אי אפשׁר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי;

אשׁרי למי שׁאוּמנתו בסם, אוי לו למי שׁאוּמנתו בורסקי.

(קדושין פ:)

І    🔗

שׁמעתי דבת רבים והתרגזם עלי, מדוע נגעתי בּמחברתי “חקר־דבר” בכבוד שד“ל, אשׁר לפי דבריהם היה אחד בּדורו, ולא אלמן ישראל בּדור שׁשׁד”ל בו וכו' וכו‘. סופרים רבים, אשׁר חפצו לנקום ממני נקמת כבודם הנקלה כי גלה, תלו את עצמם באילן גדול (לפי דבריהם) שׁד"ל, ובשׁמוֹ השׁליכו עלי שׁקוצים; עזות גדולה היא, אמרו המתמרמרים, “לנער נעור וריק” לדבר על גאון ההשכלה, על אישׁ אשׁר אין על עפר משׁלו, על פרופיסור בפאדוא וכו’ והנה יען דברתי אנכי במחברתי על אדות שׁד“ל כלאחר יד ובלי מופתים נאמנים, כן המתלוננים לא הביאו מופתים מתנגדים, אךְ ידברו גדולות ונפלאות משד”ל, כמו מדבר מאושׁר ומקוים מכל חכמי תבל, לכן אחשוב עלי לחובה לדבר ברחבה מעט על אודות שׁד"ל.

יודע אנכי ככל הסופרים שׁאנשׁים, אשׁר יחקרו קדמוניות, יחפרו בתהומות העתיקות, יבואו בעמקי האדמה למצא שׁמה פליטת ימי קדם וכדומה, מביאים לנו הרבה תועלת; יען המה יבארו לנוּ עמודים רבים בקורות העולם, אשׁר כמה וכמה מהם עד הלום כספר החתום. יודע אנכי ג“כ שהפילאלאגים, אשׁר יחפשׂו אחרי מקורי הלשונות, ידמום זה לזה, יוציאו מהם ראיות מתנגדות או מסייעות לשטות ידועות, ינתחוּ כל מלה ומלה על אותיותיה וירבו לחקור על כל קוץ וקוץ – יקרים ונכבדים, כי ע”י פעולותיהם יתבררו ויתלבנו לפעמים לא רחוקות דברים רבים זרים ונפלאים; א"כ גם הפילאלאגיא היא אחד מהעוזרים הנכבדים לידיעת קורות העוֹלם.

אבל במה דברים אמורים, אם החופש בקדמוניות או הפילאלאג יודע להפיח בחקירותיו ודקדוקיו רוח חיים, כלומר, יראה באותה שׁעה התועלת אשׁר תצא מחקירותיו, ואז ימצא הקורא עונג ומועיל בדבריו; אך הארכעאלאגים והפילאלאגים אשׁר יצללו בתהומות לא למען הוציא מקרבם איזה מרגליות טובה, אךְ למען הראות לעין כל, כי יודעים המה לצלול במים אדירים, כי יכולים לעשׂות כונים שׁונים – אז הפילאלאגים האלה נדמו בעיני להאקראבאטים בבמות ישׂחק, אשׁר יראו שׁם את חריצותם להתגלגל כאופן, לשבת או לעמוד על נקודת מוט אחד לדלג ולקפוץ במהירות יתירה וכדומה. המון העם, אשׁר זרה רוחו לדברים גבוהים ונעלים מזה, יריעו ויצהלו למראה הגימענאסטיק, ימחאו כף ויקראו הידד! אולם האישׁ, אשר כבר נתפתח מעט והכין את לבו לדברים נכבדים, יביט על האקראבאטים בשאט נפשׁ, יען כי לא יוציא מזה כל תועלת גופנית או רוּחנית, ויראה בזה אךְ אבדת כוחות האדם וכשׁרונותיו, אשׁר יכלו להביא יותר תועלת. כן המה הפילאלאגים האקראבאטים, אשׁר יסכסכו שׁבעים לשונות זו בזו, יריעו יצריחו וידרשו תלי תלים של דופי ושׁל הבל, כדי לסמא את עיני הקורא התם לאמר: ראה מה גדלו מעשׂינו! מי כמונו יודע לדמות מלות זרות מלשונות הרבה? מי כמונו יודע לצלול בחקר הלשון? אין בלתם! יקרא התם בתומתו. אולם איש נבון, היודע להבדיל בין פילאלאג גמור וּבין פילאלאג רמאי, יבין מי שׁיביא באמת תועלת בפילאלאגיותו ומי חפץ אךְ לזרוק אבק בעיני ההמון, ולכן יביט על האחרון בשׁאט נפש, יאמר שׁאבוד הזמן הוא, יען כי ישׁפוֹך מכלי ריק אל כלי ריק, ונצח לא יראה אור בחקירותיו הנבערות, – ולו בלה את העת הזאת על חטיבת עצים ושׁאיבת מים, כי עתה הרבה להועיל, ולא היה מן האנשים הרקים, החיים בלי כל מטרה והדוֹמים לדון קישוט…

אך גם הפילאלאגים והחוקרים האמתים, אשר יש בחקירותיהם מטרה ותועלת, גם המה, לפי דעתי, עומדים בשׁפל המדרגה לעומת החכמים האחרים, אשר יפתחו וישדדו את שדה הידיעות האחרות כמו: ידיעות הטבע, ידיעות הרפואה, ידיעות כלכלת המדינה:

( кономія (Политическая וכדומה; כי החכמים האלה בידיעותיהם יפקחו עיני אלפי רבבות אנשׁים וישׁנו מצבם לטוב. אין לךְ יום שלא תהא ברכתו מרובה מחבירו, אין לך יום שלא יגלה לפנינו דבר חדשׁ המביא תועלת להקל על האדם למצא לחמו, לרפא חליו, להקל עולו וכדומה. מה שעשו לפנים אלפי ידי עושׂים במלאכה תעשׂה היום מכונה קטנה אחת; על דבר אשר האדם היה דרוש לשחת זמן רב, יעשה היום ברגעים מעטים; תחת אשר עד הלום רבבות אנשים נפלו כעמיר אחרי הקוצרים על כל צרה הבאה לעולם, – אולם היום ימצא רפאות לנפשׁו, עזר בצרה ומפלט ביום אסוֹן. ואם אינני מקלי האמונה לאמר, כי בגן עד נחיה כעת, כי פסו כל המקרים הרעים, כי כל הטבע ביד האדם להטותו לכל אשׁר יחפוץ, – להפך ידעתי וגם ידעתי, כי עד הלום רבבות בני חלד יגועו מעוצר רעה ויגון; עד הלום יביאו בני האדם את לחמם בזעת אפם ובנפשם; עד הלום דבר, חרב ורעב יאכלו בכל פה מתי חלד, – אך בכל זאת האיש אשר עיניו בראשו, בּבוֹאוֹ לדמות את הימים הראשׁונים עם הימים האלה, יראה ובעל כרחו יענה, כי המקרים הרעים נתמעטו, רבים מהם כבר תמו ע“י חריצות האדם וידיעותיו; נגד רבים יש אמצעים שׁונים, אשׁר לא יתנו להם לנגוע בנו לרעה, ואלה אשר לא נוכל להמלט מהם נחלשו מעט מעט; עול האדם כבר הוקל מעט, והרבה הרבה יעשׂה הטבע למענו, אשׁר הוכן ג”כ ע"י תחבולות שׁונות בידי האדם לעשׂות מלאכתו. הדברים החדשים הרבים, אשׁר יגלו לפנינו בכל יום ויום, יתנו תקוה בּלבּנו, כי בּרבוֹת הימים תעלה יד האדם על הטבע ותשעבדו, עד כי לא יוכל להרע ולהשחית, ואז כל בני תבל יחיו יחד בשלום ושלוה, ישׂמחוּ בּנצחונם על פגעי המקרה ויתענגו על רוב טוב ואושׁר…

והנה כל איש יודה, כי הטבת מצב האדם בזמן הזה על ימים עברו, כן האושר אשׁר נבראהו ברוח דמיוננו, לא נעשׂה ולא יעשׂה בעזרת הפילאלאגים, אךְ בעזרת החכמים, אשׁר בזיעת אפם ישׁדדו ויפתחו את חכמות הטבע ויוציאו מהן כלי חפץ למעשיהם, ימצאו חוּקים קימים ונאמנים, אשר על פיהם ידעו לשׁמור את עצמם מכל פגעי הזמן ומכל צרה שׁלא תבא. עוד הפעם נאמר, כי הפילאלאגים וחוקרי קדמוניוֹת יביאו הרבה תועלת, אם אך יפיחו בחקירותיהם רוּח חיים – אך בּכל זאת נכבדים ויקרים מהם החכמים האחרים, אשׁר ילכוּ ישׁר אל המטרה, אשׁר יגלו לנו תעלוּמות מחיק הטבע ויצילוּ אותנו מכף שׂטן ומשׁחית ופגע רע, אשׁר יפקחו עינינו לדעת טוב ורע, מועיל ומשׁחת, חכמה ואולת. מי יוּכל להכחישׁ, כי כל השׁנוּים הטובים שנעשו על פני תבל מימות עולם, כל הכחשׁות אמונוּת טפלות ונפסדות, אשר הרעו והשחיתו למין האנושׁי – כי המה אך פעולות החכמים הגדולים אשר פקחו עינינוּ לדעת טוב ורע, אור וחשׁךְ. לא היה עוד פילאלאג אחד, אשר הועיל לשׁרשׁ ממנוּ דעות נשׁחתות ואמונות נפסדות – להפךְ יודעים אנחנו הרבה פילאלאגים מאמיני שׁוא ותפל. בקיצור אושר מין האדם תלוּי בחכמים, המפיצים ידיעות הטבע, הרבה יותר מבפילאלאגים אם גם אמתים; אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי אשרי מי שׁאומנתו בסם, אוי לו למי שׁאומנתו בורסקי…

