף, העתקה לתועלת צעירי בני עמנו".  ↩

  17. שיר־השירים רבה פ' א.  ↩

  18. בעברית יש לשם “משל” משמעויות אחדות: (1) פתגם, מאמר חכמה מנוסח בצורה פיוטית, כמו “משלי שלמה”, “משלי בן סירא”; (2) מליצה ציורית־פיוטית, כמו דברי בלעם, “וישא משלו ויאמר” בפרשת בלק, או דברי איוב, “וישא איוב את משלו” (איוב כז, א); (3) דימוי, בדברי חז“ל: ”משל למה הדבר דומה?"; (4) משל סיפור – Fable.  ↩

  19. האותיות שבסוגרים מסמנות את מספּרי המשלים בספר “משלי אַיסוֹפּוֹס”, תרגם מיוונית שלמה שפּאן, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ך.  ↩

  20. משלי אַיסוֹפּוֹס בתרגום ש. שפּאן.  ↩

  21. ראה פולמוסו של יל“ג בהקדמה ל”משלי יהודה" שלו.  ↩

  22. ש. טשרניחובסקי, “שיח קדומים”, שירים, עמ' 124.  ↩

  23. מהמלה היווני aitia, שמשמעה סיבה, גורם.  ↩

  24. יש שהקדימו את ה“נמשל” ל“משל”.  ↩

  25. ראה המבוא של א. שאמברי למשל אַיסוֹפּוֹס, הוצאת Société d‘Edition ’Les Belles Lettres‘, Paris 1927, עמ’ XXXVII ועמ' XLII.  ↩

  26. הסיטואַציה במשל העברי היא ציורית, טבעית וחריפה יותר מבמשל היווני.  ↩

  27. דברים רבה, א'.  ↩

  28. ראה שאמברי כנ"ל.  ↩

  29. השווה משלים מב, צז, קו, קפט, רע. אפשר שמסקנה ניתנת לפעמים בצורת הערה, הרומזת על אפשרות של שימוש במשל במקרים שונים על־ידי החלפת הנושאים והתאמתם לפי הצורך. משל כזה הוא, לאמיתו של דבר, מעין הלצה־מסגרת; וראה משל רעז.  ↩

  30. ראה משל רכד ובהערות.  ↩

  31. משל זה נשתרבב באחד מכתבי־היד של משלי איסופּוס ונמנה שם עם משליו בשם “העצים והזית”. במשל חסרה הגפן. הנוסח הוא על־פי תרגום השבעים בשינויים מסוימים מהטכסט שלנו. מתמיהה ביותר העובדה, כי א. שאמברי, בהוצאה הצרפתית הנ"ל משנת 1927, אינו מעיר שום הערה על מקורו של המשל!  ↩

  32. ראה הקדמת יל“ג ל”משלי יהודה“, כל שירי יל”ג, תרנ"ח ספר שני, עמ' X.  ↩

  33. ראה הערה למשל שכ: “הסירים”.  ↩

  34. “שלוש מאות משלי שועלים” היו לו לר' מאיר (סנהדרין לח, ע"א).  ↩

  35. בהערות למשלים שבסוף הספר הובאו רוב ההקבלות הנמצאות בדברי חז"ל.  ↩

  36. “משלי שועלים” של ר‘ ברכיה הנקדן, “משל הקדמוני” של ר’ יצחק בן סהולה, ועוד רבים.  ↩

  37. ר‘ סוף פרק א, עמ’ 249.  ↩

  38. אלת המזל. לפי נוסחא אחרת הופיעה לפניו האלה איסיס עם תשע המוזות.  ↩

  39. הושמטה כאן.  ↩

  40. משל רסג.  ↩

  41. במקור, עדשה, שאינה מאפשרת בעברית משחק מלים של יחיד ורבים.  ↩

  42. הושמטו סיפורים על מי־שופכין, שהביא לאדוניו, ועל בישול כרעי חזיר.  ↩

  43. משל סח.  ↩

  44. השווה הסיפור על טבי עבדו של ר‘ שמעון בן גמליאל בויקרא רבה פר’ לג.  ↩

  45. הושמט מעשה באדם חסר נימוסין.  ↩

  46. הושמטה שיחה בין קסאנתוס ובין אֵיסוֹפּוֹס, שבה הסביר העבד לאדוניו הופעה אחת תוך כדי עקיצה חריפה, שאין שכל בראשו.  ↩

  47. הושמט מעשה באשתו של קסאנתוס, שנתפתתה לאיסופוס.  ↩

  48. 160  ↩

  49. הושמט מעשה באשת קסאנתוס שנרדמה באולם ומעשה בחכמים מוזמנים לסעודה, שנפסלו ע"י איסופוס מלהיכנס פנימה.  ↩

  50. משל נד.  ↩

  51. משל זה איננו באספים של משלי איסופוס.  ↩

  52. בנוסחה אחרת מסופר כאן, כי אֵיסוֹפּוֹס העליב את אפולון, כשהקריב קרבנות וביכר על פניו את מנימוסיני.  ↩

  53. כאן באה שורה של מאמרי מוסר ופתגמי חכמה, דומים לאלה שבספר אחיקר.  ↩

  54. חידת השנה על חדשיה וימיה.  ↩

  55. משל רעה.  ↩

  56. משקלים אלה, המובאים בביוגראפיה, אינם כלולים באספים של משלי איסופוס.  ↩

  57. משל קנז.  ↩

  58. משל קכט.  ↩

  59. אינו באוסף המשלים.  ↩

  60. כנ"ל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות