רקע
מנחם שינקין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

(מתוך הדין־וחשבון לועד חו“צ, מט”ו סיון התרע"א).

כשלוש שנים לא הייתי בגליל והרגשתי את הצורך לבקר את הישוב העברי, בשביל להוכח מה יכולים לעשות שם אלה, החפצים להתישב בארץ ובמה יכולים פקידי מוסדותינו לעזור להם.


 

חדרה

מצב המושבה הזאת נשתנה הרבה לטובה מצד הסניטרי והכלכלי. מן העת שחפרו את הבאר החדשה ויסדרו עזרה מדיצינית רצינית ע“י הרופא היושב שם בתמידות – כמעט שלא היו מקרים של קדחת צהובה, ואלה שקרו פעם בשנה, נגמרו ג”כ בכי טוב; גם הקדחת הרגילה אינה שוררת שם יותר מבמושבות אחרות שבא“י, ועוד פחות מאשר ב”זכרון" הקרובה, ויש אשר באים מ“זכרון” לחדרה להחליף את האויר. העזרה המדיצינית (רופא ומילדת) עולה למושבה קטנה זו בשבעת אלפים פר' לשנה, ואם כי במשכורת הרופא משתתף גם האגרונום אהרונזון בסכום כאלפים פר', חלף הנסיונות הביולוגיים, שעושה הרופא בתחנת הנסיונות אשר במושבה, גדול בכל זאת הסכום הזה בעד חדרה, אולם עבודת הרופא להשגיח רבה היא, כי צריך הוא לדייק, אחרי שבני המושבה חרדים לנפשותיהם והמה מטרידים אותו בכל מקרה קטן.

מכיון שמצב הבריאות נשתנה בחדרה לטובה, הרי המושבה הזאת היא אחת הגדולות בשטח אדמתה והברוכה ביבולה ובמרעה הרב. המחיר הבינוני לדונם אדמה בחדרה היה לפני 5–4 שנים 10–8 פר' ועתה הנהו כבר כעשרים פר‘, ואין ספק כי בכל שנה ושנה יעלה המחיר מעתה ב־3–5 פר’ לדונם. וישנם עוד בחדרה הרבה אלפים דונמים, שבעליהם היושבים בחו“ל אינם מעבדים והם ניתנים לע”ע בחכירה לאכרי המושבה. ישנה אדמה כזו המסוגלה לזריעות ולנטיעת שקדים וזיתים, וחלק ממנה – גם לפרדסים.

יכולים אנו, אם כן, ליעץ לאלה, החפצים להתישב בא“י, לקנות אדמה בחדרה. כי אדמה, כזו שבחדרה, תעלה להם במקום אחר ב־40–50 פר' הדונם, ביחוד יכולים ליעץ כזה לאלה, החפצים להתחיל בהתנחלות בא”י ולעבור לשם בעוד שנים אחדות; (כי יש לקוות שעד העת ההיא מצב הבריאות לא יעורר עוד שם הִסוס). גם לאלה החפצים להתעסק בזריעות יש חשבון לקנות עתה שם אדמה ולמסרה בחכירה זולה עד שיתישבו; ואלה החפצים לנטוע כרמים או פרדסים, יוכלו להכנס מעתה בשותפות עם אחד מאכרי המושבה, שיתעסק בנטיעות ואח"כ יחלקו את השטח הנטוע לפי ערך העבודה וההוצאות.

ביחוד טובה הצעת השותפות בשביל אגודות. הצעתי, למשל, לאגודה אחת בחו“ל שתרכוש בחדרה 3000 דונמים מן המובחר לזיתים ושקדים, שתכנס בשותפות עם אכרי המקום שיתעסקו בעבודה וכעבור שש–שבע שנים תחלק עם האכרים־השותפים, באופן שלפי חשבון צודק יקבלו חברי האגודה בערך 1800 דונמים נטיעות והאכרים הנוטעים – בערך 1200 דונם; באופן שכזה תעלה העבודה לבני חו”ל בערך 140–120 פר' בשביל דונם של נטיעות.

ויש בחדרה בעל נחלה גדולה של 1200 דונם, הראויים לזריעות וגם לנטיעת שקדים וזיתים ואפילו לפרדסים, וכבר יש בנחלה זו בית גדול ורפתים וכל מיני מכשירים. בעל הנחלה נכון לקבל שותף בשביל לעבוד ולנטוע ולחלק אח“כ את הנחלה. זהו ענין בשביל איש החפץ להשקיע 40–50 אלף פרנקים. יכול הוא לבוא ולהתישב תיומ”י או לשבת עוד משך שנים אחדות בחו"ל.

עוד אכר אחד רוצה להזקיף בשותפות את כרם הזיתים, שהתחיל בו, שקשה לו לגמור ע“ח עצמו; גם לשותפות זו נחוצים כארבעים אלף פר'; ישנם עוד אכרים, שהיו נוטעים יחד עם בני חו”ל לפני התנאים הנזכרים לעיל.

מהצד הישובי יש ערך חיובי גדול למצב השמירה בחדרה; כולה נמסרה ליהודי המושבה. בשדות ובגרנות נמצאים עתה 15 שומרים עברים. ישנן לע“ע לפעמים התנגשויות עם הערבים, שהורגלו להיות בעצמם השומרים והמשתתפים בגנבות. והלא ידוע לכם המקרה האחרון, שהם התנפלו בערמה על אחד מטובי השומרים העברים, שברו את ידו וגזלו ממנו את הרובה והאקדח. בכל זאת לא נפלו השומרים העברים ברוחם (מצב החולה טוב). בשביל שמצב השומרים יהיה איתן, נחוץ שיהיו בחדרה כחמשים פועלים עברים. זה עיקר חשוב ורצוי, שהיה מחלים את המצב בחדרה; אחד הערביים השותף בפלחא להאכר ס. הציל מידי השומרים הערבים את הגמלים, שרעו בשדות היהודים ושהשומרים העברים רצו לקחת אל המושבה. הפועל הערבי של האכר פ. נמצא בקרבת המקום שהתנפלו על השומר העברי הנ”ל. ולא די שלא בא לעזרתו, כי אם בא אל המושבה ולא ספר לאיש כי נפצע השומר העברי בשדה. הנגר העברי שבמושבה לקח לו פועלים ערביים, וכשלא נתנו השומרים העברים לאחד הפועלים הערבים האלו לעבור בלילה במושבה (כי חוק מאת השומרים לבלי תת לערבי לעבור במושבה בלילה בלי פתקא מאת היהודי ששלחו) הלשין עליהם הפועל הערבי הזה לפני פקיד הצבא, כי היהודים שבמושבה משתמשים בנשק אסור. ב“דורשי ציון”, ב“גן שׁמואל” ב“יצהר” וגם ביער הרצל וב“אגודת נטעים” אשר בחדרה משתמשים בפועלים ערביים, ולוקחים רק שנים שלשה פועלים עברים בכל מקום ל“רפואה”. כשהנך שואל לפשר החזיון הזה עונים לך ב“תירוצים” שונים: אין פועלים, אין חשבון וכדומה; רוב התשובות, כמובן, אינן מתאימות לעובדות. הכל תלוי ברצון הטוב לטרוח מעט ולסבול מעט, בשביל לחזק את היסוד העברי שבמושבה. והנה במה שנוגע לאנשים פרטיים, אין אנו יכולים להתערב במעשיהם ובחשבונותיהם; אבל בנוגע לחברות, העוסקות לטובת הישוב, – אולי בא כבר הזמן שנאמר להם: רבותינו, אם יכולים אתם לחזק בעבודתכם את היסוד העברי שבישובנו – טוב, אולם אם ה“חשבון” שלכם מתנגד לכך, מוטב שתפסיקו את עבודתכם ולא תחזקו את הישוב הערבי בכספי יהודים. השכנים הרעים של חדרה מתחזקים אך ורק ע"י העבודה אצל היהודים והחברות היהודיות.

