¹

I    🔗

לרגל הדפסת מחברתי “חקר־דבר” ועוד סבות אחרות נאלצתי לשחר את עיר מולדתי ווילנא ואת העיר ווארשא, – והנה מקרה יקר היה לפני בנסיעתי זאת להשׁליךְ עין בקרת על מצב אחינו העברים במקומות האלה; את אשר חזיתי בעיני הבאתי על הגליון ואותה אתן לפניך היום, קורא יקר.

והנה לא אלךְ אתךְ מעיר לעיר ומפלךְ לפלךְ, כי תקצר היריעה מהכיל, ובכבדות יתנהג שבט סופר לתאר את כל הליכות חיי העברים, יושבי הערים הקטנות, יען כי לא התנערו עוד אלה משׁנת אולתם, אשר נסך עליהם זמן אלף שׁנה ויותר, ונפש הכותב תקוץ במחזות ומראות תמידים, במנהגים ישנים, אשׁר לא עברו עליהם כל שנוי ותמורה. העוני והלחץ, המעיקים יושׁבי פלכים ההם, יטביעו את העברים עוד יותר במצולות אולת וימיתו בקרבם את רוח העז והאומץ אשר ליושבי וואלין ובעסאראביען. ובכלל אומר לךָ: כל אשר תשׁמע חדשׁים לבקרים מהמודיעים בכתבי העתים, כי מלאו המקומות האלה דעת, כי העברים השליכו מעליהם את בלויי הסחבות, אשׁר התכסו בהם זה כמה – כל אלה ואלה המה דברים בנוים על רוח הדמיון; ובאמת אין כל שׁנוי ותמורה, אין כל תנוּעה ורגשׁ חיים חדשׁים במקומות העברים, יושׁבי הערים הקטנות, – ישנים הם שׁנת נצח, ומי יודע מתי יתעוררו!… ידעתי וגם ידעתי, כי קצרה ידי להעירם ולעוררם, לכן לא אדרכם מנוחה, ישׁכבו שׁמה בתוֹךְ הרפש והטיט וערבה עליהם שנתם… אךְ אנכי אנהגךָ אביאךָ על רגע קטן אל הערים הגדולות: לווילנא, בירת ליטא, ולווארשׁא, בירת פולין, ונראה מה עושׂים שׁם אחינוּ העברים.

בלי כל ספק תאבה לדעת, מה פעולות בתי הספר לעם, אשׁר יסדה הממשלה בעד העברים, – הסכת ושמע! אךְ שוא נתנה הממשלה צו כי כל בני ישׂראל ישׁחרו את בתי הספר האלה אי– נקי, – האחרונים ישתדלו בכל עז, כי לא תבא רגל בניהם שׁמה, יחרכו רמיה צידם עד כמה שׁידם מגעת ועמל הממשׁלה תשׁאר מעל. הן לא אוכל לכחד תחת לשׁוני כי רבים המה המבקרים את בתי הספר לעם, אמנם במה נחשׁבו לעומת מספר העברים הגדול בתוךְ העיר הזאת? גם אחד למאה לא יגיע! סבת הדבר הזה, לפי דעתי, המה המלמדים, העומדים כחומה בצוּרה בין העברים ובין ההשׂכלה. הצרעת ממארת הזאת תשׁחית בקרבנו כל חלקה טובה, ומי יודע מתי נצא מעקת אויבי ההשׂכּלה ןעוכרים בנפשׁ כמוהם? במה נפלינוּ אנחנוּ מכל העמים אשׁר על פני האדמה? הישׁ עם או ממלכה, אשׁר יהיה בקרבו שורש פורה ראשׁ ולענה כמוהו? ומתי החל הנגף הזה בנו? הלא מימות עולם בתי ספר היוּ לישׂראל, ומתי איפו נשׁרצוּ המלמדים בקרבנו? והנה רחוקים אנחנו לאמר, כי המלמדים האלה נוכלים ואנשׁי בליעל, רעים וחטאים כהיעזואיטים, חלילה! להפךְ יודעים אנחנוּ כי רוּבם אנשׁים תמימים וישׁרים וכל פעולותיהם ועלילותיהם קשׁורות בלבם ונפשׁם; אך בכל זאת רעים וּמשחיתים הם כהיעזואיטים ועוד יותר מהם; כי אם נגלה תרמית לב האחרונים, הלא נוכל להזהר מהם, – לא כן המלמדים. העוינים להשׂכלה לא מאהבת עצמי, אךְ מאמונת הבל יתירה, המה יוכלו לפעול תמיד לרעה. על כן אחת היא אשר נאמר, אךְ לשׁוא תחגור הממשלה שארית אונים להפיח רוח השׂכלה בין העברים, כל עת אשׁר תתן להמורים לפחת בלבות בני הנעורים קנאה ומשטמה אל כל דעת וחכמה; הצעד היותר גדול אשר תוכל הממשׁלה לעשׂות בעדנוּ לקרבה אל ההשׂכלה יהיה: הרחקת המלמדים מגבול ישׂראל. בתי ספר יהיוּ לנוּ, תחתונים, אמצעים וגבוהים אךְ רגל המלמדים לא תבא בקרבנוּ, ומבלעדי זאת אפסה כל תקוה.

בכל זאת בתי הספר לעם הביאו תועלת לא מעטה אל המורים, אשר השלימו חקם בבית מדרשׁ הרבנים ועומדים עתה במשׁמרת מורים בבתי ספר האלה; ולוּ לא נתקנה התקנה הזאת אלא בשׁביל המורים דיה – כי באמת רע ומר גורל המשׁלימים חוקם בבית מדרש הרבנים בתור מורה ואשר לא ישׁחרו אחרי כן את בית מדרשׁ החכמות. ואם גם כעת לא יתענגוּ על רב טוב, אךְ בכל זאת ישׁ להם משׁען כמעט. אךְ גם שם אי סדרים נורא מאד: עליונים למטה ותחתונים למעלה, ומזה ישׂאו ויסבלו התלמידים המעטים…

II    🔗

גורל סופרי שׂפת עבר רע ומר כבראשׁונה, ובימים האחרונים נהפך עוד לרוע; המה ייגעו לריק וילדו לבהלה וכל מבחר עתותיהם יאכל מחסור, עוני, כעס ומכאובים. בכלל אומר כי ליטעראטור העברית עומדת עתה על הפרק, ועוד מעט תפול ולא תוסיף קום. העומדים ירחיקוה בשאט נפשׁ מכבר, וההולכים ישׁליכוה אחרי גיום כדבר אין חפץ בו. והנה לא נשׁפוט עד כמה צדקו האחרונים, בכל אלה פה המקום להעיר על תלונות רבות, אשׁר נשׁנו ונשׁלשׁו במ“ע, על המשׂכילים הצעירים, אשׁר גמרו חוק למוּדם בבית מדרשׁ הרבנים, או משחרי בתי מדרש החכמות, כי ירחיקו מהם את שׂפת עבר; לפי דעתי, יפה הם עושׂים, כי מה גורל הסופרים בשׂפת עבר, ומה חלקם בעמלם? הלא עוני ומחסור, כעס וּמכאובים, אי־כבוד ושבע אוֹיבים בנפשׁ על כל צעד ושׁעל, – א”כ איפו איךְ נוכל להאשׁים את אלה, אשׁר יקרה נפשׁם בעיניהם ואשׁר יחפשו דרך מחיה אחרת ומטרה יותר נאמנת!…

ומלבד כל אלה, הליטעראטור העברית, בהביאה תועלת לא מעטה להעומדים, הרעה הרבה מאד להמהלכים. כמה כשרונות טוֹבוֹת עלו בתהוּ! כמה ימים ושׁנים האבידו רבים על שׁירי שפת עבר אשׁר טעמם כריר חלמית, על ספרי דקדוק אשׁר אין להם כל ערךְ וסדר, על חקירוֹת ודרישׁוֹת, פרוּשׁים וּבאוּרים אשר מהבל כלם יחד! וכל זה אךְ שפת עבר עורה עיניהם ותביאם עד הלום. אנשׁים גדוֹלים באמת, אשׁר יכלוּ לעשׂות רבוֹת לתוֹעלת העברים, השׁחיתוּ את הזמן היקר מכל יקר במליצוֹת ושׁירים חסרי רעיוֹן, בנו על שׂפת עבר שׂיח שוא ותפל, ובחלוֹמם הכוזב הזה, כי יעשׂוּ רבּוֹת לתועלת העם, שׁגו כל ימיהם. ומעבר מזה שׁועלים קטנים עשׂו את שׂפת עבר קרדום להתגדר בה: המה בהיוֹתם ריקים מכל חכמה ודעת, מכל רעיון חדש וידיעות העולם, ובחפצם להתנוסס בשער, יקראוּ את שׂפת עבר לישוּעתה, יתיפו בנוצוֹת זרוֹת, ודעת הקהל, אשׁר לא תדע עדנה לערוךְ כל דבר לפי ערכו, תקריב בשׁתי ידיה את המליצים והמשׁוררים האלה ומתפארת בהם. וּלמען תדע ותבין עד כמה תשׁחית שׂפת עבר את שׂכל הסופרים, אביא לפניךָ דברי אויטאדידאקט אחד ה' לערנער, (אשׁר נערים חסרי לב יתנו כבוד לשׁמו, כי “ממזרח שׁמש ועד מבואו מהולל ומבורך שמו”), אשׁר אמר בּהקדמתו לספרו “מורה הלשׁון” כזאת: “הן כל עמלינוּ אךְ לכהנה (ר"ל את שׂפת עבר) פאר, אם זה בא בביאוריו וזה בשׁיריו, זה במחברתו וזה בבקרתוֹ, הלא על דגל כלם יתנוֹסס שׁם שפה עבריה, כלם מעריצים וּמקדישׁים את שׁם הגבירה הזאת וכלם במנחה פניה יחלוּן” ע“כ. השׁמעת, קורא יקר, דברי תוהוּ כאלה בליטעראטור חיה? חי אני, כי המחבר הזה, בכתבו כדברים האלה, לא הרגישׁ מאוּמה מה שכתב –, ומחברים כאלה כמכוֹנוֹת המה, אשר ידם כותבת מה שלבּם לא יבין. מה היא שפת עבר בפני עצמה? האוּמנם גבירה היא? הלא כמוה בכל השׂפות נסדרה מאוֹתיות מתות, אשר אין להם כל קדושׁה, ואך הדברים הקדושׁים, הנכתבים בשׂפה הזאת נקראים “קדושׁים”, – א”כ מדוע איפו יתנוֹסס שׁם שפת עבר על כל המחברים ככפרת על קדשׁי קדשים, אשר לא יזיד מבקר לבא פנימה? כבר אמרו הקדמוֹנים “דברים שׁל חול אסור לאמרם בלשׁון הקודש ( (לענין הפסק בתפלה וּכדומה), ודברים של קודש מוּתר לאמרם בלשׁון חול”. א“כ גם המה הרגישׁו כבר, כי אין לשׂפת עבר כל קדוּשׁה ורעיון פנימי ואךְ הדברים הנאמרים בשׂפה הזאת הם הם הקדושׁים. אוּלם לא כן דעת סוֹפרינוּ בימים אלה! המה עשׂוּ את שׂפת עבר, את אוֹתיותיה המתות, לקדושׁים, ועל השׂפה בעצמה יתלו כל שׁלטון הגבורים… זה ישיר לה שׁירי תהלה ועז, זה יקריב לה מליצות לריח נחוח, זה יקח אותה למגן וצנה נגד חצי בקרת, זה יעשׂה אותה לאדרת שער, אשׁר יכסה בה את ערומו, וזה יאמר, כי כלם מקדישים ומעריצים את שם הגבירה הזאת”, – ולא יתנו אל לב, כי ספריהם ודבריהם בעצמם יורו למדי לדעת, כי אין כל קדושה בשׂפה הזאת, וכי להפך תשׂא ותסבּוֹל עוֹד, אם גם יעשׂו ממנה בלויי סחבות…

הוא הדבר אשׁר אמרתי, שׂפת עבר (ר"ל ההבנה הזרה, אשׁר נשׁרשה אודותה בלבות רוב סופרי ישראל בימים האלה) הרעה הרבּה מאד להעברים בימים האחרונים, אם גם הביאה איזה תועלת; לא נוּכל לכחד תחת לשׁוננו, כי יש אתנו אנשים בעלי כשׁרוֹנוֹת טובות, אשׁר יוּכלו להתחרות עם חכמי וגדולי איירופא; אולם על מה נאבדו הכשׁרונות האלה? על שׁירים מי“א תנועות, על השׁערות ופלפולים שׁל הבל בּספרי תנ”ךֱ, מחזורים, חקרי מילין וכדומה, על גימטריאות ונוטריקון, אשׁר נתנו להם שׁם חדשׁ: פילאלאגיא… כן לא נוכל לשׂים עון על ראשׁ סופרי העברים, כי נרפים הם במלאכתם, – להפךְ הם יציפו עלינו מבּול ספרים; אולם לו עבדוּ סופרי העברים על שדה ליטעראטוּר אחרת, כי עתה אין קץ להמון התועלת אשׁר יכלו להביא למין האנוּשׁי בכלל ולהעברים בּפרט. הלא חרפה שׁברה לבנוּ, כי בארץ רוסיא אשׁר מספר העברים היושׁבים בה יתר רב ממספר העברים בכל ממלכות איירופא, ובכל זאת לא נמצא כמעט אף אישׁ אחד (מלבד ה' סלאנימסקי), אשׁר יהיה לו מקום נכבד בעולם המדעים ואשׁר הביא תועלת כללית. הן מתפארים אנחנו, כי בנו בחר ד' מכל העמים, כי עם חכם ונבון אנחנו – אךְ איה איפו חכמתנו וגדולתנו? איה איפו ההתגלות בעולם המדעים, אשׁר גלו חכמי וסופרי העברים ברוסיא? איה התועלת אשׁר הביאו להכלל? ראשׁיתם בתלמוד ומפרשׁיו ואחריתם בתלמוד ומפרשׁיו – זה כל חיי רוחם ומזה לא ילכוּ אף צעד אחד הלאה, וזאת היא חכמתם וּגדולתם אשׁר יתפארו בהן לעיני העמים!… והמשׂכילים מה עשׂו? ראשׁיתם בשׁיר מן י“א תנוּעות ואחריתם בפלפול ארוךְ בשׁמות הנרדפים, במלה ארמית או כשׂדית ובזה התמו!… הן אמנם על כל השׁאלות האלה נוכל להשׁיב, כי אך זה מעט אשׁר נפתחו עיני העברים, זה מעט אשר שערי המדעים נפתחו לפניהם, אך שנים אחדות, אשר נודעו העברים, כי גם המה אנשׁים, כן האנשׁים המקיפים עליהם עומדים בשׁפל המדרגה לעוּמת העמים אשׁר בחוץ לארץ… אמנם התשׁובה מספקת! אך א”כ לא בצדק יתלוננו האויטאדידאקטים על הצעירים כי האחרונים נסוגו אחור מליטעראטור העברית. הניחו להם להצעירים ללכת על דרכם, אשׁר בּחרו להם ותראו כי ברבות הימים יביאו הרבה יותר תועלת להם ולהכלל מהאויטאדידאקטים. לפנינוּ הפּעם בּרוּסיא כר נרחב על שדמת כל המדעים, אשר לא פותח ולא שודד עדנה; הבה! נחלץ חוּשׁים ונפתח ונשדד אותו, ואז יכירו אחינוּ הרוסים, כי גם אנחנו נוּכל להביא תועלת להכלל, כל כמוהם בתוךְ כת המדעים נחלק נחלה; אז לא יאמרו עוד, כי צרעת ממארת המה העברים בקרבּם, בּראותם, כי העברים יוּכלוּ לפקוח גם עיניהם בּדברים רבים… לא כן עד הלום חשׁבו הרוּסים (וּבצדק), כי עם לא בּינות אנחנוּ, בּראותם, כי לא נודע אישׁ עברי אחד ברוּסיא בּעולם המדעים, המביאים תּועלת כללית…

