(מתוך מכתב־חוזר)

הנני לקיים בזה את הבטחתי להודיעכם, בשובי מדרכי, את תוצאות מסעי. אולם טרם שאדבר ע“ד התוצאות אזכירכם בקצור נמרץ את תוכן הצעותי ודרישותי מאת אחינו החו”צ והציונים די בכל אתר ואתר.

השתדלתי להוכיח במופתים נאמנים עפ“י החשבונות של אחד־העם ומר זוסמן ולפי שראו עיני במשך העת הקצרה, אשר ישבתי בארץ אבותינו, כי סבות המשבר בעניני הישוב הן לא מאשר הארץ איננה מסוגלה לישוב, גם לא מאשר האנשים – האכרים והפועלים – אינם מוכשרים. כ”א בחוסר סדרים נכונים והנהלה טובה. ארצנו עוצרת בקרבה עוד גם עתה כחות פוריים נעלים, אם כי נעלמים הם תחת שכבת החורבן, המכסה אותה מלמעלה. מסוגלה היא איפוא להשביע לחם את עובדיה, אשר יד חרוצים למו. העבר הגדול של רוב אחינו החלוצים הראשונים, האכרים והפועלים, הראה בעליל כי מוכשרים בני עמנו עוד גם עתה להתישב בארץ אבותינו, להתאקלם בה ולהסתגל לעבודת שדמותיה, גם אם תדרוש מהם קרבנות. חסרון הסדרים הנכונים והנהלה ישרה הם איפוא שהיו בעוכרינו. אנחנו, בני הגלות של אלפים בשנה, לא יכולנו להתרכז ולהסתדר במשך עשרים שנה, ומה גם ששאלת ההתישבות היא מהיותר נכבדות וקשות אפילו אצל הממלכות האדירות. החלוצים הראשונים היו עשירים ברגשות נעלים, אבל עניים בנסיונות ובידיעות מעשיות; כמוהם היו גם החובבים הראשונים, עד שלבסוף רובם היו רק לתורמי תשלומי־החברים וגם זה במדה זעומה. אם כן איפוא לא יכול ועד חברת החובבים שבאודיסה לסדר את עניניו בא“י כיאות, כי אם מוכרח היה בכל עת וכל שעה למלאות קמעא קמעא את האמתחת הנקובה. האחד היה הנדיב, אשר בידו היו כחות חומריים למדי, וגם אנשים מלומדים ומנוסים באו לעזרתו, חלף משכרתו אשר אָצל להם ביד נדיבה. אבל כידוע נכשל מורם־מעם זה בבני אדם שאינם מהוגנים; בעיניהם היו המושבות לא קנין הלאום הישראלי בארץ אבותינו, כי אם נכסי הנדיב בארץ הקדם, אשר אם הם הפקידים הסכימו לנוע שמה להיות לפקידים, דרשו לעצמם בעד זה לפחות שפע של תועלת גשמית וממשלה לא מוגבלה, ויהיו האכרים בעיניהם בחינת האכרים בנכסי האצילים וכפלחים הערבים, הבאים מן הכפרים הסמוכים, לעבוד במושבות, אבל דבר אין להם להנהלת עניני המושבות. רק מנקודת מבט זה תתבארנה לנו עובדות רבות בהליכות הישוב, כמו, למשל, שפעת הכסף, אשר הוציאו על היופי החיצוני של המושבות, במקום להגדיל את שטח אדמת המושבות לפי מספר הנפשות. בְּאוֹר זה נבין גם את הנסיונות אשר נעשו לצורך ושלא לצורך, ובכל אופן במדה שאינה מותאמת כלל וכלל להצרכים העקריים בחיי האכרים, וכך נבין גם את התיחסותם של הפקידים הצרפתים אל האכרים. התוצאות היו: א) כי במושבות אחדות, בגליל וביהודה, שטח האדמה לא התאים יותר למספר הנפשות; ביחוד עתה אשר גם הדור השני כבר גדל ודורש את מקומו. חלק גדול מאנשי המושבות ראה את עצמו נאלץ לעזוב אותן בשביל לבקש לו נחלה במקום אחר; ב) המשבר הנורא במושבות יהודה, מושבות הכורמים, אם כי שם הגיעו הכורמים לתוצאות טובות, הן ברבוי הענבים והן באיכות היינות. הסבה לזה היא מפני שהפקידים שמו אבני נגף על התפתחות מכירת היין ולא שמו לב להרבות מכירת היין במדינות, אשר באמת נמכרים שם הרבה יינות מחו”ל, העומדים במדרגה שפלה מזו של יינות א“י. כך נשארו הרבה יינות מדי שנה בשנה ביקבים עד אפס מקום ומוכרחים היו להוציא הישן מפני החדש ולמכרו בחצי שויו; ואחרי שגם העבודה עלתה להם בדמים מרובים, כי הכל נעשה ע”י שכירים בלתי מעונינים ופקידים ושומרים ומשגיחים עליהם, וגבוה על גבוה, לכן נאלצו להוריד כפעם בפעם את מחיר הענבים; ג) כשלש מאות משפחות פועלים נשארו בלי עבודה ולחם. ואם כי השתדלתי להוכיח כי אף אם כל השגיאות האלו נעשו בעיקרם, כאמור, ע“י פקידי הנדיב, בכל זאת אנחנו, החובבים והציונים, איננו נקיים. – היטיב לאמר בזה אחד־העם בדו”ח שלו: אנחנו חשבנו כי אם הרבבות הנן של הנדיב, אז יש לו רשות לעשות במושבות כחפצו. ואולם שכחנו כי נפשות האכרים הם קנין כל האומה הישראלית.

