רקע
אברהם אורי קובנר
אולת שׂמחה לחסר לב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אךְ שׂמתי עיני על העלה 47 מן “המליץ” וּמחזה שוא נגלה לפני, ראיתי איש אחד וּשמו יצחק ראזאווסקי פער פיו לבלי חוֹק לפאר וּלרומם, לעלה וּלקלס בדברי בּן ישׁי את מפעלוֹת העת החיה, את מצב העברים בקיעוו וביחוּד את אדוֹנוֹ ה' יוֹאל נתן טולטשׁינסקי, אשׁר, לפי דבריו “עת חגג השׂר הג”ג בעזאק אחד ממוֹעדי בּיתוֹ, בין קרוּאיו היוּ גם הגבירים ר' יוֹאל נתן טולטשׁינסקי ור' משה וויינשׁטיין, ולפניהם הוכן שלחן מלא מטעמים ומגדנות לפי דתנו – עוד הוסיף השׂר להראות לעין העם" כי דין אחד ומשׁפט אחד בעיניו ליהודים ונוצרים, כי בראותו כי אחרו פעמי הגביר טולטשׁינסקי שׁלח אליו את שׂר צבאו (?) לחלותו שׁנית. “הגידה נא סופר מהיר, מי שם בפיךָ דברי הבל ורעות רוח האלה, ואיזה רוח נשאךָ לשלוח דבריךָ אל “המליץ”? אם מטרתךָ היתה לרומם את העברים, כי גם המה נתכבדו להיות בין הקרואים, א”כ מדוע פסחת על הסוחר הנודע ה' קופערניק, הראשׁ והראשׁון לכל דבר טוב ומועיל בקיעוו אשׁר גם הוא היה בין הקרואים ואשׁר נתכבד לא פעם ולא שׁתים, עוד טרם השׁתקע אדונךָ בקיעוו, להקרא אל מועדים כמו אלה? ואם אמרת בלבךָ: הן המ“ע פתוח לפני, אצא בתהלות אין חקר לאדוני, למען ירצע את אזני במרצע והייתי לו עבד עברי כל ימי; אולם הטרם תדע, כי לחרפה היא בעיני אנשים משׂכילים בעת הזאת להתפאר בדברים כמו אלה, ורק החסידים והבטלנים, המבלים כל ימיהם בספורי מעשׂי הבל תחת התנור והכיריים בבית המדרשׁ, אךְ המה ישׂמחו שׂמחה בלי מצרים מדברים שלא היו ולא נבראו. אךְ מלבד כל אלה, הלא מאמרךָ הקטן מלא מן הקצה אל הקצה שׁקרים וכזבים, באמרךָ בשׁמחת עגל לא לומד כי “לפניהם הוכן שׁלחן מלא מטעמים ומגדנות לפי דתנו וכי בראות הג”ג כי אחרו פעמי הגביר טולטשׁינסקי שׁלח אליו את שׂר צבאו (?) לחלותו שׁנית”. הלא צחוק עשׂית לנו בזה! האמנם תדמה, כי בבית הג“ג נקבצו חסידים ואנשי מעשׂה, ושׁם הכינו להם תבלין וחמים למען יזמרו זמירות?.. וכי לסעודת מצוה נקרא אדונךָ כי ישׁלח אחריו הג”ג פעם ושׁתים, אשׁר לא כן יעשׂה גם להשׂרים הגדולים ע“פ חוקי העטיקעטע. ומה תעשׂה ליום פקודה? אם יודעו דבריך אלה להג”ג מפי עושׂי רצונו, היודעים שפת עבר, וידרושׁ ממךָ לאמת את דבריךָ?..

והנה בל אתמה על האישׁ ראזאווסקי, אשׁר בחפצו להתראות בשער ולהתאבק תחת רגלי אנשׁים, אשר מצנפתם היא תוֹרתם וחכמתם, ובגדיהם הארוכים – צדקתם וישׁרת לבם, יצא בדברים בדוים; כי לפניהם יוכל לכתוב, להגיד ולספר כטוב בעיניו, כי המה גם במופתים יאמינו וכל בינת אדם רחקה מהם; אולם צר לי מאד, כי המו“ל אשׁר עיניו בראשו יקבל מאמרים נבערים כאלה במ”ע, אשׁר מלבד כי לא יביאו כל תועלת להעברים, עוד יוכלו להרע להם; כי מה יאמר הג"ג, אם תקח אזנו שמץ מדברי הבל כאלה, אשׁר העברים יתפארו נגדה נא לכל עם, שׁנתכבדו להיות קרואים על המועד ויוסיפו עוד שׁקרים ופתיות, שׁהוכן לפניהם שלחן מלא מטעמים לפי דתנו, וכי שׁלח את שׂר צבאו (?) שׁנית לחלות את טולטשׁינסקי? הלא בזה עוד יקלו בעיניו ויראה שׁגם “נשׂיאי ישׂראל”, לא ראו אור השׂכלה מימיהם ובחשׁך יתהלכו, ומה יאמר על עמא דבר?..

ועל דבר מצב היהודים בקיעוו, הלא שחוק עשׂה לנו הסופר הגדול ה' ראזאווסקי בהכחישׁו את החי וספר דברים שׁלא היו מעולם ע“ד שׁווי הזכיות. הלא המ”ע “קיעווליאנין” כמעט בכל נומר ונומר ישׂים כבוד העברים לעפר, ומלבד כל אלה אף כל הזכיות, שׁנתן לנו הקיר“ה אין להם מקום בשׁלימות בקיעוו, כמו ע”ד הבעלי מלאכות, אשׁר לא יתנום לע"ע להאחז בקיעוו, וכפי הנשמע נשׁאלה שׁאלה אודות זה – ובכל זאת האישׁ ראזאווסקי בשׂמחת עגל יצהיל ויקרא בגרון "האח! מה זאת תראינה עינינו וכו‘, שווי הזכיות ירומם מאשׁפות וכו’ ". ובכן

יראה כבודו, כי האישׁ ראזאווסקי, מלבד ששׁבחיו ותהלותיו הבל ורעות רוח הנה, עוד יוכל בשׁקריו להרע להכלל, ולכן מוטל על כבודו להדפיס את הדברים האלה, ולהראות לעין כל, כי שגגה יצאה מלפניו, באספו את מאמר ראזאווסקי, מבלי חקור אם אמת הדבר; ובימים הבאים ישמור את מ“ע מלצבור בקרבּו דברי הבל וחלומות, אשׁר נער יכתבם, כי מלבד שׁיפגום בכבודו, עוד ימשוךְ עליו לזות שפתים, ובזה שׁלום.”

מן המאמר הזה נראה, כי הכותב יתנפל על ה' ראזאווסקי:

א) כי שׁקר ענה בספרו, כי הג"ג הכין להקרואים העברים שלחן לפי דתנו;

ב) כי לו גם אמת היה, כי עתה אין שׁוה הדבר להתפאר בו, כי מה בכךְ אם נקראוּ איזה עברים? וההתפארות הזאת תראה, כי עומדים אנחנו עוד בשׁפל המדרגה… כלום מתפארים האחרים?..

ג) כי שׁקר ענה בכבוד הג“ג לאמר “כי שׁלח שׁנית את שׂר צבאו (שׁמעו נא, שׂר צבאו!) לה' טולטשׁינסקי לקרא לו” וכן לא יעשׂה! אחרי כל אלה יעיר הכותב את אזן המו”ל כי לא נכון לקבל מאמרים כאלה בכלל “יען כי לא יביאו כל תועלת להעברים” ואת מאמר ה' ראזאווסקי בפרט, המלא עוד שׁקרים ופתיות, על זה עשׂה ה' צעדערבוים את ההערה המחוכמת הזאת.

“מה שׁקראת תגר על הכותב הבדאי צדקת, כי אם שׁקר בפיהו, כאשר תעיד אתה ואיש אמונים אחר לפנינו, מלבד שׁלא עשׂה בזה כבוד לאדונו, נבלה היא לבדות מלבו ולכזב בכתב. אךְ בהתלוננךָ עלינו על אשׁר אספנו דבריו, אתךְ תלין משׁוגתך, כי אם מתנגד הוא למושׁגךְ, אין בזה שׁום דבר מתנגד אל רוח הסבלנות השוררת כעת בלב מלכים ושׂרים, וכאשׁר שׁמענו, נמנה בהם גם השׂר הג”ג, והוא בחפצו לקרא אל שלחנו מכל אום ואמונה וידע מראש, כי היהודים השנים (מדוע אךְ שנים? הלא הכותב הוסיף גם שׁלישׁי!) מחזיקים מעשׂי אבותיהם בידיהם ולא יאכלו מאכלות אסורות להם עפ“י דתם, ולמען לא ישׁבו בטלים להביט אל לוע המסובים, הכין להם מאכלים מותרים להם.”

מה החלום הזה אשׁר חלמת, ה' צעדערבוים? מי הגיד לךְ, כי מתנגד הוא למושׁג הכותב? הלא הכותב יאמר שׁשׁקר הדבר, א"כ זה מופת נאמן, אשׁר גם אתה תאמין בו; אךְ הכותב יוסיף עוד, כי לו היה גם אמת, כי עתה אין במה להתפאר, כי כלום שׁפלים אנחנו מיתר האנשׁים? וכל אשׁר נוסיף להתפאר נוסיף להראות, כי אין אנחנו ראוים לזה… אךְ מלבד כל אלה מדבריךָ “למען לא ישׁבו בטלים להביט אל לוע המסובים” נראה, כי לא תדע אף מנהגי משׁתה ושׂמחה אצל שׂרים נכבדים, כי הקרואים לא יבואו אךְ לאכול ולשׁתות, אךְ להתרועע את אדוני המשׁתה או את הקרואים, וכל אחד ואחד יוכל לאכול כאות נפשׁו או לחדול, והעברים, היודעים מראשׁ, כי אי איפשׁר להם ליהנות מהסעודה הכללית, ילכו לביתם ולא יחכוּ על מאכלים המותרים להם…

“הן הכותב לא אמר, כי שׁלח לקרא אליו שוחט ומלצר עברי וקנה כלים חדשׁים למעניהם; או צוה באכסניא יהודית להכין להם בשׂר ודגים וקוגעל כאשׁר אהבו, ומטעמים ומגדנות יוכלו להיות גם צוננים, לפתּן, פירות וכדומה – ובפרט כי כפי שׁידענו בבירור תהלוכות שׁני הגבירים הנכבדים לא נגעו בתבשׁיל ובצלי שׁאינם משל יהודי, ומדוע איפוא לא נאמין, כי הושׁיטו להם המותר להם?”

אךְ ה' ראזאווסקי אמר בפה מלא, כי לפניהם הוכן שלחן מלא מטעמים ומגדנות לפי דתנו, א“כ שלח הג”ג אחרי שׁוחט ומלצר ועשׂה להם דגים וקוגעל כאשׁר אהבו! כי אם תמצא לומר שׁלא כן היה, מאי לפי דתנו? ואם זה קאי על פירות ולפתן המותרים להעברים, מאי קא משמע לן; ובמה יתפּאר ה' ראזאווסקי בהמליץ? הלא הדברים האלה עומדים הכן לפני כל הקרואים! וּמי אמר לךְ כי הגבירים האלה נגעוּ חלילה בתבשיל וּצלי שׁאינם משׁל יהודי?

“וּבּפרט כי רוּח סבלנוֹת כזאת לא חדשה הוּא אתנו ולא אחת פגשׁנו במה”ע כי הכינו שׂרים ואלוּפים משתה ליהוּדים ע“פ דתם”.

פשׁיטא! אם שׂרים ואלוּפים יעשׂו משׁתה ליהודים, הלא על כרחם לעשׂות עפ“י דתם; אולם אם יעשׂה ג”ג משׁתה לא ליהודים ואךְ בקרבם היו איזה יהודים, אז לא שׁמענו עוד כי יכינו למענם שׁלחן מיוחד!..

“וגם פה בעירנו הנאורה קרה לפני שׁלשׁ שׁנים למועד הזה, כי עשׂה הבאנקיר המילליאנער, הנאור קאנסיל פרס, יוני מבטן ה' ראללי, משׁתה לבוחרים להיות ראשׁ הסוחרים, וידע כי נמצאו ביניהם יהודים אחדים שׁמקפידים על מאכל כשׁר וימן להם מאכלי כשׁר כדת וכדין.”

גם משׁם אינה ראיה! כי אינה דומה משׁתה אשׁר יעשׂה הסוחר לסוחרים, אשר ביניהם נמצא עברים, למשׁתה אשר יעשׂה ג"ג לאחרים ובתוכם שנים (לפי דבריך) שׁלשה עברים.

“וּמה כל החרדה הזאת אשר תחרד לנו, פן יודע הדבר להג”ג: כי לוּ היה אמת כאשׁר יכלנו להאמין אחרי אשׁר חתם עצמו הכוֹתב, וכאשׁר הוּא איננוּ יוֹצא מדרךְ הטבע, לא לבוֹשׁת ולא לכלמה הוּא לוֹ; ואם טפל שׁקרים, יצחק השׂר לפתיות הכוֹתב, כאשר יצחק על כל דבר בוֹדה דבר במ“ע, ולא יאנף על המו”ל, שׁאינו נביא (האף כי מו"ל עברי אינו אלא שׁומם, כי למה יעמול לבהלה ותודה אין לו לא מן המתפלספים ולא מן המתחסדים), ואינוֹ מחוּיב להחזיק לוֹ חוֹקר דין לשׁלחוֹ לדרוֹש ולחקוֹר אחרי מוֹצא כל דבר."

מה החלוֹם אשׁר חלמת, ה' צעדערבוים? מי חרד לךְ חרדה? מי הגיד לךְ כי הג“ג יחרד עליךָ? הלא אין כל רמז לזה בדברי הכוֹתב! ואךְ צל ההרים אתה רואה כהרים. בלי כל ספק חשבת, כי דברי הכוֹתב “ומה תעשה ליום פקוּדה אם יוֹרעוֹ דבריךְ אלה לה”גג מפי עושׂי רצוֹנוֹ, היוֹדעים שׂפת עבר, וידרוֹשׁ ממך לאמת את דבריךְ” נאמרוּ אליךָ, וּבאמת נאמרים הם לה' ראזאווסקי, ולא חרדה היא אךְ שׁאלה. וּמה שׁאמרת בּמאמר המוּסגר, כי מו“ל עברי אינו אלא שׁוֹמם וכו' ותודה אין לו וכו' – כבר אמרתי, כי קריאוֹת כאלה למוֹתר! “הדג יבקש מים עמוּקים, והאישׁ – את הטוֹב לו” יאמר משׁל הרוּסי, והמו”ל העברים יתאוֹננוּ פעמים רבּוֹת “למה נעמול לבהלה” ובכל זאת לא ישׁליכוּ הלאה את מלאכתם זאת, הלא דבר הוא!… ואם נאמר כי יחידי הדוֹר המה, אשׁר יקריבו את גוּפם ונפשם עוֹלה כליל על מזבח הטוֹב והמוֹעיל – אךְ כבר ראיתי בני עליה והמה מעטים: אם שׁנים הם, לא מוֹציאי לאוֹר מ“ע עברים הם, אם מאה הם לא מוֹציאי לאוֹר מ”ע עברים הם, אם אלף הם לא מוֹציאי לאוֹר מ"ע וכו' ואפילו אם רבבה הם…

“המעטים שׁקרים. ותהפוכות בכל מ”ע, ורק על המו“ל העברי יזעף לבוֹ? וּמדוּע לא יתאנף בכל מה”ע, אשר האמינוּ לדברי הכוֹתב מרעטישׁצע כי נס גדוֹל היה שׁם, כי הנער הנוֹצרי אשׁר תפשוּהו היהוּדים והביאוּהוּ במכורת בריתם, שׁב לאמוּנתוֹ בּיוֹם קדשוֹ הוּא יוֹם איוואן הקדוֹש? וּמי דבר תוֹעה על האד' וויעסטניק, כאשׁר הדפיס מקרה שׁקרה בקישׁינוּב, כי אשׁה נוצרית אחת אשׁר חלתה מחלת האיצטוּמכא ימים רבים ורק בחכמת הרוֹפא וו… הקיאה צפרדע חי לעיניו? האף כי הוּא נגד הטבע, כאשׁר הוֹכיחוּ אחרי כן? ועוֹד כמה וכמה ענינים המתנגדים אל השכל ואל הטבע, ואין בכךְ כלום, ורק על המו“ל העברי יצא הקצף, כי האמין דברים שׁאינם מתנגדים לא אל השׂכל ולא אל הטבע, ואין בהם משׁום מכשול להשכלת העברים, כי לאו בארנבת וחזיר תליא מילתא (מי דבר פה ההשׂכלת העברים, ואיזה מילתא תליא בארנבת וחזיר, לא זכינו להבין…)”.

אחרי אשׁר ה' צעדערבוים ישׁנה וישׁלשׁ, כי הכותב אמר שהג“ג יזעף עליו, עברנו עוד הפעם על המאמר הזה ולא מצאנו מלבד הדברים האלה מאומה “אולם צר לי מאד כי המו”ל, אשׁר עיניו בראשׁו (בלי כל ספק לא ידע עוֹד הכוֹתב כי יכתוב המו"ל הערה נפלאה כזאת…) יקבל מאמרים נבערים כאלה במ”ע, אשׁר מלבד כי לא יביאוּ כל תוֹעלת להעברים עוֹד יוּכלוּ להרע להם. כי מה יאמר ה“גג, אם תקח אזנוֹ שמץ מדברי הבל כאלה, אשר העברים יתפארוּ נגדה נא לכל עם שׁנתכבדוּ להיוֹת קרוּאים אל המוֹעד ויוֹסיפוּ עוֹד שׁקרים וּפתיות, שׁהוּכן לפניהם שלחן מלא מטעמים וּמגדנוֹת לפי דתנוּ, וכי שׁלח את שׂר צבאו (?) שׁנית לחלוֹת את ה' טוּלטשׁינסקי. הלא בזה עוֹד יקלוּ בּעיניו” וכו‘. ובקצה המאמר נאמר “וּבימים הבאים ישׁמוֹר את מ”ע מלצבוֹר בקרבוֹ דברי הבל וחלוֹמוֹת, אשׁר נער יכתבם, כי מלבד שׁיפגוֹם בּכבוֹדוֹ, עוֹד ימשׁוֹךְ עליו לזות שׂפתים." א“כ כל אישׁ אשר עיניו בראשׁו, יראה, כי הכוֹתב לא אמר דבר וחצי דבר מקצף הג”ג על המו"ל העברי, וה’ צעדערבוֹים ברא לוֹ זאת ברוּח דמיוֹנוֹ הכביר. אךְ לוּ יהי כדבריו, כי הכוֹתב אמר, שהג“ג יאנף עליו, גם אז צדק הכוֹתב. האוּמנם לכבוֹד הוא לגענעראל – גוּבערנאטאר, אשר יאמרוּ עליו שׁקר בּמ”ע, כי הכין מטעמים לפי דת העברים וכי שלח שׁנית את שׂר צבאו לבקשׁ איש עברי אחד? אין לך בזיוֹן מזה, וכדי בוז וקצף! שר צבא הגענעראל–גובערנאטער, הוא ג“כ שׂר גדול ונכבד, ואיךְ לא יזעף לב שׁניהם, אם איזה כוֹתב יטפוֹל שׁקר לאמר, כי הג”ג שׁלח את שר צבא (?!) לחלות שׁנית, אשׁר לא היה מעולם מקרה כזה, כי ישׁלח ג“ג שנית לבקש על המשׁתה, ומי הוא עוד השליח? שׂר צבאו! א”כ ישׁ הזכות והמשׁפט לקצוף על שקרים והבלים כאלה… ומה ענין זה לההבלים הרבים, הנמצאים בכל מה“ע? מה לג”ג עם הקאת צפרדע חי? אוּלם בּמקוֹם ששׁקר והבל נוגע בכבוֹדם, כמוֹ המקרה הזה לאמר, שׁהג“ג שׁלח את שר צבאו לחלות שׁנית את אחד הקרואים, אז ישׁ לו הזכוּת והמשׁפט לקצוף וּלהביא במשׁפט את הכותב ואת המו”ל, אשר לבו לא יבין, כי הוא דבר הנמנע וקבל זאת במ“ע, ולא עשה על זה כל הערה. עתה בא וראה, כי מלבד שׁבראת לךְ קצף הג”ג ברוח דמיוֹנךְ, תחטא עד כה נגד ההגיון עד כי התאדמוּ גם פני… אך נבא נא אל יתר הערתךְ.

“ועל השׁנוֹת הקריאה, לא נכחד, כי היה לפלא גם בּעינינו (ומדוע לא הערות מאוּמה, כדרכך תמיד?), אךְ אמרנוּ, אוּלי שׁכחוהו בראשׁונה וישלח אחריו שׁנית.”

חי אני! כי לא תשׁמע בעצמך מה שׁתכתוב! הן אם שׁכחוהו בראשׁונה א"כ איךְ שׁלחוּ אחריו שנית? הלא אז יהיה זה הפעם הראשׁונה!… וּמדוּע לא היה לפלא בעיניךָ אשׁר שׁלחוּ אחריו שר צבא? וּמדוּע תעשה את עצמךְ כלא יודע בדבר הזה גם כעת? הבה ענה על השׁאלות האלה! הצדק את עצמך ואת ה' ראזאווסקי על השׁקר הנראה לעין כל הזה! הלא עמדך חבילוֹת חבילוֹת שׁל תשׁוּבוֹת ותירוּצים…

“ובכן הרגיעה אישׁ יקר, יאמר ה' צעדערבוים, ואל תדאג לכבודנו כי יחולל ואתו גם כבוֹד ישראל (הניחא על כבודו! אבל איךְ ימחל על כבוֹד ישראל?) כאלו אנחנו ערבים בּעד כל לוקח לשׁוֹנוֹ וינאוֹם נאוּם שׁקר ותּרמית לבּו (וּמי ערב? אם אךְ תקבל שׁקר ותרמית לב!). וכבר אמרנוּ לא אחת כי נחשוב את מה”ע למראוֹת הצוֹבאוֹת, יבא כל אישׁ ויראה פניו ונפשׁוֹ ויכירוּ אחיו את מעלותינו ושׁגעוֹנוֹ, ואם ענה כחשׁ יבא רעהו וחקרו."

מלבד כי אין כל קשׁוּר וחבוּר בּאלה הדברים האחרוֹנים, כי איךְ “יכירוּ אחיו את מעלותיו ושׁגעוֹנוֹ בּמראוֹת הצוֹבאוֹת”? ואיךְ יענה האחד כחשׁ במראות הצובאות ורעהו יבא וחקרו? ומה לנו מראות הצובאות להבּיט על אחרים? אךְ מלבד כל אלה לא ידענוּ מה היא המדה הקדוֹשׁה, אשר יתפאר בה ה' צעדערבוים, כי “חק שׂם לוֹ והבטחה נתן לאסוף דברי כל אישׁ ואישׁ”? א“כ יוּכלוּ כל החייטים, סנדלרים, פחמים וכדומה להיוֹת מוֹציאים לאוֹר מכתבי עתים! הלא כל אחד מהם יוּכל לאסוֹף מן כל הבא לידוֹ, ואם האחד ישׁקר, או ידבר הבל ורעות רוח יבא השני וחקרו… בין כה נמנה ומקובל בעיני כל מביני דעת, כי מו”ל מ“ע דרוש להיוֹת אישׁ חכם ונבון, אשר עיניו בּראשׁוֹ להבין דבר מתוך דבר, להבחין בין הבל ורעות רוח ובין דברים נכבדים, לשקוֹל כל דבר בּפלס שכלו אם ראוי הוא לדפוס או לא, אם יביא תועלת או הפסד וכדומה; אולם לעשׂות מ”ע “למראות הצובאוֹת” אשׁר בו יראה כל אישׁ את פניו, או לבית מרזח, שׁשׁם יתאספו אנשׁים שׁונים רחוֹקים מן הקצה אל הקצה, וכל אחד ואחד מהם יקרא בקולו – יוכל אךְ אישׁ, אשׁר לא ידע מימינו לשׂמאלו, ולא יבין ערךְ מכתב עתי ופעולותיו… אך מזה נדבר עוד בהמשׁךְ דברינו.

"והלואי, כי ישמוֹר ד' אותנו מספורים מחללים באמת כבוד עמנו וקדושת אמונתנו, כדברים המשׁחיתים את מוסר העם, ולא יבואו כותבי פלסתר להבאישׁ ריחנו במאמריהם בשׂפת נכר בעיני שׁכנינו (ע"ד “כותבי פלסתר בשׂפת נכר” עי' פרח 3), ולא נבושׁ באספנו מאמרים כאלה (כמו מאמר ראזאווסקי, כבוד ותהלה לך!) ואולת חסרי לב אל חיקם תשוב ואנחנו נקיים.

בהדברים האחרונים “ואולת חסרי לב אל חיקם תשוב ואנחנו נקיים” נוכל ללמוד שׁני פנים:

א) כי זאת נאמר אל הכוֹתב הזה, כי הוא חסר לב על תלונוֹתיו, והוּא ה' צעדערבוים, נקי;

ב) כי זאת נאמר על ה' ראזאווסקי, אשׁר כתב מאמר נבער, וה' צעדערבוים קבלו, בכל זאת הוא נקי, יען כי “אולת חסרי לב (ה' ראזאווסקי) אל חיקם תשׁוב (ע"י הכותב), ואנחנו נקיים”,

לפי שׁטתו הראשונה: “ואם ענה כחשׁ יבא השׁני וחקרוּ”. אך בין כה וכה לא צדק ה' צעדערבוים: באופן הראשׁון, לא ידענו אם הכותב זכה לשׁם “חסר לב” – ובאופן השׁני איננו נקי ה' צעדערבוים, כי לו אמר “וכזב חסרי לב אל חיקם תשׁוב” אז יש לו עוד מליץ אחד מני אלף (אם גם חכם עדיף מנביא…); אולם אם יאמר “ואולת חסרי לב אל חיקם תּשׁוב” – אז אךְ בו העון, כי למה יקבל אולת במ"ע, למען אשׁר תּשׁוב אחרי כן אל חיק כותבה,הלא טוב הוא שׁלא תבא לעולם לגמרי…


 

8.

בגליון 6 יבא מאמר קטן מאת הד"ר קולישׁער. אל המאמר הזה עשׂה ה' צעדערבוים את ההערה הזאת:

“ראשׁית מאמרך נאמר בהשׂכל ודעת, בתום ואמונת אמון, אך אתה יקירי סלח אם החלטנו לגנוז אותו, כי עוד לא בא מועד, לגלות יותר מטפח. גם אנחנו כמוךָ ידענו כל זאת, ודברינו אשׁר השגת עליהם רגילים בפי הפוסחים על שתי הסעיפים. אךְ גם על זאת אנחנו מצטערים, כי הרבינו שׂונאינו ומנדינו ותמורתם לא יבא הצד שׁכנגדם לתמוךְ בידינו (זה הוא העיקר! זה הוא האבן פנה כי יבואו לתמוךְ בידו!…, ועליךָ לשׁקול, כי המליץ הוא הראשׁון בין מ”ע לעמנו בלשׁוֹננו,אשר יצא בחרב נטויה (מתי?) נגד המימינים (וגם זאת לצדקה תחשׁב לו? ונגד המשׂמאילים. עד יבא מועד, כי יותן דרור לכל אישׁ להוציא את כל לבו ולא יוסיף המדבר והמו“ל לדאבה עוד. מי יתן והיתה זאת בימינו”.

מי יתן! נאמר גם אנחנו; אךְ ההערה הזאת תורנו למדי, כי ה' צעדערבוים לא יחשׁוב את מ“ע למראות הצובאות, אשׁר כל אישׁ יוכל לראות בו, והאות, כי גם דברי ה' קוֹלישער לא קבל, אם גם הודה בפה מלא שׁנאמרו “בהשׂכל ודעת, בתום ואמונת אמון”, וכל זה מפני “שׁלא יבא הצד שׁכנגד לתמוךְ בידו”.. בין כה מזה נוכל לראות ג”כ, כי “מצטער הוא ה' צעדערבוים” על הטוב אשׁר עשׂה (לפי דעתו), יען כי לא יבא הצד שׁכנגדם לתמוךְ בידו, והבן…


 

9.

שׁם יבא מאמר קטן “בשׂורה טובה” המתחיל בדברים כאלה: “קראתי דבר נפלא אשׁר כמעט הייתי כנדהם משׂמחה פתאומית.” ומה הוא הדבר הנפלא, אשׁר בקרא אודותיו ה' ניימאן היה כמעט כנדהם, – הוּא כי מצאוּ חמשׁה חומשי תורה במעבה האדמה במקוֹם אחד!… “תקותי בטוחה, יסיים המבשר הנדהם כי הבּשוּרה הזאת תרנן ותשמח את לבב כל אישׁ דורשׁ תושׁיה ואמת, ויודה לה' כי לעוֹלם חסדוֹ, להיטיב עמנוּ ולשמוֹר אוֹתנוּ (מאי אותנו לענין הזה?) ושפתנוּ בל ידח ממנוּ נדח (איזה נדח? הלא ישׁ אתנוּ ת"ל חמשׁה חוּמשׁי תוֹרה!…)” וידוע תדע, כי הדבר הזה הוּא שקר גמוּר, כאשׁר כתב דאקטאר לעווי מלונדון (עיין הכרמל שנה זאת).


 

10.