III    🔗

ומה אומר על יתר מחלקות העם? אלה יושׁבים עד הלום כלואים בתוךְ בתיהם וראשׁם יתפוצץ עליהם למצוא איזה קוּשׁיא בתלמוד ומפרשׁיו, ואחרי כן לתרץ ולבנות אלפי מגדלים הפורחים באויר, – ויחשׁבוּ כי בזה הגיעוּ אל המטרה, אשׁר למענה נבראוּ; ואלה ירדפוּ רוח כל היוֹם, להוֹריד את גאון האדם בשם ד‘, להמית בקרבו תאות החיים ורוּח יקרת האדם, לברא אלפי מלאכי משׁחית, אשר שבע עינים להם להפיל על האדם כל צרה ומצוּקה, על אשׁר הלךְ ד’ אמות בלי נטילת ידים, או בלי כובע ועוֹד הבלים כאלה. אלה בונים בתי מדרשות ויכתבו ספרי תוֹרוֹת לעשׂרות – ולאסון אחיהם לא ישׁיתו לב, ואלה מדקדקים על מצוה קטנה, אךְ מעיקרים שׁבתורה ימשׁכוּ את ידיהם… מה מאוּשר הוא הגביר המורם מאחיו בנדבו ספרי שׁ"ס אל איזה בית מדרשׁ, אשׁר בו יהגו ויצפצפו בגרונם, כיודעים וכלא יודעים, חדלי אנשׁים כמוהם, לאלפים; ומה מאד יזעף פני הגביר הזה, מה גדלה העננה המכסה את מצחו, בבוֹא אליו אישׁ לבקשׁ אותו כי יחוש לעזרת משפחה גועת ברעב, לתמוךְ את מט לנפול, למען בל ימעדו קרסוליו תחתיו, לקנות ספר אשר עמל כותבו בו זה כמה ואשׁר יוכל להביא תועלת להכלל. שם יושב אישׁ אשׁר יאמרוּ עליו כי בביתו תורה וּגדוּלה בּמקוֹם אחד, תורתו מודעת בפלפלא חריפתא אשר עשׂה על התלמוד, עשׁרו נודע, יען כי בנעוריו עשׂה עושׁר ולא במשׁפט… עתה הוא מורם מעם, ביתו בית ועד, הוא חרד על מצוה קטנה ויהרג וּבל יעבוֹר, – אךְ מה נורא האישׁ הזה תחת המסכה הנסוכה עליו! מוזר הוא לאחיו מלידה ומבטן, נכרי לבני משׁפחתו, ואם יגע מי בכבודו בפּה, או גם בהרהור, אז יתקצף ויתגעשׁ, ירדוף אותו וירד לחייו… אישׁ כזה יקנה אתרוג בעד כמה שׁקלי זהב, ונפש אביו או אחיו הנענה לא ישיב, ועינוֹ רעה אם יהנוּ ממנוּ האחרוֹנים בּכוס חמין, – ובכל זאת בוֹ יתברכו רבּים, על בניו בנוֹתיו ונכדיו יפילוּ גורל ויקחוּם אחרי כבוֹד כאבני יקר… כן שׁם ראיתי איש, אשר כבר הפיח עליו רוח הזמן, אשר בביתו ישכנוּ חכמה והשׂכלה, רחוק הוא כבר מהבלי שׁוא; לבּו לב טוב, לא יקפוץ ידיו מאביון ויתמוךְ בידי מט לנפול – אךְ בן ואח אין לו, בלתי אב זקן שׁקנה חכמה, אב אשר בו יתברכו רבים וכן שׁלמים, אשׁר מלאה העיר תהלתו – והבן היחיד והטוב לכל אדם הזה יקשיח לבו מאביו, יתנהו לסבול רבבות מכאובים בימי שׂיבתו, עמל ותלאה! ועוד יתרה יעשה האישׁ הזה: הוא לקח לו לבת ילדה בת אישׁ זר, ישׂכור למענה מורים לעשרות ולא ימנע ממנה כל חפץ לבה – ומבּני אחותיו הדלות משךְ את ידיו ועל צוארי אביו הזקן היו כלנה… אין חקר לרוּח האדם ואין קצה לעלילוֹתיו!…