II    🔗

עתה נבא אל מטרת דברינו! לא נוּכל לכחד תחת לשׁונינו, כי שׁד“ל היה יודע לשׁונות הרבה, עמל ועשה, היה בעל כשרונות טובות, ולפעמים הביא איזה תועלת בספריו ומאמריו הרבים; אולם בּכל זאת נאמר בּפה מלא, כי שׁד”ל הרע הרבה מאד לעם העברים. אךְ נבאר נא את דברינו. שׁד“ל איננו פילאלאג־אקראבאט ואיננו פילאלאג גמור, היודע להפיח רוח חיים בּחקירותיו: הוא כמו תערוּבוֹת משני אלה ביחד. איזה פעולותיו הביאוּ תועלת, כמו העתקותיו איזה מספרי תנ”ךְ לשפת איטאליא, באורים אחדים אשר הפיצו אור על מקומות רבים בליטעראטור העברית; אךְ רוב פעולותיו – אקרבאטיות המה. כל דרשׁותיו וחקירותיו בדבר הפיוטים, מחזורים, רוב דבריו על שׁמות הנרדפים, רוב שׁיריו בעצמם לא הביאו כל תועלת והרעו עוד הרבה, א) בתוכנם, ב) באבדם זמן כמה וכמה מבני הנעוּרים. לוּ עשה כמעשׂה שׁד“ל אישׁ אחר, – כי עתה לא שׂמו להם לב ולא רבו ההולכים בעקבותיו; אולם אם עשׂה זאת שד”ל אישׁ בעל כשׁרונות גדולות, תושב איטליא, פרופיסור בפאדוּא – אז הרע הרבה מאד, יען רבו ההולכים בּעקבותיו, ר“ל אנשים אשר אבדו את זמנם לריק ולא הביאו כל תועלת. איש כשׁד”ל אם יצלול בתהומות הפילאלאגיא יוּכל להוציא פעם אחת ביובל מרגליות טובה, אבל הפילאלאגים האחרים, אשׁר לא הגיעו עד קרסולי שׁד“ל, המה לא ימצאוּ דבר טוב אחד אפילו פעם אחת ביוֹבל… אולם לא בשׁד”ל לבד האשם, אךְ אשׁמים הסופרים הרבים, אשׁר שׂמו בּשמים תהלתו, אשר אמרו כי הוּא יחיד בּדוֹרוֹ, כי אין על עפר משׁלו וּכדומה. הדור החדש, אשׁר ראה נפלאות שד“ל ותהלותיו על פה כל הסופרים, השׁתדל בכל עז לעשׂות כמעשהו, לברא באור מקרא אחד, לבנות מגדלים הפורחים באויר על שׁמות הנרדפים, לצלול בתהומות התרגומים והפיוטים, לכתוב שׁירים כשירי שד”ל, אשר תוכנם עבודת כהן גדול ביום הכפורים וכדומה – ובזה חשׁבו לקנות להם שׁם תהלה, וּלצרכי החיים לא שתוּ לב. בין כה נתגדלוּ ונתחנכו המון אנשׁים אשר לא יצלחו למאוּם, אשׁר יבלו ימיהם על מחזורים פיוטים, שׁמות הנרדפים שׁירים נבערים וכדוֹמה… אין איש שׂם על לב, כי אם שׁד“ל בנה מגדלים הפורחים באויר, הנה יש להצדיקו, א) יען כי כבר זקן ובא בימים ואין זמנו שׁל זה כזמנו שׁל הדור החדש, ב) כי הוא פרופיסור ואין לו מה לעשׂות יותר, לחמו נתן, מימיו נאמנים, ע”כ צלל בתהומות החקירות הנבערות, כי זאת מלאכתו, ובעד זה קבל כסף ותהלה וחונף מאלפי סופרים נבערים; אוּלם האנשׁים הצעירים, העוֹמדים בתנאי חיים אחרים, אשׁר קולר, אשה ובנים, תלוי על צואריהם, אשר בזיעת אפם ימציאוּ לנשיהם לחם צר וּמים לחץ וירבוּ אביונים בישראל – גם המה הלכו עצוּמי עינים אחרי שׁד“ל, וּלמען כבוֹד נקלה מפי סופרי ישראל התנפלוּ ג”כ על חקירוֹת וּדרישוֹת שׁל מה בכךְ, או שׁל הבל, השׁליכוּ את עצמם אחרי כן על הצבור, יען כי לא יכלו לעשׂות מאומה לנפשׁם, כי לא הסכינוּ, ושׁכחוּ כי לא כל אדם זוֹכה להיוֹת פראפעסאר.