בקרתי את הנחלות של החברות אשר בחדרה:

“דורשי ציון” כנראה לא יפטרו מעולם מהחוב הרובץ עליהם ועובדים אל צרור נקוב. עלינו להסתפק בזה שת“ל יש עבודה לערביים. ב”יצהר“, שבעליה הם יותר מומחים בנטיעות, מצב הנטיעות גרוע מאוד, לאחר עבודה של 6–5 שנים, נראים רק פה ושם עצי זית קטנים מאוד. ב”יער הרצל" אשר על אדמת גולדברג מצב העצים הרבה יותר טוב. בגן שמואל מתים עצי האתרוג ומתחלפים בלימונים ותפוחי זהב הגדלים באופן טוב; בחצר ובבית גרות שתי משפחות ערביות ומתפרנסות ת"ל בשפע, וכן גם הפועלים הערביים העובדים בפרדס.

מנחלות “אגודת נטעים” בקרתי הפעם רק את “חפצי בה”. מפליאים לעשות שם בכח המניע הגדול (120 כחות סוסים) של המכונה שתשקה את כל הסביבה. אבל הרבה כח הולך לאבוד ע“י שפע החול; התוצאות נראות גם על הנטיעות אשר שם; הן תעלינה ביוקר והחברים לא יקבלו כל כך מהרה את הרוחים. בכלל היו יכולים להשקיע את הכסף הרב במקומות יותר מצליחים בא”י. איך שיהיה הערביים מרויחים גם פה. ישנם בין הפועלים שלושה יהודים ושני מפקחים ופי שלושה – ערביים.


 

זכרון

ב“זכרון” לא התעכבתי הפעם הרבה. צורת המושבה לא נשתנתה: צורת עיר שעל גבי הכפר – מושבה עברית, שרוב תושביה הרם ערביים, אזרחים שנולדו במושבה, והשוק הזכרוני מלא חנונים ערביים. מצבה הכלכלי של מושבה זו מבוסס על עבודת האדמה; אבל אדמת הזריעה רחוקה כשתי שעות מהמושבה. זה קורע את החיים לשנים; האכר החפץ לעבוד את שדהו בעצמו צריך שימצא במשך כל השבוע מחוץ למושבה ויכול לבוא רק לשַׁבת הביתה; רבים שולחים לשם את ה“חרתים” הערביים, העושים באדמה ובבהמה כטוב בעיניהם. מסיבת מרחק המקום לא נשארו שם גם הפועלים העברים, אם כי סדרו לעצמם גם מאפיה ללחם וגם עזרה מדיצינית טובה ומקום ללון במושבה, ואלה שעבדו מחוץ למושבה לא יכלו להשתמש בנוחיות של ההסתדרות. משלושים הפועל, שהיו ב“זכרון” לפני שנתים, נשארו כיום רק ששה. השאר הלכו הגלילה.

ב“זכרון” יתפנו שנים שלושה מקומות בשביל אכרים שימלאו את מקומותיהם של המתעתדים לעזוב את המושבה. כל נחלה היא בת 300–250 דונמים אדמה עם בית ורפת (במושבה או מחוצה לה כנ"ל). מחיר נחלה כזאת נחשב בערך 10.000 פר' וניתן בתשלומים לשנים רבות, 300–250 פר' לשנה הקרן הקימת עם הרבית. המתנחל צריך להביא אתו סכום של 4000/5000 פר' בשביל בהמות, ומכשירי־עבודה לזריעות ולאוכל עד האסיף. זהו הטפוס של כל נחלות יק"א גם במושבות האחרות, שעוד אדבר אודותן להלן.


 

חיפה

חפצים היו להתאים את שמה של עיר־העתיד לבתי חרושת של ה“עתיד” אשר שמה. לצערנו אין בתי החרושת האלו מבטיחים לע“ע הרבה. חברת ה”עתיד" נשתמטה מהם לאחר ההפסד הרב, שבא באשמת המנהלים, שהרבו בבנינים, במכונות ובהוצאות אחרות שלא לפי ערך התפתחות העסק. עתה החכירו את ביהח“ר לסַבון ואת ביהח”ר לברזל לאנשים פרטיים.

בכל זאת מרגישים, כי חיפה הנה עיר־העתיד ע“י השתתפותנו בהתפתחותה המסחרית, וביחוד ע”י הטכניקום, שיהיה לו ערך ישובי גדול בעדנו. כמעט שעוד לא נעשה מאומה בבנין זה; בכל זאת מרגישים, כי איזה דבר גדול מתרקם, ולא לחנם מתנגדים לבנין זה כל שונאינו בעיר זו. המגרש של הטכניקום בעצמו הוא רחב ידים. סמוך לו רוכשים להם היהודים כשלש מאות אלף אמה אדמת בנין; וזו תהיה עיר יהודית לרגלי הכרמל. במגרש הטכניקום נעשו הכנות לבנינים נהדרים, אבל בבנין עצמו עוד לא התחילו. דומני, שכבר הוציאו לחמרי־הבנין ולהכנות כפלים, מאשר הוצאו על בנין הגמנסיה הרצליה כולה. שלושים מסתתים יהודים מירושלים מכינים אבנים מכל המינים וכעשרים פועל עובדים ביתר ההכנות: חוצבים אבנים, חופרים בארות ומקוה מים; כעשרה אנשים מנצחים על העבודה: ארדיכלים, מנהלי חשבונות, משגיחים ושומרים. כנראה יעלו הבנינים במיליונים. בשימנו אל לב, כי כמעט כל קוני המגרשים בסביבות הטכניקום הם עשירים, המתעתדים לבנות לעצמם בתים יפים – נוכל לשער מראש מה תהיה לנו חיפה זו העברית. לא לחנם מתקנאים בנו צוררינו ומעמידים מכשולים. מקוים בכל זאת לקבל בקרוב את הרשיון לבנין הטכניקום ואת הקושנים של המגרשים.

ויחד עם העמדה שתפסנו במגרש הטכניקום נשקפת לנו גם עמדה מענינת מאוד על הר הכרמל. אנו מתאוננים, שאחרנו בקניותינו על הכרמל. את קצה הכרמל תפסו הנזירים הצרפתים, הלאה תפסו הגרמנים, המוכרים עתה כל אמה מרובעת בפרנק ויותר. הלאה מאדמת הגרמנים לא נתנו כל ערך לאדמת הכרמל, כי רחוק המקום מחיפה עד קצה אדמת הגרמנים, מהלך כשתי שעות; ולכן מוכרים את האדמה מהלאה לבית־המלון הגרמני בדונמים.

אולם עתה, עם התבצרותנו במקום הטכניקום, משתנה המצב בעדינו לגמרי ואם נחפוץ נוכל לרכוש עתה נחלאות גדולות גם על הכרמל.