IV    🔗

עתה לא אוכל לחשות מנגע אחת, אשׁר פשתה בחבל ליטא ואשׁר לפי צור חרבה יפלו לאלפים כעמיר אחרי הקוצרים; הן אדבר מן הישׁיבות.

בּווילנא רבוּ מספר הישׁיבות ושׁוחריהן יתר רב מבכל ערי רוּסיא; כל אשׁר תגרשׁנה מקרבן הערים הקרובות והרחוקות, כל פוחז וריק, כל עצל וחדל אישׁים – תקבל ווילנא בידים פשׁוטות ותן להם מקום בבתי ישיבותיה. סלח לי, קורא יקר, אם אתאר לפניךָ את מחזה הישׁיבות ואכביר מעט במילים, כי חם לבי בקרבי וכאבי נעכר, בּראותי אלפי אנשים יאבדוּ בתוהו ועוד ישׁחיתוּ וירעוּ מימינם וּמשׂמאלם. בתי הישיבות רובם בּמקום צר ואוֹפל, צחנה וּבאשׁה; כל בית ובית יכיל בקרבו מארבעים עד שׁשים איש, אשׁר שׁם יאכלוּ, שׁם ישׁנוּ, שׁם יעשוּ כל צרכיהם. מעתה תוכל לשׁית נגד עיניךָ את האויר הצח והנקי אשׁר שׁם… אךְ מלבד זאת, כל בית ישׁיבה הוא בּית תפלה ג“כ, א”כ ירב עוד הרפש והאי נקיון מהבאים להתפלל שׁמה שלׁש פעמים בּיוֹם, – ובלי שׂפתי שׁקר אומר לךְ, כי אי אפשׁר לנפשׁ היפה, לבא אל איזה ישׁיבה, אם לא יסתום את חוטמוֹ מרבוי האויר המחמיץ והאויר החונק אשר שׁם. מסבה זאת צרעת ממארת כמעט בכל בּני הישׁיבה, כמעט כלם מצורעים מכף רגל ועד ראש, כמעט כלם מוכי שׁחין ומכה טריה. אךְ מה מעשׂה בּני הישׁיבה? הסכת ושׁמע קורא יקר! בכל בּית הישׁיבה ישׁ ראשׁ הישיבה, אשׁר ילמוד עם בני הישׁיבה בכל יום דף אחד תלמוּד עם מפרשים. והנה אל תקוה, כי ראש הישׁיבה יתן להם להבין איזה סוּגיא בתלמוּד, יערוךְ לפניהם כל הספקות והטענות והמענות ויבאר כל דבר על אופניו והתלמידים יושׁבים ושׁומעים ויוסיפו לקח, כאשׁר יעשׂה בכל בּתי מדרשׁי החכמות – חלילה! אךְ כה סדר הלמוּד! הראשׁ ישיבה יבא, וכל בני הישׁיבה יתקבּצוּ סביב שׁלחן אחד, אשׁר מראהו מגואל מחלב, שעוה וכדוֹמה, איש אישׁ יקח לו את מקומו הנקרא “חזקה”, אשר רכש לו בּכחוֹ ובעוצם ידוֹ בראשׁית הזמן, והמורה ביניהם. הראשׁ ישיבה ירזום לשנים מן התלמידים, כי יגידו את השׁיעור; והנה לא השנים האלה לבד יגידו, אך אחריהם יענוּ בקול כל יתר בני הישיבה, עד כי תחרשׁנה אזנינוּ לשׁמוע קול שׁריקותיהם; איש לא ידע מרעהוּ, זה יצעק “חד גדיא” ומשנהוּ “יום זה מכובּד” – והשׁלישׁי יענה בקוֹל “צדקה תציל ממות” והרביעי “כל חולי וכל מדוה על ראש ראש הישיבה” – וכלם ממוללים ברגליהם, סופקים בכפיהם, ומתנוֹעעים בכל אבריהם… וּמה תענה אשׁה כשירה בשמעה את הקולות ואת הרעשׁ הזה, הלא תתברךְ בהם, כי ירבו כמותם בישׂראל… כה ישבו בני הישׁיבה צפופים לערךְ שלשׁים או ארבעים אישׁ סביב לשׁוּלחן אחד משׁתים ועד שלשׁ שעות רצופוֹת… שׁעת הלמוּד נגמרה, והתלמידים יוצאים בהמולה מן השלחן, כתנותיהם רטוּבוֹת מנחלי זיעה, ואיש איש יפנה לעבודתו: זה לספר ניסים ונפלאות מגאוני עולם, וזה ספוּרי מעשיות ממנהגי ונמוּסי המלכים; זה ירוץ לראות פקודת הצבא, וזה לשׂוּח, לרחוֹץ בּמי הנהר וכדוֹמה – בחוֹרף לשׂחוק בשׂחוק הדאם, “עז וזאב” ולפעמים גם בשׂחוק הקארטי,…