שׁד“ל יתפאר, כי שפת עבר שגוּרה על שׂפתיו כשפה חיה, אשׁר יוּכל להטוֹתה לכל אשר יחפּוֹץ; והנה לא נכחיש גם אנחנוּ את הדבר הזה, אךְ הבה נראה מה עשׂה שד”ל בשׂפה החיה לו הזאת? האם באר בשׂפה החיה הזאת מראות הטבע, המתחדשׁים לבקרים, למען תפקחנה עיני העברים וישׁליכוּ מעליהם את האמוּנוֹת הטפילות והנפסדוֹת? הכתב בשׂפה החיה לוֹ הזאת קוֹרוֹת ימי עבר, למען ידע גם העברי קוֹרוֹת ימי חייו, אשׁר זרוּ לו עד הלוֹם, אם אך לא ידע שפה אחרת? ההעביר עין בקרת על קורות ימי העברים, למען יהיה לכל עברי השקפה ברוּרה ובריאה על קוֹרוֹת עתותיו, על תולדות הכתות, על הדברים הרבים אשר השׁחיתוּ את היודענטהום ואשר נתנוּ לו מהלך אחר? הכתב שד“ל בשפה החיה לו הזאת קוֹרוֹת הליטעראטוּר העברית, הדרוּשׁים מאד אל העברים? ההשׁתדל שד”ל לעקוֹר אמוּנוֹת טפלוֹת, בידיעתוֹ הרבה בכל מקצעוֹת הליטעראטור, מלב העברים, כאשר עשׂה ריגיו, לעווינזאהן (י"ב), סלאנימסקי וכדוֹמה? ועוֹד מעט אשׁר שׁד"ל לא עשה אחת מכל אלה, עוד להפךְ, בידיעתו את שׂפת עבר כשפה חיה, פעל הרבה לטעת אמוּנוֹת טפלות בישראל, עשה מזמוֹרים על אשר עבר לו שׁנתו מיום הכפורים שראה בלילו קרי (עי' המגיד, שנה שׁנית, תולדות שׁד“ל, עלה 16, זכרון ע”ה), על אשׁר נזרקה לו נבואה בתוךְ פיו שׁיגיע עד זקנה ושיבה (שׁם, זכרון ע"ב). בשפה החיה הזאת ספר דברים זרים ומהבילים מאד (עי' זכרונות: ק“ג, קל”ט, קמ"ג); כתב בשפה החיה לו הזאת שירים על עבודת כֹהן גדוֹל ביום הכפוּרים וכדוֹמה, וחקירות כאלה:

“דוד המלךְ בחיר ד' חטא חטאה גדולה במעשה בת שׁבע ואוּריה, אךְ עונוֹ הוֹסיף עטרת זהב גדולה בראשׁ היודאיזמוס, ולא עטרה אחת אבל שׁתים. האחת היא ההוכחה שׁהוכיח נתן הנביא את המלךְ, וּתשוּבת המלךְ חטאתי לד' (ולא לאנשׁים?), והשׁנית הוא מזמוֹר בבוֹא אליו. וחטא עצמוֹ היוֹתר גדוֹל והוּא הריגת אוריה, הוּא גם הוא עטרת זהב לישראל כלו, כי בשׁאר ארצות כמה וכמה מלכים אהבוּ נשׁים בעוּלוֹת ולא הוּצרכוּ להרוג את בעליהן, כי לא היה הדבר נמאס ומתוּעב כל כךְ בעיני העם, ולא היוּ מוֹרדין במלכם, אף אם יתפרסם הדבר שאשת אחד העם הרתה בבית המלךְ, אבל דוד היה יוֹדע (מנא ליה?) כי המעשה ההוּא יקציף עליו את הגוֹי כלו, וּלהסתיר חטאתו הוּצרךְ להוֹסיף על חטא הניאוּף פשׁע הרציחה”. (המגיד, שׁנה שׁמינית, עלה 7).