מאחורי בית־המלון הגרמני יכולים לקנות עתה לפחות כאלף דונמים במחיר 100–80 הדונם. משם מתגלה מראה נהדר על הים מצד אחד ועל מפרץ עכו ועמק יזרעאל מהצד השני. המקום עוד גבֹה מאשר בחלק הגרמנים, אבל יתרון למקום הזה, כי בחלק הגרמני הכרמל יורד לצד מפרץ עכו וצריך לבנות רק על הרמה הפתוחה לטללים המרובים הבאים מן הים ועושים את נאות־הקיץ שם לאי־מסוגלות לחולים ברומטיזם מפאת לחוּתן. בחלק שיקנו עתה, הכרמל יותר משופע לצד חיפה ויכולים לבנות גם שם. בדרך החדשה שיסוללו מן הטכניקום המרחק עד ראש הכרמל לא יהיה יותר משעה אחת. ובכן אם אלה, שהתאוננו על היוקר של אדמת הכרמל לא עשו זה רק מתוך אמתלא בלבד, המה יכולים לרכוש עתה שם אדמה בזול ובעוד שנים אחדות בודאי שימכרו גם שם אדמה בפרנק ויותר האמה. הקונסול האנגלי, שיש לו שם איזו מאות דונמים, אמר לי שיתן קושן במשך שלושה חדשים גם לנתיני־חוץ. וגם הקונסול הרוסי שבחיפה הנהו איש בעל מרץ ומבטיח להשיג קושנים לנתיניו ויש לו מהלכים אל הרשות המקומית (הלא כתבתי לכם, כי גיסי קבל במשך 12 יום קושן בשביל גרמני נתין רוסיה, הרוצה להתגיר ולהתישב בין יהודים, והאיש הזה שהה בא"י רק כחודש ימים).

על־יד חיפה בנה סורסיק בית־חרושת לנקוי צמר־גפן, שהוא זורע בשטחים הגונים בעמק הירדן. חברה אנגלית בנתה טחנה גדולה של קטור, אבל עוד טרם החלה בעבודה. בסביבות חיפה גדלות חורשות של עצי התות וישנם בתי־חרושת קטנים הרבה לגדול הפקועות ועבוד המשי. גם בתוך העיר מתרבים הבנינים, ורבים די יפים; וכך מקבלת חיפה צורה של עיר מודרנית.


 

עתלית

בחצי הדרך בין זכרון וחיפה נבנית המושבה החדשה עתלית; שמונה בתים בשביל הפועלים שהתאכרו ע“י היק”א ובית אחד בשביל בית הספר. בזה האחרון מצאתי את המורה כשהוא נותן שיעור מיוחד במינו: הוא מלמד את התלמידים לבלוע אבקת חינין. זכורני, באחד הקונגרסים שאלתי באופן רשמי, מדוע חפצה הנהלת קה"ק לבנות את תחנת־הנסיונות דוקא במקום החשוד בקדחת; אז ענוני מן הבמה כי לפי עדות הרופאים אין לירוא באטליט מפני הקדחת. עתה נבנתה המושבה וסובלים מקדחת, עד שגם כל ילד מחויב לבלוע בכל יום אבקת חינין. הגדולים קודחים ועוסקים בעבודה.

כחצי שעה מן המושבה נבנית כמדומה על אדמת קה“ק תחנת נסיון אשר לאהרנסון. שם עובדים כשמונים פועל (ביחוד נשים וילדים בנקוי מאבנים) וביניהם שנים שלשה יהודים. על שאלתי בנוגע זה ענני הפקיד הממונה על העבודה בשחצנות ובלעג “שאין אנו אידיאליסטים ואיננו עובדים רק לשם הציונות, ע”כ אנו מבקשים את האופן היותר זול”. כך עונה צעיר, שגודל על הקצבה של הברון.

את ענין תחנת־הנסיונות באר לי האגרונום אהרונסון באופן הבא: המתענינים ונותני הכסף הם אנשים שאין להם שום ענין לארץ־ישראל. הם מחכים באמריקה להכנסות של מיליארדים מתגליותיו ויבקשוהו להשאר שם בתור פרופיסור; אבל באשר הוא חפץ לחיות דוקא בא“י נאלצו לתת לו כסף לעבודה בא”י. הוא רוצה להוכיח בנסיונותיו, שכל מיני צמחים יכולים להתפתח באיזו אדמה שהיא ובלבד שימציאו להם במזונותיהם את היסודות הנחוצים להם. את נסיונותיו העקריים הוא עושה על שטח קטן על־יד ביתו. באטליט הוא עושה נסיונות בתבואות, ובחדרה הקצו לו 20 דונמים לנסיונות עם עצים וצמחים שונים. עתה הוא מעביר את הלשכה שלו לחיפה, שם שכר שני בתים, אחד לדירתו ואחד בשביל המשרד. בתור עוזר הזמין לו את האגרונום ברמן. והכל נעשה ביד רחבה, כדרך האמריקאים, כי מצפים ממנו לגדולות ונפלאות. זהו המלומד השני שנותנת לנו א“י; אהרוני בזואולוגיה ואהרנסון באגרונומיה. שניהם גדלו בא”י. ומענין הדבר, כי דוקא בא"י התפתחו בראשונה לא כשרונות למדעי־הרוח, לפילוסופיה ולשירה, כי אם לידיעות ריאליות. ואפשר שכל התפתחותנו פה בעתיד תהיה יותר ריאלית.


 

כנרת

מחיפה לתחנת צמח על ים כנרת מהלך 4 שעות במסלת הברזל, ומשם נוסעים באנית קיטור לטבריה, אבל כשדורשים – סרה האניה גם למושבה כנרת. זאת היא עמדה חדשה בישובנו. יק"א חלקה את אדמת דליקה התחתונה לשמונה אכרים, בנתה להם בתים וחצרות על חוף ים כנרת, וחברת “הכשרת־הישוב” בנתה שם את החוה; יחד זוהי מושבה יפה.

בחוה עובדים כחמשים פועל ופועלות, והם נחלקים לקבוצות שונות. הרוב עובדים בתור פועלים סתם תחת פקודת האגרונום; הם מקבלים 50 פר' לחודש ועושים כל מלאכה בשדה או בבנין. וישנה קבוצה של נערות תחת הנהלת הגב' מיזיל, ששמה לה למטרה ללמד את בנות ישראל את עבודת הגן; להן נתנה כברת ארץ למזרע ירקות. קבוצה של 7 פועלים לקחו מאת החוה 15 דונמים בשביל השקאה, ועוסקים על חשבונם בזריעת ירקות; חיים הם לע“ע בהקפה על חשבון ההכנסה הבאה, ומודים, כי בשנה הראשונה עשו שגיאות רבות, וההכנסה תהיה מעטה, אבל מקוים הרבה ממקצוע זה בעתיד. הקבוצה היותר מענינת היא של הקומונה באום־אל־גוזי. עובדים הם באחדות גמורה ובמרץ; הכל מסודר ונקי בחצרם הקטנה ובבתי חומר שלקחו מן הערבים, והרבה יותר טוב מאשר בחוה כנרת, העשירה בבנינים, בבהמות ומכשירים. ההבדל העיקרי הוא, שבכנרת עובדים על חשבון אחרים עפ”י פקודה, ובאום־אל־ג’וני עובדים על אחריותם הם. כנראה גם בשנה זו יפסידו בכנרת וירויחו באום־אל־ג’וני. רושם טוב מאד עושה בכנרת העובדה שהכל נעשה ע“י יהודים; אפילו השומר והרועה המה יהודים; ומשפיעים בני החוה גם על המושבה שעל יד החוה, כי גם שם הכל נעשה ע”י יהודים; וכשלא חפץ אחד האכרים למסור את צאנו על יד רועה יהודי נאלץ לשלוח את עדרו ל“ימה”. כל בחור וטוב מן הפועלים עוזב עתה את העבודה המקרית אצל אלה המביטים עליהם בעין רעה והולכים אל חוות קה"ק (אל מג’דל), שבהן שולטת העבודה העברית.

ועל יד כנרת, בדליקה העליונה, נוטעים עתה גם בעד החברה האמריקנית “אחוזה” (שקנתה 4000 (דונמים מהיק"א). העמידו צריף עץ בשביל הפועלים, ומתחילים בנקירת בארות מים וגם בהקמת בניני־אבן. התקציב לעבודת שנה זו הנהו 75000 פר'; מזה כשלשים אלף לבנינים. המשגיח על העבודה הוא בן אכר מקוסטינה, וההשגחה העליונה ביד המשרד הפלשתינאי. פועלי כנרת עומדים על זה, שגם שם תעשה העבודה רק ע"י יהודים.

בשפוע ההר הכינו כברת ארץ למטע יער הרצל – נדבת העדה העברית אשר בדעססוי ובמורד עושים נסיון למטע צמר־גפן, ואם יעלה הנסיון יפה – יש שם מקום לזרוע בהשקאה איזו מאות דונמים על חוף הירדן; העמידו מניע של 35 כחות סוסים, שיספיק מים מן הירדן.

מצב הבריאות בכנרת לעת־עתה איננו משביע רצון. מקרי הקדחת רבים. כשהייתי שם חלו כרבע מכל הפועלים. בודאי הסבה היא – כמו שיקבעו זה לאחר זמן – ששותים את מי הכנרת. גם הבצה אשר במקום מוצא הירדן מכנרת עוד לא נתיבשה כהוגן. מקוים, שכשתתיבש הבצה הזו כליל וכשיגמרו את הבנינים ותהיינה דירות טובות לפועלים, יתמעטו מקרי הקדחת. לעת־עתה סובלים אנשי החיל שלנו; עובדים, שרים, רוקדים וקודחים…


 

סג’רה

כשהייתי לפני שש שנים בסג’רה היתה שם רק ההתחלה לישוב של פועלים; כשמונה ישבו בתוך החוה, שלשה גרו בבתי־חומר בכפר הערבי, וגרים אחדים שכנו באהלי־בד על־יד החוה במורד. לאחר שנתים בקרתי שוב את סג’רה, ואז היתה תקופת הפועלים והאריסים בעצם זהרה. היהודים כבשו את העבודה. בתוך החוה עבדו כארבעים פועל; מצאתי שם מטבח כללי ובית אוכל כללי, בית קריאה לאסיפות; (שם נוסדו ה“חורש” וה“שומר”). ובמורד על יד החוה כבר נבנו 12 בתים לאריסים, ועוד כמספר הזה חכו לבנין בתים ולחלוקת האדמה. הגיע הדבר לידי התנגשויות עם אנשי הכפר, הרוגים אחדים, משפטים… זה הביא את הפקיד לידי התרגשות ולידי דרישה, שהפועלים ישנו את התנהגותם. על זה ענו הפועלים בשביתה – והחוה נתרוקנה מן הפועלים העברים. הכל – לרבות הפועלים האחדים העובדים שם כיום – מודים כי באוירה ששררה אז, לא היו יכולים לנהל שום עבודה מעשית. החוה נהפכה לקלוב מדיני ולמרכז הסתדרותי. כל דבר כשהוא לעצמו טוב ויפה במקומו; אבל אי אפשר לנהל משק כפרי בתנאים שכאלה. סימן שבתנאים היותר מתאימים עלולים צעירים לערוך תקנות לסדר הסתדרויות בשביל מצב יוצא מן הכלל, כגון שמירה עברית עם משמעת חזקה; אבל קשה להם יותר להיות זקוקים לסדר עבודה פשוטה. זהו חולין ביותר לנשמותיהם הרומנטיות, המבקשות דברים היוצאים מגדר הרגיל. אולי בתקופה זו השניה של ההתרכזות בחוות קרן הקימת יסתגלו כבר לחיים פשוטים, ואולי תספיק פה לאורך ימים הרומנטיות של הרכוש הלאומי והקואופרציה. על דבר אחד יש בודאי לתמוה, כי נטיעות הזיתים שנעשו בסג’רה אז, ב“ימי המעשה” הגדולים, אינן מעידות כלל על עבודה תכופה וחרוצה. הלואי שעבודת פועלינו ב“יערי הזיתים” של החוות הלאומיות תהיה יותר מוצלחת. בסג’רה הזיתים של שש שנים הן פעוטות מאוד, מחוסר עבוד והשגחה.

עתה נשארו בסג’רה רק האריסים: עשרים וחמש משפחות. מצבן איננו מזהיר; אדמתן לא מן המובחרת, היא אדמת כבול, שאי אפשר לעבדה זמן מה לאחר הגשמים, אח“כ צריך למהר בחרישה, להרבות בבהמות; וזה שלא לפי כחותיהם. לכן הקרקע אינה מעובדת כהוגן או משאירים חלק ממנה בלי עבוד כלל. על יד בתיהם לא השאירו להם די אדמה לגינות ירקות לעצמם ולבהמתם. בחצר אין די מקום לגדול עופות. קשה להבין, למה קמצו כ”כ בשטח הרחב של סג’רה. רק החרוצים ביותר מוצאים די ספוקם; השאר נשקעים בחובות.

שמועות נפוצו, כי יק"א מכרה את החלק הכללי שבסג’רה לאנשים פרטיים, אבל באופן רשמי עוד לא אושרו הידיעות, ולא ידוע, אם רק את אדמת המזרע מכרו, או גם את היער הגדול ואת השטח הגדול שבהרים, המסוגלים לנטיעות עצי זיתים ועצי סרק.


 

מסחה

אדמת מושבה זו מחוברת עתה עם אדמת סג’רה ע“י כברת הארץ שתפס קודם שבט הבדואים “זבח” והושבה ליהודים לאחרי משפט שנמשך שנים רבות. האדמה החדשה ניתנה לפועלים עברים שנהיו לאריסים, היק”א בנתה בעדם שמונה בתים חדשים. ע“י ההתנגשויות התכופות עם הערבים נהיו גם אכרי המושבה יותר אמיצים ברוח ויותר חרוצים. האכרים נוכחו ע”י אותן ההתנגשויות כי החרתים הערבים עלולים לבגוד בהם תמיד, וע“כ החלו להרבות בפועלים עברים, אבל קשה להם למצוא עתה פועלים עברים, מפני כוח המושך של החוות. – מצטין בּמסחה אכר מענין; צעיר אינטלגנטי בן עשירים שהחליט להתעסק בעבודת אדמה קנה מיק”א 500 דונם ובית ורפתים, עובד בעצמו במרץ ומעביד רק פועלים עברים. הוא הצליח מאוד בשנה זו בתבואות החורף והקיץ, והיה למופת לצעיר שני כמותו, שבא מרומניה. – מסחה עושה בכלל רושם של מושבה מפותחת ובטוחה בקיומה. עתה כשהונח לאכריה מאויביהם מסביב, ישתמשו בנחל המים, אשר בתוך מושבתם, יעסקו מעט בנטיעות ובזריעת ירקות בהשקאה. – בין הבנינים החדשים מצטין ביה"ס במדותיו וביפיו.