אך איה איפוֹ מוצא למחית קהל אנשׁים כאלה? כבר היו אנשים, ועד הלום ישנם, אשׁר יעזבו אחרי מותם על הישׁיבוֹת בתי חומה, או מכסת כסף, אךְ מן המקור הזה ישׁתוּ אךְ מעט מזעיר בני הישׁיבה, יען כי רבו מאד האפוטרופסים, הגבאים ויתר העוסקים במלאכת הקודשׁ, והמה לא יטמנו ידם בצלחתם וחפצים ליהנות מעט מעולם הזה… לכן יחפשו למו התלמידים מקורי חיים אחרים. כל אחד מבני הישׁיבה בבואו לווילנא יקנה לו ימים בכסף מלא ר“ל יתן לאיש עתי כסף, אשר ישיג למענו יום אחד לשׁבוע, יום אחד לשבוע אצל תושבי העיר אשׁר שם יאכל מדי שבוע בשׁבוע. אך הרוה לא יספות את הצמאה (כי רבים הם בחורי עוני בווילנא, עד 2000 אישׁ). לכן מאוּשר הוא הבחור עוני, אשׁר ישׁ לו כל ימי השבוּע, אוּלם אךְ מעט מזעיר יזכוּ לזה, ויתרם יש להם אךְ שׁלשׁה או ארבּעה ימים, –וּבמה איפוֹ ימלאוּ לחם חקם בּיתר הימים? כל צרה אשר לא תבא על העברים, כל חולי כל מדוה כי ישׂיגוּם, יבואו בהמולה ורעשׁ אל בתי הישׁיבות, שם ישׂכרו למוֹ מתפללים מבני הישיבה להתפלל בעד החוֹלים. מי שלא ראה שׂמחת בחורי עוני, בבוא מי אל בית הישׁיבה בעינים דומעות, בּידים סופקות, בפנים חמרמרו מבּכי, אשׁר כל אלה יעידו כי תפלה מוּכנה, לא ראה שׂמחה מימיו…הבחורי עוני ירוּצוּ בּחפזון אל ארון הקודש. בּמרוּצה יעברו על הקאפיטאליךְ תהלים אשר נוֹסדו לזה ועל התפלה המיוחדה ואחרי כן יחלקו בּיניהם משנים עד שלשׁה קאפ'. וכל זה יעשׂו כמו במכונה… המקור השני למחיתם, הוא לכתם להתפלל בבית האבל, אשׁר יחסר לו מנין; המקור השלישי, כי מדי שבּת בּשׁבּתו ישׁוטו אנשים יראים וחרדים, או שׁנים שנים מן בני הישׁיבה ללקט לחם, ואחרי כן יחלקו ביניהם במדה ובמשקל. ומלבד כל אלה יש להם עוד מקורים רבּים, אשׁר מהם למו תוצאות למחית נפשם. זה ילך בימים הנוראים על שׂדה הקברים לאמר “אל מלא רחמים” בּעד הנשׁים, הבּאות שׁמה להתפלל, וזה ישׂא משׁלוח מנות לפורים; זה קורא בּכל השׁנה, וזה אךְ ה”מגלה" זה עושׂה כלי משׂחק לחנוכה והמן קלעפליך לפורים, וזה ישׂא אתרוג וּמכשיריו בּסוּכוֹת אל הנשׁים לברךְ; זה יתקע בשוֹפר וזה משורר אצל החזנים הקטנים; זה לומד א"ב עם נערים קטנים וזה קובץ על יד… ומה אחריתם? רובּם יעשוּ מלמדים ורבּים מהמה יקחוּ למו נשׁים מדלת העם, המכלכלות אותם, והמה ילכו בּטל כבראשׁונה…

והנה בּהמחזה אשׁר תארנו לא חפצנו להבזות את בני הישיבה ולגול עליהם את כל האשם, – כי לא בהם החטאת, אך באנשים המקיפים עליהם, אשר הביאום עד הלום. אלה אשר יחפצו להיטיב להם ירעו למו הרבּה יותר. איה איפו עיני ראשי העם ומאשריו, איך לא יראו כי מרבּים הם עניים בישראל, כי יכריתו מכמה אלפי אנשים לחם, כי יעשום לאובדים וחדלי אישים. אם יחמלוּ עליהם, מדוע לא יכינוּ להם בעד כסף ההכנסה בּתי ספר וּבתי מלאכה להמעיט מספר האביונים, לתת מלאכה לכל החפץ לאכל מיגיע כפו… אךְ מה נדבר, עורים המה ולא יראוּ, וּמי יודע מתי נצא מעקת אפוטרופסים האלה, אשר ייגעוּ לריק וילדוּ לבהלה…