האף אין זאת, כי שׂפתים יוּשׁק?… ואישׁ כזה הוא יחיד בדוֹרוֹ – אךְ יוּכל היות כי הוא יחיד בדוֹרוֹ אבל בדברים אחרים…

III    🔗

והנה כבר היוּ אחדים, אשׁר הטילו ספק בגדוֹלוֹת שׁד“ל ונפלאוֹתיו. ה' פיניליש יאמר (המגיד, 1864, עלה 19): חסתי על כבודךְ ידידי הנכבד, הזקן שׁקנה חכמה יתירה במקרא, בדקדוּק וּבשאר ענינים, לבלתי השׁב לךְ בדברי תוכחה ונאצה, וּבכ”ז אני מוכרח לאמר לךְ: מה לךְ שׁד“ל אצל הלכות נגעים ואֹהלוֹת, כלךְ מדברותיךָ אל תקוני המקרא, הדקדוק והנגינה כי בלות בהן רוב ימיךָ, וּברוךְ ד' כי עשית חיל, אך בהלכות התלמוּד לא מצאה ידך די ספק המתאוים לשׁמוע דבר ד', ואם קרית הרבה לא שנית ולא שׁמשת ת”ח כראוּי“. כן יאמר הר”מ (המגיד, 1864, עלה 33): את שׁד“ל אינני מכיר ואם הוא אוֹהבי או שונאי אינני חושׁש לו וכו', מה לי ולו, אני לא נכנסתי בגבולוֹ ואוּלי הוא אמן גדול, ובעל סברוֹת ישׁרוֹת בחכמת הנגון והרקוד (?!) ובחכמות אחרות, בכ”ז ניכר מתוךְ דבריו שלא עסק בהלכה בתמידות בּימי נעוּריו ולא מצא את ידיו ורגליו בּבית המדרשׁ וכו‘. כן הוכיח כבר ה’ ראבין בּספרו “תשובה נצחת” ובמאמריו בהשׂכל ודעת, כי קטנו ידיעות שד“ל גם בפילוסופיא וכי תעה כשה אוֹבד בשׁיטת שׁפינוזא; – אךְ כל אלה לא הפילו אור פני שׁד”ל בּעיני הצעירים, אשׁר המלות “לא אלמן ישראל בדור שׁשד”ל בו" נפלו עמוק עמוק בחדרי בטנם, וכל הראיות והמופתים כי אלמן ואלמן ישראל בדור ששׁד“ל בו לא יוּכלו להוציאם משׁם. זה לא כביר שמעתי מפי פילאלאג־אקראבאט אחד, אשׁר אמר כי לעווינזאהן (י"ב) לא נחשׁב למאום נגד הדר כבוד שׁד”ל וּגאונו; ועתה אם לא צחוק מכאיב לב הוא זה! לעווינזאהן, אשר עמל כל ימיו על חכמת ישׂראל, אשׁר השׁיב רבּים מאולת, אשׁר פקח עיני עורים ונתן למו מבט נאמן וּבריא על התלמוּד ועל כל רוח היודענטהום, לא יגיע לקרסולי שׁד“ל, אשׁר בנה תלי תלים דרשׁות שׁל הבל על קוצו שׁל יו”ד, אשׁר כתב שׁירים מעבודת כהן גדול, ואשר יאמר כי חטא דוד הוא: עטרת זהב גדולה לכל ישראל… אקראבאטים־פילאלאגים כאלה ישׁ אתנו רב מאד, ואחריהם ימשׁכו המון צעירים לימים, אשׁר יתקנאו בשד“ל ובתהלוֹתיו הגדולות מפי כל סופרי ישראל; יעשו דברים זרים ומהבילים רבים וסוֹמכים את עצמם על שׁד”ל: אם שׁד“ל היחיד בדורו עשה מזמורי תהלים על חלומות, אנחנוּ על אחת כמה וכמה; אם שׁד”ל הפרוּפיסוּר יאמת אמונות טפלות רבות, אנן מה נענה אבתריה? ובאמת רבים נפלו במצודת שׁד"ל, והמה כעת אנשׁים לא יצלחו למאוּם.