הילד שעשׁועים ה' אבראמאוויץ לא טעה במחשׁבתו, כי יבוֹאוּ סופרי ישראל לבכות ולהתחנן אליו כי לא ישׁליךְ את עטו מידוֹ. ה' סלאנימסקי אשׁר לפניו בכה ה' אבראמאוויץ, כי יגיד לוֹ את משפטו על פעולותיו וּספריו, הנה בא בא במכתב נעים ונחמד, המתחיל “לידידי החכם המפואר סופר מהיר ודוֹבר צחוֹת מוֹה' שלום יעקב אבראמאוויץ ני' " והמסיים! “אחת היא על כן אמרתי אל תרף ידךָ מלעבוד עבוֹדת הסוֹפרים וכו' “, א”כ שׂישוּ ושמחו סופרי ישׂראל, כי לא הודח מכם נדח, ובפרט ילד שׁעשׁוּעים כזה… אךְ בּאמצע מכתב ה' סלאנימסקי פגשנו מקום אחר אשר יחשׁוֹד את ה' סלאנימסקי, כי יהתל בה' אבראמאוויץ. שׁם הוא אומר: “ולמה איפו יקל בעיניךָ העתקות ספרי תּולדוֹת הטבע, אשׁר תועלתם רבה, ובפרט אשׁר בספרךָ זה נמצאו הערוֹת רבּוֹת וּמוּשׂכלות הנוגעות לידיעות הארניטהאלאגיע אצל חז”ל בתלמוד ומדרשׁים, והם ישׁרים למוצאי דעת.” האף אין זאת כי צחוק הוא, אשׁר בספר “תולדות הטבע” יהי הפרט הערות הנוגעת לדברי חז”ל בּתלמוּד ומדרשׁים?…

אךְ על אחת נתפלא על ה' סלאנימסקי. הוא אומר לה' אבראמאוויץ, “שׁלבבוֹ לא ידאג בקרבוֹ, כי אינוֹ חכם מומחה בידיעה הזאת” ויביא לו לראיה את ה' בערנשׁטיין, שׁהוא אוטודידאקט ולא ראה מעודו את פני האוניווערסיטעט, בכל זאת שׁנה הרבה וכתב ספרים הרבה, עד כי שׁמו יצא לתהלה ותפארת בארץ אשׁכנז כיום". האומנם, נשׁאל אנחנו, שׁה' בערנשׁטיין, החכם הטבעי המפורסם הזה לא שׁחר את בית הרכבת הכעמיא לאבאראטאריא) ולא עשׂה בעצמו נסיוֹנוֹת? האוּמנם כל הספרים הרבים והעצוּמים שׁכתב ה' בערנשׁטיין המה אךְ ילידי קריאת ספרים הרבה, ובלי כל נסיונות הגיע עד הלום? לא טבעים אנחנו, אךְ כמדומה לנו, שׁאי אפשר ללמוד וללמד חכמת הטבע מבלי עשׂות נסיונות בלאבאראטאריום; בין כה חכמינוּ הגדולים ברוסיא, יכתבוּ אנאטאמיא, אם גם לא ראו מעודם עצמות אדם מת. לכן כמדומה אין להביא ראיה מה' בערנשׁטיין על ה' אבראמאוויץ, כי הראשׁון עשׂה בלי כל ספק הרבה נסיונות, אם גם לא שׁחר את האוניווערזיטעט, – והאחרון…


 

11.

בגליון הזה, למאמר אחד “קול קורא”, אשׁר כותביו, תלמידי בימה“ר בזיטאמיר, יפנו אל נדיבי עמנו לעזור להתלמידים העניים בבית המדרשׁ ההוא, יבא המו”ל בהערה, אשר בה יאמר, כי ראוי ונכון לתמוך בידי התלמידים מכמה טעמים, ובתוכם גם הטעם הזה: כי אם לא יתמכו בידם אז יבואו רחמנא ליצלן אל בית האוניווערזיטעט. הלא כה הם דבריו:

“כי בראות הצעירים האלה את מצבם הנוכחי, כי ברע הוא וכי כבד עליהם לשׁבת על התורה והעבודה, יוסיפו לראות אל תכליתם למרחוק ויעצב רוחם למחזה גורל אחיהם הרבנים והמורים כי ברע הוא (מה ענין מצב הרבנים והמורים לזה? הלא בתלמידים, החפצים להיות מורים ורבנים, הכותבים מדברים!..) ויאמרו אל לבם, “למה אנחנו עמלים”? ויעזבו את בימד”ר הרבנים לבקשׁ להם דרך אחר, אשׁר ייטב להם בהוה ובבא (האין זאת רעה גדולה?), או עכ"פ אם ירעבו ללחם עתה (ר"ל בבקשם הדרך האחר), ידעו כי תקוה נשקפת להם לימים יוצרו. וכה עינינו אורות, כי מבחר התלמידים ילכו להאוניווערזיטעטין (גם זה אסון גדול!); לא כן אם תושיטו להם יד עזר, לא ידאגו לפיהם, וינעם להם להקדישׁ ימיהם לתורה ותעודה.

שׁמע מינה, כי תלמידי האוניווערזיטעטין לא יקדישׁו ימיהם “לתורה ועבודה” א"כ חובה על כל אישׁ לתמוךְ בידי תלמידי בית מדרש הרבנים, למען בל יבקשו להם חלילה “דרךְ אחר, אשׁר ייטב להם בהוה ובבא”..


 

12.

בגליון 9, 10 ישׁ “בקשה” ובגליון 11 “אזהרה אחרונה” מאת ה' צעדערבוים אל החתומים, כי ישׁלמו בעד “המליץ” אשׁר נשׁלח להם עד הלום. והנה אם כי באמת דבר נבזה הוא, אשר החתומים לא ישׁלמו בעד המ“ע עד החודש השׁלישי (ועד בכלל, כנראה “מאזהרה האחרונה” בגליון 11), ומה גם אם ישׁלחו (לפי דברי המו"ל בעצמם) את ציריהם לנגושׁ בם בכל פעם; בכל זאת, לפי דעתנו, אךְ המו”ל אשׁם בזה ולא החתומים. הן לא שׁמענו עוד, אשר מו“ל מ”ע בשפה אחרת ישלח את עליו לאשׁר לא שלמו בעדו עד שני חדשׁים ויותר בין כה מוציאי לאור מכתבי עתים עברים יעשו כזאת, א“כ חטאתם בראשׁם ולמה איפו יתאוננו רע באזנינוּ?… ובפרט אשׁר המו”ל יאמרו בעצמם: “ואלה אשר גם בפעם הזאת ישׁכחוּ אוֹתנוּ, נלמוֹד ממשׁפטם לדעת, כי לא יתנוּ לב למ”ע (זאת יכלוּ לדעת גם אחרי חודשׁ ימים, ועוד לפני העת ההיא, ומדוע אחרוּ עד שׁלשׁה חדשׁים?…) ולא יהיה בנו חטא, אם לא נאבה להיות להם למס, ונחדל מהיוֹם והלאה לשׁלוֹח להם את העלים, עד אם יחסרוּ להם ויפשׁפשׁוּ במעשׂיהם וימצאוּ הפשע באמתחותיהם (?) ויתקנוּ שׁגיאתם וייטב גם לנו.

כבוד ותהלה למו“ל מ”ע עברי, כּי ישׁלח את עליו שלשה חדשׁים בלי כסף, ישׁלח בכל פעם את צירוֹ לנגוֹש בם, ואחרי כן יכתוב בקשׁוֹת ואזהרוֹת אחרוֹנוֹת, ועוֹד יקוה, כי יפשפשׁוּ לוֹקחי “המליץ” עד הלוֹם בעל כרחם במעשׂיהם, ויתקנוּ שגיאתם וייטב לוֹ… בין כֹה פֹה המקוֹם להעיר על דבר אחד! מדברי המוֹ“ל נראה, כי עד הלוֹם “היה למס” על לוֹקחי “המליץ” ושלח בכל פעם את צירוֹ לנגוֹש בם”, בין כֹה צא וּראה, קוֹרא יקר, את דברי ה' צעדערבוֹים במאמרוֹ הנפלא והמחוּכם “משׁען סוֹפרים” (המליץ 1867 עלה 3). אשׁר יאמר שׁם כי קצר כח מה“ע להוֹציא לאוֹר בקרת אמתית (sic) על כל ספר שׁיצא מבית הדפוּס” מפאת כמה וכמה סבוֹת וּמהן גם זאת: “כי אם לא יוֹסיף המוֹ”ל להגיד עליהם (על הספרים החדשׁים) כּל השבחים המפורשׁים בלפיכךְ, יקדישוּ עליו (המחברים) מלחמה, ויקראוּ מלא על מה“ע היוצא מתחת ידוֹ, וידם בכל עת על העליונה, כי חציפתם (?) עצוּמה ונכליה (?!) אדירים מכבוֹד המוֹ”ל, המתכבד לשּׁבת בביתוֹ, ולא יעמיס עליו לא שׁר לא ישאלם מאתוֹ. ע“כ. בלי כל ספק שׁכח ה' צעדערבוֹים את דבריו בגליוֹן הזה, אשׁר אמר בפירוּשׁ: “שׁאלתנוּ וּבקשׁתנו מאת היחידים ממכירינוּ בעירנוּ, אשׁר חלקנו להם הכבוד הראוי להם, לשׁלוֹח להם העלים משׁנה זאת טרם שלחוּ המחיר, כי יאבוּ בטוּבם לשׁלוֹח לנוּ כעת” א”כ “העמיס עליו גם לאשׁר לא שׁאלם מעתוֹ”. אךְ אין מקפידין על דברים קלים כאלה – וּבפרט את ה' צעדערבוֹים!…

מדי דברי על אוֹדוֹת המאמר הנפלא “משׁען סוֹפרים”, הנני להרחיב מעט הדבור אוֹדותיו ועל המטרה הקדוֹשׁה, הצפוּנה בקרבוֹ; ותקותנו חזקה, כי בל יחרה להקוֹראים אם הבאנו פרח אחד משׁנת 1867 בין הפרחים לשנת 1866, כי השׁעה צריכה לכך.

בעת אשר כל בר דעת יוֹדע וּמוֹדה שׁרבוּי הספרים בליטעראטוּר הוּא סימן טוֹב, וכל אשׁר יפרצוּ הספרים, תפרוֹץ הדעת בעם, בא ה' צעדערבוֹים במאמר “משׁען סוֹפרים”, אשׁר בו הוּא מעוֹרר ליסד חברת “משׁען סוֹפרים”, אשׁר מטרתה תהיה להמעיט מספר הספרים, אשׁר נתרבו, בעונוֹתינו הרבים, בשפת עבר. ואם גם ה' צעדערבוֹים לא יאמר כזאת ברוּר ומפורש, להפךְ הוא אומר עוֹד, כי מטרת החברה תהיה:

א) "לתמוךְ בידי סוֹפרים הגוּנים;

ב) להוֹזיל מחיר הספרים לכל אנשי החברה וּלהפיץ בעם ספרים מוֹעילים במחיר מצער;

ג) להכין באדעססא בית מקרא ספרים עברים."

א“כ לפי ההשקפה הראשׁוֹנה הרעיוֹן הזה יקר מאד ותוֹעלתוֹ מרוּבה; אבל בא ואראה לךְ את הכונה הרצוּפה בזה. “להגיע אל המטרה הזאת, יאמר ה' צעדערבוֹים, נחוץ לבחוֹר ועד ראשׁי ועוֹד ועד שׁני לעבוֹר על כתבי יד המחברים והמה יחווּ משׁפט צדק בלי משׂוא פנים אם ראוּי לתמכם או לא”. והנה אם גם בזה לא תמצא עון אשׁר חטא, אךְ בסוֹף דבריו, הסיר ה' צעדערבוֹים בבלי דעת את המסכה הנסוּכה על החברה הזאת: “כי מבלי הצר (בידים) למחברים להוֹציא ספריהם, יאמר ה' צעדערבוֹים, אךְ ממילא לא ימצאוּ קוֹפצים על ספריהם, אשׁר לא השיגו משען מהחברה, כי לא יארכו הימים והועד יקנה לוֹ אמון העם לדעת כי באמוּנה הוּא עֹשׂה; ועוֹד מי מהמחבּרים יוּכל עמוֹד נגדם בממכר הספרים”? א”כ בּרוּר כשׁמש כי מטרת ה' צעדרבוֹים איננה לתמוֹך בּידי מחבּרים הגוּנים, אךְ ליסד כעין אינקוויזיציאן על ספרי עבר, והיה אם המחבר ימצא חן בעיני הועד, אזי יהיה מחבר הגון וספרוֹ מוֹעיל ויזכה לראוֹת אוֹר הדפוּס; אוּלם אם מאיזה סבה מן הסבות (אשר רבות הנה מאד) לא ימצא איזה מחבר חן בעיני הועד, אז יוכל לשׂרוף את ספרו בידו, כי “לא ימצאו קופצים על ספרים, אשׁר לא השׂיגו משׁען מהחברה ועוד מי יוכל לעמוד נגדם בממכר הספרים”? את המטרה הזאת נראה גם בראשׁית המאמר “משׁען סופרים”, אשׁר אביא לךְ ממנו אפס קצהו, למען תראה ישרת לב ה' צעדערבוים, מחשבתו הרצויה, דבריו המחוכמים וּמשׁפטוֹ הצדק.

"עינינוּ הרוֹאוֹת יאמר ה' צעדערבּוֹים, כי בּזמנינוּ זה גברה קנאת סוֹפרים בישׂראל, המחבּרים יפרצוּ לרוֹב וּספרים ירבּו לאין קץ (זה הוּא אסוֹן גדוֹל!!). אךְ הישׁ אדונים לאלה להבּיט אל פעלם וּלהיטיב תעוּדתם אל תכלית נרצה? מי יכחישׁ כי אין משׂים! (איךְ אין אדונים? הלא ת"ל הבקרת (цензура) עוֹדה חיה וקיימה, וגם דעת הקהל לא תחריש…). כל הרוֹצה לטוֹל את השׁם יבא ויטול, אף אם לא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים, וּבלבד שירהב בּנפשו עז לאמר “מחבר אני”.

אךְ מה לךָ ולהמחבּרים הנבערים האלה? אם ישׁנם באמת “פרחי המחברים אשׁר ישחיתוּ (לפי שׁיטתךָ) רגשׁות הדוֹר החדש ונטיותיו וכח משׁפטוֹ, אשׁר לא קראוּ ולא שׁנו ולא שׁמשו תלמידי חכמים, וכי כל רעיוֹן בריא וכל הגיוֹן ישר אין בּקרבּם” – אז הלא המה בעצמם ישׂבּעוּ קלוֹן מכּבוֹד, ואין אישׁ אשׁר יקרא את ספריהם, והוּא הוּא ענשם, ולמה עוד לךְ לשׁחת דבריךְ הנעימים? אךְ נבא נא אל יתר חכמוֹתיו!

“ידענוּ כי ימצאוּ כאלה אשׁר ישׂימו אשׁם את מה"ע על אשר לא יוֹציאוּ לאור בקרת אמתית (sic) על כל ספר שׁיצא מבית הדפוּס, למען ידעוּ הקוֹראים לקרב או לרחק (כונת ה' צעדערבּוֹים במלת מה"ע, הוא המו“ל, כי מ”ע לא יוציא לאור בקרת אמתּית, אךְ המוציא לאור הוא הוא המוציא לאור בקרת במ“ע; א”כ שׂים לבךָ, קורא יקר, אל ענות רוח ה' צעדערבּוֹים, האומר כי יאשׁימו אותו על אשׁר לא יוציא לאור בקרת אמתית על כל ספר, כמו אשׁר ישׁ לאל ידו להוציא בקרת אמתית על כל ספר…). אוּלם הטרם תדעוּ כי קצר כח המ”ע בישׂראל לתקן את המעוּות. מלבד אשׁר רבים מהמחבּרים יחשבו את עצמם לעוֹמדים למעלה במצב הדעת ממה“ע, וספריהם למביאים יותר תועלת ולא לכּבוד להם לשׁלוֹח ספרים למשפטם (פה ג“כ תחת מה"ע יבין ה' צעדערבּוֹים את המו”ל, כי אין מצב הדעת למה“ע, ואין אישׁ אשׁר ישׁלח ספר למשׁפט מ”ע; א“כ שׂים לבּך עוד לענות רוּחוֹ, כי רבים יחשׁבו את עצמם לעוֹמדים גבוֹה, כמו הוא דבר הנמנע… ומלבד כל אלה ראה כח הגיוֹן של ה' צעדערבּוֹים, כי אם רבים יחשׁבו את עצמם לעוֹמדים גבוֹה במצב הדעת ממה”ע ולא לכבוד להם לשׁלוֹח ספריהם למשפטם, לכן לא יוכל המה"ע להוציא בקרת אמתית על כל ספר?!…); ואלה אשר ישׁפילוּ את עצמם לכבד את המו”ל (פֹּה נאמר ברוּר וּמפוֹרשׁ: המו“ל, א”כ גם שׁם המו"ל, כאשׁר הוכחנוּ.) בתשורה – חוברת אחת, אשר מחירה עולה מספר קאפ‘, וּמה גם אם כתבוּ עוֹד בכתב ידם בשער ספרם טוּרים אחדים להחניף את המו“ל וּמכתב עתהוּ וּלהללוֹ בפניו, הלא יאמינוּ כי קנוּ אוֹתוֹ כעבד להם, ולא ידעוּ, כי נוֹח לו להמו”ל לשׁלם להם המחיר הקטן משׁנה כנדבה הגוּנה ולא יצטרכוּ לבלוֹת עתותם (?) היקרה להם למקרא הבליהם (sic); והיה אם לא יוֹסיף המו"ל (עוד הפעם המו"ל) להגיד עליהם כל השׁבחים המפוּרשׁים בלפיכךְ וכו’. יקדישׁוּ עליו מלחמה ויקראוּ מלא על מה“ע היוצא מת”י וידם תמיד על העליונה, כי חציפתם (!) עצוּמה ונכליה (?!) אדירים מכבוד המו“ל, המתכבד לשּבת בביתו ולא יעמיס עליו לאשר לא ישׁאלם מאתוֹ (התבינוּ? יד המחבּרים אשׁר לא הגיד עליהם המו“ל כל השׁבחים המפורשׁים בלפיכךְ, על העליוֹנה, יען כי המו”ל מתכבד לשבת בביתו ולא יעמיס את עליו לאשר לא ישאלם מאתוֹ!… זה הוא הגיוֹן וזה הוא שׂכל ישר!…); אךְ מלבד זאת מה יועיל המו”ל (ברור וּמפורש המו"ל) בבקורתו? הן עולם הפוךְ היה בימינו: אם יוסיף מ“ע (עוד הפעם מ“ע! הלא מהמו”ל ידבר?…) לפאר וּלרומם ספר יקר ממחבר רב תוּשׁיה לא יעלה על לב אישׁ לקנותו; אךְ כאשׁר יוציא משפט חרוּץ על ספר שׁאין בּו לא טהרת הלשון ולא רעיוֹן נאמן, לא מטרה נכונה ולא סדר ישׁר, ומה גם אם יעיד עליו כי משׁחתו בו לחבל כרם האמונה ולהתעוֹת את הצעירים; או אז ירבוּ הקוֹפצים על הס' הזה והסוֹפר הנבער והקל שׁבקלים יורם וימנה במחברים מצוּינים, או גם במשׁליכים את נפשׁם מנגד בשׁביל קדושׁ ספרוֹת העברית ומצוה לקרבם וּלתמכם, וכל המוֹסיף ללעוֹג ולחרוֹץ לשׁוֹן על עתיקים וכן שׁלמים, הרי זה משובח”.

לכן, יען אשר ישׁנם מחברים עזי פנים, אשׁר יחשׁבוּ את עצמם לעומדים גבוה מהמו“ל ולא ישׁלחו את ספריהם למשפטו, ויען אשׁר המוֹ”ל מתכבד לשׁבת בביתו ולא יעמיס את עליו לאשר לא ישׁאלם מאתו, ויען אשׁר יודה בפה מלא כי אין לו כל פעולה על עדת הקוראים, ולהפךְ המה יעשׂו אךְ ההפךְ – א"כ לא יוכל לתת בקרת אמתית על כל ספר היוצא מתחת הדפוס – לכן בא הא' צעדערבוים אל הרעיון הנפלא הזה, ליסד חברת “משען סופרים”, אשר מטרתה תהיה לתמוךְ בידי מחברים הגונים, ואז למותר יהיה לכתוב בקרת אמתית על כל ספר, כי יצאו אךְ ספרים יקרים, אשר ישׂיגוּ משׁען מהחברה – וספרים אשׁר לא השיגו משׁען מהחברה לא יראו אור “כי מבלי הצר (בידים) למחברים להוציא ספריהם, אךְ ממילא לא ימצאו קופצים על ספריהם אשׁר לא השׂיגו משׁען מהחברה – ועוד מי מהמחברים יוכל עמוד נגדם בממכר הספרים”? אנחנו מצדנו נברכהו מקרב לב עמוק, כי החברה היקרה הזאת תעלה ותצליח בידו, למען כבוד קדושׁת ספרותנו ולמען הצלחת כלל ופרט ישׂראל…


 

13.

עוֹד בגליון הזה יבא פרח נחמד אחד והוא מכתב ה' ריבקין אל המו"ל אשׁר בו יאמר: “מקצר רוח ומעבודה רבה, אשר לא אוכל לקרא לי דרור, הייתי כאלם לא יפתח פיו ולא הודעתיךָ מכל הנעשה תחת שׁמש עירנו (אם תחפוץ לדעת, קורא יקר, מה שם העיר הגדולה הזאת, אשׁר ה' ריבקין יצטדק, כי לא הודיע מכל הנעשה תחת שׁמשׁה? ידוע תדע, כי העיר הזאת היא בערעזאווקע הבירה, רבתי במדינות ושרתי ברוסיא!), ויען כי שׂנאה נפשׁי להיות מוכיח בשׁער לא היה עם לבי להתעבר על ריב לא לי; אךְ שׁמעה אזני ותבן לה, כי האמת מקיר תזעק: למה אתה מחשׁה? גם עלה באזני קול אחי צועקים אלי: “היה אתה לנו לפה” ואען ואומר”:

והנה עד שׁאנחנו משׁתוממים, איך “שׁמעה אזנו ותבן לה כי האמת מקיר תזעק: למה אתה מחשׁה?” כי אם האמת מקיר תזעק, הלא היא בעצמה תזעק, ולמה לה לזעוק אל אוהבה ריבקין: למה אתה מחשה“? אך נניח שׁהאמת מקיר תזעק: למה אתה מחשׁה, אךְ מה היא הצעקה והזעקה, הסכת ושׁמע קורא יקר! הרב מבערעזאווקע, אשׁר קבל עד הלום שׁשׁה רו”כ לשבוע “יפער פּיהו לבלי חק ומבקשׁ כי יוסיפו לו עוד שׁני רו”כ לשבוע"!!! “שׁמע ידידי (הוא ה' צעדערבוים, אשׁר אליו נכתב המכתב הזה) והשׁתומם” יקרא ה' רבקין. אךְ ה' ריבקין לא יאמר עוד די, ישׁפוך מליצות אין קץ ויצב בדבריו בעצמו (sic) ואותיות הקריאה למכביר והנה ראוּי ונכון היה להביא כל המכתב פה, אךְ נסתפק באיזה מקומות:

“וירא הרב כי הוא קורא ואין עונה (לתת לו עוד שני רו"כ לשבוע) ויחשׁוב את עדתו לעדה קשׁה עורף (sic) הזה לא לי הוא, אךְ מעשׂה ידי הכותב בעצמו), ובתחבולות אשׁר לא יעשׂה (עאכ“ו רב ומו”ץ!!) (גם המאמר המוסגר הזה ושׁני אותיות הקריאה לא לי המה), התאמץ כי ישׁיבו השׁוחטים את תעריהם (?) אל תעריהם ולא ישׁחטו וכו‘. אךְ בפיהם דברו (השוחטים) וברגליהם נסו ואין רודף אותם. הן באין תפונה פחד ורחב לבם (אם פחד מאי רחב? ואם רחב מאי פחד? אין פחד ורחב אלא שׂמחה פתאומית, אשר תביא גם פחד בלב האדם ברגעים הראשׁונים, ולשׂמחת השׁוחטים מה זו עושה?) מחמת הרב וכו’. ויהי רעב בעיר, לא רעב ללחם, כי אם רעב לבשר, כי קרא הרב הרהב לרעב וגם בא אל העיר; שׁני שׁבועות ובשר לא בא אל פי יושׁבי העיר (שׁני שׁבועות! אי שׁמים!) (גם הקריאה הזאת לא לי היא); אז ראו כל בשר יחדיו כי אין בשר לכל בשר, וכל האנשׁים בשׁבתם על סיר הבשר בשׁכבר הימים אמרו בלבם: מה יעשה הבשר לנו? (השמעתם? האנשים אשר ישׁבו על סיר הבשר בשכבר הימים ורעבים עתה לבשר, אמרו בלבם: מה יעשׂה הבשר לנו?), ולהם עיני בשר ולא ראו מה תלד השעה אם הרב ישׁפוךְ חמתו וקץ כל בשר (לאכול) בא! ועתה בשרם עליהם יכאב, כי הרב אכל בשרם ומחה פיהו ואמר: דבקה עצמי לבשרי! אשאל גם אני: איךְ הדבר הזה לא יהיה לדראון לכל בשר”??

ואנחנו ג“כ נשאל: איךְ הדבר הזה לא יהיה דראון לכל בשר, כי קאלאמבורי בשר כאלה יבואו בדפוס?… אך נפלא הוא ג”כ קץ המכתב הנפלא הזה.

“וחלילה לךְ, ידידי, (גם זה מוסב לה' צעדערבוים) להעיר אזנו שׁל הרב למוסר, הס כי לא להזכיר, כי מה בצע אם נחבירה עליו מילין ואזנו מילין לא תבחן וישים לאל מלתנו!!! (כל השׁלשׁה אותות האלה מידי ה' ריבקין בעצמו יצאו), אךְ זאת מגמתי: אשים דברי בפי מליצךְ, למען דעת כל רבני הארץ, כי בדורנו זה (דור דעה) (גם זאת לה' ריבקין) יציץ פועל און (?!) (זאת לנו!) אמנם בעיר מצער ואנשׁים בה מעט, אשר ליהודים חשׁךְ במושבותם”!

אשׁרי ה' צעדערבוים! כי לו כותבים כאלה, אשׁר יכנוהו עוד בריש גלי: ידידי!…


 

14.

קורא יקר! אם תפגושׁ בעלה 10 מאמר “ניוטאן” לפני המאמר כתובת גדולה ורחבה “מבחינת עולם”, המתחלת בדברים כמו אלה “השמים לרום וארץ לעומק ורוחב לב נבון אין חקר, היכלכל לב שמים וכו‘, וכו’, ואחרי כן עוד לכבוד אוהבי ואהובי רע יקיר לי החכם הנכבד ה' יוסף יהודא לערנער בב”ד" – ואחרי המאמר תפגשׁנה עיניך פראזען כאלה: “זאת תורת האדם הגדול בענקים, אשׁר לכבוד שמו יקר יתן כל אוהב חכמה, כי לו החכמה לו הדעת, לו שׁם геній, לו הבינה, לו התפארת – כי לו נאה.” אחרי כל אלה אל תקוה לשׁמוע חדשות ונצורות מפּי ה' ריבקין אודות החכם הגדול הזה (ולך היה הזכות לקות כמו אלה, אחרי כתובת גדולה מבחינת עולם, ובפרט אשׁר ה' ריבקין יקדיש את המאמר הזה להחכם הנכבד ה' יוסף יהודה לערנער מבערדיטשוב…), – חלילה! כי איה איפו יקח ה' ריבקין חדשׁות ונצורות על אודות ניוטאן, אךְ הלא כבר ידעת את ה' ריבקין לפראזיאלאג, לכן אילן גדול מצא ותלה בו בוקי סריקי (פרחי מליצותיו), ויספר על אודות ניוטאן אך את המקרה שׁקרה לו עם התפוח, הנודע כבר לכל – ואת הספור הנודע הזה הלקוח משפת רוסיא הקיף פנים ואחור במליצות נשׂגבות וראמות (כמו: בּן אדם שׂא עיניך וראה! השמים מספרים כבוד אל ומעשׂה ידיו יגידו השׁמש הירח והכוכבים, איה סופר ואיה מונה נפלאות הטבע? וכו') ועוד לא אמר די ויביא מליצות קשׁות מס' בחינת עוֹלם – ואת כל זה הקדיש להחכם הנכבד ה' י. י. לערנער… ובלי כל ספק אחרי הדפסת מאמרו הזה, אמר ה' ריבקין: שׂישׂו בּני מעי שישו, כי קניתי עולמי בשׁעה אחת; על אודות ניוטאן, דברתי במאמר קצר אחד, וגם הוא מלא מראשׁו ועד סופו בפרחי מליצות ובכן מי ידמה לי ומי ישׁוה לי?…


 

15.

על המאמר היקר “משא הוראדנא” אשׁר כבר הזכרנוהו (פרח 3) בא בגליון 11 מכתב אחד מאת פלוני ה' ליב בירגער, אשׁר ישליךְ שׁקוצים על כותב המאמר ההוא, יכנהו בשׁם “עמלק” ויבטלו כעפרא דארעא. ולמען תדע, קורא יקר, עד כמה יקרה האמת לה' בירגער אביא מקום אחד ממכתבו. בּעל המאמר “משא הוראדנא” בּהערה אחת (גליון 3) יספר חדושׁ אחד מרובי תורותיו שׁל איזה צדיק (מבלי הזכרת שמו) בהוראדנא וכה דבריו: אציג נא בזה אחד מרוּבי תורותיו (שׁל הצדיק) למען יתענגוּ גם הקוֹראים, וּלמען ישמע בּערינשׁטיין ויבושׁ, סלאנימסקי – ויחורו פניו, כי הצדיק הראה לעין כל, כי כל חכמתם תתבלע וכלם מהבל המה יחד; הן המה יעמיקוּ חקר בחכמת הטבע, וּביד הצדיק לשׁדד מערכוֹתיו, ונתן ע“ז אות ומוֹפת חותךְ מיניה ובּיה: הן ידענוּ כי ילדה פחוּתה מן ג' שנים בתוּליה חוזרין וזה ע”פ דרך הטבע, אךְ כאשר ימלאוּ לה ג' שׁנה, שׁוב אין בתוּליה חוֹזרין ואין כל חכמי הטבע יכולין לשׁנוֹת מזה אפילו כקוצי שׁל יוד; לא כן הוא הצדיק, כי ישׁ לאל ידו לעבר את השׁנה עוד חדש אחד, ובזה החדשׁ מוכרחין בתוליה לחזור, כי הוא נחשׁב בג' השׁנים, עכ“ל. וידעתי כי רבים מקטני אמנה לא יאמינוּ, כי יצאוּ הדברים האלה מפיו של אוֹתוֹ צדיק. ואנכי אשר אזני שׁמעו ולא זר, הנני לתת דין וחשבון לפני דעת הקהל אם יכחישוּני על פני”. ע"ז ישיב ה' בירגער כדברים האלה:

“כן גם במאמר הזה אשׁר מצא המלגלג על דברי חכמים מקוֹם להתגדר בו, הוּא מאמר ר' אבין בירוּשׁלמי (כתובות פרק א' הלכה ב'), לא נמנע גם הגר”א זצלה“ה להביאוֹ בחדוּשׁיו במשׁניות (בנתיה דמר שמואל), ובלי תפונה אם יחיה המלגלג ימי תרח (מי הגיד לו כי תרח חיה הרבה?) לא יגיע עד קרסליו בתורה; וללגלג על דברי חכמים וחדותם ימצא הרבה – וזאת השׁגגה אשׁר יצאה מת”י מליץ טוב, כי מהראוּי להעלות על דעתךְ כי איש כר“נ (הוא בלי כל ספק הצדיק, אשׁר ידבר אודותיו כותב “משׂא הוראדנא”), לא יבטה דברים כאלה, אם אין בתלמוד מקורם, ור”נ מה כי תלינו עליו?".