V    🔗

עתה נבא אתךָ, קורא יקר, אל העיר ווארשׁא. שׁם תראה את הליכות אנשׁי העיר הזאת ותשׁתומם. מה רבו עשיריה, מה גדלוּ ארמנותיה וּמה נהדרוּ היכליה – אךְ מה נורא פירוּד הלבבות בּין יושׁביה העברים! יש לאל יד אנשׁי ווארשׁא לעשות רבות לתועלת הכלל ולתועלת ישׂראל בּפרט, אך איש אישׁ לבצעו מקצהוּ. מקצה מזה עומדים המחזיקים בהבל אשׁר לא קרבו עוד אל ההשכלה אף על צעד אחד, תכלית שנאה שונאים המה את כל החפץ ליהנות ממנה וירדפוהוּ על צואר; ומקצה מזה עומדים הבאנקירים, העשׁירים, הרחוקים מן היודענטהום כרחוק מזרח ממערב. פה תפגושׁ על כל צעד חסידים ואנשׁי מעשה, הולכים הלוךְ וּטפוּף בּחוּצות ווארשׁא עם פאות עד קרסוּליהם ומהם נוטפים מים נסרחים מן המקוה, כובעות שעירים (שׁטריימלין) על ראשיהם, שערותיהם פרועות, בּגדיהם הארוּכים נגואלו מכף רגל ועד ראשׁ ברפשׁ וטיט; סבלנוּת הממשלה בּפולין אל בּגדי היהוּדים וּמנהגיהם תוסיף עוד להשׁקיע אותם ביון מצוּלה ורפש; בּפלךְ ליטא לא נמצאוּ כבר אנשׁים כאלה, ומה גם בּוואהלין וּבעסאראביען. אך לדעתי יבּיטו עליהם הפולנים בּשאט נפש, היהוּדי נבזה בּעיניהם נמאס, לכן לא יאבוּ לדבר אודותיו, – אוּלם החסיד השׁוטה הזה אינו מרגיש, ויחשׁוב שכל העולם לא נברא אלא למענו… כאשׁר התבוננתי בּדרכי החסידים ומנהגיהם נולד בקרבי הרעיון לדמותם לאפקורסים גמורים, ואך בזאת נפלאו מהם, כי לא יסתפקו בּתענוגי העולם הזה לבד אךְ יחפצו לרשׁת גם את העולם הבּא. אהבת עצמם שׁל החסידים הגיעה עד הלום, עד שיאבוּ שׁני העולמות בּיחד. האפקורסים, בעשותם כל מה שׁלבם חפץ, הלא בּעד זה אין להם חלק לעולם הבּא, רצוני הם בּעצמם יאמרו כי אין עולם הבּא ואין השארת הנפש; הפרוּשׁים, בּתקותם לאכל כל נתח טוב משׁור הבּר, מלויתן, מהאווזים השׁמנים ולשׁתות יין המשוּמר בּענביו לעתיד לבא, הלא יחסרוּ נפשם מטוֹבה בּעוֹלם הזה. לא כן החסידים – המה אוכלים ושותים כאפיקורסים גמוּרים, טובי לב משׁתה תמיד. ישׁתוּ יין ענוּשׁים והוֹלכים אחרי כל חפץ לבּם – ואחרי כל אלה יקרוּ למוֹ גם כל תּענוּגי עוֹלם הבּא. ובמה? יען כי אוכלים ושׁוֹתים כזוללים וסוֹבאים ואוֹמרים כי בזה יעשׂוּ נחת רוּח לד'; עוֹשׂים כל דבר רע ואוֹמרים לשׁם שמים נתכונו. א"כ מי מאוּשׁר מהם? ולפי דעתי האהבת עצמית הבּהמית הזאת היא היא האבן פנה, אשר עליה נבנה כל היכל החסידות… ולכן אין דבר אשר ישׁדד רבצם, שׁוֹקטים קוֹפאים הם על שׁמריהם, וכה יעברו עליהם ימים אין קץ. ומי יודע מתי תבא היד העזה, אשׁר תנחת עליהם להעירם ולעוררם מאהבת עצמית הבהמית הזאת?

אך אם נורא מחזה החסידים, אז גם מחזה המהלכים לא ירגיע נפשׁ אוהב עמו באמת, ובדברים רבים יכאיבו וימררו אלה האחרונים את לבו עוד יותר מהחסידים. עשירי ווארשׁא לא ידעו כמעט מאוּמה מהחיים הפנימים שׁל העם הזה, כמו זר נחשבו למו כל ההשׁתדלות, אשׁר ישׁתדלו בעד העברים משכילים רבים, אשׁר הזמן קרא למו. המסחור הוא כל חיי רוחם, ומנקודת המצב ההוּא יביטו על כל דבר. כמו החסידים שׁקטים ושׁלוים הם תמיד, עומדים בשפל המדרגה בסלם ההשׂכלה ולבם בל יכאב עליהם; מלבד חוג המסחור לא ידעו מכל הנעשׂה על פני תבל. אנשׁים כאלה גרועים עוד יותר מהמון העם אשׁר בזעת אפם יאכלו לחמם יען כי האחרונים יכירו את ערכם, יודעים את מקומם, מכבדים ומוקירים תלמידי חכמים, ולפעמים לא רחוקות יתעורר בקרבם גם רגשׁ יקר ונשׂגב – לא כן הסוחרים! המה, בהאמינם כי חכמים המה, כי ידעו את רוח הזמן ואת אשר הוא דורשׁ, יתענגוּ על רב טוב, יאמרו שישוּ בני מעינו שׂישׂוּ, ויחשׁבוּ ג“כ, כי כל העוֹלם לא נברא אלא בשׁבילם, –והשׂמחה הזאת כחרבות היא בלבב המשׂכילים ע”ד אמת. המה לא יראוּ מעולם מ"ע עברי (אפילו בלשׁונות איירופא), יען כי כלי אין חפץ הוא בעיניהם ואינו שׁוה לאבד עליו מכסת כסף, אשׁר יוכל להביא ריוח, ריוח וריוח. ובכלל היהדות תתראה אצלם אךְ ביום הכפורים, שׁאז יבואו להתפלל, ויחשבו כי בזה ימלאו חובתם למין האנושׁי ולד'. הן יש להם בית הכנסת עם מקהלה (Xоръ), גם דרשן בּשׂפת פולין, אךְ כל זה אךְ לעינים. הן לקחה אזנם שמץ כי מחוּץ למדינה ישנם בתי כנסיות עם מקהלות ודרשנים ויעשׂוּ ככה בווארשא; אולם אין כל תכן ורוח פנימי בבתי כנסיותיהם; רק רוח הפאליטיק שורר בכל תהלוכותיהם וארחות חייהם. אך רב אודותם! הן מאבדים אנחנו דברים לריק, איש אישׁ מהם שׁוֹקט בטח על מקומו, ולא נוצרה עוד יד אדם אשר תדריכם מנוּחה.

ומה רע ומר איפו גוֹרל המשׂכילים האחדים, אשׁר לבם יכאב עוד אל כבוד עמם, אשׁר למו יקרו עוד ההרגשׁות הפנימיות של העם הזה, בין שתי הקצות האלה. מעבר מזה ירדפום על צואר החסידים המתנכלים בנפשם, ומעבר מזה המתקנים יבזום בשׁאט נפש ויחשׁבום לחדלי אישׁים, למשוגעים – ומי משׁוגע כאיש הרוּח! לכן יקרו אנשים כאלה בווארשׁא ולא יגיעו אחד לאלף. הנה האחד היה החכם וואלפזאהן נ"ע, אשר חפץ לאחד בזרוע שׁתי הקצוות האלה ולתת שׁארית לאלה המשׂכילים האחדים, אשׁר יחפצו לעבוד עבודת ישׂראל; אך לדאבון נפשׁנו ולדאבון נפשׁ כל יודעיו ומכיריו, נלקח ממנו פתאום, בימי שׁבתי בווארשא, ואיננו… עתה המשׂכילים האחדים בווארשא כשׂה פזוּרה, כי מגינם ומחמד לבם הלךְ ולא ישוב…

אלה תכונות כלליות אנשׁי ווארשׁא, אשׁר תארתי לפניךָ, קורא יקר, אולם מפרטים לא נוכל להכביר במילים, כי הגליון יכלה והם לא יכלו. פה איש, נכבד בעמו מתימר בכבוד אבותיו, עשׁרו ותורתו, חובב את ההשׂכּלה רחים תלמידי חכמים ולוקח חתנים לבנותיו משכילים וּנבונים, – אךְ מבניו ימנע אור ולא יתן להם לנגוע בהשׂכלה. האיש הזה שם לו את הסבלנות לקו, ביתו בית ועד לכל מפלגות העם, בכל אלה הוא בעצמו כסלע מוצק, אשׁר לא יזיזוהו כל הרוחות שׁבעולם מדעוֹתיו ומחשׁבותיו… ופה אישׁ אשׁר עמוד החסידות נשען עליו, הוא עשׁיר כקרח, עושׂה מעשׂה זמרי ומבקשׁ שׂכר כפנחס: אשתו יוצאת בשערות פרועות, והוא לא יסיר כובעו מעל ראשׁו; לו חתן אשר תוצאותיו מארץ ענגלאנד ושׁרשו מבערלין, גם בקר בית מדרשׁ החכמות, ובכל זאת הוא מדקדק במצות כר' צדוק, – אךְ יוכל היות כי חוסן ישוּעות חותנו יכביד עליו את אכפו ללבושׁ אדרת שער למען כחש… דברים זרים ותמידים כאלה נפגשׁ על כל צעד ושׁעל בעיר הגדולה הזאת, אךְ לא עתה העת ולא פה המקום לדבר מהם.