ועד כמה נשׁחתה פעוּלת שׁד"ל על הצעירים אעיד לכם את כבודי ועצמי. זה כשׁשׁ שׁנים, טרם נפקחוּ עיני לדעת טוֹב ורע, כתבתי אל אחד מאהובי ה' א.ב. וואלף כדברים האלה:

“וכמו כן אנכי שמתי לי לחוב קדוש וזה כל מטרתי לעבוד עבודתי על הרי ישראל (במרוצת הדברים תראו מה העבודה הזאת), למו אקדישׁ כחי ואוני, במו אשׁגה יומם וליל, אם יחייני ד'; וזאת חקרתי כי שׁאר רוּח הוא באנוש, כי מי לנוּ גדול (שׁמעוּ נא!) מחכם דורנו הפרוּפיסר הגדול (?), אשר אין דומה לו בכל החכמות (?!?) וכל השפות החיות, המתהלכות לרוּח הזמן, שׁד”ל ד' יחייהו לתפארת בני עמנו, אשׁר לא יפלא ממנו כל דבר (!?) – ועל מה עתותיו נתונים? הלא עמו ושפתו קדושׁ לו, לא יבוש בביאור מקרא ופניו בל יחורו מפלפול ארוךְ בדברי תרגום, כאשׁר מלאים מזה כל ספריו, אשׁר ראיתמו בלי כל ספק, איש כזה הוא לנס עמים (?!?) וכו' ".

חי אני! כי לא אוכל עצור פי מצחוק מכאיב לב למראה דברי בעצמי לפני שש שׁנים; וכזאת מצאתי בהקאפיא, ומי יודע כמה הוספתי אל ידידי הנ“ל?… ידעתי בבירור, כי צעירים רבים למאד, עד הלום מלאים בדעות ומחשׁבות כאלה על אודות עבודתם על הרי ישׂראל ועל גדולת שׁד”ל. כמה וכמה עובדים עבודתם על הרי ישׂראל, “בביאורי מקרא ובפלפול ארוךְ בדברי התרגום” עד היום הזה. אשׁרי העובדים האלה, אשׁרי יולדתם ואשׁרי העם, אשׁר בקרבו נולדו ונתגדלו ונתחנכו אנשׁים כאלה…