א“כ גם בירגער מודה שׁהצדיק ר”נ דבר דברי הבל וּרעות רוח ההם, אבל הוא אומר, כי בתלמוד מקורם, א“כ אין להתלונן על ר”נ. אךְ מלבד שׁבתלמוד נמצא אךְ המאמר הזר הזה, ולא השׁקלא וטריא שהוציא מזה ר“נ, והכוֹתב “משא הוראדנא” לא ילגלג על התלמוּד, אךְ על ר”נ שׁהוציא הבל ורעות רוּח כזה, שׁהצדיק יוּכל לעבר את השׁנה ובזה ישׁנה את השׁנה, ועוד תמךְ יסודותיו על התלמוד, ועל זה היה לו הצדקה והזכות ללגלג כלל העולה על רוחו. ופה המקום להעיר, כי בכל מקום אשׁר מאמרי התלמוד (ומה גם שלא בדבר הלכה) מתנגדים לחוקי הטבע, אינם הלכה, וכבר דברוּ מזה קמאי דקמאי, והאחרון ריב"ל בספרו “זרובבל”; ולהוציא מהדברים הזרים ההם הלכה למעשׂה הוא אולת ורעוּת רוח, כי בכל עת יד האמת, או הטבע, על העליונה.

ומדי דברי בזה לא אוכל לעצור משׁחוק פי בהעלותי על זכרוני את אשׁר ספרו לי עוד כשׁהייתי תינוק שׁגאון אחד התיר ולד אחד, הנולד אחר שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, אחרי אשר הלךְ בעל האשה למדינת הים, מן התורה ר“ל: מן התלמוד. ויען כי הדבר הזה נכבד מאד מצד עצמו, אספרה בסגנון הספור ובלשונו. מעשׂה שׁהיה כךְ היה: אשׁה אחת שׁהלךְ בעלה למדינת הים, ילדה בן אחרי שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, והיו מרננין אחריה, כי לא מבעלה נתעברה; אבל האשׁה היתה כשׁירה וצנועה ותבךְ על הלעז שׁהוציאו על בנה, ותקם ותלך אל גאון הדור אחד (הללו אומרים: הגאון מוה' פלוני ז“ל, והללו אומרים: הגאון מוה' פלוני ז”ל), ותבךְ לפניו לאמר: רבי יודעת אנכי שׁכשׁירה אני והולד הזה הוא מבעלי שהלךְ למדינת הים זה שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, וכאשר שמעתי מגאון תורתו ועוצם קדושׁתו, הנני באה אל מעלתו, כי יוכיח מתורתנו הקדושׁה (אשׁר בה כל רז לא נעלם וכל החכמות נכללות בה) שׁאשׁה תוכל ללדת אחרי הריון משלשׁה עשׂר חדשֳים: שׁלשׁה ימים ושׁלשׁה לילות חפשׁ הגאון ההוא בכל הספרים ולא מצא. נחלשׁה דעתוֹ עליו וזלגוּ עיניו דמעות ונתנמנם. בחלומו נתגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו אל תצטער הרבה בני, לךְ אל ארגז ספריך והוציא משׁם איזה ספר, אז על הדף הראשון שיזדמן לידךָ, ובשׁורה הראשונה תמצא פתרוֹן הסוד הזה. הגאון הקיץ משנתו והנה חלום! וימהר אל ספריו, ויוציא משׁם ספר קטן, והנה הגדה שׁל פסח, ויפתחה, ולפניו נגלו על הדף הראשׁון, בשוּרה הראשׁונה הדברים האלה: “דנת מלךְ גרר בחלום לילה” ופני הגאון צהלו מרוב שׂמחה. וזה פתרון החדה: דנת מלך גר בחלום לילה, אימתי היתה זאת? בפסח! ואיתא בגמרא (ר“ה דף י”א ע"א) “בפסח נולד יצחק” ואיתא במדרשׁ (פ' תולדות) “ואלה תולדות יצחק, אברהם הוליד את יצחק, מלמד שׁהקב”ה צר קלסתר פניו של אברהם בקלסתר פניו שׁל יצחק; לפי שהיו ליצני הדור מרננין מאבימלךְ נתעברה, מה עשׂה הקב”ה צר קלסתר וכו' “; ואיתא ג”כ (ר“ה דף י”א), תנא אותה שנה מעוברת היתה (ר"ל השׁנה מיום שאברהם היה אצל אבימלך עד שׁילדה שׂרה את יצחק); א“כ ברור כשׁמשׁ, שׁאשׁה תוכל ללדת אחרי הריון משׁלשׁ עשׂרה חדשׁים, שׁאם תמצא לומר שהוא דבר הנמנע, למה היה לו להקב”ה לצייר קלסתר פנים שׁל אברהם בקלסתר פנים שׁל יצחק, מפני שׁהיו ליצני הדור מרננין מאבימלךְ נתעברה שרה? אימתי היתה שׂרה אצל אבימלךְ? בפסח! אימתי ילדה את יצחק? בפסח השׁני! והשנה ההיא היתה עוד מעוברת, א“כ איךְ יכלוּ ליצני הדור לרנן, הלא עברו כבר שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, ולמה היה לו להקב”ה לצייר וכו‘? שׁמע מינה שׁאשׁה תוכל להיות הרה שׁלשׁה עשׂר חדשׁים, ולכן היו ליצני הדור מרננין, ולכן הוכרח כביכול הקב"ה לצייר קלסתר פניו וכו’ ".

נודה בפה מלא, כי אךְ גאון יוכל להוציא מדברים רחוקים כאלה תוכן כזה; אולם ספרי הטבע יורונו למדי, כי הוא דבר הנמנע שׁאשה תהיה הרה שׁלשׁה עשׂר חדשים, ולא היה עד מקרה כזה בעולם, ואחרי אשׁר נקח את הטבע לחוק קים, אז באמת יפלא אחד מהמקומות ההם… ומניחים אנחנו לבעלי התלמוד לישׁב את הדוחק הזה שׁהטבע מתנגד להגמרא בר"ה ולהמדרשׁ.


 

16.

לפלא כי בגליון זה (11) כן ביתר הגליונות יבא מאמר “השמשׁ והכוכבים” מאת ה' ליפאווסקי – בין כה המאמר הזה ומאת הכותב הזה נדפס כבר בלי כל שׁנוי בהמליץ לשׁנת 1864 (עלה 22, 23, 25)!?… האומנם פרח כזה דרושׁ להיות שׁתי פעמים?…


 

17.

לא לחנם קרא ה' צעדערבּוֹים את מ“ע בשׁם “המליץ”, יען כי הוא באמת מליץ יושר בין אנשׁים שונים ולמטרוֹת שׁונות. בגליון 12 יספר לנוּ ה' צעדערבּוֹים, כי ביום השׁני לחג הפסח שמע באיזה ביהכנ”ס זמרת אברךְ אחד, אשׁר ירד שׁם לפני התבה; והנה אחרי התהלות הרבות, אשׁר יפזר לו שם יאמר: “ובהלךְ נפשׁ אמרנו, מה טוב היה, לו הואיל קהל אחינו בשׁוק חדש לשׂום משׂרת שׁ”ץ בבּית כנסתם על שכם האברךְ הנחמד לשׁמים ולבריות הזה“. האף אין זאת, כי זה קול מליץ יושׁר? כן ימליץ לפעמים המליץ גם בעד מעשׂה אופה, ומעשׂה שהיה כך היה: בגליון 48,49, 50 משׁנה עברה נדפסה הודעה מרבני המו”ץ באדעססא, כי מעשׂה אופה של הנוצרים, העשׂוים על חמאה, אסורים; ולכן יפנו אל אנשׁי העיר, כי יקחוּ מאפה חמאה אצל ר' ליב שׁטיינער, הטובים ג“כ. על זה עשׂה ה' צעדערבּוֹים את ההערה הזאת: “אין לנו להתערב בד”ת, אך טעמנוּ מהפת מאפה חמאה שׁל שׁטיינער הנ”ל, ומצאנוּ כי לא נופל הוא משל נחתום אינו יהודי (א"כ אכל לחם אסור עד כה?…)


 

18.

בגליונות 12, 13, 15, 16, 17, 18, תבא בקרת ה' מרגליות על מחברתי “חקר דבר”. והנה ישׁ אתנו גם להעיר רבות על הבקרת הזאת, אךְ פה נדבר אךְ מן הערות ה' צעדערבוים, אשר הקיף בהן את כל מאמר ה' מרגליוֹת, ואשׁר תכלנה להחשׁב להפרחים היותר נחמדים בין כל “פרחי המליץ”.

א) ה' מרגליות יאמר בהמשךְ דבריו (גליון 12) “כל אשׁר קרא מאמרי ה' אבראמאוויץ והופכי בזכותוֹ נגד הארקאווי, יסכים אתנוּ, כי בכל דבריו, אשׁר נמצא בהם גם דברים טובים, מרוב שׂיחו וכעסו ידבר”. על זה עשׂה ה' צעדערבוים את ההערה הזאת:

“רב לכם מבקרים צעירים (?!) להתקלס בה' אבראמאוויץ, כי גם אנחנו לא נשׂאנו פניו במקום שׁמצאנו לנחוץ להעיר עליו, אך לא שכחנו כרגע כשרונותיו הטובים, ולו גם התרגז עלינו ויכתוב מרורות נגדנו, נסלח לו בגלל הטוב אשר פעל”.

אךְ אנחנוּ לא זכינו להבין מה יחפוץ ה' צעדערבוֹים בזה? האומנם שׁכח ה' מרגליות את כשׁרונות ה' אבראמאוויץ? הלא באותו צד אמר בפירוש “ה' אבראמאוויץ, אשׁר באמת ישׁ לו כשרונות טובות, אשׁר יוכלו להביא רב תועלת, חפץ לעמוד בראש המבקרים”. א“כ לא שכח ה' מרגליות את כשׁרונות ה' אבראמאוויץ – אך מלבד זה, מה לכשׁרונות ה' אבראמאוויץ עם דעת ה' מרגליות, כי הראשון “מרוב שׂיחו וכעסו ידבר” נגד ה' הארקאווי? הן ה' צעדערבוים, הלא לא יכחישׁ את דברי ה' מרגליות בּזה; א”כ מי בּקש זאת מידו להיות מליץ יושר לה' אבראמאוויץ לפני המבקרים הצעירים? כן מי בקש מידו לזכור לו עונות ראשׁונים, כי כתב מרורות נגדו? בלי כל ספק חפץ להראות, כי רב סליחות הוא וכי לא יקום ולא יטור לה' אבראמאוויץ. אךְ מי לא יראה, כי לא פה המקום ולא עתה שעת הכושר!…

ב) בגליון 15 יאמר ה' מרגליות: וביחוד יקרו דבריו (שׁל החקר־דבר) על אודות “שׁירי תפארת” ואלה הם:" ופה המקום להעיר עד כמה שׁגה ווייזיל לנטוע הכרם הזה בשׂפת עבר למען התדמות אל ליטעראטורי העמים, ולא נתן אל לב, כי ישׁ כבר על שדמת ליטעראטור העברית כרם חמד כזה, אשׁר אין ערוך לפניו, הלא המה ספרי תנ“ךְ, ומה לנו לעשׂות עוד כמעשׂה העמים, אם כבר ישׁ בידינו אבן יקרה כזאת (ח"ד. צד 41)”.

מעולם לא אמרתי קבלו דעתי בנדון זה, לכל אדם יש הזכות להסכים עמדי ולהכחישני בדבר משׁפטי על רעיון “שׁירי תפארת”. (ובפרט ה' צעדערבוים, אשׁר בּרכהוּ ד' במ"ע ויוכל לכתוב בוֹ ככל העולה על רוחו…); אולם כל איש יודה, כי בדברי ההם לא אשׁמתי, לא זדתי, לא פשׁעתי – אךְ אמרתי כי לעשׂות “העלדענגעריכט מאזעס” על תבנית שׁירי העמים, למותר, יען כי ישׁ אתנו ספרי תנ“ךְ, הגבוהים הרבּה יותר בשׁיריהם וברעיוניהם מכל שׁירי העמים בדרךְ זה. – אךְ לא כן ידמה ה' צעדערבּוֹים! בהערתו הנוראה לדברי ה' מרגליות יאמר, כי דברי אלו במחברתי “חקר־דבר” המה “חלול כבוד גדולי ישׂראל שׁוכני מרומים בּצל כנפי השׁכינה”, אחרי כן יכנס עוד “דברי פלסתר על ראשׁי עם קודשׁ”; אחרי כן יספר כי ווייזיל היה “נצר מגדולי הפרתמים (?) בעמנו, תלמיד מובהק לרב שכב”ה מוה' יהונתן אייבשׁיץ ז”ל, תלמידו שׁל המדקדק המפואר ר' זלמן הענא ז“ל, אוהב ואהוב להרמב”ן נ"ע, כמו אשׁר חפצתי אנכי להגיד בדברי ההם כי ווייזיל לא היה "נצר מגדולי הפרתמים, תלמיד מובהק וכו' ", ועוד לא יסתפק בזה ה' צעדערבוים ויבא עוד לסתור את דברי בדברי יאסט, המרבה לספר בּשׁבח “שׁירי תפארת” ואשׁר יכנם "גראססעס העלדענגעדיכט מאזעס “שׁירי תפארת”; ומלבד כי ה' צעדערבוֹים כתב את הדברים האלה באוֹתיוֹת גדוֹלוֹת וּמרוּבּעוֹת, יוסיף עוד בשׁני חצאי לבנה: "השׁמעת מבקר “העלדענגעדיכט”? ברוּסיא (כלוֹמר בּשׂפת רוּסיא?!) Ироическая Позма ואם גם יכול להעתיק Ґероическая Позма או גם מבּלי להעתיק מאומה – אךְ בּזה חפץ בּלי כל ספק להראות לי:

א) שׁיוּכל היוֹת, כי לא אבין מה הוא “העלדענגעדיכט”;

ב) כי מאימת המלה Ироическая חיל וּרעדה יאחזני; ואחרי כל אלה יתן עלי בּעז קוֹלוֹ לאמר:

"ועל איש כזה ירשׁה לעצמוֹ אישׁ צעיר לימים (אהה! ד' אלהים!) לחוות דעה ולהקטין פעלו, על גבר חכם בעז כמוֹהוּ, אשׁר ספרי הקודשׁ היו שׁעשׁוּעים כל ימיו יאמר מבקר חדשׁ, כי לא נתן אל לב, כי כבר על שׁדמת ליטעראטור העברית ישׁ כרם חמד כזה וכו' “, אין זאת כי אם שׁלא קרא “שׁירי תפארת” בעת כתבו בּקרתו (?), כי לולא זאת הבין לערוךְ מליצות המשׁוֹרר האלהי הזה, אשׁר גלה מצפונות בּלשׁוֹנוֹ וכח מליצתוֹ בספרי הקדשׁ”.

ומה אעשׂה אנכי האוּמלל אחרי אימוֹת וּפחדים כאלה יוֹצאים מפוֹרשׁ מפי ה' צעדערבּוים? הלא עלי להטמן בּמחילת עפר מפני הדר גאונו!… אךְ הידעתם אדוני הקוֹראים, כי אישׁ צעיר לימים אנכי (כאשׁר הודיע לכם ה' צעדערבוים ברוֹב חסדו זה פעמים רבוֹת), וּכבר נמנה ומקוּבּל, כי הצעירים בּימינו אלה עזי פנים המה! ולכן אתפאר לפניכם, כי גם אני עז פנים, וּמלבד שׁלא נפל לבּי מכל קריאות ה' צעדערבּוֹים, אךְ אעיז לאמר גם אחרי שהשׁמיענו, כי ווייזיל היה “נצר מגדולי הפרתמים, תלמיד מוּבהק לרשׁכבּה”ג ר' יונתן, אוהב ואהוב להרמבּמ“ן”, כן אחרי תהלוֹת ותשׁבּחות יאסט, וכל יתר הפחדים – כי כבר יש כרם חמד כזה (כשׁירי תפארת) על שׁדמת ליטעראטור העברית, והמה ספרי תּנ“ךְ, אשׁר אין ערוךְ עליהם, וכי לשׁוא עשׂה ווייזיל את ההעלדענגעריכט, או Ироическая Позма , כי חיי משה וזמנו, כבר מתוארים בּספרי תּנ”ךְ.

אךְ בּא נא וראה, קורא יקר, איךְ לא הבין ה' צעדערבּוים (בּמחילת כבוֹדוֹ הגדוֹל) את דברי ב“חקר דבר” ולכן בּא עלי בּרעם ורעשׁ. הן בּמחבּרתּי לא אמרתּי משׁפטי על ספר “שׁירי תפארת”, לא כתבתי עליו שׁם בּקרת, אךְ אמרתּי שׁם בּדרךְ אגב, כי רעיון “שירי תפארת” לעשׂות ”העלדענגעדיכט" (או Ироическая Позма ) כמתכונת שׁירי העמים, למותר, יען כי יש אתּנו ספרי תנ“ךְ העומדים גבוֹה הרבּה מכל “ההעלדענגעדיכטען” שנכתּבוּ בּשׂפוֹת אחרוֹת. א”כ לא חפצתּי מעוֹלם “להקטין פעל” ווייזיל, – כי יוּכל היוֹת שׁשירוֹ בּעצמוֹ מאד נעלה, אךְ הרעיון “העלדענגעדיכט” למוֹתר; ומה א“כ כל קריאוֹתיו: “ועל איש כזה ירשׁה לעצמוֹ אישׁ צעיר לימים לחוות דעתּו ולהקטין פעלו וכו‘, וכו’? אבל עכשׁיו כיון שׁבּא לידי לדבּר אוֹדוֹת “שׁירי תפארת”, הנני אוֹמר בּפה מלא, מבּלי הבט שווייזיל היה “נצר מגדוֹלי הפרתּמים, תּלמיד מוּבהק לרשׁכבה”ג וכו' " מבּלי הבט על התהלוֹת ותשׁבּחוֹת שׁפזר יאסט להשׁירי תפארת” – כי השׁירי תּפארת אינם בשוּם אוֹפן “גראססעס העלדענגעדיכט”, וכי לבד שׁלמוֹתר המה, עוֹד עוֹמדים המה בּשׁפל המדרגה בּערךְ הרעיוֹנוֹת ובערךְ הרוח החיים אשׁר בקרבּם. “שירי תפארת” המה אך מליצות ראמות ונשׂגבוֹת, מראשׁיתם ועד אחריתם מלאים המה תהלות ותשׁבּחוֹת לאלהים, אשׁר בּלי מספר נפזרו על כל ספרי תּנ”ךְ ואשר לא יגיעו לקרסולם בּיוֹפי ונוֹעם. חרוז אחד מהשׁירה הנשׂגבה “שׁירת הים”, יכריע את כל “השׁירי תפארת”. בכלל רוח שׁירה מרחפת על כל קורות העברים בספר תּורת משה, רוח אשׁר ממנו ימלא לב הקוֹרא ויצהל – ורוח עכרון וכהה יחלוף על פני כל “שׁירי התפארת”, עד אשׁר לא ידענו אם יוּכל בּעל נפשׁ היפה לקחת אותם להחילם ולגמרם עד תּומם בפעם אחת, כי המה יפזרו קרחם על הקוֹרא (המבין) בּהרוח הכהה המרחף עליהם ובהמליצוֹת הדוֹמוֹת זו לזו ואשׁר נשׁנו אךְ בּמילים שונים. הרעיוֹן האחד, אשׁר יעבור בּכל “השׁירי תפארת” הוא כי אלהים גדול ונורא, עוֹשׂה נפלאות וכדומה; אוּלם כל זה ידענוּ מספרי תנ"ךְ, אשׁר כל דבריהם מלאים שלהבתיה, גאוֹן אל ועוזו.

והנה ידענו, כי רבּים יקוּמוּ עלינו, יכחישו אותנו, ויאמרו, כי “השׁירי תפארת” נעלים ונשׂגבים, כי שׁיריהם נעימים לאזן שׁומעת, ועונג אין קץ שׂבעה נפשם לקרא אותם, אךְ כבר נודע, כי לא חיךְ כל אדם יתענג על מה שיתענג משׁנהו; ובדבר הזה נאמר:

о вкусахъ не спорятъв; את אשר ערב בעיני זה מגונה ונתעב בעיני משׁנהו; לכן לא נוּכל מעולם לאמר משׁפט חרוץ על דבר התלוי בטעם. הן ה' מיצקוּן, בכתבו שיריו, חשׁב בלי כל ספק כי משׁורר הנהו וכי שׁיריו נעלים ונשׂגבים, – והנה באתי אנכי ואמרתי למשׁל, כי חרוז כזה: (“כנור דוד”, שׁיר “תשׁועת עולמים”, בית 7)

הם עליה את אלה ישׁרי דרךְ

לחצו עשׂות רעה עמם הכבירוּ,

ובהכנעם עת למוֹ כרעוּ ברךְ,

עת נכחדו, אז אותה פה השׁאירוּ,

השׁאירו אותה הה! וכלמזכרת

כי היוּ (!) פה דרכם כסל נכרת

חסר טעם וריח הוא, ואין בו כל יופי ולא שׁירה; אךְ שׁאלו נא את ה' מיצקון, אם לא יאמר לכם, כי גם השׁיר הזה נעים ונשׂגב?… ולא די שׁה' מיצקון יחשׁוב כזאת, אךְ ישׁנם הרבה מיצקוּנים החושׁבים כמוהו, וה' לערנער יכנהוּ על אפי ועל חמתי “המשׁורר הנכבד”, ובן בלי שם אחד צד“ה יאמר, כי יקום במהרה בימינו סופר אחד, אשׁר יראה "צדקת המשׁורר הזה”… א"כ בדברים כמו אלה אין להתוכח…

עתה נשׁוּב אל הערת ה' צעדערבּוֹים!

“ועוד נשׁאלהו ברוּח אישׁ איירופי, יאמר ה' צעדערבוֹים, מה עשׂה געסנער בהאידיליען שלו, ודומיהם רבים בכל הלשׁוֹנות העתּיקות והחיות, האם אין גם להם העתקת התנ"ךְ? ולמה אחזת בקרנוֹת המזבח לכסות על פשׁעיךָ”?

הבּחלום או בהקיץ תדבר ה' צעדערבוֹים? על איזה פשעים חפצתי לכסות? איה איפו המה? וּבאיזה קרנות המזבח אחזתי? ומה להעמים והלשׁונות עם העתקת התנ“ךְ? העברים יסתפקוּ בתנ”ךְ, יען כי בהם כל חיי רוחם ועמם, אבל איךְ יסתפקו העמים האחרים בהעתקת התנ"ךְ?…

“ובכלל הרשה ה' קאוונער לעצמוֹ, יוסיף ה' צעדערבּוֹים, לבקר גדולים חקרי לב, ומה גם את הוגי התלמוד ומפרשיו, בעת אשר לפי שׁנותיו (עוד הפעם שנותי כעצם בגרונו!) לא יוכל להתפאר, כי קרא ושׁנה אך חלק האלפי מכל ספרי מאורי ישראל בכל ענפי הדינים והחכמות במשׁך אלפים שׁנה ויותר, ואיה מבקר איירופי, טרם בא עד תכלית דברי המבוקרים”?…

ואנכי ג“כ אשאלהו “איה מבקר איירופי טרם בא עד תכלית דברי המבוקרים”? איה איפו מצא במחברתי, כי יצאתי לבקר הוגי התלמוד ומפרשיו? הלא אין כל רמז לזה במחברתי! א”כ, מלבד שׁלא בא ה' צעדערבּוֹים בכבודו ובעצמו אל תכלית דברי, לא קראם אפילו… כן לא אבין, מה היא העזות לבקר (כדבריו) את הוגי התלמוד ומפרשׁיו? הגם הוגי התלמוד כלם קדושׁים, כי כל הנוגע בהם ירה יירה?…

“וכן שׁגה מאד בהשׁערתו על ריב”ל ז“ל, יוסיף ה' צעדערבּוֹים, כאשׁר העיר בצדק מבקרו”.

שׁקר גמור! מבקרי ה' מרגליות (באותו צד) לא יאמר, כי שׁגיתי מאד, להפךְ הוא יאמר שׁם “ואם גם היה הרשׁות להמחבר, לפי דעתו, להוציא משׁפט כזה על אודות לעווינזאהן, בכל אלה לא יפה עשׂה, בראותו כי לעווינזאהן עמל בכל עז לכסות על מטרתו”. א“כ, מבקרי יאמר שׁהיה לי הרשׁות להוציא משפט כזה על אודות לעווינזאהן, אךְ, לפי דעתו, לא יפה עשׂיתי, יען כי לעווינזאהן חפץ לכסות מטרתו. אך בזה אינני מסכים גם עם ה' מרגליות, יען כי לעווינזאהן בעודו בחיים חייתוֹ, ובהיותו בתנאים אחרים עמל בכל עז להסתיר מטרתו; אולם אנחנו, אחרי מות האישׁ הדגול מרבבה הזה, נוכל לגלות מטרתו בספריו הרבים לעין השׁמש, למען יראו רבים ויחכמו… אך יהיה איךְ שׁיהיה, גם לפי דעת ה' מרגליות לא שׁגיתי מאד, אךְ לא יפה עשׂיתי, בין כה ה' צעדערבּוֹים יאמר בקול מושׁל וּמצוה, ובלי כל אות ומופת לדבריו, כי שׁגיתי מאד, ויתמוךְ עוד יסודותיו על מבקרי… א”כ עוד הפעם נשׁאלהו בשׁאלתו: “איה איפו מבקר איירופי, טרם בא עד תכלית דברי המבוקרים”?

“וכה חטא חטאה גדולה (?!) בהמעיטו יקרת שׁירי המליץ הנפלא אייכענבוים נ”ע, ראשון לדוברי צחות בקצרה בשפתנו, וחרוזיו מעטי הכמות רבי האיכות (?) הן העתקותיו נפלאים (נפלאות?) והגיוֹני רוחו מזוקקים, עד כי הרבו להללם כל כותבי העתים הגדולים באשׁכנז וישתוממו גם רוסים על העתקת “הקרב” בשׂפת ארצנו".

לא ידעתי מה היה לו לה' צעדערבוים, כי בכל מלה ומלה יחטא נגד האמת והצדק? כפי הנראה יבא עלי בעקיפין וישת עלי חטאת לא אדע שׁחרה בזדון, – כי מלבד שאיננה חטאה גדולה להמעיט יקרת שׁירי משׁורר איזה שׁיהיה, אךְ אנכי לא עשיתי כּזאת מעולם, וּלמען תראה, קורא יקר, עד כּמה יטפח ה' צעדערבּוֹים את האמת על פּניה, אביא פה כּל דברי אוֹדוֹת אייכענבּוֹים. “לא נוכל מבּלי להזכּיר את שׁם החכם הנכבּד אייכענבּוֹים נ”ע, אמרתי בּמחבּרתי “חקר־דבר” (צד 47), האישׁ הגדול הזה היה נכבּד בּעמוֹ, דורשׁ טוב לכל אדם ומהיר בּמלאכתּו מלאכת החנוךְ, אךְ בּכל זאת לא נראה לעין את פעולותיו, כי רובם ככלם ילדי חריצות (קונסט) יתירה המה אשׁר לא הביאו תועלת נראית לעינים. ספרו “קול זמרה” מלא הוא שׁירים ערבים ונעימים מאד, אךְ אין איש אשר הוציא מהם תּועלת לצרכי החיים; “הקרב” מעשה ידי יוצר נפלא, אך כראשׁון בּלי תועלת. ואת שׁירו האחרון “הקוסם” לא אבינה, – הן נפלא הוא מאד מאֹד, אך לא ידעתי מדוע לא בחר לו המשורר הגדול הזה מחזה מחיי אחינו העברים? וילך לשׁיר על ארצות מצרים, על אנשׁים גדולים כאלה, אשר יש לאל ידם לעשות ולא יעשו, ירבה עוד הקצף והחימה. – הלא זה האישׁ אייכענבוים אם אךְ חפץ, אז הביא לנו תועלת רבה ושׁמו וזכרו היה בּקרבנו לברכה עד עולם."

א"כ כל איש אשר עיניו בראשׁוֹ יראה, כי לא נגעתי בכבוד אייכענבוים אף כמלא השערה, אדרבה הרבתי יתר מדאי לספר בשבחו; ומה שׁאמרתי שספריו לא הביאו תועלת. הלא אין אישׁ אשׁר יכזיבני על פני! אין אישׁ אשׁר יואל לאמר, כי “הקרב” הביא תועלת. כל אישׁ יסכים אתנו, כי אייכענבוים הועיל הרבה יותר, אם בחר מחזה מחיי העברים לשׁירו, מאשׁר שׁר על אדמת מצרים. עתה צא וראה, קורא יקר, מה היא החטאה הגדולה שׁחטאתי בזה… חי אני, כי לא אוּכל לעצור מצחוק פי למראה הפראזען האלה! אךְ כן הוא דרךְ ה' צעדערבוים תמיד להתנפל על הכותב, מבלי להתבונן על מובן דבריו, ולכן ינפץ תמיד את מצחו… ועוד הפעם אשׁאלהו: איה איפו מבקר איירוֹפי, טרם בא עד תכלית המבוקרים?…

אחרי החכמות, האמת והצדק, אשר נמצאו בהערה זאת יאמר ה' צעדערבוים ברוחב פה:

“ובכן אם אתה לו שׁמענו (הימצא אויל כזה?) כלךְ מדרךְ זו, ואם תתאו להתחרות בסופרים, קום פשוט בגדודי המחברים חדשות לבקרים צעירים כימיךָ דבאךָ, וקח מהם את חליצתם, המה ישׁיבו אמרים וימודו לךְ אל חיקךָ גדפותם. (אפונה! אם יוכל מי להתחרות עמדך וה' גאטטלאבער בחכמה הזאת…) והגדולים יאמרו “יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו”, אךְ בגדולי אנשׁי שׁם, החיים אחרי מותם, אל תגע לרעה”.

מהערתךְ זאת אשׁר נתחנוֹה לנתחים, ברור נראה למי לצחוק לפני מי? לא ידענו אם אחד מהצעירים מוכשׁר להלאות את הקוֹראים בחכמוֹת כאלה, אשׁר נמצאו בהערתך היקרה, אשׁר תשׁאר לדורות “ודברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂה” אם לא שפטת על כל ענין עד מקום שׁיד הבקרת האמתית מגעת". אשׁרי הדור שׁזכה לךְ ולחכמותיך!…

ג) בגליוֹן 16 יאמר ה' מרגליות: “והנה ה' קאוונער שכח להראוֹת על חסרון אחד במליץ וקו”מ, והוא: כי אין רוח אחר במהלכם ומטרתם וכו', ואם גם המו“ל המליץ יראה לתת רוח אחד למכתב עתו בהערותיו אל כל המאמרים, אולם לא בכל מקום תעלה זאת בידו, ופעמים רבות ישׁחית בחפצו לתקן; ומלבד כל אלה המו”ל יגע אךְ בשאלות הקהל, אולם כל המאמרים המדעיים, או קורות הימים אשר יביאו אליו, המה יבואו במ“ע כמו שהם, אם גם אין בהם רעיון אחד ומטרה אחת”.