בגמרי לכתוב על מושבות היק“א בגליל התחתון, עלי להזכיר את עקרי התקונים שנעשו ע”י חברה זו במושבות אלו בשנים האחרונות: רצוף הרחובות, העברת צנורי המים לבתי המושבה ובעיקר סלילת הדרכים בין כל המושבות לאורך עשרות קילומטרים. כל זה עלה בהרבה עמל והוצאות וזה מועיל הרבה לבצור הישוב ותקונו. וכל זה עושה יק"א זו, שאנו מרבים לרנן אחריה.


 

פוליה 1

בפעם הראשונה עברתי את חצי רוחב העמק הזה (החצי השני מהלך שתי שעות וחצי בעגלה ממסחה עד פוליה דרך עמק יזרעאל. מפוליה עד ג’נין). מה גדול ועצום השטח ומה מעטים הכפרים שבסביבה, ומה פוריה האדמה! אפשר שעוד לא אחרנו את המועד אם רק נבוא עתה, יש עוד הרבה לקחת מבלי הצק כלל וכלל לאחרים, ואין ספק, כי לוּ באנו לאחד המקומות אשר על יד התבור הגדול או הקטן – ולאו דוקא אל תחנת מסלת הברזל, או לוּ היתה קניתנו זו ביזרעאל במחוז ג’נין או חיפה ולא במחוז נצרת, אז לא היו מרימים נגדנו רעש כזה. יש אומרים שהיינו צריכים לקנות דוקא 50.000 דונם בבת אחת, ויש אומרים שהיינו צריכים לשלם פחות, הכלל – אומרים ועוד יאמרו. עובדה היא שהרבה דברו והרבה נסו לעשות, ורק באופן זה יצא הדבר לפעולה. ובכן עשינו את הצעד הראשון לעמוד ברגל בתבור יזרעאל. רגש של גאוה וגאון ילבשך, רגש של תקוה אמתית חודר לתוך לבך, כשהנך רואה עברים חורשים וקוצרים במקום הזה, וברגש מיוחד במינו אתה עולה על הגבעה, אשר שם מצאו להם קן כשבעים מצעירינו וצעירותינו בבתי חומר של הערביים. אהלי קדר מטויָחים למשעי ומסוידים – הנם היכלי גבורינו. פה חדרים לנשואים ולילדיהם, פה לצעירים ושם לצעירות, הנה בית המרקחת ובית החולים והלאה חדר “הפקידות”. אוהל זה היותר גדול, בו גר השיך, נהפך עתה לבית־האוכל ולאולם־האספות. והנה פאר המושבה – התנור לאפית הלחם! שנים שלושה אהלים נהפכו לארוות סוסים, שאינם מרגישים את עצמם שם בהרוחה יתרה. מרננים, שגם האנשים אינם יכולים לישון ב“היכליהם” בלילות מפני רבוי החיות הקטנות שברא הקב"ה בעולמו. אבל מי מתחשב עם דברים פעוטים כאלה! “העבודה היא תחִינו – מכל צרה תצילנו”. ועובדים ועובדים, וגדלים יחד עם העבודה. צריך לכבוש את העמדה הזאת בתבור יזרעאל. אכן זוהי עבודה לאומית!… זכר לימים הראשונים בגדרה. אשרי זקנתנו שלא בישה את ילדותנו… ומתחיל אתה להאמין שגם המכבים יבאו, אם רק יהיה צורך בהם…


 

צפת

עיר זו, העומדת על הר גבוה ותלול, איננה יכולה להיות למרכז מסחרי. גם מהכפרים היותר קרובים אליה מובילים את יבול האדמה דרך הבקעה לעכו. רק הסחורות הנכנסות, שאין כל אחד ואחד יכול להביא מעיר־החוף, מובאות בראשונה לצפת. עיקר המסחר נעשה אם כן ע“י הסבוּב בכפרים, ולזה מסוגלים יותר המושלמים, שהם יכולים לחיות בכפר יחד עם הפלחים; במסחר הנע־ונד זה של רוכלים עוסקים אלה המושלמים שאינם אמידים. בני המשפחות המיוחסות רכשו להם כברות ארץ גדולות לעשרות אלפים דונמים בכל הסביבה ומקבלים את החומש מאת פלחי הכפרים או מאת הבדואים היושבים שם באהליהם בתמידות, במשך שנים רבות. רק קצת המסחר הוא בידי הסוחרים היהודים המעטים ובידי החנונים הפעוטים המתפרנסים זה מזה. המקור העיקרי לפרנסת היהודים בצפת היא ה”חלוקה", שבאה לשם ביד נדיבה, מפני חשיבות המקום ומתחלקת יותר ביושר מאשר בערים אחרות, כי אין שם מספר כה גדול של “מיוחסים”, הנוהגים לקחת לעצמם את הנתח היותר שמן. החלוקה בצפת הנה גורם מסחרי, כי בעלי הכוללים העשירים מקבלים סכומים הגונים למפרע, מכינים סחורות בחנויותיהם בזמנן, ויכולים למכור גם יותר בזול. בכלל יש להחלוקה בצפת ערך ישובי גדול; כל מקבלי החלוקה יושבים בבתים שלהם, ויש שרכשו גם נחלאות ובתים נהדרים; אין בצפת אותה העניות המנוולת שבין בעלי החלוקה בירושלים; בני צפת הם יפים ובריאים – אנשים ונשים וטף (מלבד אלו שבאו דקים וצנומים מחו"ל). כמובן, הרבה האויר ההררי והטבע הנהדר שבסביבה עושים, אולם גורם גדול היא גם החלוקה המספיקה.

מתאוננים הצפתיים, כי בני המושבות גוזלים את חלוקתם, ביחוד יוצאי רוסיה וגליציה; “הלא לאלה ישנה ה’חלוקה' שלהם – חברות הישוב, ולמה יצרו את צעדינו?” אין גבאי המקום חפצים לתת לאכרים חלוקה, אבל הללו פונים אל הגבאים שבחו“ל ומביאים משם פקודות שיתנו גם להם חלוקה הגונה. הגבאים שבחו”ל, המתנגדים ברובם לעבודת הישוב בא"י, מספחים בחפץ לב את חלוצי הישוב אל דגל החלוקה, בידעם, כנראה, כי בזה יהרסו באופן היותר קל את אשיות הישוב. והלא דבר הוא, כי דוקא בגליל העליון המונה בין אכריו כשמונים נפש מקבלי־חלוקה (40 נפש במתולה, 40 ברא"פ, משמר ויסוד), אין האכרים מתקדמים בעבודת האדמה כהוגן, ושאין שם פועלים ושומרים עברים.

גם המיסיון דואגת לבני צפת. יש בית חולים אנגלי גדול ויפה ובית מרקחת על ידו. אחב"י מבקרים אותו לעשרות בכל יום; טרם שמקבלים את החולים, בא הכהן וקורא לפניהם דברי מוסר או תפלה או פרק מן האבנגליון; ואין יהודי צפת נמנעים משמוע אל הרנה ואל התפלה, כי בית חולים אחר אין בעיר. הברון בנה בצפת בשנים האחרונות בית חולים מרווח ונהדר לארבעים מטות, אבל להחזקת הבית הזה אין כסף.

גם בתי ספר יסדו המשלחות השונות בצפת. ישנן ביניהם, שבהם מלמדים היטב עברית והסגורים בשבתות ומועדים (גם בל“ג בעומר ובט”ו בשבט), הכל כדי למשוך את היהודים, ובאות בנות ישראל לעשרות לקבל שם חנוך מהשליחים. מבת“ס עברים היה עד הזמן האחרון רק זה של חכי”ח הצרפתי. גן הילדים שנוסד ע“י “עזרה” הוא כבר עברי, ועתה פותחת שם “עזרה” גם בי”ס לנערים. בשנה זו פותחים את המחלקה הראשונה, ובכל שנה ושנה יוסיפו מחלקות.