IV    🔗

אך מי אשׁם בדבר? מי השׁחית דעות הפילאלאגים האקראבאטים האלה? מדוע ילכו אחריהם עצומי עינים הצעירים? מדוע לא יבררו וילבנו את פעולות הסופרים הזקנים אם ראוי ונכון לקבלם, או לזרקם בשׁאט נפשׁ? אךְ כן הוא רוח האדם, כי הולךְ הוא אחרי הרוב, אם גם יודע הוא שׁהרוב הזה שׁוגה ומשגה. האדם אוהב ללכת בדרךְ סלוּלה, אשר סללוּ בשבילו הראשונים, אם גם הדרךְ ההוא מלא אבני נגף וצורי מכשול, והאישׁ הבא להראות לו דרךְ סלולה, קרובה ונאמנה, יחשב לפושע, לבליעל, לצורר ומשׁחית; כי איךְ יוכל איש אחד לצאת נגד הרוב? איךְ יעיז אישׁ אחד להגיד כי דרכו נאמנה, בעת אשׁר אלפים יכזיבו אותו? ובכח ההגיון הזה ילכו תמיד האנשׁים אחרי הרוב, אם גם האמת עם האחד ואם גם בסתר לבבם יתגנב לפעמים לא רחוקות הרעיון, כי הצדק עם האחד… הסופרים הצעירים יולדו על ברכי הסופרים הזקנים; רוח האחרונים, מהלכם ומטרתם, אופני מחשבותיהם ודעותיהם יעמדו תמיד לפני הסופרים הצעירים, אשׁר יורגלו בהם – ואז קשׁה וצר להם לשרש מקרבם דעה ישׁנה וּלהוציאה מפני הדעות החדשׁות, אשר יביאו סופרים אחדים בליטעראטור העברית ובחיי בני ישׂראל, – ובפרט כי הסופרים הזקנים יתעוֹררו תמיד גם לקראת חפץ קטן מן הצעירים, אשר יוכל לנגוע כמעט בכבודם ובגדולתם, ימיתו רעיון חדשׁ טרם יעשׂה עוד שרשׁ, את הסופר החדשׁ יקללו קללה נמרצת, ישׁפכו עליו בוז וקלון, ישׁליכו עליו שׁקוצים, ובשׁם האמונה – החרב המתהפכת מימות עולם – ינדוהו, יחרימוהו ויבדלוהו מקהל ישׂראל. בּרור וידוע לכל אישׁ אשׁר עיניו בראשו, כי לב הזקנים בל עמם, כי עושׂים המה כל תועבה בסתר, יעברו על כל מצות ד' אשׁר לא תעשׂינה, ובדברים רבים עוד גרועים המה אלפים מוֹנים מהצעירים; ובכל זאת בעת אשׁר הזקנים יחשבו לחובה להשליךְ שׁקוצים על הסופרים הצעירים, אז ישׂימוּ עליהם כל האשׁמות והחטאים שישׁ בהם ויבזו אותם בעיני דעת הקהל. כזקנים כצעירים לא ידקדקו לפעמים בדברים רבים, אך זה ההבדל ביניהם: הראשונים יסתירו את פעולותיהם ועלילותיהם ויעשׂו בחשׁךְ מעשׂיהם; לא כן הצעירים, המה יעשׂו זאת בפרהסיא. אך לפי דעתנו כל איש יודה, כי האישׁ, המכסה חמס על לבושו בסתר ויתחפשׂ באדרת שׂער למען כחשׁ, הוא גרוע ביותר מאלה אשׁר לא ירמו את הבריות ומחשבותיהם ופעולותיהם ישאו במאזנים יחד… סופר פלוני מכחש, מנאף, מרגל, מנאץ, שׁותה שׁכור כל היום ויתגולל בבית המרזח ככל הסובאים, ובכל זאת כשׁישׁב לכתוב איזה מאמר יחשוב להמנוֹת בין רבנים בין תופשׂי תורה, יריע יצריח על הצעירים יחרפם ויגדפם בכל המדות הטובות שׁיש בו עוד במדה גדושה – ואת עצמו ישׂים לחרד על דבר ד' ותורתו, כמו לא משׁ מימיו מאהל של תורה, כמו לא עבר אף על מצוה אחת מדרבנן וכמו יניח בכל יום ויום תפילין של רשׁ"י ושל רבינו תם ביחד. וסופר פלוני עושׂה בביתו כל תועבה, בולע חיל זרים יחרוך רמיה צדו, ישׁליךְ שׁקוצים על אנשׁים אשר לא ידע שיחת חולין שלהם, ויצא נגדם כמוסר גמור, – בכל זאת במאמריו הוא אישׁ מצניע לכת, דורשׁ טובת הכלל, אשר יקרה לו מנפשׁו, לפי דבריו, יקדיש כשרונותיו ועמלו לטובת העם, אשר לא ידרוש זאת ממנו. לכן יד הנוכלים והחנפים תמיד על העליונה והקוראים הצעירים בראותם תורת היהדות והיהודים יוצאת מפי אנשׁים צבועים וּבורים כאלה, אשׁר לא ידעו מימינם לשמאלם, אשר ידברו מה שׁעולה על רוחם, מבלי דעת גם המה בעצמם מה שיחפצו, ואשׁר ידעו בתרמיתם ותועבת נפשם להביא בדבריהם המלים: תורה ואמוּנה, ולהשׁליךְ שׁקוצים על הצעירים, – אז ילכדו הקוראים במצודתם, יחשׁבו כי המה בּאמת אנשים שׁל צורה ויאבדו דרךְ, – והסופרים החייטים האלה יתרוממו ויתגדלו בעיני הקוראים הפשׁוטים.

V    🔗

אך לא לנצח תגבר יד השרלאטאניזם! לא לנצח יצלח ביד החנפים והצבועים לכסות את תועבת לבם ואת נכליהם – בתורה ואמונה! תהלה לאל, כי קמו אנשים אחדים, עזי פנים, אשר יטילו ספק בגדולת המקדישׁים את עצמם לטובת הכלל ובטהרת מחשׁבתם הרצויה. רבים מהם כבר הראו לדעת, כי הכותבים ע"ד היהדות והיהודים צבועים גמורים הם, אשׁר לא ידעו מימינם לשׂמאלם, כי כל דבריהם מהבל ותהו ואךְ לסמא את עיני הקוראים הפשׁוטים כונתם ולמען ימלאוּ כיסם זהב, – ובאמת ידיעתם בתפירת מכנסים גדלה מידיעתם אפילו בשׂפה שׁהם כותבים בה. הן אמנם עזי הפנים האלה מעטים עוד המה, אךְ ברוח אמיץ וחזק עומדים על שׂדה המלחמה, לא ישׂימו לב על החצים הרבים, אשׁר יתמוללו על ראשׁם מבין מחנה החנפים והצבועים, ובלב מלא אהבתם להאמת והצדק יעמדו על נפשם וילחמו עד נטף דמם האחרון, –ויש תקוה כי הצעירים המעטים ירימו דגל הנצחון, וחמשׁה מהם יניסו אלף מתחסדים וצבועים…

כל זמן שהסופרים ידברו בלב ולב בספריהם, כל זמן שׁשבע תועבות בלבם ולעין הרואים יתכסו בטלית החנפים והצבועים, – אין כל תקוה להשׂכלת ישׂראל, כי דברים אשר אינם יוצאים מן הלב אינם נכנסים אל הלב. סופרים תמימים וישׁרים, סופרים בעלי דעת יתירה, סופרים שׁלבם ודבריהם שוים דרושׁים לנו בימים האלה. לפנינוּ הפעם ברוסיא דור חדש, צעירי ימים, בעלי כשׁרונות טובות; חובה על כל אישׁ, אשׁר אהבת עמו מפעמת בקרבו להעיר וּלעורר את הדור הזה משנתו ולעשׂותו מועיל לו ולאחרים. על הסופרים מוטלת החובה לקרב את בני הדור החדשׁ למלאכה המחיה את בעליה, חומרית או רוחנית, למען בל ירעבו ללחם ולא יטילו את עצמם על הצבור, מבלי עשׂות מאומה. רב לנו להבעיר חשׁק בלבות בני הנעורים לכתוב שירים נבערים, לבנות אלפי מגדלים הפורחים באויר; רב לנו להאמין בלב ונפשׁ, כי אךְ בזה נביא את העברים אל השׁלמות וכי בזה נעשׂה לנוּ שׁם עולם לא ישׁכח… רבים עוד מאמינים אמונה שׁלמה, כי בלעדי שׁיריהם התהפכה תבל, בלעדי פילאלאגיותם אספה השׁמשׁ נגהה וכל צבא השמים שׁנו את משׁטרם – אולם עם העורים האלה לא נדבר דבר, כי קולנו יהיה כקול קורא במדבר; אך נשׂים פנינו אל יתר הסופרים, אשר כבר זרח עליהם אור קטן, אשׁר כבר נבקע זיק אחד באשׁון חֹשךְ המקיף עליהם, כי בל ימהרו לכבות את הזיק הזה. הזיק הזה יוכל לעשׂות גדולות ונפלאות, הזיק הזה יוכל להתעודד ולהעשׂות לשלהבת יה, אשׁר תצית בערמת האולת והיתה לבער, ואור חדשׁ אוֹר צח ויקרות יבקע לפניהם. ישׁ סופרים רבים אשׁר כבר נפקחוּ עיניהם לראות, כי דרכם היה חשךְ לפניהם, כי בכל ספריהם ומאמריהם לא הביאו כל תועלת, – ובכל זאת יוסיפוּ ללכת על דרכם זה, יוסיפו לתת לנו שירים נבערים וּמאמרים מלאים הבל ורעות רוּח; יען כי צרה עינם בבני הדור החדשׁ, אשר לקח לו מהלךְ אחר, מהלךְ אשׁר בכל פעוּלוֹתיו נראה רוּח חיים וּמוֹעיל – לכן מקנאה יחרישׁו, לא יחפצו להוֹדוֹת על האמת, ובכח אהבת עצמם הנקלה, יבעירו עוד החשׁק בצעירים ללכת על דרכם. רבים נפלו במצוּדתם, אוּלם אם נמלטוּ מהם שׂרידים אחדים דיינוּ! כי השׂרידים האלה לא ייעפוּ ולא ייגעוּ וימצאוּ מהלכים בקרב הצעירים כמוהם, לא ישׂימו לב אל הקללות אשׁר יקללום וילכוּ רוֹמם אל מטרתם, וזה האות כי נוכח האמת דרכם, כי צדק אזור מתניהם ותום לב אור לנתיבתם. יקללו הסופרים – הזקנים והצעירים לא יתנו להם לב, – ותקותנו חזקה, כי האחרונים יעשׂו חיל…

עתה אומר עוד הפעם, כי שד"ל בחקירותיו של מה בכךְ לא הביא כל תועלת; הוּא הרבה ספריו וּמאמריו להראות כשרוֹנותיו וכל פעוּלוֹתיו לא נחשׁבו למאום נגד הפעולות הרבות אשׁר יכל באמת לעשׂות בכשׁרוֹנותיו הגדולות; ובצנוֹר של שׁופכין “המגיד” הרבה לעג ולהג כמים בדרשותיו וחקירוֹתיו הנשחתות והנפסדות! עתה יאמרו חורפי מה שׁיאמרוּ, ואני לא אזוּז ממחשׁבתי ודעתי זאת.