“בנוגע לענין מה”ע, יעיר על זה ה' צעדערבוים, כבר השיבונו בעתו לידידנו האי“ש, אךְ על המבקר נתפלא אם ישׁמיענו חדשות (sic), כי לחסרוֹן יחשׁב למ”ע בקבלו דעות שׁונות (אין כל רמז לזה בּדברי ה' מרגליות; הוא יאמר כי אין רוח אחד, וזה הוא באמת חסרון, כאשׁר נדבר מזה להלן), ולדעתנו הוא להיפךְ, ומ“ע מתנבא בסגנון אחד, אינו אלא נוטה לצד מן הקצוות, וכל המרבה לאסוף דעות מתנגדות הרי זה משׁובח (הני מילי ברוח אחר ומהלךְ אחר, אבל במהלכים שׁונים, הרי זה גרוע ביותר, כי א“כ, אין זה מ”ע אךְ אסיפות דעות מתנגדות, ולמה לנו המו"ל?..), כי יצא כנוגה משׁפט, ורשׁות להמו”ל לחוות דעתו כאיש פרטי, ובלבד שלא יאמר קבלו דעתי".

כפי הנראה לא הבין ה' צעדערבּוֹים גם פה את דברי ה' מרגליות, לכן נבא ונבאר לו יותר: כל אישׁ אשׁר עיניו בראשׁו יודע, כי מוציא לאור מכתב עתי דרוש להצב לו מטרה מראש, אשר אליה יהין, ואם יפגוֹש על דרכו אבני נגף אז עליו להסירן וללכת רומם אל מטרתו, למען לא יכשלו בהן ההולכים בעקבותיו; לכן יראה המו“ל, אשר לפניו מטרה ידועה מראש, כי העובדים אתו בעבודה הזאת ילכו עמו שׁלובי זרוע ולא יעוף האחד השמים, והשׁני לא ירד המים, והשׁלישי לא ילךְ אחורנית כמשׁל הנודע Лебд, Щука и Ракъ והנה במטרה אחת ומהלךְ אחד יוכלו להיות דעות שונות; זה יאמר למשׁל, כי להשׂיג המטרה הזאת דרושים אלה האמצעיים, והשׁני יאמר כי האמצעיים האלה לא טובים המה ויתּן לפי דעתו אמצעיים אחרים טובים מהראשונים, – ואז אם המו”ל יקבל דברי האחד ולא יקבּל דברי השׁני, אז יהיה באמת “נוטה לאחד מן הקצוות”; אולם אם לא יקבל דברים נגד מהלכו ומטרתו, תבא עליו ברכה, – כי זאת היא תהלתו. נבאר את דברינו עוד יותר: נניח כי איזה מ“ע שם לו למטרה מראשׁ להראות כי היעזואיטים (או החסידים) יָרֵעו וישׁחיתו מאד, אז יתאספו המון סופרים, אשר דעתם ג”כ כי היעזואיטים רעים למין האנושי, וכל אחד ואחד ישתדל להביא עצות איךְ לברוח מהם ואיךְ להתיצב להם לשׂטן; אז החובה על המו“ל לקבל דעוֹת מתנגדות, איךְ לעצור בּעד רעת היעזואיטים, – ואם יקבּל דברי האחד ודברי השׁני לא יקבל, יהיה “נוטה לאחד מן הקצוות”, יען כי כל סופריו הלא בדעה אחת, כי היעזואיטים צרעת ממארת בבשׂר האדם, לכן עליו לקבל כלדברי סופריו, למען יצא כנוגה משפט. אולם אם יבא אישׁ, אשר לפי אולתּוֹ או לפי תּנאים אחרים ימצא, כי היעזואיטים מוֹעילים הרבה מאד והמה פאר מין האנושי, – אז כל אישׁ יודה כי אין כל הצדקה להמו”ל לקבל דברים כאלה במכתב עתו, ואם יבואו במכתב עת אחר, אז עליו להתקומם נגדם, יען כי המה נגד מהלכו ומטרתו; ואם יאבה המו“ל לקבל דברים נגד מהלכו ומטרתו ולעשות הערות דמשׁתמען לתרי אנפין, אז ירמה את הבריות, או אין לו כל מטרה ואךְ את נפשׁו ישׁמור… והנה לךְ עוד משׁל אחד: זה כמה שׁנים אשׁר יתוכחו החכמים איזה שׁטה היא משׁובחת להפיץ השׂכלה בין המון העם, אם שׁטת ההכרח ללמוד או שׁטת החופשׁ והדרור; הללו אומרים זאת משובחת והללוּ אומרים זאת משׁובחת, אבל כונת שׁני הצדדים, כי ההמון יראה אור ההשׂכלה; אולם אם יבא איש ויאמר, כי מות בהשׂכלה לההמון, כי טוב הוא אשר יהיו עורים וכדומה, – הגם אז תאמר, כי המו”ל דרוש לאסוף דעות מתנגדות?… ברוח זה אמר ה' מרגליות, כי אין רוח אחד במטרת “המליץ” ומטרתו: זה בא וצועק מרה על תועבות החסידים, וזה בא (ה' צעדערבוים בכבודו ועצמו, עי' פרח 1) ואומר “אין לנו עסק בזה אם יאמין העם באחד קדושׁ (!!), הצדיקים רובם חכמים מחוכמים וכו'; זה בא ואומר, כי המשׂכילים הצעירים אנשים טובים וישׁרים המה, כי ישׁ להם מטרה מועלת, אשׁר אליה יהינו, – וזה בא ואומר, כי “הצעירים מוכשרים אך לגלח את זקנם לצאת במחול משחקים עם בנות עם הארץ ורוחם לא נאמנה עם אל ועם קדושׁיו” (עי' המליץ 1865 עלה 9, 10) וכדומה. זה הוא באמת משׁגה גדולה לאחד במ”ע שתי קצוות רחוקות כאלה… “ואם גם המו”ל “המליץ”, יאמר ה' מרגליות, יראה לתת רוח אחד למכתב עתו בהערותיו על כל המאמרים, אולם לא בכל מקום תעלה זאת בידו, ולפעמים רבות ישחית בחפצו לתקן“; אולם אנחנו נפונה, אם יחפוץ ה' צעדערבוֹים לתקן… הערותיו לכל המאמרים אינן “לתת רוח אחר למכתב עתו” כי הבעל דין בעצמו יאמר, “שׁמ”ע מתנבא בסגנון אחר אינו אלא נוטה לצד מן הקצוות” אךְ הוא יחפוץ לאחוז את החבל בשתי הקצוות, לצאת ידי כל הצדדים, כאשׁר יאמר ההמוני. אךְ מי לא יסכים אתנו, כי כל אישׁ מחויב ללחום בעד דעות נבררות וקשׁורות בנפשו בכל לבבו ומאודו, אבל לא להשׂביע את הזאב ולשמור את הצאן, כי זאב עם כבש לא יגור לעולם, והאדם החפץ לכרות ברית ביניהם אינו אלא טועה, ולחנם ידמה בנפשו, כי יצליח בידו להונות את אחרים…

“וכל זאת רק בשקלא וטריא של עסקי הכלל, יאמר ה' צעדערבּוֹים, אבל על דברי חכמות קבועות וקורות הימים אין להעיר, כי המה ע”פ רוב העתקות, ועל המו“ל רק לשׁפוט אם טובים הם אם רעים, ואם קבלם כבר הסכים עליהם. ובכל זאת יש לפעמים גם הערות על מאמרים כאלה”.

הלא צחוק הוא איךְ יסתור ה' צעדערבּוֹים את דבריו בעצמו תוךְ כדי דבור? פֹה יאמר כי על דברי חכמות קבוּעוֹת אין להעיר, ואחרי כן יאמר כי יש לפעמים גם הערות על מאמרים כאלה, א“כ ישׁ להעיר, וישׁ סבות המסבבות את ההערות גם על דברי חכמות. אךְ למען לא תחזור בךְ לאמר עוד הפעם אין להעיר, אבאר לךְ, כי יש וישׁ להעיר גם על דברי חכמות וקורות הימים. ישׁ השקפות שונות על דבר אחד ויש הבנות שׁונות במעשׂה שהיה. ישׁ אנשׁים אשׁר האיקוויזיציאן תמצא חן בעיניהם עד הלום ויביאו ראיה לדבריהם, כי האפיפיור ומחנהוּ הסכים לזה; אולם הודות לאל, כי נתרבו האפקורסים ולא יאמינו עוד בקדושׁת האפיפור וטהרתו, ויאמרו, כי האינקוויזיציאן היתה הרעה היותר הגדולה בתבל. חכמים רבים יראו לךְ לדעת מן קורות הימים כי הסבלנות הביאה רעה גדולה מאד ליושבי תבל בכלל ולהכריסטענטהום בפרט; אולם כל אישׁ נבון יודע ויראה לך מן קורות הימים, שׁהסבלנות הוא עמוד העולם, מקור החיים ואושר גופני ורוּחני; א”כ גם בקורות הימים ישׁ מהלךְ מיוחד והשׁקפה מיוחדת, – וגם לעינינו יולדו מופתים רבים המאמתים את דברינוּ. מה רבו למשׁל הדעות אודות נאפאלעאן הגדול! אלה אומרים, כי היה אישׁ אכזר עריץ וחפץ לדכא עמים רבים תחת רגליו; ואלה ישׂימו בשמים תהלתו, יאמר כי חפץ להצליח את כל יושׁבי תבל, לרוממם משׁפל מצבם ולעשׂות למענם את הארץ לגן עדן – ואיךְ נוכל לתּוךְ את הסתירות האלה? אךְ לכל אדם יש השׁקפה מיוחדת, כל אישׁ יביט מנקודת הראות שׁלו; הקאנסערוואטאר יביא לךְ ראיוֹת אין קץ מקורות העולם, כי דעותיו נאמנוּ עד מאד, – והפרוגרעסיסט יראה לךְ ההפך. א“כ נחוץ לדעת איךְ להבין מעשׂה שהיה בקורות העולם ואיךְ לבררוֹ וללבנו… ומה שנוגע לחכמות קבועות, הן ישׁנן רבות אשׁר באמת אין להעיר עליהן כמו חכמת החשבון, פהיזיק, כעמיא וכדומה; אולם ישׁנן חכמות אחרות, אשׁר לא יחפוץ שׁומר הבלי שׁוא לקבלן, כמו המופתים שׁיביאו חכמים רבים שׁהעולם נברא זה כמה אלפי מילליאן שׁנה, שהאדם הוא נצר מקופים וּבעלי חיים אחרים וכדומה. צא וּראה כי לפני שנות מאות אחדות שׂרפו את האנשׁים חיים, יען כי אמרו שׁהארץ תסוב את השׁמש ולא השמשׁ את הארץ; בין כֹה אין פוצה פה וּמצפצף נגד זה כעת. א”כ ישנן גם חכמות קבועות, אשׁר ישׁ להן רוח אחד ומטרה מיוחדת, אשׁר לא תמצא חן בעיני רבים… והבן אם תוכל…

ד) בגליון 17, 18 תאר לפנינו ה' מרגליות בדעת והשׂכל את היחס בין הזקנים והצעירים ויתן לפנינו מחזה נאמן מהריב אשׂר התגלע ביניהם. ייטיב נא הקורא לקרא את דבריו וימצא נחת (הן רואה אנכי את הסארקאזם, העומד לפתחי פי השועלים הקטנים לאמר, כי אנכי אהלל את ה' מרגליות, יען כי הוא יהללני בבקרתו… אולם הן נשׂאתי וסבלתי חרפות וגדוּפים, אשׁר השׁליכו עלי אויבי לרוב, ואיךְ יפלוּ פני לסארקאזם קטן כזה?… לכן אסלח מקרב לב עמוק להמהתל ההוא, ייטיב לבו ומה מני יהלוךְ?…). על דברי ה' מרגליות בשׁני גליונות ההם עשׂה ה' צעדערבּוֹים את ההערה הזאת:

“תמה תמה נקרא! כי המבקר הנבון באמת הזה, אשׁר כל מגמתו להטות את הסופרים הנחשׁבים בעיניו לזקנים (ביחוסם אל בר בי רב דחד יומא) כי לא יתעברו על ריב הבקורת האמתית אם תגע בהם, ובמתינות ובהכחשת אהבת עצמם יקבלו עליהם את הדין; המבקר הנכבד הזה המשׁבח ומפאר מעלת בני הדור החדש, המדברים בלי שׁום איבה ושׂנאה, לא ברעשׁ ולא בהתלהבות וחרון, רק את אשׁר תשׂים האמת בפי תּבונתם המזוּקקה אותו ישׁמרוּ לדבר; המבקר היקר הזה בעצמו יעיד בהישׁישים (שׁקפצה אולי עליהם זקנה) לבלי ירגיזו את הצעירים, פן יצאו לקראתם במלחמת תנוּפה. ואם כן קשׁה ממה נפשׁך: אם יתרגזו גם הצעירים ויחגרוּ ראשׁית אונם וכח עלוּמיהם לקחת נקמה מהחלושׁים מהם, הלא יעזבו דרכם המשוּבח ויהיו כהזקנים האלה המתעברים על ריבם לבד, ואם רק ילחצוּ לדבר מה שעצרו עד כה במילין, הלא יודה כי גם לפניהם משׂוא פנים, ורק קנאת הנצחון תלהיבם להוציא את כל לבם”. –

אחרי אשר קראנו את השׁורות האלה השׁתּוממנוּ באמת על ה' מרגליות מה היה לו לנפול במשׁגה כזאת? אולם מה מאד השתוממנו, כי לא מצאנוּ, אחר חפוש רב, אף זכר להאשׁמה הזאת בדברי ה' מרגליות; ומה השׁתוממנו עוד יותר, בהגלות לעינינו, כי ה' צעדערבּוֹים, השׂמח לאי הגיוֹן הזה, אשׁר מצא בדברי ה' מרגליות, לא ידע פשׁוּט קרוא את דברי ה' מרגליות, ולכן בא לכלל טעות ולההערה הזאת… עתה אבאר את דברי. ה' מרגליות, יאמר בהמשׁךְ דבריו:

“הן הצעירים נראו עם דעות חדשׁות, עם שאלות חיים חדשׁות, אשׁר אליהן יהינוּ בכל לבם ונפשׁם, ויחפצו לתאחד יחד עם הזקנים ללכת למעלה להשׂכיל שׁלוּבי זרוע; אולם איךְ נפלוּ משמים ארץ, בראותם כי הזקנים, תחת לשׂאת יחד את דגל ההשׂכלה, יתנפלו עליהם בלי כל אשׁמה ופשׁע, קמו כלם חברים להחזיק מוסדות יהדות העברים, כמו אשׁר הצעירים יחפצו להרסם. אולם הצעירים בראותם כי האויטאדידאקטים לא יבקשׁו את האמת, יצאו לקראתם במלחמת תנופה וישׁתיקו אותם. המלחמה הזאת עודנה באבה, אם גם בלי משטמה כזאת; עד הלום שומעים אנחנו קוֹל ענות נגד הצעירים, אולם לא קול גבורה אנחנוּ שומעים, לא קול נצחון, אך קול ענות מלחמה האחרון, קול מבשׂר, כי רפו ידי הלוחמים”. (עלה 18, צד 218).

על זה תמך ה' צעדערבּוֹים את יסודותיו, כי קרא והבין את הדברים: “אולם הצעירים בראותם, כי האוֹיטאדידאקטים לא יבקשו את האמת, יצאו לקראתם במלחמת תנופה וישתיקו אותם בעתיד, ואת המלה יצאו קרא בצירה היוד, ולכן יאמר בהערתו: המבקר היקר הזה יעיד בהישׁישׁים לבלי ירגיזו את הצעירים פן יצאו לקראתם במלחמת תנופה, וא”כ קשׁה ממה נפשך וכו' “. אבל מה יאמר ה' צעדערבּוֹים אם נגלה את אזנו, כי כונת דברי מרגליות המה לא בעתיד אך בעבר, ותחת המלה יצאו דרושׁ להיות קמץ תחת היו”ד כלומא יָצְאוּ כבר; וישתיקו אותם, פֹה ג“כ הוא”ו בפת“ח והוא יהיה וא”ו המהפךְ מעתיד לעבר, ולא וא“ו החבור – ובכן תהיה כונת ה' מרגליות: “אולם הצעירים בראותם (כלומר, ראו כבר) כי האוטאדידאקטים לא יבקשו (הוא עתיד במקום בינוני ור"ל: אינם מבקשׁים) את האמת, יָצְאוּ לקראתם במלחמת תנוּפה וַיַשְׁתִּיקוּ אותם” כלומר כבר יצאו וכבר השׁתיקו אותם; א”כ אין כל מקום לפליאתו וּקריאתוֹ “תמה! תּמה!” כי ה' מרגליות לא יעיד בהישישׁים שלא יצאוּ, אךְ יספר ממעשׂה שׁהיה… עתה עוד הפעם נשׁאלהו: "איה איפו מבקר איירופי טרם בא עד תכלית דברי המבוקרים?…

והנה ה' צעדערבּוֹים בקצה הערתו הזאת יאמר “ונקוה כי המבקר המבין הזה יודה לדברינוּ”. ואנחנו ג"כ נקוה כי ה' מרגליות מאהבתו לה' צעדערבּוֹים יודה כי כיון יֵצְאוּ ולא יָצִאוּ…


 

19.

בגליונות 13, 15, 16, 17, אחרי מאמר ה' מרגליות, כרוךְ מאמר אחר “עת לחשׁות ועת לדבר” מאת זעירא דמן תלמידי בית מדרש הרבנים בזיטאמיר היילפערין, אשר בא לטעון נגדי בדבר מאמרי “לא שׁלום ולא אמת”, הנדפס בהמליץ שׁנה חמשית (עלה 18, 19), ובדבר מאמרי השׁני “השׁקפה קטנה וכו' " והנה על דבר מאמר היילפערין לא אדבר מאומה, כי לכבוד יהיה לו אם אדבר אודותיו שׁנים שׁלשׁה מלים, וזאת היתה בלי ספק מטרתו מראשׁ, כי אבא עמו בדברים, – והוא אחד מן חברת “בעלי הלהפךְ” (עי' מאמרי “אין דבר”) אךְ יען ה' צעדערבּוֹים, בהערתו לראשׁ מאמר היילפערין, אמר כי “המליץ עליו (על היילפערין) אחד מן הגדולים”, ואנחנו אשׁר לא זכינו לדעת מי הוא הגדול הזה, לכן נחקור את גדלו ע”י מליצתו על היילפערין; ובזה אביא מקום אחד מהמאמר המחוכם “עת לחשׁות”, למען יראה הקורא, מי הוא היילפערין ומי הוא הגדול, אשׁר המליץ עליו, ומי הוא צעדערבּוֹים, אשׁר אסף את המאמר הזה.

במאמרי “לא שׁלוֹם ולא אמת” הנזכר אמרתּי בהמשׁךְ דברי: “שׂמח לבנוּ לראוֹת כמה דברים טוֹבים וּנכוֹחים ב”קוֹל מבקר" לה' גאטטלאבער, ונפש היפה תקוץ לשׁמוֹע, איךְ המחנךְ הנכבד הזה יתפאר, כי “האדוֹן פאסטעלס הרבה לדבּר עמוֹ בּיחוּד יוֹתר משׁלשׁ שׁעוֹת רצוּפוֹת וגם כבדהוּ וישׂגבהוּ כּי ידע שמוֹ” (המליץ 31 שׁנה רביעית), “כי ברוֹב חסדו (שׁל האדוֹן פאסטעלס) וטוּבוֹ גלה רצוֹנוֹ לבקרוֹ בּבּיתוֹ, אבל לדאבוֹן לבּוֹ הוּכרח להגיד לוֹ כי צר לוֹ המקוֹם וכו' כן מסר לו את האדרעססא כתוּב בּעצם ידו (חשיבוּת גדוֹלה!), למען יוּכל לכתוֹב אליו לפעטערבורג” (שם) וכו‘. הראיתם שׂמחת האישׁ הנכבּד הזה, כשׂמחת ילד, אשר הבטיחוּ לוֹ, כי יביאו לוֹ איזה כלי משׂחק – וּראוּ, כי השׂמחה הזאת לא יכלה למצוא לה גבוּלים בלב ה’ גאטטלאבער, אךְ פרצה ותעבוֹר חוֹק ותבא גם בדפוס…"

כל אישׁ ישׁר הוֹלךְ יבין, כי לא חפצתי בזה להשפיל את כבוֹד ה' גאטטלאבער, להפךְ אקראהוּ “המחנךְ הנכבּד” “איש נכבּד” וּכדוֹמה; אךְ הראיתי לעין כל את הילדות אשׁר בסוֹפרים כאלה להתפאר בּרבּים, וכן לא יעשׂה בּליטעראטורי העמים. והנה עוד בקצה מאמרי ההוּא עשה ה' צעדערבוֹים הערה גדוֹלה וּרחבה, וּבין יתר הדברים אמר שׁם להצדיק את ה' גאטטלאבער לאמר: “ולמה נחשבהוּ כיהורא, בעת אשׁר נוּכל להצדיקו, כי בקשׁ להלל ענונותו שׁל השר”. אךְ הקורא המבין הלא יבין מה היתה כונת ה' גאטטלאבער בהתהללוֹת ההן… עתה בא היילפערין והשׁמיענוּ דבר חדשׁ לאמר:

“ומה גם שפה (ר“ל ע”ד התפארוֹת ה' גאטטלאבער) נוּכל לאמר שׁאךְ להלל את ענות ה' פאסטעלס היתה כונתו, כי לא בזה ולא שׁקץ מעון עני ויוֹאל בּטוּבוֹ לבקר את סוֹפרי ישׂראל בּמגורם, אשר לא רבּים מגדולי העמים יעשוּ כן”.

אךְ כבר יוֹדע הקוֹרא, כי ההצטדקוֹת הזאת לה' צעדערבוים הוא, והיילפערין אמרה בשׁם כבוֹדוֹ ועצמוֹ… אך מה ישׁתוֹמם הקורא על ההערה, אשר הביא היילפערין בעצמוֹ לדבריו, לאמר:

“אחרי אשׁר הוֹאל הנכבד ה' אב”ג לשׁבת כבוֹד בּתוֹכנו ואחרי הראוֹתי לו את מאמרי זה, אמר לי שׁהצטדקותי זאת לא מצאה חן בעיניו, וכי באמת יודע הוא בעצמו כי שׁגגה יצאה פה מתחת עטו, אךְ היה מצטער על אשר נתן מקום לבעל דין לחלוק".

מה תגיד לזה, קורא יקר? הבעל דין בּעצמוֹ יוֹדה, כי "שׁגגה יצאה מתחת עטו, תלמידו מצדיקו בדרךְ זר, אשׁר לא מצאה חן בעיניו, אישׁ גדול אחד ימליץ טוֹב על התלמיד – וה' צעדערבוֹים יקבל את המאמר הזה וידפיסנו… אלה מליציךְ יוֹשר, ישׂראל! אלה גדוליךָ ואלה מוֹציאי לאוֹר מכתבי עתך!


 

20.

ה' צעדערבוֹים הנהוּ נאמן תמיד למטרתו ולמהלכוֹ בּמכתב עתוֹ להיוֹת “המליץ” בּין אנשׁים שׁונים. הן בא אישׁ צעיר אחד לאדעססא, מילידי איטאליא, לפרוֹט על פי הנבל; והנה ה' צעדערבוים (בגליון 18) יאמר:

“והנה חשבנוּ לחוֹב קדוֹשׁ (?) עלינו להעיר אזני אחינו פה, כי כל איש מישראל אשר לב לו להבין וכבוֹד עמוֹ יקר לוֹ, יחיש לבוא ליום המועד, ולבנו נכון וּבטוּח, כי יתנוּ לנוּ אחרי כן תודות אלף (אות באות ככל יתר הסרסוּרים) על אשר העירונו אזניהם לדבר הזה.”

בּגליוֹן 19 יספר לנוּ ה' צעדערבוים, כי היה על הקאנצערט, כי נפשׁו שבעה לראוֹת את כל הקהל הגדוֹל וכו‘. ואחרי תהלוֹת רבוֹת להמנגן יספר, כי “מעיני רבּים וּבּפרט מעפעפי נשׁים עדינוֹת התנוֹצצוּ פניני דמעה כשׁהם ואחלמה (?) על לחייהם”; איךְ עלתה ביד ה’ צעדערבוֹים לראוֹת פניני דמעוֹת מתנוֹצצים על לחיי נשׁים עדינוֹת, פליאה מנו! אחרי כן יתאר לנו את הוֹד תאר קאנסאלא (שׁם המנגן), כמוֹ יחפוץ לשׁדךְ אותו לפני בת תלמיד חכם, – ואלה דבריו:

“נוֹסף לזה חוֹפשׁ מצבתוֹ לפני קהל ועדה וחמדת תארו ישוו הוד והדר על זמירוֹתיו; על פניו אשר שׁמשׁ קדים שׁזפתם ועל חוֹטמו הישׁר ישכוֹן טהוֹר נפשׁ אישׁ יהוּדי, על מצחוֹ ילינו קרני שׂכל טוֹב וּמחשׁבה עמוּקה (ובגליון 21 יכנהו, לא ידענוּ מאיזה סבה, בּשׁם “קל הדעת”…), עיניו השחוֹרים ירוצצוּ ומפיקים רוּח חיים למעלה להשׂכיל ושפתיו נוֹטפות צחוֹק מרחיב לב”.

מי צַיר כה' צעדערבּוֹים?… אךְ לאחרוֹנה לא יכל עוד ה' צעדערבּוֹים להתאפק ויבא אל מטרתו לְהַמְלִיץ, וכה דבריו:

“לבנוֹ נכוֹן וּבטוּח, כי בּפעם השנית יוסיפו רבּים מאחינו ויהיו זריזים להכין להם אוֹתוֹת המבוא טרם ימכרום”.


 

21.

בגליוֹן 16 יבא מאמר יקר אחד בשם “קוֹל קוֹרא” מאת יצה“ל ב”ר ב"ר, אשר בּוֹ יעיר ויעוֹרר הכותב את אזן סוֹפרי ישׂראל לפתח את שדמת הבעללעטריסטיק, ויראה בּהשׂכל ודעת את התוֹעלת, אשׁר תצמח מזה, ובקצה מאמרו יאמר, כי ראוי ונכון ליסד חברה, אשר תתמוךְ בידי הכוֹתבים חזיוֹנות, למען יצאו חזיוֹנוֹתיהם לאוֹר וישיגוּ המטרה הדרושׁה, ולא יהיו ספריהם וחזיוֹנוֹתיהם כנפל אשׁת בל חזה שמשׁ, כאשר לדאבוֹן נפשנו רוֹאים אנחנו, כי החוזה חזיוֹנות הראשׁוֹן מאפו לא הוציא עוד את חלק מסיפורו הנפלא “עיט צבוּע”, יען כי אין לו לכסף מוֹצא. ועל זה עשה ה' צעדערבוים הערה נפלאה, ובין יתר הדברים יאמר:

“ולדבר הזה (ר"ל להרחיב את הבעללעטריסטיק), אךְ למוֹתר לעשות חברה מיוּחדה (אם לא להחזיק בידי מחברי ספרים מועילים), כי לוּ רבו לוֹקחי מה”ע אז היה ביד המו“ל להוסיף כהנה וכהנה, כאשׁר אמרנו זה כמה, ובכן אחרי אשר צלחה עליךָ רוח קנאוֹת לקנא לשׂפתנו ולמה”ע, קום נא ואסוף בעירךְ וּסביבוֹתיה חתומים רבים על “המליץ” וּממךְ יראו אחרים ויעשׂו כמוךָ, ואז תראה מה נעשׂה למלאות חפצךְ וחפץ כל שׁוֹפטי פעוּלוֹת המו"ל (בטרם הגיעו למקוֹמם), ואף כי רבּו הדעוֹת בישׂראל נתאמץ לצאת חפץ כלם.

יחי ה' צעדערבוֹים! פה הסיר מעליו את הלוֹט, פה הראה לעין השמש את חפצו ומטרתו במ"ע. המטרה הראשׁית הוּא לאסוֹף חתוּמים הרבה על “המליץ”, ואז נראה מה יעשׂה לנוּ למלאוֹת את חפצנו: “אף כי רבו הדעות בישׂראל נתאמץ לצאת חפץ כלם” הדברים המעטים האלה המה המפתח לבא אל מטרת “המליץ” וּמהלכוֹ; הוּא אשר דבּרנוּ (18 ג) כי הערוֹת ה' צעדערבוים לכל המאמרים אינן “לתת רוּח אחד וּמהלךְ אחד למכתב עתו” כאשׁר חשׁב בתוּמוֹ ה' מרגליוֹת, אךְ יחפּוֹץ “לצאת כל הצדדים” – וּדבריו פה כמאה עדים דמי לדברינוּ. וּפליאה מנו, מדוע הציב ה' צעדערבּוֹים על דגל מכתב עתו “שׁלח אוֹרךָ ואמתךָ המה ינחוּני” ולא הציב את הדברים הקדוֹשׁים והטהוֹרים האלה: אף כי רבו הדעוֹת בישׂראל נתאמץ לצאת חפץ כלם"?…


 

22.

בּגליוֹן 19 יבא מאמר “ציון תמרוּרים” מאת צבי הכהן שׁערשׁעווסקי, אשׁר בוֹ יוֹדיע, כי בין לילה עזבנוּ הרב הגאוֹן הגדוֹל נזר עמוֹ ותפארת לאומו הנוֹדע וּמפוּרסם לתהלה מוה' שׁמוּאל אביגדוֹר תוֹספאֹה". הכוֹתב בּהתלהבוֹת רוּחוֹ יאמר: “מי לא שׁמע את שׁמעוֹ, ומי לא ידע את שׁמוֹ. וגם בלעדי זאת (בלעדי מה?) הן תהלתוֹ על ארץ רבה” כן הוא אמנם, כל הארץ מלאה תהלת הרב הגאוֹן הגדוֹל: בּאנגליא, צרפת, איטאליא וגערמאניא שׁמו כשׁמן תורק; בכל ארצוֹת הברית באמעריקא הציבו לו ציוני עד (Moнументы) – כי גדוֹלים היו מעשׂיו ועלילוֹתיו בעד המין האנוֹשׁי בכלל וּבעד העברים בּפרט. הוא עזב אחריו ספרים רבּים (תנא תוספאה, מנחת בכוּרים, מצפה שמוּאל, שאילות שׁמואל ועוד עמדו בּכתובים “כלילוֹת שׁמוּאל” אשׁר לפי דברי הכוֹתב “הוא מקוֹר נפתח בדרכי החריפות והבקיאות מסודר ע”פ א"ב בטוּב טעם ודעת), אשׁר האירו לארץ ולדרים אשׁר הפילו פני ניוטאן, גאליליי, שׁפינוזא, מענדעלסאהן, דארווין וכדומה; לכן “קנה לו שם עולם עדי עד, וזכרו יחיה עדי נצח”.


 

23.