חוק הצבא השפיע באופן ידוע גם על בני צפת. מתחלה החלו לשוב את הנתינות של חו“ל; אבל מכיון שראה הקונסול האוסטרי שיש לו יותר מארבעים איש מגיל עבודת הצבא – הציע לממשלתו לדרוש אותם לצבא; אז החלו הצעירים נתיני אוסטריה לעזוב את הארץ. גם “נתיני רוסיה” שנולדו בצפת והם ואבותיהם היו עותומנים גמורים החלו לשוב עתה ל”נתינותם“. הקונסול הרוסי מקבל אותם באהבה, בשביל שיהיה לו מקום להתגדר גם בצפת ובמושבות שבסביבה. הוא מתקוטט עם הרשות המקומית על אודות כל צעיר וצעיר, וזה איננו מגדיל את כבודנו. – בכל זאת ישנם מהגרים רבים לחו”ל גם בין צעירי רוסיה, כי לא רק לשם התפטרות מעבודת הצבא עוזבים את הארץ, כי אם מחפצם “לראות חיים”, להחליף את מלבושיהם, לקצץ בזקן ובפאות וליהנות מכל מנעמי החיים. הרבה מהם, מכיון שבאו למצרים, מוצאים את מבוקשם ונשארים שם, והיראים מעבודת הצבא נודדים הלאה לאמריקה, לאפריקה ולאוסטרליה. והלא ישנם עמים בארצות קטנות אחרות, שגם שם אין עוד “מכל מנעמי החיים”, ובכל זאת אינם עוזבים את ארצם, ומשתדלים להיטיב את החיים במקומם, אלא שבני העמים ההם הכו שורש בארצם וחונכו על התרבות התלויה בארץ, בעת שצעירינו אינם מחוברים לקרקע ואין להם אחיזה בסביבה; אבדה להם אמונת אבותיהם, ואמונה אחרת אין שתתפוס את המוח ואת הלב; על כן לבם ונפשם רק אל הפונטים והדולרים, הנוצצים להם מרחוק.

בנין הכביש מצפת דרך ראש פנה לטבריה ישַנה מעט לטובה את המצב הכלכלי של צפת, כי ע“י זה תהיה מחוברת עם מסלת הברזל, ואז תהיה במדה ידועה למרכז לתוצאות יבול הארץ. בדרך הסלולה יוכלו להביא גם מכונות לבתי חרושת שונים; ירבו מספר המתישבים – שישתמשו באוירה הטוב; וגם התירים יבקרו אותה במדה מרובה. – עפ”י איניציאטיבה של מחלקת הבנק שלנו עוסקים עתה בצפת בסדור אגודה, שתבנה מושבה על אחת הגבעות אשר מחוץ לעיר (בדרך לראש פנה), באופן שעל יד כל בית יהיו איזו דונמים למזרע ירקות. אולם הרעיון הזה הוא לע"ע רק בחתוליו; ראשי הכוללים יראים להתקשר עם הבנק – המוסד המודרני, פן יהיו מושפעים ממנו.


 

עין זיתים

מושבה זו הקרובה לעיר – רב טוב צפון בה לעובדיה באמונה. הכרמים והזיתים כבר נותנם פירות. היין מן המשובח ואין שאלת המכירה וכו‘, כי את רוב הענבים מוכרים בעודם על הגפנים במחיר 40–35 פר’ הקנטר. הזיתים ושמנם טוב, ונמכר במחיר הגון. ויש במושבה זו גם מרעה לבהמות, יכולים לקצור גם שחת לעת החורב. ישנם מעינות להשקות את גני הירקות, והכנסה מן הצד באה ממחצבי האבנים. חסרות רק ידים עובדות. בשבעת אלפים הדונמים היו יכולים לפרנס לכה“פ כעשרים משפחה, אם כל אחד יעבוד במרץ את כרם גפניו וזיתיו, ישקה דונמים אחדים לירקות, יזרע את יתר האדמה ויגדל מעט בקר וצאן. האויר טוב, העיר קרובה, ואין הוצאות מיוחדות לביה”ס, לרופא ומרקחת.

אולם יודעים אחב“י לקלקל את החלקה היותר טובה. אלו שקנו את עין זיתים מאת יתר החברים ב”אגודת אלף" לא התישבו בעצמם על האדמה, כי אם כל 6–5 מהם שלחו אחד להשגיח על נחלאותיהם. אלה יכולים לכל היותר לעבד את הכרמים, וגם את זה שלא כהוגן; כי הבעלים שבחו“ל אינם שולחים כסף לעבודה בזמנה; יתר חלקי הנחלה אינם מעובדים די צרכם. רוב המשגיחים הנם אנשים באים בשנים. אין צעירים במקום הזה ואין העבודה נעשית במרץ. זמן רב נשפטו עם ה”פועלים“, שישבו על הנחלה בטרם שבאו המשגיחים מחו”ל, וגם עתה עודם מתקוטטים ביניהם, מציקים זה לזה ועוצרים ע"י זה בהתפתחות המושבה. רק כשיבואו עוד כעשרה בעלים להתישב ועמהם אנשים צעירים לעבודה, בעלי־מרץ, וכשיוָספו עליהם עוד צעירים אחדים מן הפועלים והשומרים העברים, – רק אז תתבסס המושבה הזאת.


 

מירון

נחמד המקום הזה ביפה־הנוף שמסביבו, ומושך־לבבות ביחוד ביופי הרוחני השפוך עליו ב“יומו”, בל“ג בעומר. במרחק שעה וחצי מצפת, על ראש גבעה נחמדה, אשר ליד הרי נפתלי, נראית קבוצת בתי־אבן לבנים – המה ציוּנים על קברות הקדושים, בתי־מדרש ובתי־חסד. בל”ג בעומר נוהרים למקום הזה אלפי יהודים “מקצוי ארץ וימים רחוקים”. זכרון האומנים המלומדים– ה“נפחא” וה“סנדלר” – וזכרון הקדוש בן יוחאי, שמסר את נפשו על למוד התורה, לא נשכחו במשך אלפים שנה. גדולי העם אלה אוו להם למושב את המקום הזה, הרחק משאון העיר, בתוך חיק הטבע האביר והרענן; ואגדת העם הביאה הנה גם את ראשי המפלגות של בית הלל ובית שמאי, וקצבה מקום מיוחד גם לאשת חיל זו, כלתו של שמאי, על עין הבדולח בעמק. ואוהב העם את גבורי הרוח וקשור אליהם בעבותות אהבה; והוא נוהר הנה מכל קצות הארץ גם מאסיה המערבית ואפריקה הצפונית, מפרס, מקוקז, מטריפולי, טוניס ומרוקה.