היוצא, לפי דברי, מכל זה הוא, כי החובבים והציונים מחויבים להשתדל בכל כחותיהם להושיט לאחיהם אשר בא“י עזרה מוסרית וחומרית. העזרה המוסרית אשר הצעתי היא להשפיע על חברת היק”א ועל הנדיב, כי יקנו אדמה ויכוננו מושבות חדשות בעד האכרים הנוספים ובעד הפועלים בשביל להעמידם על הקרקע, שיביאו סדר נכון במושבות הקיימות, והעיקר שיסדרו את מכירת היין. לתוצאות אלו נבוא, לפי דעתי, אם א) נעורר את דעת הקהל ע“י מכתבים חוזרים ומאמרים במכה”ע, שישלחו מכתבי־בקשה או מחאות כלליות ליק“א ולהנדיב; ב) טוב עוד מזה אם נשלח פריזה שנים שלשה צירים חשובים וידועים, כי יבואו בדברים עם הנדיב ועם יק”א בשם כל חו“צ והציונים. ואולם בשביל שלא נבוא לפניהם רק בתור יועצים כי אם גם בתור אנשי מעשה, הצעתי למלאות אחרי החלטת ועד הישוב מאדעסא לאסוף לטובת הפועלים קרן קימת של שתי מאות אלף פרנק לפחות. למען הוציא כל זה אל הפועל, הצעתי לבחור מקרב החובבים והציונים בכל עיר ועיר ועד של שנים־שלשה אנשים, הבקיאים בעניני הישוב והמסורים לרעיון הישוב בכל לבם. אלה המה תוכן דברי ועיקרי הצעותי בערים אשר בקרתי; והנה לשמחת לבבי מצאתי בכל מקום בואי אזנים קשובות ולבות מרגישים. הכל הסכימו לדברי והחליטו להשתתף בעזרה המוסרית והחומרית. ואלה שמות הערים וסכומי הכסף, אשר הבטיחו נאמנה להמציא לועד הישוב: חרסון, הומל, ניקוליב, פולטבה, גרודנה וקרימינצ’וג 600 – 500 כל אחת; יליסביטנרד וקיוב 800 – 600 כל אחת; חרקוב, מינסק, דווינסק, ורשה ובילוסטוק 1000 – 800 כל אחת; קישינוב, ריגה ופטרבורג 1000 כל אחת; יקטרינוסלב 2000; וילנה 3000; מוסקבה 5000 – 4000; ברוב הערים כבר נאסף החלק השלישי או גם החצי מהסך הנ”ל עוד בהיותי שם. בנוגע לעזר המוסרי בחרו בכל עיר ועיר בשנים שלשה אנשים. אבל דעת רוב החברים היתה לבלי עשות מאומה עד אשר נסתדר באופן הגון. את זמן האספה הכללית העתידה להיות ביום ז' אדר באודיסה חשבו לזמן היותר מסוגל לכנוס שכזה.

אחי ורעי! הנה הזכרתי לכם את כל אשר דברנו בהיותי עמכם ואת כל אשר הבטחתם בדעה צלולה, אם כי ברגעי ההתרגשות. עוד אוסיף לזה את הידיעות האחרונות אשר כבר נודעו לכם והנן: א) לפני ירח ימים באו לאודיסה צירים מהאכרים הפועלים בא“י. הם הביאו אתם הצעות ברורות ומפורטות בנוגע להטבת מצבם ושכלולם, והנם מחכים לנו לבקש על נפשם ועל קיום הישוב; ב) ממקור נאמן נודע לי, כי בקופת הפועלים אשר להועד כבר נמצא סך של מאת אלף פראנק. יתר הידיעות “הטובות” ודאי הלא קראתם בעתון במכה”ע “השחר” ו“העתיד”. ועתה, אחים יקרים, אם באמנה בנים הננו לעמנו ואם רעיון תחית הלאום בארץ אבותינו קרוב הוא ללבנו, חזקו ונתחזק הפעם! שלחו נא ליום המיועד אל הועד את מכסת הכסף, אשר הבטחתם או לכה"פ מכתב, אשר בו תאשרו לקהל הנאספים כי תקיימו את אשר קבלתם עליכם. זכרו נא, כי אם אנחנו לא נדאג להישוב, מי ידאג לו? ואם לא עכשיו – אימתי? חובבים וציונים! פרי עבודתנו במשך שתי עשרות השנים הנהו עתה בשפל נורא; נחושה פן נאחר המועד!

שלום וברכת ציון!