בגליונות 20, 21, 22, 23, 24 יבא מאמר ה' צעדערבּוֹים “השׁקפה כוללת על חברת מפיצי השׂכלה בין היהודים ברוסיא, משׁנת 1865”. המאמר הזה יקר ונכבד, ודברים רבים בו נאמרוּ בּהשׂכל ודעת, אךְ על אחת אעיר את אזנו. בהערתו להמאמר הזה (גליון 24) בהביאו דברי “החשׁבון” על דבר “הצפירה” אשׁר לא יכלה, לדאבון לבב, לצאת אל הפועל, מסבות שאינן תלוּיוֹת בהועד, יאמר:

“עוד הפעם עלינו להעיר, כי גם אנחנו נקיים בדבר הזה. מצדנוּ עשׂינוּ כל יכלתנוּ ונקדיש חצי הגליון למאמרי “ידיעות העולם והטבע”, אך כאשׁר נבאנו מראשׁ, כּי לא נצלח באופנים כאלה לבא למחוז החפץ, כן היה עמלנו לריק”.

וזה ללא אמת! מי לא יזכור את הבשׂוּרה,“אור חדשׁ” להתחלת החלק “ידיעות העולם והטבע” אשׁר שׁם אמר בפירושׁ, כי השׁנוי הזה יביאוּ אור חדש אל העברים, והרבה שׁם להלל את הדבר החדשׁ, אשר הביא במ"ע, כמו הביא גאולה לעולם; בין כה יתהפךְ פה כחומר חותם לאמר “כי נבא מראשׁ, אשר לא יצלח”, ובאמת עמלו אשׁר היה לריק, הוא הוא אשר אכף עליו להשׁליךְ אחרי גו את המחלקה “ידיעות העולם והטבע”…


 

24.

בגליון 20 יבא מאמר אחד מאת ג“ר א”ר, המתחיל בדברים כאלה:

“דיניוויץ. זה כשׁמונה ירחים אשׁר עזבתי עיר מגורי ואת אנשיה עיר קטנה היא בפלךְ פאדאליען, ובאתי הלוֹם לשׁקול בפלס האמת (מה?) ולתור ולדרוש את מסבות הזמן מראשׁ ועד סוף”.

איך הוא בעיניךָ, קורא יקר? אישׁ אחד בא לדיניוויץ לתור ולדרושׁ את מסבות הזמן מראש ועד סוף?!! כל חכמי תבל ילאוּ זה כמה לדרושׁ אף חלק האלפי ממסבות הזמן, ואישׁ אחד בא לדיניוויץ לתור ולדרושׁ את מסבות הזמן מראש ועד סוף!…

“לאשׁר ראיתי, יוסיף הכותב, דור הולךְ ודור בא על ארץ רבה והימים מסבותם יתהפכו ולא ידע אנושׁ ערכם, עד שכל היצירים למדו לשׁונם שקר ואון ועמל בקרבם, ועל הצדק ישליכו חרבם”.

זאת היא מליצה! הימים מסבותם יתהפכו ולא ידע אנושׁ ערכם עד שכל היצירים למדו לשׁונם דבר שקר וכו'. כמדומה שהמליץ הנשׂגב הזה בעצמו לא ירד אל עומק כונת מליצותיו הנשׂגבות…

"ואומר עם לבבי אחרי ראותי אנשׁי מגורי כי בוזי חכמה המה, גם עלי נטרו איבה בלבבם (מכלל שׁאני אוהבי חכמה…) אלךְ לי אל עיר ק.. .ץ, אולי אמצא פה אוהבי החכמה ומנוח לנפשׁי. ואבא ואראה הה! (בלי הה! לא יוכל כל כותב להניע יד ורגל), גם פה עיר הגדולה לא זרח עוד נוגה המאה התשׁע עשׂרית (גם בלי המאה התשׁע עשרית כותבים כאלה כגוף בלי נפשׁ); גם פֹה ישׁתרר כח הפאנטאיזמוס וכו' וכו' ".

ואחרי אשׁר יעלה גרה אשׁר נשׁנה ונשׁלשׁ בכל ספרי העברים החדשׁים, כי אין איסור לישׂראל ללמוד שׂפות זרות, ואחרי אשׁר יאמר כי “רשׁ”י הצרפתי היה בקי בטוב לשון צרפת" (חדושׁ נפלא?), ואחרי אשר “יפער פיו לבלי חוק” (דברי הכותב בעצמו) ליסר אנשי ק…ץ שׁבע על חטאתיהם, ישׂים אל חכו שופר" ויקרא:

“אךְ למה זה אנכי? מדוע אכביר מלין ללא יועיל, ומדוע אתן את נפשׁי להרים עטי נגדם. לכן אמרתּי חיש מהר אצא מאת פני העיר (פנה זיוה, פנה הודה!) יען שׁקול ענות גבורה (!?) נשׁמע אלי למרחוק לאמר: לךְ לךָ אל עיר מולדתךְ. אל הקול הזה הקשׁבתי ובאתי אל עיר מגורי ופה מצאתי מפלט לי ליום כי יעבור עלי זעם”.

בלי כל ספק שׁכח הכותב הנפלא הזה כי כתב בראשׁ מאמרו “שׁאנשי עיר מגורו בוזי חכמה המה, וגם עליו נטרוּ איבה בלבבם”… או אולי אנשׁי עירו שׁמעו ג"כ את קול ענות גבורה הנשמע (משׁמים, מארץ, מים? לא זכינו לדעת!) אליו כי ישׁוב לעיר מולדתו, לכן השלמו עמו…

אךְ צא וראה כי ב“תיבת נח” להעלה הזה נאמר בהשׂכל ודעת: “ובכלל נאמר לסופרים שׁלא שׁמשו כל צרכן ושׂפת קודשׁ איננה שׂגורה בעטם בדקדוקה ובסגנונה, ועשתנותיהם לא נזדככו עוד, לדעת, כי לא כל הנטפל בפה יוכל לבא בכתב ומכ”שׁ בדפוס, וכי אך למחסור הקדמות רחבות וכנפי מליצות חידות, וכי רק תוכן הענינים יבוקשׁ כיום במשׂכילים". ובכל זאת עוד בעלה הזה נאסף המאמר מדיניוויץ, המלא רעות רוח כאלה…


 

25.

בגליון 22 יבא מאמר “מפקד היהודים” הנעתק מהמ"ע. Cъв. ΠoЧт. בין יתר הדברים הנעתקים יבואו הדברים האלה:

“בין היהודים נמצאוּ שׁם (בּאדעססא) 13 מחברים מהם 3 בשׂפת רוסיא, 3 בשׂפת אשכנז, 2 בשׂפת צרפת. 2 בשׂפת איטאליא (?), 3 בלשׁונות (?) עבריות”.

על זה יאמר המעתיק בשׁני חצאי לבנה: "באמרו לשׁונות נראה, כי כונתו לשׂפת יהודית, והיא איננה עברית אךְ גערמאנית וכו' ".

אך באמת שגה פה המעתיק; הכותב לא אמר בלשונות עבריות, אךְ на еврейскoмъ языкахъ, והמלה языкахъ מוסבת על כל השׂפות האחרות ג"כ, כי כן הוא כלל בדקדוק שׂפת רוסיא, אשר שׁם העצם אחרי תארים שונים רבים יבא בסימן הרבים, כמו למשׁל הרוסי יאמר

oнъ им(1Ђетъ красный, черный и бвлый

כן אמר שם הכותב במה"עCЂв. Πoчт. כי ישׁ סופרים עברים באדעססא: изъ кoтoрыхъ 3 пишутъ на русскомъ языкЂ, 3 на нЂмецкoмъ, 2 на Французскомъ, 2 на

Языкахъ; италіанскoмъ и 3 на ебрeϋскмӧ

א“כ כיון הסופר אך לשפה אחת, והראיה כי אמר: языкахъ на ебрeϋскмӧ ולא eбрeϋскυхӧ на; א”כ אין כל מקום להערת המעתיק, אשׁר לא הבין דברי הכותב…


 

26.

בגליון הזה יבא מאמר יקר אחד “עמילן של סופרים” מאת ה' סלאנימסקי, אשׁר בו יספר לנו איךְ מוֹרא מצב המחברים העברים, כי לרוב לא ימכרו הספרים ולא יוציאו גם כסף ההוצאות, כי הסוכנים ישׁלמו אךְ החצי או השׁליש, ולפעמים לא רחוקות לא ישׁלמו כלום. “מן יגיעת הסופרים בארצנו יאכלו רק המדפיסים, המו”ס ותגריהם, יאמר ה' סלאנימסקי, והמחבר ישבע עמל ותלאה לאסוֹף ולכנוס על הוצאות הדפוס ולא יותר“. ובאמת אין רע ומר מגורל סופר עברי! צא וראה, כי זה האיש סלאנימסקי, אשׁר רוח המשׂכילים, המתנגדים, החסידים והפרושׁים נוחה הימנו, ובכל זאת ישׂבע (לפי דבריו) עמל ותלאה ולא יצא שׂכרו בהפסדו. “ספרי “כוכבא דשׁביט” מהדורא תנינא, יאמר ה' סלאנימסקי, הנדפס בשׁנת תרי”ד, בעת אשׁר פחד הקאמעט נפל על המון העם בארצנו, וּמכל עבר וּפנה שׁאלוּ אחריו, מסרתי ג”כ להמדפיס בעד 200 עקזעמפליארין; הוא מכרו לאלפים, ואנכי שלחתי הר' עקזעמפליארין לעיר ב'. ושׁמה נמכרו כלם במחיר יקר, אבל לידי לא הגיע רק כ“ה רו”כ, מה שׁשׁלח לי גביר אחד ממכבדי, אשר ידע כי מחיר הספרים, נבלעו שׁמה בידי הסוכן".

זו תורה וזו שׂכרה! אךְ אחת זרה בעינינו, בקצה דבריו יאמר ה' סלאנימסקי:

“אך זה חלק טוב נתן אלהים לבני האדם והם המבקרים (מפוזר גם אצל הכותב). כי המה יירשׁוּ להם העטרה להתגדל על המחברים, בלי יגיעת נפש ודאגת כסף”.

אולם אנחנוּ לא נבין, במה יפלא המבקר העברי מהמחבר? הלא יאמר, כי המחבר ישׂבע עמל וּתלאה מספריו, והאומנם מבקרים אינם מחברים? הלא כראשׁונים כאחרונים ישׁוחו מעוצר רעה ויגון בדבר מכירת ספריהם (אם ידפיסוּ ספריהם)! ואיזו עטרה ירשׁו להם המבקרים להתגדל על המחברים בלי יגיעת נפש ודאגת כסף? הלא ישׁ גם להם יגיעת נפשׁ ודאגת כסף, וגורלם עוד רע ומר מגורל המחברים, כי הם מורדפים עוד בלי חשׁךְ מהאחרונים הנוֹקמים ונוטרים כנחש ויורדים לחיי המבקרים, אם לא יסכימו עמדם באיזה דבר! ומה ענין יגיעת נפש ודאגת כסף לעטרה שירשׁו להם המבקרים? ואם כונת ה' סלאנימסקי שׁהמבקרים לא ישׁיתו לב “ליגיעת נפשׁ ודאגת כסף” המחברים, ויבקרו את ספריהם; אךְ לא נוכל לחשׁוד את ה' סלאנימסקי כי יחפוץ שׁיגיעת נפשׁ ודאגת כסף המבקרים, תהיינה מעוז ומחסה נגד הבקרת, אם גם האמת עם המבקרים… כן לקח ה' סלאנימסקי את הוראת המלה “מבקר” לרעה לא בצדק; יען כי מדבריו נראה שׁהמבקרים יתגדלו על כל המחברים – ובאמת המבקרים יתגדלו אךְ על שׁועלים קטנים ומחברים נבערים, אולם לפני מחברים חכמים יכרעו ברךְ ויבררו וילבנו את דעותיהם ויתנו להם כבוד ותהלה.


 

27.

בגליון הזה יצעק אישׁ ת"ם אחד בתומתו “קול אומר קרא”! את העתקת שני ספורי ה' יוסף ראבינאוויטשׁ: траФной и НаслЂдствеиныйШ אשׁר העתיקם ה' קאנעלסקי, ויקרא את שם האחד “המנורה” (לא ידענו מדוע לא קרא את שׁמו “מנורת הירושׁה” כראוי?…) ושׁם השׁני “בן עונשׁ”. הנה מלבד אשׁר ה' קאנעלסקי לא הבין מטרת ה' ראבינאוויטשׁ בספוריו אלה, אשׁר כתבם בעד הרוסים, למען יראו וידעו את אנקת העברים ותלאותיהם, למען יראו איךְ נאמן לב העברי לארץ מולדתו ולמלכו, ובכל זאת ישׁוח מעוצר רעה ויגון ולא יתנו לו הזכיות אשר ישׁ לכל אדם באשׁר הוא אדם – ודבריו עשׂו באמת פרי ורושׁם גדול, ומאז נשׁתנו עלינו העתים לטובה; א“כ הספורים האלה נכתבו למען הרוסים ולא למען העברים, א”כ למותר היה להעתיקם לשׂפת עבר, אשׁר אין להם ערךְ גדול כזה בשׂפת עבר, – אךְ מלבד כל אלה ההעתקה בעצמה נשחתה ונמאסה, ואין בה אף זכר מהעונג אשׁר תשׂבע נפשנו בקראנו את ספורי ה' ראבינאוויטש בשׂפת רוסיא. כל ההעתקה מלאה מליצות גבוהות וראמות, על כל מלה ומלה כמה וכמה פסוקים מספרי תנ"ךְ, כמה וכמה מליצות במילים שׁונים? עד כי תקוץ בהם נפש היפה וישׁליךְ את ההעתקה בשׁאט נפשׁ. מודעת היא לכל שׁשפת עבר עמוקה וקצרה ותכיל במלה אחת כמה וכמה מלות משׂפות נכריות, בין כה העתקת ה' קאנעלסקי תחזיק פי שׁנים בכמותה, לעומת הספורים בשׂפת רוסיא; מזה יוכל הקורא לשׁפוט על יקרת ההעתקה ועל בינת האישׁ התם הצועק “קול אומר קרא!”…


 

28.

בגליון 24 לראשׁ העלה תבא “מודעה” כזאת: “להמציא לקוראינו חדשׁות מקרוב ישׁ את לבבנו לחלק את פעלינו ולהוציא את “המליץ” בּיום ב' בּכל שׁבוּע ושבוע, ואת “הקול מבשׂר” ביום ה'.”

והנה כל תינוק יוכל להבין את כונת המו“ל, אשׁר יחפוץ בלי כל ספק, כי החתומים על “המליץ” לבד, או על “הקול מבשׂר” לבד, יחתמו על שניהם, למען יהיה להם שׁתי פעמים בשׁבוּע החדשׁות השונות, הדוחקות זו את זו – ובזה אין כל עון וחטא, כי כל איש יחפוץ למצא יותר קונים על סחורתו; אבל לא כן יבארו המו”ל בעצמם בגליון 25.

“מזה יראו קוראינו, יאמרוּ המו”ל, כי כל חפצנוּ ומגמתנו להיות להועיל לאחינו בכל מה דאפשׁר ולא נחוֹס על העמל הרב אשׁר נעמוס על שכמנו ועל הוצאות משנה אשׁר נקח עלינו בחלוקת העלים פעמים בשׁבוע, ולבנו נכון ובטוח כי יבינו אחינו יותר אל פעולתנו, וידעוּ כי באמונה אנחנו עושים עמם (ומי הטיל ספק בזה?…) וישׁיתו אל לב, כי לא למענינו, רק למעניהם, לטובתם ולהנאתם ולתועלת הכלל, ראוי וישׁר, כי כל איש אשר חננו ד', יאציל את המחיר המצער לשׁנה לחתוֹם על שׁני מכתבי העתים האלה, המקודשים רק לדברים נחוצים לכל בּן ישׂראל לדעתם ובזה יתמכו בידינו ויחזיקו לבבנו להוסיף אומץ ולבצע חפץ נפשׁנו, להגדיל את העלים ולעשׂוֹת בהם שׁנויים מועילים ולהביאם לתכלית השׁלימות (sic), ככל אשר יורנו הנסיון והבקיאות בענין אשׁר הקדשנו לו עתותינו וכוחותינו וכשׁרונותינו."

מה תגד לזה, קוֹרא יקר? מוציאי לאור מ“ע “המליץ וקו”מ” יאמרו בפה מלא, כי כל חפצם ומגמתם להיות להועיל, וכי לא למענם, אךְ למעניהם, לטובתם והנאתם ולתועלת הכלל ראוי לכל אישׁ, אשר חננו ד' להאציל את המחיר המצער (שׁמונה רוֹ"כ לשׁנה הוא מחיר מצער?!…) לחתום על שׁני מכתבי העתים האלה, ודוקא האלה, ולא על מכתבי עתים אחרים, יען כי המו“ל מכתבי עתים אחרים רעים וחטאים המה, אשׁר יבקשׁו גם איזה תועלת עצמם בפעולתם; לא כן הם יעשׂו אךְ לטובת הכלל – ובפרט, כי שׁני מכתבי העתים האלה מקודשים רק לדברים נחוצים לכל בן ישׂראל לדעתּם, כמו: “אין לנו עסק בזה אם יאמינו העם באחד קדושׁ”, מכתב ה' ראזאווזסקי והערת ה' צעדערבוים על מכתב מכחישׁו, מאמר ה' אבראמאוויץ “דברים אחרים” ומאמר היילפערין “עת לחשות ועת לדבר”, קריאת יֵצאו תחת יָצאו ולעשׂוֹת על זה הערה גדולה, מליצות ה' ריבקין והכוֹתב הפיליסוף מדיניוויץ וכדומה לאלפים, – כל אלה, קורא נכבד, דברים נחוצים לכל בן ישׂראל לדעתם, לכן ראוי וישׁר באמת כי כל איש אשׁר חננו ד' יחתום על שׁני מכתּבי העתים האלה דוקא, אשׁר בהם אךְ פרחים נחמדים ולא על אחרים, המלאים אך קוֹצים. ואתם בני ישׂראל, מאמינים בני מאמינים, רחמנים בני רחמנים, מהרו והביאו את שׁני מכתבי העתים האלה אל בתּיכם, למענכם, לטובתכם והנאתכם ולתועלת הכלל, כי המוציאים לאור ימלאום מן הקצה אל הקצה בדברים נחוצים לכל בן ישׂראל לדעתם – ואם תוסיפו כהנה וכהנה לחתום עליהם אז יביאו המו”ל את מכתבי העתים האלה לתכלית השׁלימות, השומעים אתם, לתכלית השׁלמות? כי אם עד הלום נראו על שדמותיהם גם איזה קוצים, אךְ אם כל אישׁ אשׁר חננו ד' יחתום על המ"ע, אז תמצאו בהם אךְ פרחים נעימים ונחמדים כמו מאמרי ה' ה' ראזאווסקי, היילפערין, ריבקין, גאטטלאבער, לערנער וכל כת דיליה, – ועל כלם תבאנה הערות ה' צעדערבוים, אשׁר תהינה לריח נחוח בּאף כלכם…


 

29.

בגליון 26 יודיעונו המו"ל, כי “מסבה לא נודעה מראשׁ ובלתי תלויה בהם תתעכב חלוקת העלים והוצאתם פעמים בשבוע כאשׁר חפצו, עד אשׁר יודיעו בּמוֹעדוֹ.”

והנה כמעט שתי שׁנים חלפו מעת אשׁר הודיעו זאת המו"ל, ולא ידענו מה נעשׂה עם דבריהם הקדושׁים בגליוֹן 25, כי רק למענינוּ הם עושׂים, וכי יביאו את העלים לתכלית השׁלמות… בלי כל ספק לא אכשׁר דרא…


 

30.

עוד בגליון זה יבא מאמר ה' צעדערבוים “קץ ממלכת הכהנים”; והנה בקצה מאמר הזה נאמר “סוף יבא” ושמחנו מאד, כי יבא קץ להמאמר הזה, אשׁר דבר אין לו עם העברים ואשׁר לא יביא כל תועלת, כי מה לממלכת הכהנים עם העברים? אך מה מאד נעצבנוּ אל לבנוּ לראוֹת בּנומער הבא “המשׁך יבא”, והמאמר הזה הלךְ ונתמשׁךְ בעשׂרה עלים, אחרי כן שׁנה ה' צעדערבּוֹים את שׁמו (כי שׁנוי השׁם קורע גזר דין) וקרא אותו “ממשלת הכהנים” ונתמשךְ עוד הפעם בּעלים רבים, עד אשר נגמר בכי טוֹב. ועל מה לא ידבר ה' צעדערבוים בהמאמר הארוךְ והנורא הזה? על מה לא ישׂא מדברו? בתחלה ידבר ממלחמת פרוסיה ועסטרייךְ, אחרי כן הוֹריד בּרוח נבואתו את האפיפיור מכס מלכותו המדינית; אחרי כן יספר מעלילות היעזואיטים, איך חפצו לאחד כנסת היונית עם הכנסיה הרוֹמית־הקאטאלית ולא עלתה בידם; אחרי כן בא אל החסידים, המתנגדים, הדרשׁנים, המתקנים; אל בני ליטא, אל בני פולין וכו' וכו' וכו‘. והנה אם גם בכל המאמר הגדול והארוךְ הזה נמצאו מפוזרים כה וכה גם דברים טובים, אךְ בכלל כל המאמר הנהו משׂא לעיפה, אין חוט מקשׁר חלקי המאמר זה בזה, ישנה וישלשׁ כל דבר עד אשר תקוץ בם נפשׁנוּ; מה שיכל אישׁ אחר לכתוב בשתים שלש דלתוֹת ימלא הוא כמה וכמה גליונות; בּאמצע המאמר לא נדע מראשׁיתו, וּבאחריתוֹ לא נדע מה אמר באמצע. כפי הנראה הבין ה’ צעדערבוים את שׁגיאתו באמצע המאמר כי כל דבריו אינם נוגעים כלל וכלל לכלל ישׂראל, אשׁר אין להם דבר עם הכנסיה היונית והקטולית ביחד, אשׁר אחת היא להם אם יהיה שלטון מלוּכה להאפיפיור או לא; לכן ראה לתקן והשׁתדל בכל עז למצא איזה אנאלאגיא בחסידים עם היעזואיטים, ומן החסידים דלג וקפץ על יתר המאמרים והשׁאלות, אשׁר אין להן כל קשׁור וחבור עם “קץ ממלכת הכהנים” או עם “ממשׁלת הכהנים”, כי מה למבטא בני ליטא עם חפץ היעזואיטים לאחד את שׁתי הכנסיות? מה להמתקנים בבערלין עם מלחמת פרייסען ועסטרייךְ? מה לחסידי לוּבלין וקאצק עם ממשׁלת האפיפיור המדינית? אךְ ה' צעדערבוים כבר בא בסבך, וידבר על העצים והאבנים תחת השׁמות המוזרים “קץ ממלכת הכהנים” “וּממשׁלת הכהנים”, ויצא מן המאמר הגדוֹל הזה עיף ויגע ושמח בחלקו כי גדולות עשׂה… והנה לא פה המקום להביא במשׁפט את כל דברי ה' צעדערבוים במאמרו הזה, וּבּפרט כי ה' צעדערבּוֹים הבטיחנוּ להוציא המאמר הזה בּחוברת מיוּחדה, ואז נדע מה לעשׂוֹת, לדבר אוֹדותיו או לחדול; אוּלם פה בין הפרחים חשׁבנו לחובה להביאוֹ, יען כי יוּכל להחשׁב בּיניהם בערךְ סדרו, יפיוֹ וּשׁמוֹ הגדוֹל והנוֹרא, וּבערךְ

עוֹד דבר אחד, אשר ראינו להעיר עליו, והוּא – כי ה' צעדערבוים ידבר על גוי ואדם יחד כנביא ד‘, כמוֹ אשׁר נגלוּ לפננו כל ספרי קוֹרוֹת הימים, ולא יזכיר אף מקור אחד, אשׁר ממנוּ שׁאב את דבריו; בקצוּר ה’ צעדערבוֹים בוֹנה וסוֹתר ככל העוֹלה על רוּחו בּמאמרו זה, יוֹריד את האפיפור בּרוּח פיו מכס ממלכתוֹ, ינבא על גוֹים רבים כאות נפשׁו, יספר מה שהיה מבּלי הראוֹת כל מקוֹר לדבריו וכוֹתב כמוֹ אשׁר היה מכתב עתי “המליץ” אךְ למענוֹ וּלמען מאמריו המחוּכמים ולא למען הקוֹראים.


 

32.

בגליון 27 יבא מאמר אחד “משׂא הבלי שׁוא” בּין יתר הדברים יאמר שם הכותב: “האחד הוא “המגיד” אשׁר אחרי תשׁע שׁנים הוּא הראשׁון בעמו אשר זכהוּ הזמן הטוֹב לראוֹת איזה פרי בּיגיעוֹ, יען יחניף את תועי עמוֹ וּבחלקות ידבר אתם, ואךְ מחוצה לו מתנוסס נס האמת והשׁלום, אכן לא באו עקבוֹתם פנימה”. הדברים האלה כנים ואמתים, כאשׁר יבין כל משׂכיל ע"ד אמת, וּלמוֹתר להרבּוֹת דברים אודות זה, כי מי לא ידע את “המגיד” הריק, אשׁר אין בּקרבּוֹ מלבד הבל וּרעוּת רוּח? אוּלם לא כן ידמה ה' צעדערבּוֹים! לא נדע אם מסבּת דעתּוֹ הפנימית, או מחפצוֹ “לצאת ידי כל הדעות”, אוֹ מיראתו את “המגיד” – אךְ בין כה וכה יצא בּהערה נחמדה אשׁר תוכל להכתב על קוֹרוֹת הליטעראטור העברית, בּערךְ האמת וההגיוֹן אשׁר בה.

“הפרזת על המדה, יאמר ה' צעדערבּוֹים בּהערה, ואם אספנוּ דבריךָ אלה נגד רצוֹננוּ ודעתּנוּ (?), הוא מפני החוֹק שׁשׂמנוּ לנוּ לתת לכל איש להוציא משׁפטו, אךְ בּאמת שׁגית בּמשׁפטך על “המגיד”. אם הצליח ד' פעלוֹ בידוֹ, הוּא לא מפני שׁהוא עושׂה חנף בחלקוֹת, רק לאשׁר בהתחילוֹ היוּ הוֹצאוֹתיו מוּעטין מאד, בּשבתּוֹ בּעיר קטנה בּפרוסיא, וּפרנסתוֹ מצא מכהוּנה אחת אשר מצא שׁמה, וגם בחר לוֹ מקוֹם מוּרכז טוֹב, אשׁר משׁם יוצאים הרצים לכל קצוי תבל ואינוֹ תלוּי בּבני מדינה אחת (?), וכה נתפשׁטוּ עליו בּכל כנפי חלד”.

איךְ הוּא הטעם הזה בעיניךָ, קוֹרא יקר? יען כי ישׁב המו“ל בעיר קטנה והוֹצאוֹתיו מוּעטין, לכן נתפשׁטו עליו בּכל כנפי חלד? וּמי מעכב בכל המו”ל לשׁבת בעיר קטנה? כן לא זכינוּ להבין, האם מאדעססא אוֹ מווילנא לא יצאוּ הרצים לכל קצוי ארץ?… וּמה כונתוֹ בּאלה הדברים “ואינוֹ תלוּי בבני מדינה אחת”? האם הוּא אוֹ “הכרמל” תלוי בּבני מדינה אחת? בקיצוּר הטעם הזה הוּא טעם ריר חלמות… אךְ מלבד כל זה מאן יימר לייה כי טעמוֹ עדיף, דלמא טעמא דההוא גברא עדיף? וּמי נתן לוֹ הרשׁוּת לאמר בּפה מלא להכוֹתב “שׁגית במשפטך”! וּבּפרט אשר מעשׂים בכל יוֹם מאמתים את דברי הכוֹתב: הן נוֹדע הוּא לכל, כי דרךְ החוֹנף, הנוכל, הרמאי, הצבוּע וּכדוֹמה צלחה הרבּה יוֹתר מדרך אנשׁים תמימים וישׁרים… אךְ נבא נא אל יתר דברי ההערה.

“ואם יעצור בּרוּחוֹ לבּלי הגד לעמוֹ פשעם גלוּי לכל העמים בּקצה הארץ, אין עוֹד להאשׁימוֹ כי חלקוֹת ידבר, והוּא לשׁטתוֹ כי כאשׁר ירבּה העם לקרא מאמרי חכמה ושׂפת משׂכילים (?), יפקחוּ עיניהם ממילא וייטיבוּ מעלליהם, מבלי אשׁר יצטרך להכלימם ומה בּזאת אם לא ייאבה לדחוֹת את הקץ”?

לא ידענו מי נתן לוֹ הרשׁוּת להכחישׁ את דברי הכוֹתב האומר, כי “המגיד יחנף תועי עמוֹ וּבחלקוֹת ידבר אתם” ולאמר כי “המגיד” יעצור ברוחו מבלי הגד? הן ישׁ זכוּת לה' צעדערבוים לבקשׁ את הכוֹתב, כי יביא עדים נאמנים לדבריו ש“המגיד” יחניף תועי עמו ובחלקות ידבר אתם; אך כיון שׁהדפיס את דברי הכותב, קבל אותם כמו שׁהם, א“כ איךְ יכנה את החניפות לתועי עמוֹ והחלקות, אשׁר יאמר הכותב, לדברים בעלמא והוא יאמר מעצמוֹ, כי “המגיד” יעצור אך בּרוּחוֹ וימצא עוד עליו זכוּת?… האוּמנם חניפוֹת וחלקות משוּתפים המה לעצירת ברוח מבלי הגד? אם הכותב אמר מפורש כי “המגיד” יחנף את תוֹעי עמוֹ ובחלקות ידבר אתם בלי כל ספק ישׁ עמדו מופתים נאמנים, ולא כיון בּזה, “שהמגיד” יעצור ברוחו, א”כ איךְ עשׂה ה' צעדערבוים מזה דבר אחר?… כן איךְ הוא בעיניךָ, קורא יקר, שיטת “המגיד” כי כאשר ירבה העם לקרא מאמרי חכמה (האם “בהמגיד”?…) ושׂפת משכילים יפקחו עיניהם ממילא וייטיבוּ מעלליהם, מבלי אשׁר יצטרךְ להכלימם“. כמדומה לנו שאם נחכה כי העם יפקח עיניו ממאמרי חכמה שׁל “המגיד”, אז יחלופוּ תתקע”ד דורוֹת אחרי האלף השׁשׁי ולא נראה את הקץ… ומה נפלאה שׁאלת ה' צעדערבוים: “מה בזה אם לא יאבה לדחות את הקץ”! הן הכותב לא יתאונן על זה כי “המגיד לא ידחה את הקץ”, אך הוא מתעצב אל לבו כאישׁ ישׁר שׁהמגיד “יחניף את תועי עמו” – ואז מלבד שלא ידחוק את הקץ, אךְ ישׁוב עוד אחוֹרנית וראוי לשים לב לזה…

“ומה שכר אלה, יוסיף ה' צעדערבוים אשׁר באהבתם העצוּמה (למי? או למה?) ולא ישׂאו פנים, ולא יכסו על פשׁעי קהל ויחידים, האם ישׁיתו לב לפעולתם גם המועט הזה המבינים והמקנאים להשׂכּלה. כי לו אבו כל הצועקים ככרוכיא רק דעת והשכלה, לו אבו המה לתמוךְ (במה?) בידי המו”ל (איזה?) כי אז רב להם (למי רב?), יען מספרם יעלה הודות לאל יותר על מחזיקי מ“ע לגוייהם.”