אולם בבואך אל מקום הקודש פנימה, והזדעזעת ונרתעת לאחוריך כנשוך צפעוני. פולחן של אש. אל כפות אבנים – מקומות הקברים בתוך בית הכנסת – מודבקים נרות למאות, אחד לצד השני וממעל לו; הכל נמס; נחל של חלב ושעוה נוזל למטה, ועמודי עשן מתַּמרים ועולים, וצחנה ובאשה בכל הסביבה. ובבית הכנסת וכל התאים, שנהפכו עתה לבתי אכסניה – מהומה ושאון. השמשים מכריזים על סחורתם הקדושה – הנרות, הנשים מטפלות בילדים הרכים ובתינוקות לנקותם ולהאכילם. המשוגעים שהובאו הנה לשם רפואה, מיבבים וממללים איזו הברות משונות, וגם יתר החולים, שמחפשים פה רפואה לגופם, גונחים ונואקים; וכל זה מתערב עם קול יללתם של המתפללים על הקברים הקדושים. בתוך האויר המחניק הזה, בפינה צרה על יד הנרות הנמסים, הניחה אם צעירה את תינוקה, בן שנה, שתקפתו קדחת עזה, והיא מושחת את כל גופו בשמן־הקודש ממנורות ההדלקה… והנה מכריזים על חכירת ה“הדלקה” של הקדוש רשב“י בראשונה. אח”כ על אלו של בנו, של ה“נפחא” וה“סנדלר”, עד זו של יהושע בן נון ושל גדי בן ופסי. הסחורה האחרונה אינה מוצאה קופצים עליה. כנראה, היא איננה עוברת לסוחר…

וההדלקה בעצמה נעשית בחוץ, בקערות אבן, על גגות ה“ציוּנים”. פה מקריבים ל“קדושים” הרבה היני שמן וכל מיני מלבושים יקרים. ב“ההדלקה” שכזו על גג בית הכנסת העיקרי קרה לפני שנים אחדות אסון, שמתוך הדוחק והלחץ נשבר המעקה ונהרגו ונפצעו כמה וכמה אנשים. עד עתה האמינו בספור־הפלא, כי הנופלים בעת ההדלקה מן הגג אינם נזוקים. עתה פשטה אמונה תפלה זו את הרגל, ויש אולי לקוות כי חגיגה רוחנית־דתית זו תפשוט מעליה ע"י זה את צורת הפולחן.

כידוע היו בידי היהודים אשר בכפר מירון יותר מאלף דונמים אדמה טובה לזריעות ונטיעות; החצי כבר עבר לידי הערבים. עוד מאות אחדות של דונמים יש היום לעכב בידי היהודים. לו היו עוזרים בהלואות לעשר משפחות מבני צפת, להתישב שם ולהתעסק מעט בנטיעות, מעט בזריעת ירקות ומעט במסחר, בטח שבני החלוקה היו תומכים גם המה בהתישבות זו.


 

פקיעין

מהלך שלש שעות וחצי (ברכיבה מהירה על סוס) ממירון לפקיעין. הדרך עוברת לרגלי ההר ג’רמק ודרך הכפר הדרוזי בית־דג’ן. יכולים לנסוע לפקיעין בדרך עפולה ממירון לעכו־חיפה דרך העיר רמיה, כשעה וחצי מרמיה לפקיעין, והמרחק מפקיעין לעכו היא כמו מרמיה לעכו, מהלך שש שעות.

על הצלע הדרומית של אחת מרמות נפתלי נבנה הכפר היפה פקיעין, שמספר בתיו כמאה, כמספר משפחות הכפר; מהם כארבעים – מושלימים, דרוזים וערביים, כארבעים של ערבים מצריים, וכעשרים משפחות יהודיות. באמצע הכפר מפכה מן ההר מעין, המעניק די מים חיים ליושבי הכפר ומקניהם; המעין זורם עד מחוץ לכפר ומשקה לרויה שטח של איזו מאות דונמים לעבוד ירקות. באזור אשר על יד הכפר יש לכל משפחה 3–5 דונמים אדמת שלחין, וגם ליהודים יש בחלקה זו איזו עשרות דונמים; המה מקבלים להשקעה את החלק החמישי ממימי המעין (יום –לחמשה ימים). האזור השני, כחצי גורן עגולה מסביב לכפר, הוא ממטעי עצי פרי שונים ועצי זית (באזור זה כמעט שאין כלום ליהודים), והשאר – כשלשת אלפים דונמים אדמת זריעה, מזה ליהודים רק איזו עשרות דונמים. מובן, כי קשה ליהודי המקום, כשמונים נפש, להתפרנס מששים הדונמים, שאינם מחולקים חלק כחלק; לכן עובדים הם אצל הערבים והדרוזים בעבודת השדה ביחוד בעת הדישה, ומקבלים הנערים שמונה “מדות” חטים והגדולים עד 15 “מדה” בעד כל העונה. זה מספיק בדוחק גדול ללחם צר; אחדים מהיהודים – רצענים, תופרים נעלים בשביל הערבים בעד איזו פרוטות. רבים מן היהודים נודדים לערי המזרח וגם לאמריקה, כמנהג שכניהם הדרוזים. בשנה האחרונה למדו שנים מהמהגרים מפקיעין משכניהם הדרוזים גם את המנהג הטוב לשוב אל ארצם ומולדתם. שני האחים (כהן) הביאו אתם איזו מאות נפוליונים; במאתים נפוליון קנו בפקיעין כברת ארץ (שהיתה בשותפות לדרוזי וליהודי מטבריה) של מאה דונמים, שבה כ־25 דונמים אדמת שלחין והשאר לזריעה. והאחים בונים בתוך הכפר בית אבנים מרווח; עוד ארבעה – אומרים – נכונים לשוב מאמריקה, אחרי שיחסכו די דולרים. עובדה משמחת כשהיא לעצמה, אבל מעוררת היא להגרה, ומי יודע אם ירבו השבים. טוב הוא לעכב בעד ההגרה, בתתנו ליהודי פקיעין את היכולת להתפרנס במקום מושבם. וכלום אינה ראויה מושבה של 20 משפחה לתמיכה לבל תחרב?

הדרישות והצרכים של היהודים האלה קטנים הם; כי הם אינם חולמים ע"ד אכרות של 200 דונם למשפחה. והיה אם יקנו בעדם רק עוד איזו מאות דונמים, ומזה עוד דונמים אחדים למשפחה אדמת שלחין ונטיעות ועוד כעשרים דונמים לזריעה – יסתפקו בזה סיפוק גמור.

ויכולים לקנות מיד עוד מאה דונמים ובמשך הזמן יכולים לרכוש עוד חלקים מגרי הכפר ומאדמת ההר, שעוד לא נעבדה, עד שבמשך שתים שלש שנים נרכוש את 300 הדונמים הנחוצים לקיום הישוב העברי בפקיעין.

המוציא אל הפועל את עבודתנו בפקיעין לבצור הישוב העברי יהיה המורה העברי. עתה מתעסק בחנוך הילדים העברים בפקיעין רק “חכם” זקן, המקבל את משכרתו 40 פר' לחודש מפקידות הברון. הוא מלמד את הנערים רק את התפלות והחומש. (הילדות מבקרות את ביה“ס הרוסי אשר שם, בו מתקבלים גם הילדים הצמאים ל”מדע“. ביה”ס הרוסי וגן הילדים אשר על ידו מגדל כשמונים תלמיד ותלמידה. בגן מלמדים בערבית ובביה“ס – ברוסית. ומוזרה ומעציבה התמונה כְּשֶבַּת־ה”חכם" עומדת לפני הגננת עם הצלב על חזיה ומספרת בערבית מאגדות ה“משיח”…). אם נשלח לפקיעין מורה עברי, הוא יציל בראשונה את הילדים העברים מהשפעת השליחות הרוסית ויחנכם ברוח עברי, וגם על האבות ישפיע, בהיותו להם למורה דרך והמליץ בינינו וביניהם בדברים השייכים לישוב.