לא ידענוּ מי המה אשׁר באהבתם העצומה לא ישאו פנים? האם מכבוֹדוֹ וּמעצמוֹ ידבר ה' צעדערבוים?… וּמה יאמר כי מספר הצועקים ככרוכיא רק דעת והשכלה יותר ממחזיקי מ“ע לגוייהם? מי לא יודע כי מחזיקי מ”ע לגוייהם עד אלפי אלפים אישׁ? האוּמנם יש בקרבנו צועקים ככרוכיא רק דעת והשכלה יותר ממספר מחזיקי מ“ע לגוייהם? כן האין להצועקים ככרוּכיא רק דעת וההשׂכלה אלא לתמוךְ בידי המו”ל ולא יותר?… רב להם להמו“ל, אם הצועקים ככרוּכיא רק דעת והשכלה (אמתית) יתנו מנוח לאיזה מו”ל ולא יתיצבו להם לשטן…


 

33.

ברוך ד' כי לא השׁבית מהגליוֹן הזה אחד מבעלי הלהפךְ (עי' מאמרי “אין דבר”) אשר יבא בתשובה לדובר אמת אחד וסותר את דבריו בלי מופתים וראיוֹת, אך בכח הלהפךְ לבדו. והנה אביא לךְ מן התּשׁובה הזאת פרחים אחדים לריח ניחוח.

"בקראי “המליץ” נומער 18 רעדה אחזתני וּפיק ברכים תקפני (צר לי מאד, כי לא הייתי אז אצל הכותב הזה, כי עתה נתתּי לו טפות של תחיה להחלימו ולהחזיקו…) בראוֹתי בו מאמר אחד מאיש “דובר אמת”, אשר רגל על לשׁונו (!) ועושה לרעהו רעה (!!!) את יראי ד' לא יכבד (!!!) וּפיו פער לבלי חוק לחרף את מערכות עירו וכו'. הוי! כותב כזב! רוח השׂנאה והקנאה מדברת מתוךְ גרונךְ להחזיק במחלוקת קרח לעורר על הכהונה (?). אך אם אוצרות קרח לךְ, הכסף יענה את הכל(sic), ואם עני אתה ותענה עזות (!), דע כי אתה וכל עדתךָ הנועדים על הרב ידוקרו בחרב פיפיות (אהה! ד' אלהים!), חרב הסופרים.

אלה סופריךָ ישראל! ואלה מליציךָ!

נפלאה ג"כ חתימת הכותב:

“הדובר אמת, וחותם בשׁמו אמת (אברהם מרגליות), איש וויטבּעסק, המכונה (איפו? ומי יכנה אותו כן?) אברהם העברי”.

סימן בתוךְ סימן מסר לנו הכותב הזה שׁלא נחליפהו בּשׁד…


 

34.

לראשׁ גליון 28, 29, 30, 31, 32 יבא “חשׁבון של החברה הגעאגראפית ברוסיא משׁנת 1865”. והנה עוד שׁאנחנו משׁתוממים למה לנו לדעת חשׁבון החברה הזאת – קראנו את הדברים האלה: “בימים האלה הגיעה לידינו מחברת כוללת בתוכה חשׁבון פעולות החברה חוקרי תכנית ותכונת הארץ בּפעטערסבורג, ובדעתנו, כי ינעם לבטח לקוראינוּ לשמוֹע מפעולות החברה הזאת (מאין ידע זאת הכותב?) וכו', חשבנו לא למותר (ולעיל אמר, כי ינעם לבטח!) להוציא מהמחברת את היותר נחוץ ולתתו לפני אחינוּ, לבעבור יראו את כבוד החברה וידעו, כי אם רוח אחד לכל החברים אז ישיגו מטרתם וחפצם בידם יצליח”.

אך רוּחנוּ לא נתקררה עוד בּדברים האלה, ושׁאלתנו במקומה עומדת: למה לנו “חשׁבון” גדול כזה, אשׁר אין לו דבר עם העברים? האוּמנם למען הדבר הנודע הזה, “כי אם רוח אחד לכל החברים אז ישיגו מטרתם וחפצם בידם יצליח” נחוּץ הוּא להביא חשבון גדול כזה?… וּבפרט כי אין להקוראים שׁום ידיעה מהחברה הזאת, מתכליתה ומטרתה, והכותב יפטם להם את “חשׁבון” החברה,אשר לא ידעו על מה הטבעה. בלי כל ספק שׁכח הכותב לבאר את הדבר הקטן הזה… אך מלבד כל זה, לפי דעתנו, אין להעברים כל תועלת מזה: ישׁנם דברים הרבה העומדים ברומו של עולם ונחוצים מאד להעברים, ו“המליץ” לא יזכיר ולא יפקוד אותם – ואודות החשׁבון הזה ידע הכותב מראשׁ, כי ינעם לבטח להקוראים לקרא אותו! יודע הוא את נפש הקוראים!…

והנה עד גליון 32 חשׁבנו כי החשׁבון הזה הוא מעשה ידי המו“ל, אשׁר יש לו הרשׁות לפטם את קוראיו בכל אשׁר ימצא חן בּעיניו, ואנחנו הקוראים האומללים כשׂה לא יפתח פיו נקבל הכל באהבה; כן מהרבה מקומות נראה לנו (כמו: ובדעתנו כי ינעם לבטח לקוראינו), לפי ההשקפה הראשׁונה, כי המו”ל הוא כותב החשבון; אך מה מאד השׁתוממנו לראות בקצה החשׁבון שם “יוסף יהודא לערנער”! והנה לא נתפלא מה היה לו לה' לערנער להעתיק “חשׁבון” כזה, יען כי לכךְ נוצר… אוּלם לא ידענוּ מה היה לו להמו“ל לאסוף את “החשׁבּוֹן” הזה ב”המליץ" ולתת לו עוד המקוֹם הראשׁון בכל החמשׁה עלים שׁנדפס בהם… כן מדוּע לא בא ה' לערנער על החתום עד העלה האחרון, וגם בתוכן הענינים לא נזכר שׁמו הלא דבר הוא!… על כל השׁאלות האלה חשׁבנו למצא פשר בהערת המו"ל לקצה החשבון – והנה אם גם דברים רבים נבררו לנו, אך גם איזה שׁאלות נוספו – והנני להביא את ההערה היקרה הזאת…

"רב תודה ממנו להאברךְ המשכיל ה' לערנער, אשר הואיל בּטוּבוֹ לקחת המעמסה על שׁכמו להוציא קיצור החשׁבון היקר (?!) הזה ולהעתיקו לשׂפתנו (לא ידענו מה ראה על ככה המו“ל להודות את ה' לערנער על אשׁר העתיק לשפתנו חשׁבון פשוט כזה, אשר לא יביא כל תועלת להעברים, ולא קרה עוד מקרה אחד אשׁר יתן תודה לעמל סופרים אחרים, אשׁר הביאו לפעמים מאמרים יקרים באמת ב”המליץ"?…) והנה מלא את עבודתו על צד היותר טוב (חכמה גדולה(?!) כאשר ראינו העתקתו בגוף החשׁבון; וּבזה הקל מעלינוּ העבודה, אשר חשׁבנו לחובה לעשותה (א"כ, לא נוסיף עוד להפליא…) כן לאשׁר אנחנו חברים בהחברה המעולה והנכבדה הזאת (אךְ מה אשמים הקוֹראים?), וכן להיותה אחת מן הגדולות והיותר מועילות בארץ, וראוי לכל (?) יליד רוסיא לדעת פעולותיה הרבות אשׁר תעשה לארץ אחוזתנו. ועוד ישׁ בזה תועלת פרטי (פרטית?) ליהודים, כי ילמדו לדעת איךְ יבינו אחינו הרוסים להחזיק בּמעוז חברה מועילה אלה בכספם, אלה בחכמתם, אלה בעמלם, אולי יקחו אחינו מוסר ויתנו לב להכין ולהחזיק חברות מועילות להכלל ולא יעשו רק למען התפארת והכבוד, ולא יתקוטטוּ על דברים של מה בכךְ, מקנאתם באחיהם, רק יכונו לשׁם המטרה שׁאליה כוֹננה החברה.

אךְ כבר אמרנו, כי למען המוסר הפשׁוט הזה למותר העתקת חשׁבוֹן גדול כזה; אך מלבד זה, האוּמנם אין חברות מוֹעילוֹת בישראל? כמדוּמה לנו, שׁאין גוי אחד בארץ שׁתהיינה בקרבוֹ חברות רבות כבקרב אחינו. בּכל עיר ועיר, בכל כפר, בכל משׁפחה ישׁנן חברות לרוֹב, וכלן תביאנה איזה תועלת – ולמה לנו להביא ראיה מחברה למודית אחת, אשר העברים לא ידעו ממנה מאומה? אךְ בּלי כל ספק נדרשׁ המו"ל לאחת ממטרותיו להעתיק קצוּר החשבון אךְ מיראתו את ליצני הדור שלא ירננוּ אחריו: למה לנוּ חשׁבוֹן חברת הגעאגראפית? לכן הכביר במלים, אבל ללא הועיל, כי העיני האנשים ההם ינקר?…


 

35.

בגליון הזה יבא מאמר קטן בשׁם “התנצלות” מאת עבדכם הנאמן א.א. קאוונער, והוא תשׁוּבה “להמגיד” על השׂטנה שׁכתב עלי בגליון 24 לשׁנת 1866. והנה אם יפלא בעיניכם שׁם “התנצלות”, ואנכי לא חטאתי במאוּמה, אשׁר אתנצל, אךְ דברתי משׁפטים עם השׁוחט מליק, אשׁר שם עלי עלילות דברים, – אךְ כה חפץ ה' צעדערבוֹים, והוא באחד וּמי ישׁיבנוּ… ומעשׂה שׁהיה כךְ היה: כאשר נדפסה העלילה עלי ב“המגיד” כי במחברתי אכנה את התלמוד בשׁם “גל הבל” וכי אתפאר בה שׁהגשתי מכתב בקשה לאסור את למוד התלמוד על בני ישׂראל – ונוסף על העלילות האלה שפךְ עלי השׁוֹחט הזה חרפות וגדוּפים אשר לא נשמעוּ עוד כמוֹהם (כמוֹ: שוֹטה, רשׁע, גס רוּח, אב בעזוּת ורךְ בחכמה, עז פנים, הנער הנעור והריק, כסיל ובער, בחשׁךְ שׁמוֹ יכוּסה לדראוֹן עוֹלם, וכדוֹמה) ואחרי כל אלה יפנה עוד השׁוחט כמוֹסר גמוּר אל חברת “מרבי השׂכלה בּישׂראל” כי תסתום את פי כראוּי לי – אז הכינוֹתי מאמר קטן, לא להשׁיב ל“המגיד” (כי כלוּם מקפידין עם שׁוֹחטים קלים כאלה..וּמה מני יהלוךְ אם איזה צבוּע ישׁפוךְ עלי בּוז וחרפה – ולא לכבוֹד הוא לבר דעת להשׁיב על הלוֹמוֹתיו ודבריו), אךְ להראות להחברה הנכבדה, כי שקר בפי “המגיד” וכי נבלה עשׂה בישׂראל לשׂים עלי עלילות דברים כאלה, אשׁר לא ידעתי שׁחרם. והנה לו הבין ה' צעדערבוים את ערךְ מכתב עתי, יקרת מהלכו וּמטרתוֹ, כבוֹד סופריו ועוזריו – אז חשׁב הוּא בעצמוֹ לחוֹבה, מבלי כל מעיר ומעוֹרר, להצדיקני, כאחד מסופרי “המליץ”, לפני דעת הקהל וּלהשׁיב אל “המגיד” חרפתו אל חיקו וּלהראוֹת לעין כל, כי שקר בפיו – וּבּפרט כי ה' צעדערבוים היה הראשׁון, אשר בקשני להיות בּין סוֹפריו, וכה דבריו:

"והשׁבע נשביע אותו כי ישׁלח לנו כפעם בּפעם מאמרים בשׂפת קדשׁנו, ואנחנוּ נאספם ולא נחמיצם, כי מהם נכיר את המעלוֹת אשׁר יעלה בסלם ההשׂכלה, ושׂפת קדשׁנו לא תאבד אחד מסופריה היקרים אשׁר יהי בידו הכח להרים כבודה ולהרבות תועלתה. (“המליץ שנת תרכ”ד, עלה 14, בהערה למאמרי “דבר אל סוֹפרי ישׂראל”).

א“כ אם “המגיד” יכנני “נער נעור וריק כסיל ובער” וּכדוֹמה, אז ישפיל גם את כּבוֹד “המליץ”, אשׁר כתבתּי שׁם תּמיד, ואת כבוֹד ה' צעדערבוֹים בּעצמוֹ… אךְ ה' צעדערבּוֹים מלבד שלא תּבע עלבּוני (וּבזה גם עלבּוֹנוֹ) מהשׁוֹחט מליק, אם גם הודה בפה מלא שאתי הצדיק – אךְ לא חפץ עוד בתחלה לקבל גם את דברי תשׁובתי, ואךְ אחרי זמן נעתּר לי לקבל את דברי בשׁנוּי השׁם מתשׁובה להתנצלות, הוֹסיף וגרע בהם כרצונו, ואנכי הוכרחתי לשים אז בעפר פי ולדוֹם, כי מה יכלתי עשו אם ה' צעדערבוֹים לא חפץ כלל וכלל לקבל את דברי?… אוּלם פה בּמחברתי, אשר הנני אדון לעצמי, אוכל לעשות כטוב בעיני וּלהשיב ל”המגיד" חרפתוֹ ושקריו שבעתים אל חיקו, – אךְ כבר אמרתי, כי האישׁ המכבד את עצמו אף מעט מזעיר לא יבא בדברים עם השׁוֹחט הזה, אשר אין כחוֹ אלא בפיו לחרף וּלגדף, להשליךְ שקוצים ע“י הגרף של רעי אשׁר ברכהו בוֹ ד', ויוֹשב הנהו מחוץ למדינה, איפוֹ חוקי הבקרת (צענזור) לא יגבילוּהוּ, ויוּכל למלא את פיו חרפות וגדוּפים כּאשׁר עם לבבוֹ. וּבּפרט כּי גם החברה הנכבדה לא שמה לב לחלוֹמוֹתיו ושקריו וכבדתני בּמכתּב מיוּחד, אשר בו תתן לי תּודה על שלחי לה מחברותי; לכן למעני ולמען כּבוֹדי כי בל יחוּלל לא אשׁיב מאוּמה ל”המגיד" ולא אוֹסיף לדבר אוֹדוֹת השוֹחט הזה מטוֹב ועד רע.


 

36.

אחרי מאמרי זה יבא מאמר “אוהב ישׂראל” מה' מאנדעלקערן, אשׁר בו יקרא בשם את הסופרים והשׂרים הגדולים, אשׁר היו אוהבי ישׂראל. והנה אם גם המאמר הזה יקר ונכבד, אךְ לא ידענו מדוע הדפיסו ה' מאנדעלקערן שׁנית “בהמליץ”, אחרי אשׁר המאמר הזה כבר נדפס ממנו ב“המגיד” (עלה 23, 24)? האומנם יקר הוא עד כה, עד כי דרושׁ הוּא להיות בשׁני מכתבי עתים כאחד?… כן נעיד עוד על שני דברים;

א) “בהמליץ” נאמר בשולי המאמר בהערה: “בּעקבות הכותב קורוֹת ישׂראל עמנואל העכט”, בין כֹה ב“המגיד” לא הזכיר מזה.

ב) מדוע הוסיף ב“המגיד” עוד שׁמות אוהבי ישׂראל, כמו פיראגאוו, באקל וכדומה, בין כה “בהמליץ” יפקד מקומם?… והנה ע“ד הראשון נסכים עמדו, כי ידוע החכם פיראגאוו לאוהב ישׂראל גמור, כנראה ממאמרים רבּים הנדפסים ממנו, ומפעולותיו הגדולות אשר יעשׂה עד הלום לטובת חולי ישׂראל והבריאים. אולם מה לבאקל עם אוהב ישׂראל? באקל הוא כותב קורות הימים מצוין ע”פ שׁטה חדשה, אשר לא ידעוּ ממנה כל כותבי קורות הימים עד הלום, – אךְ איה איפו דבר טובות על ישׂראל? הן בלי כל ספק האיש הדגול מרבבה הזה אהב ישׂראל, כי אי אפשר שׁחכם כולל כמוהו יבדיל בין עם ועם לאהבה או לשׂנאה, ובלי כל ספק אהב את העברי ככל האדם, אשר נשׁמת חיים באפו, אולם לקרוא אותו אוהב ישׂראל לא נוכל, יען כי לא נדע איה איפו הראה את אהבתו ביחוד לישׂראל. וּבפרט כי במקומות אחדים מצאנו להיפךְ, אשר באקל יכנה את העברים בשם שודדים וכדוֹמה. הלא כה דבריו:

Евреи запятнаны были всевoзмoжными преступлеиіями, составляли племя грабителей – номадoвъ, скитавшееся пo лицу земли, поднимавшее свoю руку на всякого челoвѢка и вызвавшее то же самое сo стороны всякаго человѢка (Бокль, Истoря цивилизаціи въ Англіи, 2 изданіе, стр. 590–591).

בלי כל ספק חפץ ה' מאנדעלקערן לזרוק אבק בעיני הקוראים, כי יודע הוא ג"כ שׁם האישׁ הגדול הזה, אשׁר מלא ממנו כל פה…


 

37.

בגליון 30 יבא מאמר קטן בשם “יד האמת רוממה”! מאת המליץ הנודע מאדילעווסקי, ואלה מליצותיו:

“כשׁמש הנאספה בערב על זהב הרקיע, או כבא עננה לכסות פניה המזהירים לא תחגור עצבת (חדושׁ נפלא!), בידעה (מאין ידע המליץ הזה, כי השׁמש יודעת?), כי למחרת מחכה לה יד מעיר (האם תישׁן ׁהשׁמש שׁנת נעימים?… אךְ בלי כל ספק המליץ הזה הולךְ לשׁיטת המשורר הגדול מיצקון האומר, כי השמשׁ ראתה קרי, א“כ תישן ג”כ…) או העבים יריקו גשׁמיהם, עד כי יטהרו השמים ותשוב השמשׁ להגיה אורה, כן”…

הנמשל תוכל למצא בעצמך, קורא יקר, כי למה אינו דומה המשל הזה, – לשׁכור אשר מרוב סבאו בקרבו יתנודד וראשׁו עליו כגלגל, אךְ בישׁנו שׁנתו יקום כאחד האדם; לעגלון אשׁר עמדו סוסיו מלכת מאין כח, עד כי נתן למו תבן ומספוא ויעשׂו דרכם; לאישׁ מזוהם ומלוכלךְ, עד אשׁר הלךְ אל בית המרחץ ורחץ את בשׂרו וטהר… וכו'. אולם המליץ הזה יתן לנו נמשל אחר, והוא:

“כן אור האמת אם יכוסה במשאון וענן השקר יעיב זהרה, עד כי יאמינו רבים, כי האמת נעדרת, אך היא במנוחה שׁאננה תחכה עד יקום מעורר לצדק וחשרת כזב תער חלאתה (לא זכינו להבין), אז תשׁוב לעשׂות שלטת בבני האדם ובאורה יראו אור כל נדכא ונענה מפגעי התרמית”…

וכל החזון הזה הוא כי קמו ארבעה עשׂר אנשים ויזימו שני עדים, אשר נשבעו לשוא! ה' מאדילעווסקי במליצותיו יזכיר אותנו דברי

Гoгoлъ: Оно конечно, Александръ Македoнскій – герой, нo за чѣмъ же стулъя лoматъ?

 

38.

המליץ הנפלא מדיניוויץ ג.ר., אשׁר בא שׁמה “לשקול בפלס האמת ולתור ולדרוש אחרי מסבוֹת הזמן מראש ועד סוף” (עי' פרח 24) בא עוד הפעם בשׁערי “המליץ” במכתב גדול ורחב ידים מלא מליצות כיד ה' הטובה עליו, והנה טרם נביא איזה פרחים מפרחי מליצותיו, נזכיר את הקורא, כי המליץ מדיניוויץ כלה את מכתבו בגליון 20 בדברים האלה: “לכן אצא מאת פני העיר הזאת, יען שׁקול ענות גבורה נשׁמע אלי למרחוק: לךְ לךָ אל עיר מולדתךָ”. בדברים האלה יתחיל את מכתבו פֹה:

“כקול הרעם בגלגל, כן הקול: לךְ לך אל עיר מולדתךָ פלח (?) קרב לבי. לזאת אמרתי אלךְ! אך אנה אלךְ ואנה מפּניהם אברח? ויהי מה אלךְ וביד ד' עתותי והוא הטוב בעיניו יעשׂה; אולי בדרךְ אלהי אבי יקרני, שׂשׂון ישמיעני ודבר מה יראני והגדתי לעמי (השׁמעתם? המליץ הזה יקוה כי אלהים יקרה לו בדרך, ישׁמיענו ששׂון…). וכגבור ירוץ ארח כן מחשׁבותי ורגלי ללכת תאיצנה וחישׁ מהר חומות עיר קאמעניץ עזבתי, לא הבטתי מאחרי (ומה היה אם הביט מאחריו?…), הלךְ הלכתי כאיש מורדף משד (!?), רצתי מלא הגות, ראיתי אךְ ישימון. אדמה שׁוממה (זאת היא פאנטאזיע!). עדי באתי אל כפר אחד רחב ידים. אמרתי פֹה אשׁב, אמצא בית מנוחות ותערב עלי שנתי (אחרי טלטול הדרךְ?) פֹה בין האכרים עובדי אדמה אעבוד, אם אמנם נכריה לי העבודה הזאת לא נסיתי בה, להיות אישׁ שׂדה, לשׁכב על רצפת דשׁא (גם בזה לא נסה?), דמיתי כי פֹה בוגדים לא יבגדו בי בגד ולא תחרידני לשׁון שׁקר ואמרי כזב”…

הן נכספה מאד נפשנו לדעת מי הוא האיש הנפלא הזה, אשׁר אליו קולות כקול רעם בגלגל יקראו: לךְ לךָ אל עיר מולדתךָ, אשׁר יקוה כי ה' יקרה לו על הדרך וישׁמיענו דבר שׂשׂון, אשׁר יצא מקאמעניץ כאישׁ מרדף משׁד… אשׁר יפחד על כל צעד מבגד בוגדים, אשׁר לפי דבריו בעצמוֹ “מפחד הוא ממראה עיניו”, אשר יספר כל זאת בקהל רב – ואשׁר ה' צעדערבוים יחשׁוב לו לחוב קדושׁ להביא חלומותיו בדפוס ולעשׂות בהם נחת רוח לקוראיו?…


 

39.

בגליון 32 יבואו שני מכתבים מביאליסטאק וקארלין, המספרים מהבלי המגיד מקעלם הנודע, המקלל ומנאץ את המשׂכילים ואת המ"ע בישׂראל. להמכתבים האלה עשׂה ה' צעדערבּוים, כדרכוֹ תמיד, הערה גדולה, אשׁר יטפח בה את המגיד הזה על פניו. והנה בקצה ההערה מצאנו דברים מוזרים מאד, אשׁר לא יכלנו להבינם מראשׁ, ואךְ אחרי כן נגלה לנוּ כונתם – אך בין כה נודעה לנו שגיאה גדולה ועצומה, אשׁר שגה ה' צעדערבּוֹים, מבלי הבין את דברי הכותב. הכותב יאמר:

“גם בעירנו דרשׁ דרשׁ המגיד, הסכל מלידה ומבטן הזה בחורף העבר דרשׁות שׁל הבל ברבים וצוח ככרוכיא על הבילדונג שׁנתרבה בימינו אלה, ואשר הוא קורא בשׁם “בילינג”, וכל איש משׂכיל הוא קורא בשׁם “פישטשׁאק”, עוד יתן קולו קול עז בשׁעה שׁהוא דורשׁ: “אוי לנו כי כךְ עלתה בימינו, ומי הוא מאורי מתעים צעירי עמנו? הלא המה ארבעה נגעים: המגיד, הכרמל, המליץ, הצפירה. שׁמעו נא רבותי, יתלהב כצרעת ממארת וינגן בקול כידוע לכל שׁומעיו: אם תבואו לבית המדרש ותראו נער שׁהוא קורא את הגאזעטען האלו ר”ל, בלי שׁום ספק אפקורס הוא כשׁהוא נער, אפקורס הוא כשׁהוא אברךְ, אפקורס כשהוא זקן, ומקצץ בנטיעות הוא: והמוציאים לאור את הגאזעטען האלו, מובטחני בהם כי אין להם חלק לעולם הבא. ובהמשׁך דבריו סיים: גם אין להם חלק בסעודה של לויתן”. יען המגיד הזה רעבתן הוא ורע עין על כל אוכל נתח בשׂר ודגים כידוע".

על זה עשׂה ה' צעדערבוים הערה גדולה ובסוף דבריו יאמר:

“אךְ לאחת נשׁתומם, אם מצא בהמגיד עון אשׁר חטא שׁהוא רעבתן (מנא ליה? לא ידענו) (הדברים האלה בשׁני חצאי הלבנה לא לי המה אךְ לה' צעדערבוים) לבשר ודגים וע”כ מובטח הוא שׁלא יהיה לו חלק בסעודה של לויתן, מדוע לקח גם מאתנו, יתר המו“ל, תקות העונג הזה לימים יוצרו? האם ראה באספקלריא המאירה, כי כל מו”ל בישׂראל זולל דגים? – אולי יאמין כי המו“ל מפונקים גדולים וכאשׁר יראו מנוולים כמוהו יושׁבים בראשׁ ונוגעים בידיהם כדרכו את בשׂר הדג המלוח, יהי לזרא באפם ולא יאבוּ לטעום ממנו”.

מלבד חדודי ה' צעדערבוים העמוקים והנעימים בהערה הזאת לא ידענה מה לשאלתו: “מנא ליה? לא ידענו”, מה ליתר דבריו: “מדוע לקח מאתנו, יתר המו"ל, תקות העונג הזה לימים יוצרו”, ומה לשאלתו האחרונה: “האם ראה באספקלריא המאירה, כי כל מו"ל בישׂראל הוא זולל דגים”? ובאמת אין זכר ורמז בדברי הכותב ובדברי המגיד מקעלם, כי איזה מו“ל יהיה זולל בשׂר ודגים!… אךְ הנני לפתור לכם את החדה הזאת ותראו עד כמה מגיע כחה שׁל בקרת אצל ה' צעדערבוים: ה' צעדערבוים חשב, כי הדברים האחרונים אצל הכותב, “יען המגיד הזה רעבתן הוא ורע עין על כל אוכל נתח בשׂר ודגים כידוע” המה עוד דברי המגיד מקעלם, והמגיד הנזכר בדברים האלה הוא מ”ע “המגיד” א"כ יבואו דברי ההערה על מקומם:

“אךְ לאחת נשׁתומם, אם מצא (המגיד מקעלם) בהמגיד (מ"ע “המגיד”) עון אשר חטא שׁהוא (ר“ל מ”ע המגיד) רעבתן (ולכן ישׁאל ה' צעדערבוים: מנא ליה? להמגיד מקעלם שׁהמגיד הוא רעבתן. לא ידענו) לבשׂר ודגים, וע”כ מובטח הוא (המגיד מקעלם) שׁלא יהיה לו (למ"ע “המגיד”) חלק בסעודה שׁל לויתן, מדוע לקח גם מאתנו, יתר המו"ל, תקות העונג הזה לימים יוצרו? האם ראה (המגיד מקעלם) באספקלריא המאירה, כי כל מו"ל בישׂראל זולל דגים? וכו' ":

אולם באמת שׁגה ה' צעדערבוים, כי הדברים “יען המגיד הזה רעבתן הוא ורע עין על כל אוכל נתח בשׂר ודגים כידוע” אינם דברי המגיד מקעלם אךְ דברי הכותב, אשר הוסיף מעצמו לאמר בדרךְ סאטירא, כי לכן “סיים (המגיד מקעלם): “גם אין להם (להמו"ל) חלק בסעודה שׁל לויתן” יען כי המגיד הזה (ר"ל המגיד מקעלם) רעבתן הוא ורע עין על כל אוכל בשׂר ודגים, כידוע: א”כ תרע עינו בהמו"ל ולא יתן להם חלק בסעודה שׁל לויתן, יען כי הוא רעבתן ויחפוץ לבלוע הכל. עתה יקרא הקורא את הערת ה' צעדערבוים וישתומם!…


 

40.

בגליון זה יבא מכתב מקאוונא, אשׁר בו יודיע הכותב, כי הסופר הנודע מאפו ישׁכב על ערשׂ דוי ואין איש חולה עליו. בהגיגי בהאישׁ היקר הזה יחם לבי בקרבי, כי יגע ועמל לריק והוליד לבהלה ספריו הנחמדים, ואין אישׁ אשׁר יסעדהו על ערש דוי! זה חלק סופרי ישׂראל אשר הקריבו ימיהם, כחותיהם וכל אשׁר יקר להם על עבודת עמם, ומה חלקם בעמלם? הן לא נוכל להאשׁים את עם ישראל, אשר יעמדו מרחוק לסופריהם הנכבדים, כי עוד לא נשׁתלמו כראוי ולא ירגישׁו חסרון בספרי שפת עבר, יען כי אין בהם רוח חיים. סופרי העמים יראו ברכה בעמלם, יען העם אשׁר בעדו יכתבו ירגישׁו חסרון בספרים, לכן יתנפלו על הספרים הטובים לקנותם, ובזה ימלאו כיס הסופרים כסף לא כן אתנו! העברים לא ידרשו עוד ספרים טובים, לכן יגועו הסופרים ברעב. לשוא א“כ יצעקו הסופרים מרה על גורלם המר, כי מי אשׁם בדבר? הן המה נבראו טרם הוכנה להם אדמה פוריה; המה יזרעו את פרחיהם אל קוצים ולא ישׁיתו לב. כבר אמרנו “לשׁוא נחפוץ לטעת כרם חמד על צחיחו סלע, לא יוסיפו ולא יתנו כל צמחי שדה, כל פרחי חמד אם אך האדמה תחתם מלחה, ציה וחרבה”. כן היא אדמת הסופרים מלחה, ציה וחרבה, לכן לא יראו הסופרים ברכה בעמלם. על הסופרים לשׁדד ולפתח את אדמתם תחתם, ר”ל לעשׂות את העברים מוכשרים אל ספריהם, להפיח בהם רוח חיים ואךְ אז יצליח חפצם בידם ויראו ברכה בעמלם.

תחת המכתב הזה עשׂה המו"ל הערה גדולה ויקרה במטרתה לעורר את כל אישׁ, אשר רוח עמו מפעם בקרבו לחושׁ לישׁע מאפו. אךְ כדרכו תמיד להרבות לעג ולהג כמים, הוסיף גם פה דברים יתרים, חסרי כונה ורעיון.

“מושׁכי קשׁת מאחינו בלשונות איירופא, יקרא המו”ל מנהמת לבו, זכרו דברי דוד בקינתו על שׁאול: אל תגידו בגת אל תבשׂרו בחוצות וכו' פן תשׂמחנה כו' פן תעלוזנה כו' כי חרפה גדולה תהי לכל ישׂראל ומשׂטיננו ילעגו לנו; ויתנו עדיהם כי אין בנו שׁום רגשׁ לדעת להוקיר ספרות שׂפת קודשׁ, מקור אמונתנו ולאומתנו, ומה יקוו עוד ממנו סופרי חול"?…

הגידו מה יחפוץ המו“ל ממושכי קשׁת מאחינו בלשׁונות איירופא? מה להקריאות “אל תגידו בגת” למחלת מאפו? ואם כונתו כי בל יספרו אחינו מושׁכי קשת בלשׁונות איירופא (אם גם לא דבר מהם הכותב מאומה), כי חרפה גדולה תהי לכל ישׂראל וכו'; א”כ מה יסיים “ומה יקוו עוד ממנו סופרי חול”? כמה יגיעות שׁיגענו למצא פשׁר הדברים האלה ולא עלתה בידינו, ונניח את הדבר הזה לאישׁ גדול ממנו כי יבא אל עומק כונתם.

“והיתה זאת להם לאות חדשׁ, יוסיף המו”ל, כי אין אנו ראוים לזכיות אזרחים ביניהם (sic), כי אך את התועלת לעצמנו נוציא מהן ולטובת הכלל (איזה כלל?) לא נבין מאומה, כטענותיהם בכלל הנודעים (?) לכם ממה“ע היוצא בגלילותיכם”?

אפונה אם בדעת ברורה דבר זאת המו"ל! מה לזכיות אזרחים עם לחץ מאפו? ובאיזה כח ההגיון יאמרו כי אין אנו ראוים לזכיות אזרחים, אם מאפו ישׁכב על ערשׂ דוי? ואיזה תועלת לעצמנו נוציא? ולאיזה טובת הכלל לא נבין? זה הוא הגיון; זה הוא שׂכל ישר! וזאת היא דעת ברורה וצלולה!…

“עד מתי עוד לא תתנו לב, יאמר המו”ל בהמשׁךְ דבריו, כי הסופרים הגדולים בקרבנו רע ומר גורלם רב יתר מאחד המחברים הריקים והפוחזים, נערים חסרי דעת המתנבאים במחנה, כי הם יסבו בבתים ויעשׂו חונף וימצאו די שׂכר, וישׁ אשׁר יפנו אליהם בכסף מלא, אחרי קראם רק מודעה אחת במ“ע. ונבונים מצוינים אשר ירבו (מי?) לספר בשׁבחים במה”ע, ישבו בדד וידמו באהליהם אוהל התורה ואין אישׁ חולה מהם על חלים".

לא ידעתי אם דברי המו“ל נוסדים פה על מעשׂים בכל יום, או ברוח הדמיון יסדתם! אךְ בין כה וכה מדוע לא יבאר לנו המו”ל סבת הדבר הזר הזה? מדוע יפנו בכסף מלא להמחברים הריקים והפוחזים, אם גם הנערים הריקים והפוחזים האלה הודיעו אך במה“ע? ומדוע אין אישׁ חולה אם נבונים מצוינים חולים, אם גם ירבו לספר בשׁבחם במה”ע? האומנם משׁוגעים הם הקונים והקוראים? וא“כ אין להביא ראיה ממשׁוגעים… אך בלי כל ספק ראה זאת המו”ל בחלום, כי בהקיץ לא תקרינה זרות כאלה, אשׁר יפנו אל נערים ריקים ופוחזים, חסרי דעת בכסף מלא אחרי מודעה אחת, ולנבונים מצוינים לא ישיתו לב…


 

41.

שׂימו יד לפה כל האפקורסים, זעומי אלהים! כי בא ה' צעדערבוים ברוב גאונו במאמרו “תכלה השׁנה וקללותיה” (גליון 33) המתחיל בדברים נוראים כאלה: “עוד גרגיר חול אחד מהר הנצח נפל בתהום העבר, ואם נעמיד המצפה על קנה הראות המגדיל” וכו' (עי' פרח 1), ואחרי כן יאמר:

“ועתה ישחקו להם קלי הדעת, אשר בהפקירא ניחא להם, על המאמינים כי שׁופט עליון יקצוב מראש תעודתו כל שנה ושנה מה תבוא לבריאי עולם; יאמרו להם נביאי שׁקר (?) כי כל הימים שׁוין ואין יתרון לאחד מן השׁני להגיד עתידות לארץ ולדרים (התבינו? איךְ יש יתרון ליום אחד מן השני להגיד עתידות לארץ ולדרים?…); הן כל אשׁר לב לו להשׂכיל עלי דבר יבין, כי השנויים והתמורות בכל פרק זמן הקפת השׁמשׁ והירח על צירם (השמעתם? הקפת השׁמשׁ והירח על צירם?…), לא במקרה יבואו, ורק בהשגחה גבוהה ובכח רצון נשׂגב”.

האף אין זאת, כי כל הספקות וכל הספרים הרבים והעצומים שׁנכתבו בענין זה, כלם נמלחו כעשן מפילוסופיא של ה' צעדערבוים הגוזר ואומר בלי כל מופתים וחקירות כי השנוים והתמורות בכל פרק זמן הקפת השׁמשׁ והירח על צירם יבואו לא במקרה אךְ בהשׁגחה גבוהה… אךְ אין מקפחין שׂכר שיחה נאה: בקצה דרשׁתו (כפשׁוטה וכמשׁמעה) יעיר ה' צעדערבוים, כי ראוי הוא לתמוךְ בידי האלמנות והיתומים, אשׁר נותני לחמם מתו מחולירע. אולם לא נדע למה היה לו למען הרעיון הזה להכביר במלים ומליצות, לגלות עמוקות כי יש יתרון ליום אחד מן השׁני, לדרוש תלי תילין דרשׁות שׁל הבל במשׁנת “בארבעה פרקים העולם נידון”? מדוע מוציאי לאור מכתבי עתים בשפות איירופיות, בחפצם להעיר את אזן הקוראים אל דבר טוב ונכון, לא ירקדו כאילים על הררי הפילוסופיא, לא יעופו במרום לראות איך השׁמש תסוב על צירה, לא יבואו בעמקי הסחאלאסטיק, אךְ יבררו את הדבר הטוב מצד הטוב הנמצא בקרבו, וכל אישׁ אשׁר לב אדם בקרבו יתן ידים למחשׁבותיו ויתמוךְ בכל אשר לאל ידו.


 

42.

בגליון הזה בהערה למכתב אחד מבערדיטשוב יעיר המו“ל את אזן הרב ר' יוזפא מב”ד, כי יצא לישׁע עמו וכו' ובעד זה יאמר “ואנחנו נפרסם שׁמו בכל הארץ, כי גדולות עשה”.

היו נכונים כל ממלכות תבל והכינו אותות כבוד (медалъ) לה' יוזפא מב"ד, כי עוד מעט יבא “המליץ” ויפרסם את שׁמו בכל הארץ כי גדולות עשׂה (ר"ל יעשׂה)!!…


 

43.

מה נשתנה מ"ע עברי מכל מכתבי העתים שׁבעולם? שׁבכל מכתבי העתים אם יבא חג או מועד, לא יזכירו מזה כלום המוציאים לאור, לא יעוררו את העם למוסר בימיהם הנוראים, לא יצוו להעם לשׂמוח בימי שׂמחותיהם, לא יעוותו את פסוקי העוואנגליום, לא ירבו לעג ולהג כמים, אך הולכים המה תמיד במהלכם, ולא יחפצו להעשׂות כהני האמונה; לא כן מכתבי העתים העברים (וביחוד “המליץ”), בהגיע איזה חג או מועד, או יום זכרוֹן בקורות ימי עמנו – ואהה! אלהים, המוציאים לאור יהפכו לדרשנים, בבלי דעת ובלי חשבון יעשׂו ערב רב ממדרשׁים, ילקוטים, פסוקי תהלים וכדומה, אשׁר אין בהם כל קשׁור וחבור, לסמא את הקורא – והנה דרשׁה לפניהם; ונוכל לאמר בפה מלא, כי הדרשן בעצמו לא ידע מה שידרושׁ. אךְ התשובה היא באמת, כי עבדים אנחנו אל מוציאי לאור מכתבי עתים ברוסיא ולא נוכל לצאת חפשי מהם אפילו ביד חזקה וזרוע נטויה, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משׁועבדים לדרשות ה' צעדערבוֹים, כי אפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים הרבה יותר מה' צעדערבוים בעצמו, מחויבים אנחנו לקרוא דרשותיו; וכלה מרבה לקרותם הרי זה מבלה זמנו בתהו…

דרשׁות כאלה הנה “שׁבת שׁבתון” אשׁר נדפסה בגליון 34 ו“בסוכות תשׁבו”, אשר לא קמה כמוה לרוע מיום נבראו דרשׁות לישׂראל; אין זאת כי אם בריאה יברא ה' וישׂים בפי ה' צעדערבוים דרשׁות כאלה ליסר בהן את החוטאים שׁבע על חטאתיהם. ולא אזכר מתי ראיתי ערב רב כזה: פה תפגושׁ, קורא יקר, מליצות אשׁר תקהינה שׁיניך בהן, חקירות, אשר לרוב רוממותן לא תבין אף שמץ מהן, פה תמצא פסוקי תהלים, מדרשׁים, הזוהר גם האושפיזין – וכל אלה סבוכות ואחוזות זו בזו בלי כל רעיון המקשׁר אותן, בלי כל דעה חדשה ובריאה, בלי כל מטרה; אך קול דברים אתה שומע ולא תדע ראשׁית, אחרית ותכלית. לולא יראתי את קוראי, כי יתאוננו עלי אשׁר אביא מופתים יותר מדי ואשׁר תקוץ כבר בהם נפשם, כי עתה הבאתי את כל הדרשׁה, אשר נדפסה בגליון 35, והיתה לנס! אךְ אסתפק במועט מן המועט ואביא לךְ גרגיר מליצה אחת, גרגיר דרשׁה וגרגיר חכמה. וידוע תדע, כי לא חפשתי את הגרוע, אךְ לקחתי כסדר, ומה שׁעלתה בידי הבאתי לךְ.

המליצה מדברת: “יעבוד (היהודי) בחריצות בכרם לבבו שנה שׁנה בקרוב ימי נצניו; יעזקהו יסקלהו (בר"ה) מכל אבן נגף וקמשונים, יכרות הזלזלים הגרועים במזמרות התשׁובה, ישׂים לשטף רגשׁותיו תעלה, להרטיב אדמת לבבו הצחיחה, בדמעות עיניו (התבוננו נא היטיב: לשׁטף רגשׁותיו יעשה תעלה להרטיב אדמת לבבו, בדמעות עינים, ולא נדע במה ירטיב את אדמת לבבו הצחיחה בשטף רגשותיו או בדמעות עיניו…)”.

הדרשׁה תדרשׁ: “ומה יקרו דברי חז”ל בהביטנו על המשׁךְ הכתובים (שׁויתי ד' לנגדי תמיד, תודיענו ארח חיים, שׂובע שמחות את פניך נעימות בימינךָ נצח) שׁבהם נוכל למצא רמז כדרךְ חז"ל לשלשׁת מועדים בחדש השׁביעי: אחרי שׁהכיר (בר"ה) רוממות שׁדי, כמו שׁאמר “שויתי ד' לנגדי תמיד” (איךְ, שויתי ד' לנגדי תמיד, יורה על ר"ה, לא זכינו לדעת…), יבקשׁהו להודיעו ארח חיים לתקן מדותיו, לשׁמור פקודי ה' ולהתנהג בנחת עם בריותיו (ביו"כ) (וכל זה יורה הפסוק תודיענו ארח חיים?…), ואז ישׂבע שׂובע שׂמחות (בסוכות) וחייתו ינעם לו לנצח (?).

החכמה תקרא: (בדברו ממעלות האושׁפיזין) “יעקב שׁגר את לבן ותרי”ג מצות שׁמר" ובזה תמו כל הליכות יעקב…

לא אלמן ישׂראל בדור שׁה' צעדערבוים בו! ובכל זאת לא נוכל להתאפק ולאמר בדברי קרילאוו: Бвда колъ пирoги начнетъ печъ сапoжникъ, а сапoги точитъ пирoжникъ.

 

45.

בגליון זה יאמר ה' פעלדשטיין במאמרו “עין בקרת” כדברים האלה:

"ועתה אשׁובה אליךָ אדון נכבד, ארז רם ונשׂא, גם אתךְ אדבר משׁפטים, אם אמנם יקר ואהוב אתה לי ובעליךָ היוצא (היוצאים?) לאור אשׁתעשע תמיד כאשר ידעת זאת מכבר (א"כ למה היה לו לשׁנות הדברים הידועים האלה בפומבי?.) וביחוד הראיתי לךְ זאת לדעת במכתבי אשׁר שׁלחתי לכבודךָ ביום מלאת לךְ חמשׁים שנה וכו' "

מה מאושׁרים המה המוציאים לאור מכתבי עתים עברים! להם יכתבו מכתבים ביום מלאת להם חמשׁים שׁנה, הכותבים יתפארו בזה ברישׁ גלי והמוציאים לאור בעצמם ידפיסו הדברים האלה לשׂמחת לבבינו ולעונג רוחנו. ולפלא בעינינו כי לא ידפיסו גם את המכתבים…


 

46.

אשׁרי המחברים שה' צעדערבוים מבקרם! ה' צעדערבוים הוא בטבע אישׁ טוב וּמטיב, לכן יהלל כל הבא לידו… ליצני הדור אומרים אפילו, כי יפזר מלא חפנים תהלות להמחברים, יען המחברים יכתבו לו על שׁער ספריהם: להארז הגדול, הרב והנשא, מאור הגולה, רבן שׁל ישׂראל וכו' וכו' (עי' “המליץ” שׁנת 1867, עלה 3, במאמרו “משׁען סופרים”); אךְ מי ישׂים לב לליצני הדור? וּבפרט, כי ה' צעדערבוים בעצמו יאמר “דברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂנו אם לא שׁפטנו על כל ענין עד מקום שׁיד הבקרת האמתית ושׂכל ישר מגיעים (המליץ 37, 1866)”. א"כ הנוכל עוד לתת אוזן קשבת לליצני הדור, בעת אשׁר ה' צעדערבוים בכבודו ובעצמו יאמר כי דברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂיו… אךְ בּין כה וכה המחברים שׂמחים בה' צעדערבוים וה' צעדערבוים שׂמח וטוב לב עם המחברים. ראה למשׁל את “בקרת ספרים” לה' צעדערבוים, ותראה, כי כל הספרים יקרים, כי כלם טובים וישׁרים והמחברים מאירים לארץ ולדרים… אךְ ביותר מצא חן בעיני משׁפט ה' צעדערבוים על הס' “שמע שׁלמה” לה' זעלקינד.

“המשׁורר המלומד והנכבד הזה, יאמר ה' צעדערבוים, כבר נודע בספרות העברית בספרו “שירים לשׁלמה” וגם “קול שׁלמה” אשׁר נתהללו בפי מבינים בארץ ובחוץ לארץ. ועתה לעת זקנתו עוד רוח השׁיר תפעמהו וישורר עוד חדשׁים וגם תקן את הישׁנים למלאות חפץ השׁוקקים (הרבים הם?) לשׁיריו ומליצותיו. שׂפת המחבר ורוממות הגיונו יעידו (תעדנה?) על מתת ד' אשׁר נתנה לו ועל חריצותו הרבה לקנות שלימות (!?) בלשׁונות ומדעים”,

שאל נא את ה' צעדערבוים ויגד לךְ איך שפה ורוממות הגיון תעדנה על חריצות לקנות שׁלמות (sic) בלשׁונות ומדעים?…


 

47.

המליץ הנודע ממאחנאווקע (לא ה' ריבקין, אךְ ה' מאדילעווסקי) עשׂה לנו חסד שׁל אמת, בהביאו לנו פרחי מליצה אחדים בגליון 37, אשׁר כבר נכספה, כלתה, השׁתוקקה, כמה, צמאה, ערגה, עיפה ושׁאפה (יותר אין עמדי, יוכל היות מליץ אחר יודע עוד, יגד נא ותברכנו נפשׁי) להם נפשי הצחיחה, היבשׁה, הצמאה והחריבה.

"דור הולךְ ודור בא והארץ לעולם עומדת, יתחיל ה' מאדילעווסקי. אל העלים אשׁר על העצים אדמה את בני האדם, בהריחם (מי יריח? האדם, העצים או העלים?) כי החורף מתעתד לבא ישׂגשׂגו (איךְ ישׂגשׂגו האנשׁים, או העצים או העלים, בהריחם את החורף מתעתד לבא?…) יבוֹלוּ ויחרגוּ ממסגרותיהם (השמעתם? בהרף עין ישׂגשׂגו יבולוּ ויחרגוּ ממסגרוֹתיהם!…) ואם ישׁב עלימוֹ רוּח קל מהרה יעופוּ אל ארץ גזרה ועקבותיהם לא נודעוּ. כן נבקעוּ מעינות גיא צלמות ומחלת החלי רע בעירנוּ וכו' ".

יחי המליץ מאדילעווסקי! אל העלים אשׁר על העצים ידמה את האדם, בהריחם את החורף מתעתד לבא וכו' וכן נבקעוּ מעינוֹת גיא צלמות ומחלת החלי רע… אךְ כבר ידענוּ את ה' מאדילעווסקי לממשׁל משׁלים (עי' פרח 37).


 

48.

בגליון הזה תבא קארעספאדענץ אחת מווילנא מאת ה' לינאווסקי. הכותב הזה, “בהציגו כף רגלו בפעם הראשׁונה על שדמת הליטעראטור” (לשׁון מליץ אחר) אמר להקריב מנחת עני לה' צעדערבוים והוּא: קב של חנופה; אבל מנחתוֹ זאת הביא מלא חפנים ובמדה גדוּשׁה מאד, – ואלה הן קצוֹת חניפוֹתיו.

“מלה אחת ממכתב עתךְ היקר המליץ בארצנו תרעישׁ ותרגיז עולמות סכלות אין מספר”; “לוּ ראית איךְ בני עמךְ יאהבוךָ עבור עמלךְ זה בעדם ובעד גאולתם ממ”ט שׁערי סכלות, איךְ יוקירו את יקרת שׁמך, איךְ כל (!?) קורא מכתב עתךְ היקר יחרות את שׁמךָ על לוּח לבו למזכרת אהבה, כי יראה כי הוא השׁם הראשון אשׁר קורא לו “אוהב עמי בּאמת” אשׁר החזון הזה אין נפרץ כעת בּימינו… וּבתפלה חרישית יתפלל אל ד' כי יחזקךְ ולא ירפךְ וכו' וכו' ".

והנה לא ידענוּ מה אכף עליו, על הכותב הזה, לפזר לה' צעדערבוים תהלות ותשבחות כאלה נגד האמת והצדק ונגד הידוע וּמפורסם; אך נסלח לו, יען כי תוכן מכתבו נכבד, ויצא הפסד החניפות בשׂכר הדברים הטובים, הנמצאים במכתבו – אךְ ה' צעדערבוים שׂמח על המקרה הזה ויאסוף בשתי ידיו את החניפות ועשׂה הערה גדולה, אשׁר לא זכינו להבין ממנה מלבד ענותנותו הגדולה והישוּעוֹת אשר יביא לנוּ במכתב עתו.

“ואף כי לזרא לנוּ (האוּמנם?…) יאמר ה' צעדערבוים, להדפיס במ”ע שׁלנו תהלות ותשׁבחות עלינו ועל המ“ע היוצאים על ידינו, אךְ הזמן גרם להחפיר (במכתב הבר בי רב דחד יומא הזה?…) פני הלוקחים לשׁוֹנם וינאמו נאום שקר להוציא עלינוּ לעז לאמר, כי “המליץ והקו”מ” מלמדים זכות על הסכלות והחסידות והארז בעצמו יסךְ בצל דליותיו על מורדי אור, ואם יוכרח לפעמים לדבר סרה על הצדיקים ועל החסידים, מליו משתמעין לתרי אנפין, ונקל לפרשׁם לשבח".

אוּלם אנחנו נוסיף, כי הארז בעצמו באמת יסךְ בצל דליותיו על מורדי אור (המה החסידים) ולא ידבר במילין משתמעין לתרי אפי, אךְ יאמר ברור כשמשׁ, שהצדיקים חכמים מחוכמים וכו'. והנני להביא איזה ראיות.

א) בגליוֹן 43 (שׁ"ע), יאמר ה' אבראמאוויץ בהמשךְ מאמרו “עין משפט” כדברים האלה:

“כשׁם שׁאי אפשר לכל עם בעולם, שׁיהיו כלם חכמים וּנבוֹנים כךְ אי אפשׁר שׁיהיו כלם אנשׁי מדות ואוֹכלים רק יגיע כפיהם. וּבכל זאת אנחנו בטוּחים, כי לוּ נשׁתנוּ עלינוּ העתים לטוֹבה, נתמעטו גם מיוּחסינוּ הצדיקים והבטלנים שׁבּדור, ולא נופלים היינו מכל היהודים שבממלכות גערמאניה, צרפת ואנגליא וּבארצוֹת הברית בּאמעריקא”.

על זה העיר ה' צעדערבוֹים ההערה הנפלאה הזאת:

“צא וחשׁוב את מספרי כהני האמונה (איזה?…) ועוֹזריהם ויתר הפקידים והמתווכים בכל עיר וּכפר, החיים על חשׁבוֹן העם ואינם עוזרים בּשום אופן (!?) לזכךְ המוּשׂגים בקרב עדתם, לתקן המדוֹת וּלהעיר רגשוֹת מוּסר, ותמצא כי לחנם הוצאת את הצדיקים מהכלל ותציגם במספר הפועלים בטלים (מה הוּא פועל בטל?). וּבאמת לא ראי אלה כראי המיוּחסים שׁבאוּמוֹת, בּאלה האחרונים נמצאוּ רבים החיים על חשבון זיעת עבדיהם, בּשׁרירוּת לבּם ילכו יצחקוּ בקוּביא לאבד אלפים ורבּוּאוֹת וישׁחיתוּ ויתעיבוּ עלילה, יען הכנסותיהם מרוּבוֹת ואת ד' ואמוּנתם, או תכלית העם ותועלתו לא ידעו, כי אינם חושבים מאוּמה ורק בהפקירא ניחא להם. וּמה מאד רחקוּ מהם הצדיקים. המה לא יעותו מוסר (לא תמיד! אלפי נסיונוֹת יעידו, כי יעותו ויעותוּ בעת אשׁר נחוּץ להם.) ואם יש בּיניהם החיים חיי נחת ולא מנעוּ מבּשׂרם כל טוּב (על חשׁבון מי?), אךְ לא כזוֹללים וסוֹבאים ולא בלעגי מעוג את לוֹצצים (אך כל זה הוא על חשׁבּוֹן ההמוֹן, וּמה לנוּ אם כזוֹללים וסובאים, אם לא?…), אךְ בּמסבת עניים ואביונים (ר"ל הולכי בטל זוללים וסוֹבאים, העוֹזבים נשׁיהם בּניהם ואבוֹתיהם ולא יעשׂו מאומה), ולא יבלוּ ימיהם בּהבל וריק, אחד המרבה ואחד הממעיט יעיינו בּספרים (איזה? אם “ילקוטי מהר”ן" “מגן דוד” “ספוּרי מעשׂיוֹת” וּכדוֹמה, א"כ טוֹב שׁלא יעיינוּ כלל…) יפנו לבם לתפלה (וּמה בכךְ?), יתיצבוּ כשופטים בין העם (וּמי בקשׁ זאת מידם? הלא על זה אנוּ מצטערים!) ויש להם מטרה, אם טובה אם לא, ישׁפטוּ אחרים, אך לבם נאמן לאלהים ועמם וכל מעשׂיהם ע”פ שׁטה קשׁורה בנפשׁם! (אךְ הלא גם להיעזואיטים ישׁ מטרה ושטה קשׁוּרה בנפשׁם, וּבכל זאת רעים וחטאים הם…) ואם אין כונתנו ללמד זכות על הצדיקים ועל שׁטתם

(ומה א"כ כונתו?…) יודעים אנחנו עד מאד כמה רעות וזלזולים נצמחו לכלל עמנו בגללם, וביחוד בגלל המקנאים להם ומחרחרים ריב על הדבקים בּאחרים, עד שׁיגישׁוּ משׁפטם בערכאות ויחולל על ידם שם ד' ועמו (וכל רעת החסידים הוא אך בזה שיחרחרו ריב ויגישו משפטם בערכאות?… מכלל, אם לא הגישו משפטם בערכאות, כי עתה לא מצא ה' צעדערבוים כל דבר רע בהצדיקים, אם גם שׂונאים המה תכלית שׂנאה להשׂכלה, יפיצוּ חשׁךְ ואפילה בין העברים וירבו אביונים בישׂראל – וכל הרעה הגדולה שׁיגישׁו משׁפטם בערכאות!…); כן לא נעלם מאתנו כי יקבצו כסף תועפות מדלת העם בעד הבטחוֹתיהם תקותיהם ותנחומותיהם. אולם על כל אלה תוכל לכנותם בשׁם אחר, אך לא בשׁם “בטלנים” כי פעולתם רבה ועצומה וכל העם נצב עליהם מן הבקר עד הערב לשׁמוע עצתם ותורת פיהם (א“כ רעים הם עוד מהבטלנים, למה א”כ יתבע עלבונם?…) וכחם אינו כח גשמי לקחת בחזקה, רק רוחני, כי נמשׁך אחריהם לב העם המאמין בפלאותיהם וכמעט כלם יתנו להם ברצון טוב, בתקותם למצא עי“ז חן בעיני ד' (אךְ בכל זאת אךְ הצדיקים חייבים בדבר. אם כלם יתנו להם ברצון טוב, הוא יען שכלם טועים וחושׁבים בּלבם שׁיש בהצדיקים ממש, אך האמונה הנשׁחתה הזאת הלא נטעו ויטעו הצדיקים בעצמם ע“י ספריהם, ע”י גבאיהם וע“י עושׂי רצונם. האדם הלא לא יולד חסיד אךְ בּהיוֹתו לאישׁ יפתוהו אחרים, או נפתה לבבו אחרי ספריהם הנשׁחתים; א”כ יהיה איךְ שׁיהיה בכח גשׁמי או בכח רוחני, בכל זאת ימלאו הצדיקים בתיהם זהב, אוכלים ושותים כבהמות, אינם עושׂים מאוּמה, יצאו במלחמת תנופה נגד ההשׂכלה ומפיצים עוד חשׁךְ ואפילה). וזה לךָ האות, כי לו הואילו המה בכחם הגדוֹל לעזור למפיצי השכלה, להשׁגיח על ביה”ס ובתי מדרשׁ הרבנים וּלהתיר לשׁומעם בקולם לבקרם, ולהקהלות לבחור להם רבנים כאלה, כי עתה לא היה פוצה פה ומצפצף עליהם, וגם אתה לא מניתם בין הבטלנים (חכם גדול. אם עשו כמו אלה, אז לא היו צדיקים, ואיךְ יכלנוּ למנוֹתם בין הבטלנים? הלא דבר נמנע הוא זה והוא נגד טבעם ומטרתם, – וזה כמו אם נחפוץ לאמר: לו היו להחמור כנפים, כי עתה הגביה עוף השׁמים; איש העוזר למפיצי השכלה, לא יוּכל היות צדיק ולא יכסה חמס על לבושו לאכל חיל אביוני אדם, אשר בנפשׁם יביאו לחמם).. ועתה אם יפעלו ההיפךְ, ופעולתם עצומה, הרשוּת בידךָ להאשימם אךְ לא להבזותם (הרשׁוּת בידינוּ להבזוֹתם וּלהאשימם כאבן נגף…). וּבאמת אין בּקרבּנוּ כמעט שום אחד, זולתי המחזירים על הפתחים אשר יחיוּ בלי שוּם פעוּלה על חשׁבון הכלל, ולא נופלים מכל הרבנים והדיינים ונושאי משרה בקהלות גם הצדיקים".

עתה ראה, קוֹרא יקר, איךְ ידבר ה' צעדערבוים סרה בהצדיקים! הן מודה הוּא שיפעלו ההיפךְ, ר“ל לא יעזרו למפיצי השׂכלה, לא יתירו לשׁומעי בקולם לבקר את בית מדרשׁ הרבנים, ויאסרו על הקהלות לבחור להם מתוכם רבּנים; כן מוֹדה הוא שׁפעולתם עצומה, א”כ הרעה היוצאת מהם ג"כ עצוּמה, – וּבכל זאת יסיים בפה מלא: “ולא נופלים מכל הרבנים והדיינים ונושאי משׂרה בקהלות גם הצדיקים”…

ב) בגליון א' לשׁנה זאת יאמר ה' צעדערבּוים בפה מלא: אין לנו עסק בזה אם יאמינו העם בּאחד קדושׁ להעריצו ולהפקיד עתותיהם בידו, וּבשכר זה ישׁחדוּ מכחם בּעדוֹ למען יוּכל לשׁבת בשלוה, להקדישׁ ימיו לתורה (?) ועבוֹדה, לעשׂות שׁלום בּין איש לאשׁתו, בּין חתן וחותנו, אישׁ לרעהו – בּאמרנו למה יגרע נחלתם מכל שופט יועץ ורופא, הלוקחים שכרם משלם“. א”כ ידמה את הצדיקים לשׁופט יועץ ורופא, אם גם האחרונים מביאים תועלת והראשׁונים הפסד ונזק…

ג) לא את הצדיקים בּלבד, כי גם את בנות הצדיקים יקח תחת כנפיו. בגליון 32 מ“הקוֹל מבשׂר” בּמאמרו “שעלטין אונטר דיא אוֹיגין” יאמר, כי החסידים דרוּשׁים לשכור לבת הצדיק, אשׁר באה לאדעססא, עגלת צב לנסוע מדי יוֹם בּיוֹמוֹ לרחוץ בּים, יען כי אצל אביה נוֹסעת בכרכרות ועגלות צב יותר טובות. וזה לשׁונו הטהור והקדוש:

“וואס פסקיט איהר אזוֹ אפ דעם רעבּינס טאכטער? (הוא, כי אישׁ אחד הביא במשפט בשפת רוּסיא את תעלוּלי החסידים, אשׁר ישכרוּ לבת הצדיק עגלת צב.) זאלל זיא צוּ פוס געהן זיךְ בּאדען אין ים (ומדוּע לא? ואם לא תוּכל, אז תשכור בּכספה ולא על חשבוֹן אחרים…) זיא איז אפשר בייא איהר טאטין אין שענערע קאליסען געפאהרען (ועל חשבון מי ישׁ אצל אביה עגלות צב יותר טובות?). וויא געפעללט אייךְ דער חטא!”

א"כ לא יחשׁב לחטאת, אשׁר החסידים ישׂכרוּ עגלת צב לבת הצדיק… והנה יכלתי להביא ראיות לרוֹב, אך אדמה, כי הקורא יסתפּק גם בזה…

בקצה הערתו למכתב ה' לינאווסקי, מתחרט ה' צעדערבוים על ענותנותו הגדולה, אשׁר אמר “לזרא לנו תהלות ותשבחות” ועתה הוא בא ואמר:

“ודברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂינו, אם לא בצדק שׁפטנו על כל ענין עד מקום שׁיד הבקרת האמתית (sic!) ושׂכל ישׁר מגיעים”.

כן הוא! דברי הימים יביאו בחשׁבון מעשׂיו כי שׁפט על כל ענין עד מקום שיד הבקרת האמתית ושׂכל ישׁר מגיעים – ולאות עי' פרח 7, 18, 32, 39, 40 וכדומה לרוב…


 

49.

כבר נודע האישׁ התם לנותן עצוֹת טובות וישרות. בגליון 22 נתן לנו התם הזה עצה טובה לקרות את העתקות ה' קאנעלסקי – והנה לא ידענו כמה שׁמעו לעצתו, ואם הם משׁיבים לו תודה… עתה בא התם הזה בעצה חדשה, לא לכלל הקוֹראים, אךְ לשׁני סופרים, האחד ה' צווייפעל והשׁני ה' שׁאצקעס ויאמר להם: “לכו בכחכם זה להוציא מתעלומות חשׁך ספרים מועילים כאלה”, כמו ה'

צווייפעל וה' שאצקעס לא ידעו מה לעשׂוֹת בלתי עצתו. והנה עד היום חשבנו (כנאמר בהגדה שׁל פסח) שהתם ישאל, אךְ “מה זאת?” בין כה בריאה ברא ד‘, שׁהתם הזה יתן עצות שלא כדרכו… אך למען הסיר הפליאה הזאת אומר שׁהולך התם הזה לשיטת ה’ לערנער, אשׁר ברא (בהקדמתו לס' “מורה הלשון”) לו ברוח דמיונו ארבעה בנים: חכם, רשע, לץ ושׁאינו יודע לשאול, וכלם בשׁאלות שׁונות, וגם השאינו יודע לשאול, אשׁר ראוי היה לפתוח לו, גם הוא ישאל ע“פ נס “בשׁלמי הספר הזה?”; א”כ, אם השׁאינו יודע לשאול ישׁאל, אז התם יתן עצות… מצא מין את מינו ונעור…


 

50.

אוי לו למ“ע שנערים (בשׂכל ובשׁנים) ימשלו בו! אוי לו לנער, אשׁר נראה לו בחלום כי איש גדול הוא ויחפוץ לחות דעתו! איךְ המה לצחוק הנערים, אשׁר חלב אמם לא נתיבש עוד מעל שׂפתותיהם ויתברכו בלבם, כי כבר הגיע להם עדנה, הנערים האלה, אשר באו באיזה נס בחברת הבונים ויפתחוּ פיהם לחות דעתם על ענין מה יתנגפו ויכשׁלו על כל צעד ושׁעל; בכל הגה והגה היוצא מפיהם שומעים אנחנו, כי הם בעצמם אינם יודעים אודות מה ידברו. בגליון 39 נדפס מאמר קטן מב”ד, אחרי המאמר הקטן הזה באה הערה גדולה אחת מאת פלוני יוסף יהודא לערנער, וזה דבריו:

“כאשר עשׂיתי עבודתי בהרעדאקציאן (בזה קא משמע לן, שׁעושׂה הוא עבודתו בהרעדאקציאן, חשׁיבות גדולה!) בא לידי (?!) המכתב הנוכחי, וזכרון עיר מולדתי התעורר בקרבי (כל אלה דברים נחוצים לכל בן ישׂראל לדעתם) וכו‘; לא אכביר מילים (אני בכבודי וּבעצמי!) אודות ה’ אבראמאוויץ המתואר אצל הקורא כאישׁ נושׂא עליו משׂא הצבור ועיניו פקוחות על כל צרכי העדה, אף לא אזכיר (עוֹד הפעם אני בכבוֹדי ובעצמי!) מאומה מדברי הסופרים, אשׁר יצאו בימים האחרונים לשׁבח וּלפאר ולרוֹמם מפעלוֹתיו ולאמר לפניו כל שׁירי התשׁבחות, יען כי אנו חיים במאה כזאת, אשׁר חזון תהלות שׁוא נפרץ, ורבים המה כעת הבוֹראים להם ברוח דמיונם אנשׁי השם ויספרו צדקתם בשערים; וּבעיני (פשׁיטא!) הם כהמבקרים החדשים מקרוב באו, אשׁר ללצים יליצו וידמו כי ירעישׁו תבל ומלואה”.

זה הוא הגיון! האנשים, הבוֹראים בּרוח דמיונם אנשׁי השם, ויספרו צדקתם בשערים נדמו להמבקרים החדשים זה מקרוב באוּ, אשׁר ללצים יליצו וידמו כי ירעישו תבל ומלואה!… ובעלי הגיון כאלה עושים עבודתם בהרעדאקציאן, כותבים בשׁם עצמם הערות, וּממלאים בוז וקלון פני אנשים אשר לא יבינו אל חקרם – והרעדאקציאן תתן הרשות להעושׂים עבוֹדתם לעשות כטוב בעיניהם… אשׁרי הרעדאקציאן שׁעושי עבודתה כאלה, ואשׁרי עושׂים עבודתם כאלה שישׁ להם רעדאקציאן כזאת!..


 

51.

לראשׁית גליון 41 יבא ה' צעדערבוים ויקרא “קרבה שׁנת השבע”! במאמרו זה יתפאר כי “לא עמל לריק, כי עמקים עטפו בר, כי הבשילו אשׁכלות קהלות רבות ענבי חסד ואמת, כי לא חמל על סרבים וסלונים אשר הכאיבו כל חלקה טובה ויסעף פארה במערצה ועל סעפות סעפים הרים יד”. והנה אם גם לא נדע איזה עמקים יעטפו בר, ומאי רבותא אם לא יחמול איש על סרבים וסלונים, ואיזה פארה סעף במערצה ואיזה ישׁועה צמחה מזה שׁעל סעפות סעיפים הרים יד? אךְ בּעד זאת יודיע לנו ה' צעדערבוים הלאה, כי עשׂה כל אלה "רק בקנאתו לשׁם האמת וּלתועלת אחיו, אשׁר יקרה לו מנפשו“; א”כ עלינו להודות לד' כי לא אסף ממנו גוֹאל, וישלח לנו מלאךְ מושׁיע, אשר תועלת אחיו יקרה לוֹ מנפשו, ואשר למען התועלת הזאת יוציא למעננו את “המליץ”… אךְ ה' צעדערבוים לא יאמר עוד די, ויבטיחנו כי לאשרנו וּלטוֹבתנו “לא יאבה לצאת לחפשי” – ולקץ כל הקצים יאמר:

“יובל (?) השׁנים שחלפו יתן תקוה בלבנו כי ישיתו אחינו לב ויבינו, כי תמים אנחנו עמם וּכל מגמתנו רק (sic) להועיל להם ולעוררם להרים כבוד ישׂראל ותורתו בלאומים (ע"י “המליץ”?), ומשׁנה טובה נשׁיג: נפשׁנו תשבע עדן לראות כי רבים יבואו לשׁבור בר (ר"ל לחתום על “המליץ”…) לשׁבור רעבונם לדעת, וגם אנחנו נמצא חית נפשׁ, ולא נוסיף לדאבה עוד”.

ואם גם דבריו האחרונים סותרים מעט את דבריו הראשונים, אשר אמר כי מגמתו רק להועיל לאחרים, אךְ אין מקפידין על דברים קלים כאלה…


 

52.

פסחנו על שמוֹנה עלים “המליץ” מבלי העיר עליהם מאומה, יען כי רוח אחד בהם, וּכבר קצה נפשׁ הקורא, בלי כל ספק, בהלעג ולהג הרבה, אשׁר נביא פֹה… היוצאים מן הכלל המה: קצה המאמר “ממשלת הכהנים” לה' צעדערבוים, “והמחול לקראת המות”. מה שׁנוגע להמאמר הראשון, כבר אמרנו (פרח 31), כי בדברים רבים יקר ונכבד הוא, ובפרט בהמשכים האחרונים, איפו יספר לנו ה' צעדערבוים ממסתרי חסידי פולין, אשר היו זרים לרוב הקוראים, – וכן בנגעו שם בקצה עטו בשׁאלות חיים אחדות; אך כבר אמרנו, כי לא נאבה לדבר ברחבה מן המאמר הזה, טרם שיצא כלו מבית הדפוס, כאשׁר שׁמענו. ומה שׁנוגע להמאמר השני “המחול לקראת המות”, לא נדבר ממנו מאומה, יען כי העתקה הוא, ואין אחריות המעתיקים עלינו. עתה אבא אל העלה האחרון, אשר שם מצאתי איזה דברים הראוים להעיר עליהם, ובזה נשׂים קץ לפרחינו אלה.


 

53.

נפסח על המכתב מפאוולאגראד, אשר בו יאמר הכותב, “עתה לא נשׁאר לי כי אם להרים כשופר קולי”, ונבא אל מכתב ה' סמאלענסקי, אשׁר בא להעיר על המאמר “קץ ממלכת הכהנים” בדבר אחד, והוא: ה' צעדערבוים יאמר שׁם במאמרו, כי הליטים שׂונאים את הפולאנים, ויבא ה' סמאלענסקי, כאיש ליטי ויאמר כי להפךְ, שהפולנים ישׂנאו את הליטים… כן ה' צעדערבוים אמר שׁהליטים לא יבטאו כנכון, ויאמר ה' סמאלעסקי “מבטא בני ליטא נכון מאד (?) כי המה יבטאו נכונה כל האותיות, לא כן בני פולין – המה לא יבינו לדבר אות ה‘, כי ה’ וא' בפיהם נשתוו”. ומזה הוציא שׁמבטא בני ליטא נכון מאד! והנה ה' סמאלענסקי לא הסתפק עוד בזה ויעשׂ מלמטה הערה כזאת: "אולי משפת איטלקית באה זאת להם, כי גם להם אין אות ה' ". כלומר, דעו רבותי! שׁיודע אנכי שיש שפת איטלקית בעולם, וידיעתי גדולה כל כךְ, עד כי יוֹדע אנכי שׁאין בשפת איטאלקית אות ה‘; שאם תמצא לומר שלא זאת כונת ה’ סמאלענסקי, מדוע לא הביא ראיה משׂפת רוסיא, הקרובה בפינו ובשפתנו, אשׁר גם בה אין אות ה'?… הלאה יאמר: “בני פולין יקראו את הקמץ כמלאפום”, על זה עשׂה עוד הפעם הערה ואמר: "זאת להם משפת צרפת, אשר על הרוב (sic) הברת o כהברת ou בפיהם, כמו recevoir יאמר recevouar. למראה ההערה הזאת לא יכלתי עוד לעצור מצחוק פי! תאותו העזה להראות לעין כל שׁפילאלאג גדול הוא הביאתהו לשגיאה גדולה באמת. כל בר בי רב דחד יומא יודע שׁהברת o בשׂפת צרפת היא כהברתו הלאטיני o, ואךְ באיזה פרטים הוא יוצא מן הכלל, כמו לפני i, בין כה הפילאלאג הזה יאמר שׁהברת o בשפת צרפת על הרוב הוא ou, והביא ראיה מיוצא מן הכלל…

אךְ כל זה, קוֹרא יקר, דברים קטנים, ואנחנו נבוא עמדךָ אל הערת ה' צעדערבוים למכתב ה' סמאלענסקי.

“חלילה, חלילה לנו, יאמר ה' צעדערבוים, לעצור בעד מי שירצה להשׂיג עלינו ולשׂים לאל מלינו, כאשר ראו קוראינו פעמים רבות, כי אמונים אנחנו לנס דגלנו לבקשׁ אור ואמת, למרות עיני שׁוטנינו ומקנאינו (השטן והמקנא אני הוא, אשׁר העזתי פנים לאמר בהכרמל (24 שׁנה שׁשׁית), כי הדגל הזה הוא דגל כוזב ומזויף, ובזה בטה אותי במדקרת סאטירתו הנמרצה…), אך אתה ידידנו המבקר תסלח לנו, אם נשיבךְ אמרים”…

ובזה יבא ה' צעדערבוים וסותר את דברי ה' סמאלענסקי; ופה המקום להעיר על שׁני דברים:

א) כבר בא מועד לבער את הידידות והאהבה מליטעראטור העברית; אין ידיד ואין אוהב בדברים ליטעראטורים! הידידות בליטעראטור מביאה לידי רבוי תארים, אשר כבר צוחו עליהם קמאי דקמאי, כי הכותב לאישׁ אחד ידידי, אז יעניק עליו כל התהלות והתשׁבחות, הישׁנות והחדשׁות, למען יאמרו: ראו איש פלוני כמה מכובד הוא שׁישׁ לו ידיד כזה…

ב) פעמים אין חקר יתפאר ה' צעדערבוים בהמדה הקדושה אשׁר יעשׂה אתנו לפנים משׁורת הדין שיקבל דברים נגדו. ולפי דעתנו המדה הקדושׁה הזאת בעצמה מין ערמה חדשה היא להוליך את הקוראים שׁולל ולסמא את עיניהם. והאות, כי לא היה עוד מקרה אחד אשר יודה ה' צעדערבוים שׁצדקו דברי המשיג; בכל מקום הוא יצא נקי בהצדקו, כלומר הוא חושׁב כן; יתנפל על הכותב שׁלא ירד לעומק דבריו, יחפושׁ בדברי עצמו כונות אחרות, ירבה לעג ולהג כמים ויבלבל את הקורא, אשׁר קולות וברקים הוא שׁומע וקול רעיון איננו שׁומע; בקיצור הוא תמיד הצדיק בריבו… הלא דבר הוא!! ועד כמה צדק הוא בכל מקום נגד מעיריו עי' פרח 7, 18 ג' וכדומה.


 

55.

בגליון זה יבא מכתב ה' שׁולמאן לה' צעדערבוים, אשר בו יאמר על מרבית בני הנעורים כי “כל חכמתם וכל תבונתם וכל מדעם הלא הם: להיות מלעיבים במלאכי אלהים, להיות מתעתעים בנביאי האמת והצדק, להבזות אם כל קודש – היא שׂפת ד' אלהים ושׂפת משׁה ועבדיו הנאמנים” – אחרי כן יכנה ה' שׁולמאן ברוב טובו את מרבית בני הנעורים בשם “בנים כחשׁים” ולכן יאמר: “המשׂכיל בעת הזאת ידום” ולא יכתוב במ"ע “עד אשׁר יערה עלינו (ergo גם אני משׂכיל) ממרום”. אךְ תוךְ כדי דבור הדר ביה ה' שׁולמאן מההיא ויאמר: “ואם כי לא משׂכיל אנכי אךְ כמקרהו (ר"ל כמקרה המשׂכיל, אשׁר ידום בעת הזאת) קרה גם אותי, וכמוהו אשׂים יד לפה ולא אשׁמיע בחוץ קולי להגיד לבני בלי בינה (המה מרבית בני הנעורים…) פשעם ולמתחכמים עונם”.

ואם צר לךְ מאד, קורא יקר, כי הסופר הנודע הזה, אשר לו מוקטר ומוגשׁ תהלה מכל אפסים ואשׁר ברוב ענותנותו יאמר, כי איננו משׂכיל, ישׂים יד לפה ולא ישׁמיע בחוץ קולו להגיד לבני בלי בינה פשׁעם (כמו זאת היא מטרת כל סופר, ומבלעדי זה אין מה להגיד ולכתוב), – אז שובה למנוחתיךָ, כי ה' שׁולמאן ברוב רחמיו וחסדיו יבטיח לנו, כי “יִנָער גם הוא, ידבר במר נפשׁו וירוח לו, והיה בהניח לו ד' מעצבו ומרגזו ויתן לו כל מחסורו, ישמיע גם הוּא את קולו במ”ע “המליץ” ולע“ע הוא שולח לכבוד המו”ל “המליץ” מכתב אחד, אשר שׁלח אליו המליץ היקר מוהר’ר נפתלי קעללער ז“ל, ובזה יבקש את מעלת המו”ל, כי יאבה בטובו להדפיסו “בהמליץ”.

והנה בלי כל ספק תחכה ממכתב קעללער, כי גם הוא יגד לבני בלי בינה פשעם, או הוא ידבר מדברים אחרים העומדים ברומו של עולם – חלילה! מכתב קעללער הוא מכתב פשׁוט אשר יכבד וינשׂא את ה' שולמאן עד גבהי שחקים וישמח שׂמחה גדולה על “המסתרי פאריז”. ויען כי דבריו על אודות “המסתרי פאריז” ראוים למי שׁאמרם ולמי שׁנשלחו אליו, לכן אביאם פֹה, וגם ישׁ בהם תוכחת מוסר ליתר הסופרים, כי מקעללער יראו וכן יעשו לשמוח בספרים “כמסתרי פאריז”, ולמען ידעו מעתיקים כאלה להתפאר אחרי כן בזה במכתב עתי…

"את מסתרי פאריז שׁלך (?), יכתוב ה' קעללער, קראתי זה לא כביר ואשנה ואשׁלשׁ בם (ישׁ להפליא באמת על אומץ רוח כזה!), ושׁבעתי די עונג. האח! האח! ראתה עיני (היוכל מליץ לכתוב בלי האח!…), כי הפלאת במלאכתךָ ולא קם במעתיקים כמוֹךָ (איזה מעתיקים לא נאמר, אך בלי כל ספק כונת ה' קעללער על המעתיקים האחרים בשפות החיות, א"כ הפריז מעט על המדה)…

"פן ידעת אולי ממכתבי בהמגיד, כי ישׁ לי חיךְ לטעום למאוס ברע ולבחור בטוב (אךְ אנחנו מסופקים בזה,

א) כי מעיקרא דדינא פירכא,

ב) הן ה' מיצקון נמנה אצלו בין המשׁוררים הגדולים; בין כה אשׁמע תלונות מכל עברים, מדוע לקחתי במחברתי “חקר־דבר” לבקר אישׁ כזה, אשר כבר נמנו וגמרו, כי אינו יודע אף כקוצו שׁל יו“ד מרוח השׁיר. ואם גם ישׁ שׁני יוצאים מן הכלל והמה: ה' לערנער וה' גאטטלאבער, אשר יכנו את מיצקין בשם “המשורר הנכבד” אךְ אין מקפידין עליהן, יען כי הראשׁון יאמר כזאת אךְ על אפי ועל חמתי, – והשני לא קרא את שיריו, כאשׁר יודה בּפּה מלא (עי' המליץ 12 שׁנה שביעית) וג”כ על אפי ועל חמתי כנזכר שם בפירושׁ.) ובעת אעמיד לפני מאמרים לבקרת, אז אמצה מהם עומק הדין, ונקה לא אנקה גם חסרון קל. אולם בכל ספרךָ לא מצאתי גם פגימה קטנה שבקטנות, כלו (!) זהב סגור הן מצד הלשון והן מצד קשׁור המליצה, ועליו ראוּי לאמר, לא בא כבושם הזה מאז נסתם חזון (!?)".

לא פה המקום לבקר את העתקת “מסתרי פאריז” ולהראות את ערכם הקטן לכל העמים בכלל ולהעברים בפרט, אך מפני כבוד קעללער וכבוד עצמו, ראוי היה לה' שולמאן לדין את הדברים האלה בגניזה…

 

56.

אחרי כן יבא מאמר “משפט צדק” מאת האישׁ החי בעולם התוהו ה' גורלאנד. והנה מדי דברי בהאישׁ הזה לא אוכל לחשות מחתימתו על כל מאמר ומאמר; וכה סדר חתימתו: "אני, כמו אשׁר נסתפק עוד בזה שׁהוא הוא, ואם לא תדעו מי הוא האני ומה הוא האני, אז יוסיף: אישׁ, אךְ גם זה מעט לכן יוסיף: ח"י; אולם בּהוספה הקטנה הזאת נוכל לדרושׁ שלשה פנים:

א) חי ולא מת;

ב) שאף על פי שׁאני איש (כלומר אני אמרתי לכם) בכל זאת הנני חי ולא יותר;

ג) שׁחי המה ראשׁי תיבות חיים יונה, אךְ לפעמים לא רחוקות פגשׁנו כי יכתוב חי בלי נקודות עליהם, א“כ יחפוץ לכוון כל השׁלשׁה ביחד… אךְ עוד מעט הוא להקוראים, לכן יוסיף באותיות גדולות: גורלאנד, ועוד לא יסתפק, לכן יוסיף: מאגיסטראנט (ועתה מאגיסטר), ואם לא ידעתם מאיזה בית מדרשׁ, אז יוסיף: מהאוניווערסיטעט, ואיזה אוניווערסיטעט? אז יענה: בס"ט פעטערבורג, – וכל כי האי למה? כדי לאיים את הקורא הפשוט, כי ידעו עם מי ישׁ להם הגדולה לדבר… כי מי זכה לדבר בחייו עם איש חי מאגיסטראנט (ועתה מאגיסטר) מהאוניווערסיטעט בס"ט פעטערבורג; בין כה אני אישׁ חי גורלאנד מאגיסטראנט מהאוניווערזיטעט בס"ט פעטערבורג; לכן כרעו והשתחוו לפני, כי מאין כמוני… והנה האישׁ הח”י הזה מלבד שׁיזכירנו תמיד שׁהוא איש וחי בּשׁולי מאמריו, עוד יציב את שמו הגדול והנורא, ברוב מאמריו גם בראשׁם; ועוד מעט לו, עד כי תחת כל הערה והערה במאמריו יחתוֹם “אני אישׁ ח"י”. את הדבר הנפלא הזה נוכל לבאר, או בזה שה' גורלאנד אוהב מאד לראות את שׁמו נדפס פעמים רבות. או בזה שׁיודע הוא נפשׁ הקורא, לכן יזכירבו תמיד כי הוא אישׁ וחי… אךְ נשׁוּבה נא אל ה“משׁפט צדק”! והנה אם תקוה מן האישׁ החי הזה חכמת שׁלמה, אז תוחלתךְ נכזבה, כי הטרם תדע שׁפילאלאגים חיים כאלה מחבבין דברי הבל, אם אךְ עתיקים המה – וּדברים העוֹמדים ברוּמוֹ שׁל עוֹלם נחשבו בעיניהם להבל וּרעוּת רוּח, אם אךְ בחיים יסודתם; גרגיר חול אחד, אשׁר אבד עליו כלח, טוֹב בעיניהם ממרגליות אם לא עברו עליו שׁנות אלפים; ועליהם נאמר משל קרילאוו “התרנגול והמרגליות”. כן הפילאלאג דנן מצא מציאה גדולה ונפל עליה – והוא כתב יד ישׁן נושׁן או “פסק דין”, המספר, כי הקראים החרימוּ אישׁ אחד בשׁנת 1688, יען כי כחש בפקדון ממאה זהוּבים. המציאה הגדוֹלה הזאת נתנה שמחה בלב האישׁ החי, ויתן לה שׁם חדשׁ: משׁפט צדק, וּלתוֹעלת כל העולם כלו הוֹציא אוֹתה בדפוס, הקיפה פנים ואחוֹר בחכמות תרנגוליות; – וּלמען תּתענג קוֹרא יקר, על חכמוֹת התרנגול הזה, אם לא עלתה עוד בּידךָ לקרות בהמליץ, אביא אותן פה עם איזה הערוֹת –. וזה לשׁונו הטהוֹר והזה ב…

“רבו כמו רבו הדעות הישׁנוֹת והחדשוֹת בדבר הקראים, דתם ותורתם, תּהלוּכוֹת רוּחם ומעשׂה ידם, וּמעת הוֹפיע מוּל עינינוּ הספר היקר האחד בזמנינו בארצנו, מעשה ידי הרב החכם ר' שׂמחה פינסקער ז”ל, הבכירוּ אשכלות ידיעתנו בדבר ספרות הקראים ויהי (מה?) לגפן אדרת, כידוּע לאנשׁי סגולה בעמנוּ; והנה לא באשׁ דת ולא בּרוּח קדים ובער אבוֹא היום לפני הקוראים לא לעטר את קרנות החכמה שׁל בני מקרא ולא להשׁפיל גאונם כדרךְ הרבים מגמת פני עתּה, אבל ברצוני לחזק בראיה חדשׁה, כי מאז ועד עתה (?) בין קהלות הקראים לא תפרוצנה ולא תרבינה המחלוקת והמפלגות כבין אחיהם המתנגדים להם, וכי מעוֹלם דאגוּ לשרשׁ מתוכם אנשים סוֹררים ורעים וּכקוץ מונד השליכוּ מעל גיום עקשׁי פה אוֹהבי בצע וּמכחישׁי פקדון".

ואחרי הפראזען האלה יביא לנוּ את המציאה הגדוֹלה, שאיש אחד כחש בפקדון מאה זהוּבים, ובשביל זה החרימוּהוּ אנשׁי עדתוֹ, לקחוּ ממנו חלקוֹ לעולם הבא ויכנוהו “פּושׁע ישׂראל”. והנה לו ראה מציאה כזאת לא פילאלאג, כי עתה החליט אחרת, כי הקראים להפךְ אנשׁים קשׁים ופראים המה, אשׁר יוּכלוּ להחרים ולקחת חלק לעוֹלם הבא מאיש שׁכחשׁ בפקדון ממאה זהוּבים, והחרם והחרפות והגדוּפים הם המה העדים, שׁהקראים עמדו אז על מעמד השׂכלה שׁפל מאד ולא נפלאו מיתר שׁכניהם הטאטארים, יוֹשׁבי קרים; אבל הפילאלאג החי שׂמח על המקרה הזה, כנהו עוֹד בשׁם “משׁפט צדק” וישׂימהו עוד לנס להעברים לקחת מוּסר, כמו העברים רעים וחטאים מלידה וּמבּטן, יכחישׁוּ ממוֹן אחרים בזדוֹן וּכמוֹ אין בנו אף מדה אחת טוֹבה, אשר שׁקולה נגד המדה המשׁוּברת הזאת אצל הקראים… כמדוּמה לנוּ שׁקטנה מן המדות הטוֹבוֹת, אשׁר העברי דשׁן בעקביו שׁקוּלה נגד אלפי מדוֹת טובות ונחמדוֹת כאלה אשר מצא הפילאלאג החי. יקח הפילאלאג החי הזה את מצב הנשים וחנוּכן אצל העברים ואצל הקראים ויראה (אם ישׁ לו עינים) למי היתרון וּלמי נאוה תהלה! וגם בּדבר הזה שאנו דנין בו, האין טוב סבלנות העברים, אשׁר לא ימהרוּ להחרים על דברים קטנים כאלה ואשׁר יאמרו כי אפילו פושׁעי ישׂראל מלאין מצוֹת כרמון?… העברים יאחזוּ בקרנוֹת החרם לנגח בּהם אךְ במקרים מיוּחדים, וזאת היא תהלתם!

אךְ מלבד כל זה, הנה הפילאלאג החי הזה לא הבין פשׁוּט את דברי הפסק, כי הקראים לא החרימוּ את האישׁ יוסף על כחשׁו בפקדון לבד, אךְ על אשׁר “דבר ד' בזה חרף וגדף והרים יד בתורת משה ע”ה“, כנאמר בפירוש שם בּהפסק. א”כ מאי רבוּתא מהקראים? הלא גם העברים יחרימוּ אנשׁים כאלה! בין כה הוּא ידבר אךְ מהכחשׁת הפקדון, בעת אשׁר מן הפסק נראה כי החרימוּהוּ, יען “כחשׁ בפקדון קדשׁים, דבר ד' בזה וחרף וגדף והרים יד בתורת משה”? כן מיתר דברי הפילאלאג הזה בקצה הפסק נראה ג"כ שׁאךְ הכחשׁת הפקדון אצלו העיקר, הלא כה דבריו:

"אלה הם דברי הפסק שהעתקתי אות באות מישׁן לחדשׁ (הפלא ופלא!) וּמהם אנוּ לוֹמדים:

1) כי הקראים מתאמצים בכל עזם ויכלתם לבער מעל אדמת קהלתם את הקוֹצים ואת הברקנים – הלא המה האנשׁים הרעים המכחישׁים פקדון אחרים (ולא יותר?);

2) כי הנבלה (?) הזאת לא נשׁמעה בקהל הקראים חדשׁים לבקרים והכחשׁת פקדון אין דבר נפרץ בהם (אךְ מאין הוציא כל זה? אם מהפסק, הלא כבר אמרנו, כי הפסק הזה שאני,

א) כי כסף קדשׁים הוא ולכן התעוררוּ עליו ביותר,

ב) כי לפי דברי הפסק, בּזה וחרף וגדף דבר ד' והרים יד בּתורת משׁה" ג“כ, א”כ אין להביא ראיה מזה, כי יוּכל היוֹת בינם לבין עצמם הוא דבר נפרץ…);

3) וכי שׁם יוסף המכחישׁ (מזה עוד הפעם נראה כי לקח את ההכחשׁה ליסוד מוסד החרם…) הרשום בשׁטר וכו' לאות דראון לזכר עולם, יוּכל להתנוסס לשבט מוסר מול עיני רבים גם בּזמננוּ זה – וּממוֹן של אחרים יהיו חביבים עליהם כשלהם"…

כן המה הפילאלאגים שׁלנו! וּבכל זאת השוחט מליק יכתוב עליהם “המאורות הגדולים”… אולם מה שנוֹגע אל המוסר, אשר חפץ הפילאלאג החי להוציא מן הפסק הזה, אז נאמר שׁעמלו לריק. הן רואים אנחנו שׁגם אנשׁים, אשׁר למדו ש“ס וּפוסקים (ושׁם בּלי כל ספק יש המוסר הזה…), אשׁר זכוּ גם לבנים תלמידי חכמים, וּבכל זאת ממוֹן אחרים חביבין עליהם כשׁלהם, כלומר אוֹהבים את כסף אחרים כשׁלהם וישׂימו אותו בתוך כליהם כשׁלהם, וּבכל מקוֹם בּוֹאם יטמנוּ מהם כפות כסף למען בל ישימוּ בצלחתם… א”כ מוסר קל כזה לא יועיל להם, ובשׁביל זה אינו כדאי הפסק דין הזה לבא בדפוס, להקרא בשׁם “משׁפט צדק” כמו חכמה עמוּקה טמונה בו ולהיות עוד לשׁבט מוּסר ולנס להתנוסס לאחינוּ העברים…



  1. אות זו המופיעה שלש פעמים איננה נכונה, האות המתאימה איננה נכללת בקובץ האותיות שלי  ↩

המלצות קוראים
תגיות