נסיתי דברים עם החכם־בשי שבטבריה ועם החכם טולידנו המתענין מאוד בישוב פקיעין על אודות המורה. בעיקר מסכימים הם ומעירים, כי המורה צריך להיות מילידי הארץ, ספרדי, היודע ערבית ושיוכל להתהלך בסביבה ערבית, לבל יעורר חשד, ביחוד בעת הראשונה…

בעת האחרונה כתבו לי מפקיעין, כי באו לשם גרמנים מומחים לחקירה במכרות האדמה וימצאו על יד פקיעין מין אדמה שחורה, המעידה על מציאות הנפט. (הם חושבים בודאי, ע"ד אספלט, שריח נפט נודף ממנו); שלחו שקי אדמה זו לחיפה לחקירה ומצאו בה ענין, באופן שקראו את זקני הכפר לחיפה. הכותב אומר, כי יכולים לקנות עתה שטח גדול מאדמה כזו בטרם שיעלה המחיר. שלחנו להביא משם מאדמה זו, ונתן אותה לבחינה לכימאים המקומים. (אם תהיינה תוצאות טובות נודיעכם). ראויה פקיעין לשימת לב, כי גדול ישובה העברי יותר מישוב קסטינה, ופינה יקרה היא בבקעת הרי נפתלי, המצטינת ביערות הזיתים ובמטע הטבק.


 

מלחמיה 2

קשה היה לי לתפוס את השנוי שנתהוה במושבה זו במשך השנים האחדות שלא בקרתיה. מלחמיה היתה אז היותר מתקדמת במושבות גליל טבריה; אדמתה יותר טובה, אכריה – היותר חרוצים, ובה נעשה הנסיון הראשון לקבל פועלים עברים לעבודת הפלחה בתור פועלים חדשיים ושנתיים. האדמה עודה היא זו שהיתה, האכרים חרוצים כמקודם; בכל זאת מורגש שחסר משהו; חסרה התרוממות הרוח. מלחמיה מזכירה לנו עתה את “עקרון” – מושבה מבוססה, שבעה, ותו לא. אולי זהו הטפוס הטבעי של מושבה, של כפר. כמעט שאין בה עתה פועלים עברים. מצד אחד השדוך לא עלה יפה; הפועל העברי אינו יכול להשאר כל ימיו בבחינת עבד לבעליו, ומהצד השני נמשכו כל הפועלים העברים אל חות הקרן הלאומית. גם השומרים ב“מלחמיה” – ערביים; ומתרצים האכרים את זה באמתלא כי בהשגחה מעולה מצד האכרים אין הערביים מזיקים הרבה; ומעט ההיזק, שהם גורמים, שוה בשלום השורר ביניהם ובין השכנים; והראיה, אומרים הם, שבמשך כל הזמן לא היתה להם כל תגרה עם הבדואים, אם כי יושבים הם על הספר (מלחמיה הלא היותר קצונה לצד עמק הירדן ועבר הירדן). מה שאין כן ביתר המושבות שבגליל התחתון שהשומרים בהן יהודים. בהגיון זה יש קורטוב מר של אמת. אבל בני מלחמיה שוכחים, שגבולות אדמתם לא עוררו סכסוכים כמו אלה של ימה ומסחה; וכי על הגבול האי־מדויק שבין אדמת מלחמיה ואבדיה היו ג"כ תגרות וקרבנות.


 

ימה 3

מושבה זו עוד לא קבלה אופי קבוע. מיום שנוסדה היא פושטת ולובשת צורות. יושביה הראשונים היו, כידוע, מאלה שהיו קודם בחורן, יהודים אשכנזים (מרו"פ) ובולגריה; קבלת התמיכה הברונית במשך שנים רבות, בלי שהצטרכו לעבוד, פעלה על רבים מהם לרעה, באופן שלא יכלו להתרגל שוב לעבודה עצמית, והם עוזבים אחד אחד את המושבה. ויש אומרים כי בשנה זו יעזבו כל הבולגרים את ימה. את מקום העוזבים תפסו גרים ומבני האכרים שבמושבות שמרון ויהודה. הגרים התישבו מחוץ למושבה וסבלו מן המים הרעים ומן היחס הרע של הפקיד הנוכחי בבית־גן וע“כ עברו למושבות אחרות. בני אכרי יהודה לא מצאו פה את החיים המרוּוחים והקלים של אבותיהם, ועזבו את מקומם בשערוריות, אחרי שמכרו בהחבא את הבהמות שנקנו בכסף הפקידות; האחד מכר אפילו רובה מרטין לאחד הערבים משונאי המושבה… באו אכרים אחדים רציניים מן החוץ וגם מן הפועלים העברים נהיו כחמשה עשר לאריסים; מהם התישבו שבעה בבתי האכרים הקודמים ובעד שמונה בנו בתים חדשים. נבנה גם בי”ס חדש וגדול ובית חולים. לאחר כל זה ישנם עוד עתה ביָמה 10–7 מקומות פנוים לאכרים בתנאים הידועים (300–250 דונם אדמה, בית ורפתים בתשלומים 250 פר' לשנה הקרן עם הרבית. המתנחל צריך להשקיע 1000–5000 פר' בבהמות, כלים וזריעות). אם זוהי כבר צורתה האחרונה של ימה – ימים יגידו. כי הנהלת עניני המושבה עברה לידי האכרים החדשים הפרוגרסיביים. שתי השנים האחרונות בימה לא היו טובות. השתא מחכים ליבול בינוני.


 

בית־וגן 4

מושבה חדשה זו נבנתה במרחק כרבע שעה מיָמה בעד האריסים מן הפועלים החדשים שהתמחו בעבודה בגליל במשך שנה–שנתים ויותר. יכולים היו לקוות, כי המה ידעו לעבוד בעצמם ולהתפרנס מנחלתם. לדאבוננו, כבר ישנם ביניהם הרבה מתאוננים. הם אומרים, כי היבול הרע בעוכרם, שעי"ז נכנסו בעול של חובות, וטוב שיקדימו לעזוב את נחלתם. אולם הטובים שביניהם מראים על הרשלנות, על ההשתמשות בכחות ערביים, במקום שהיו צריכים לעבוד בעצמם, על האופן הפרימיטיבי של העבודה וכדומה. יוכל היות שגם משבעת־עשר האכרים שבבית־גן יפנו אחדים את מקומותיהם לאחרים. מוזר גם הדבר הזה, שהצעירים האלה, שהורגלו לכאורה בהסתדרויות, אינם מסוגלים עתה לסדר את עניני מושבתם באחדות ושלום. ריב מפלגות להם תמיד בעת בחירת ועד המושבה, והדבר הגיע לידי כך, שנאלצו למסור את הדבר לועד המושבה בימה, שהוא ימנה ועד לבית גן…



  1. כנראה הכוונה לעפולה: אל־פולָה – לפנים כפר ערבי בעמק יזרעאל. הצלבנים קראו למקום זה Faba והשם הצרפתי La Féve היא פול, כנראה שהוא לקוח מהשם היווני Kυαμων (הוא שדה הפולים בעמק יזרעאל…) מתוך: ארץ־ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית־היסטורית – כרך ד‘ עמ’ 763 – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “מלחמיה”: בשנת 1921 שונה שמה למנחמיה על שם מנחם, אביו של הנציב העליון הרברט סמואל. מתוך: ויקיפדיה – הערת פב"י.  ↩

  3. “ימה”: היה ישוב יהודי קדום בגליל התחתון, בבקעת יבנאל. בתלמוד הירושלמי זוהתה עם העיר המקראית יבנאל. מתוך: ויקיפדיה – העערת פב"י.  ↩

  4. “בית וגן”: מושבה שהתקיימה בגליל התחתון. מתוך: ויקיפדיה – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות