(עובדות מחיי היהודים בא"י)¹

 

א) הערות כלליות    🔗

המשבר הכלכלי והפוליטי שעבר בימי המלחמה על הישוב היהודי החדש בארץ ישראל בטח שישמש בתור אבן בוחן למדרגת הכוח, כשרון החיים וההתפתחות שאליה הגיע הישוב החדש הזה. על אף התורות השולטות והדעות השונות של אנשי המעשה קם בשלוש עשרות השנים האחרונות בארץ ישראל ישוב חדש ע"י אידיאליות וקרבנות, בעזרת תמיכה חברתית, חמרית ומוסרית. העולם שנוצר אמנם קטן מאוד, אולם גם יפה מאוד. ואפילו המתנגדים הכרחו להתיחס אליו בהערצה; הם התנחמו בזה שקיומו הוא בלתי טבעי, והשוו אותו לנטע הגדל מתחת לזכוכית; ואפילו רבים מידידי הישוב הזה לא האמינו בעצמם שיצרו ענין בטוח, שיאריך ימים ושיהיה נושא את עצמו.

התחוללה סערה ואחזה בבנין הקטן – כדאמרא אינשא – בארבע פינותיו ובגגו: הסגר גמור, ארבה בלתי שכיח, ומלבד זה החרמות מצד ממשלה עניה. מהצד הפוליטי: מצב מלחמה הכי קשה, יום יום חכו להורדת צבא האויב, בעלי רכוש רבים וכמעט כל המנהיגים היו נתינים זרים של מדינות אויבות; ונוסף לכל זה מסירות ודלטוריות על הציונות ועל הציונים…

מה יהיה גורל הבנין? אם חלש הנהו – פור יתפורר ויהיה לעפר ואפר; אולם אם הוא ישאר קים אחרי עבור הסופה, ישמש הדבר סימן כי יסודו חזק וגם נקודות־הקישור שלו אמיצות.

עברו שתי שנות־המלחמה. דוקא שם בא"י עברו כבר רגעי החום הקדחתני. רע ממה שהיה ודאי לא יהיה עוד שם; להיפך, המצב יכול רק להשתנות לטובה. ובכן, הרי בטח מענין לדעת מה שנעשה שם.

לדאבוננו, התנאים הפריעו ולא מרשים גם בשעה זו לדעת את המצב הנכון.

לא שערנו כלל כמה ארץ ישראל יקרה בעיני כל היהודים. כשנדמה היה שמא יפגעו שם לרעה באיזו מידה שהיא ביהודים, וירימו “ויצעקו” איום, והרעישו את העולם כולו. היהודים הורגלו כבר עד כדי כך לצרות, עד שנדמה היה להם כי אחינו בארץ המה בכל רע. היתכן שתהיינה בארץ מהומות והן לא תגמרנה בפרעות־ביהודים, ב“פוגרומים”? הלא ראֹה ראינו מה שנעשה אצל העמים התרבותיים באירופה? קל וחומר שזה יכול לקרות במדה גדושה מזו – אצל התורכי!

מלבד זה היו חלקים מסוימים של הישוב הישן כמו גם מוסדותיו הקימים זקוקים במשבר זה לתמיכה; והיות, שכעת מושיטים, בעולם כולו, עזרה רק למגורשים, גולים, מיותמים וגוועים ברעב, – פחדו, שלא יֵענו לצרכי ארץ־ישראל, אם לא יתארו שגם שם אירע דבר מה דומה לגרושים ולפוגרומים.

נוסף לזה עזבו רבים מתוך קלות דעת את ארץ ישראל בהתחלת המלחמה, אולם הרגישו בחטאם כלפי הישוב; וינסו לטהר את מעשם בעיני עצמם ובעיני אחרים ע"י האמתלא שהמה הוכרחו, כביכול, לכך, בשביל להציל את חייהם.

ולבסוף – הרי ישנן אורינטציות פוליטיות שונות, ואחדות מהן בנויות רק על זה, שהישוב היהודי בארץ ישראל נמצא בסכנה ושרק שטתם הם תוכל להציל את הישוב מחורבן.

לשם העבודה הציונית, כדי שנדע את דרכנו ואת התיחסותו של העולם למפעלנו, צריכים אנו גם לדעת את המצב הנוכחי בארץ ישראל לאמיתו. הדרך הטובה ביותר היא, לפי דעתי, שנדע את העובדות העיקריות, שאירעו שם בעת המשבר הכלכלי והפוליטי. בתור אחד מאלה, ששהה בארץ ישראל עד לאוקטובר שנת 1915 ושלקח שם חלק פעיל בחיים הצבוריים בכלל וביחוד ברגעים המכריעים, אשתדל למסור כאן את העובדות כמו שהתהוו. יבקרו אלה שבאו מא“י את העובדות, שאני מוסר כאן ואח”כ ננסה להוציא מהן את המסקנות.

עוד מלים אחדות בתור הקדמה, טרם שאתחיל לתאר את העובדות. פה הועמדה בעיקר השאלה בנוגע לישוב היהודי החדש בארץ ישראל מתוך הבחינה, עד כמה הוא מקרב אותנו לממושו של הרעיון הציוני. אולם, כשנתאר את העובדות עלינו יהיה לטפל בישוב היהודי בארץ ישראל בכללו מפני הטעמים הבאים: 1) בשנים האחרונות גברה השפעת הישוב החדש על הישן. רבים, ולא רק מהצעירים, אלא גם מהבאים בשנים, עוזבים את צורות החיים הישנות ומסתגלים לצורות חדשות של חיים תרבותיים וביחוד של חיים כלכליים. בימי המשבר הקשים אי אפשר היה להמנע מההשפעה ההדדית בין כל חלקי הישוב. 2) יש לחשוב ולקוות שאחר המלחמה הפעולה המשותפת הזאת בין הישוב הישן והחדש עוד תגבר. כל מי שמסוגל לעבודה ולהתפתחות בין יהודי ארץ ישראל, יספח לחוג הישוב החדש ויכנס לתוך חוגו.

כשפרץ המשבר, היחס שבין חלקי הישוב השונים בארץ ישראל היה פחות או יותר כזה:

קים היה ישוב המכונה בשם הישוב הישן – אותם היהודים אינם לוקחים חלק בחיים הפרודוקטיביים והמקבלים אמצעים לחייהם מחוץ לארץ, מ“החלוקה” בצורותיה השונות; אלה הם כ־30.000 נפש היושבים ביחוד בערי הארץ.

על צדו של הישוב הישן נוצר הישוב החדש, – שבתוכו התרכזו כל הכוחות היהודים הפרודוקטיביים: אכרים, פועלים, בעלי מלאכה, מורים, בעלי אומניות חפשיות (רופאים, מהנדסים, אגרונומים וכו'), סוחרים ופקידים. לישוב זה שייכות גם המשפחות המפולגות, ז. א. הנשים והילדים היושבים בארץ ישראל והמקבלים אמצעים לחייהם מאבות המשפחה הנמצאים בחוץ לארץ. הישוב החדש כולל כ־50 אלף נפש, הנמצאים בעיקר במושבות היהודיות.

עוד כעשרים אלף איש נמצאים במצב של מעבר לחיים פרודוקטיביים; אלה הם סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ו“מלמדים”, שנשארו עוד, תלויים פחות או יותר, ב“חלוקה”.

מה קרה לכל חלקי הישוב האלה?

 

ב) המשבר הכלכלי    🔗

מיד לאחר פרוץ המלחמה ואניות המסחר של הארצות המשתתפות במלחמה חדלו לבקר את חופי סוריה וארץ ישראל, עלו המחירים של צרכי האוכל והנחוצים ביותר, שהיו מביאים בשנים כתקונן מחו"ל, עד למעלה ראש. נוסף לזה אבדו לישוב הישן כמעט כל הכנסותיו; החלק הגדול ביותר של המנדבים שבארצות המלחמה נתרושש, והעברת הכספים היתה קשורה בקושי רב ובהפסדים גדולים בשער החליפין. כך נשארו אלפי משפחות שבישוב מחוסרי אמצעים לחייהם. באותו המצב נמצאו גם נשים וילדים רבים, שבעליהם או הוריהם ישבו בחוץ לארץ.

מצב זה גרם ביחוד הפסדים קשים לישוב החדש. עד אז השתמשו להשקאת הפרדסים כמעט רק במניעי נפט. מחיר הנפט עלה לאין ערוך (70 פרנק במקום 8 פרנק התיבה), וזה בלבד גרם לפרדסנים היהודים הפסד של יותר ממיליון פרנק לשנה. משלוח תפוחי זהב, שקדים ויין לחו"ל נהיה לבלתי אפשרי; וזה שוב גרם הפסד של מיליון פרנק נוספים. באותו זמן התנפל ארבה וגרם לנזק של יותר משלשה מיליון פרנקים. ואלמלא המלחמה אפשר היה להביא מחוץ לארץ אמצעי מלחמה בארבה (נסיוב ושאר חמרים כימיים), וההפסד היה הרבה יותר קטן.

כשתורכיה נכנסה למלחמה התחילו ההחרמות (גיוס של אמצעי הובלה, צרכי מזון, וסחורות שונות בשביל צבא, באשראי של הממשלה, שהיא תשלם את מחירן לאחרי המלחמה); זה עלה ליהודים בערים ובמושבות ב־200,000 פרנק בשנה הראשונה למלחמה. עוד כמאה אלף פרנק שלמו אלה שפדו את עצמם מעבודת הצבא בהתאם לחוק התורכי.

במצב הזה נעשה הישוב זקוק לתמיכה. אלה שלא היו תלויים לגמרי מ“החלוקה” הצליחו לעבור את חצי השנה הראשונה איך שהוא. אולם אחר כך נצטרכו גם הם לתמיכה.

בישוב החדש נתבטלו מדרגות שונות: האכרים העוסקים בפלחה לא נצטרכו לשום תמיכה, וודאי שלא יצטרכו לה גם עד לאחר המלחמה, אם רק לא יקרה אסון מיוחד כגון ארבה או מגפה. היו להם צרכי החיים הנחוצים ביותר ממשקם הם; אין הם נלקחים מעבודתם; רובם אזרחים עותומנים מזמן וכבר סידרו מקודם את ענין עבודת הצבא שלהם. בתור יצרנים אין הם מרגישים כמעט ביוקר השולט. אם מטילים עליהם כעת מסים יותר גדולים ולפעמים גם עבודת־הכרח בשביל הצבא, המה נושאים את זה בכוחותיהם הטבעים ולא יהיו זקוקים לשום תמיכה מבחוץ.

גם מושבות המטעים לא היו נצרכות לשום עזרה מבחוץ מפאת המלחמה, לולא אסון הארבה שדרש מהם הוצאות רבות, כדי להלחם בו; ונוסף לזה הלכו לאבוד הכנסת הפרי של השנה הנוכחית, חלק ההכנסה של השנה הנוכחית וגם חלק ההכנסה של השנה הבאה. ולאחר כל זה לא נצטרכו המושבות האלו בשום מקרה לתמיכות; האמצעים שלהם, של בעלי רכוש מבוססים, הספיקו להם להוצאת הבית שלהם. כי בשנים רגילות פרדסיהם וכרמיהם מכניסים להם הרבה יותר מצרכיהם השנתיים. חסרו להם אמנם הסכומים הגדולים, הנחוצים לעבוד המטעים; דרוש היה להם לכל הפחות מאה אלף דולר לשנה. והם נצרכים לסכום הזה בצורת הלואה בתשלומים לשנים אחדות ברבית קטנה. ההלואה מסחרית בהחלט, היות ואפשר להבטיחה ביציבות ע"י משכנתא על נכסי דלא נידי בערבון הכנסות שנתיות בטוחות המתקבלות מהמטעים.

אלה שהרגישו מיד את קושי המשבר היו הפועלים. אכרי הפלחה התחילו מיד לעבוד בעצמם באופן יותר מאומץ והקטינו ככל האפשר את ההוצאות על עבודה שכירה. בשביל העבודה במטעים (ביחוד בשעת מגפת הארבה) השתמשו מלבד הפועלים הקבועים גם בבעלי־מלאכה רבים, שלא מצאו להם עבודה, לרגלי המשבר, במקצועם, ואחזו מתוך זה בעבודת השדה. אפשר היה להעסיק פועלים ובעלי־מלאכה רבים גם בעבודות צבוריות: בנינים, ישור אדמה, תעול ובנין דרכים. אבל בשביל לאפשר עבודות פרודוקטיביות אלו נצרכות שוב לא נדבות, אלא הלואה של אלפי דולרים אחדים לחודש; גם הלואה שכזו אפשר היה להבטיח יפה ע"י משכנתא על הבנינים והאדמה, שעל ידם הוצאה לפועל עבודה זו. זה היה יכול לאפשר עבודה פרודוקטיבית ולחם בשביל מאות אנשים.

ובנוגע לסוחרים, שהתרכזו מסביב לישוב החדש, – רק מצבם של חלק קטן מהחנונים הזעירים נהרס ע"י המשבר. הבינוניים והסוחרים הגדולים הרגישו את עצמם די חזקים ויכלו להתקים.

הנשים והילדים, שנותני לחמם נמצאו בחוץ לארץ, נצרכו גם הם להלואות.

הבעלים וההורים יחזירו בודאי את כל ההוצאות. אולם לעת עתה הוכרחו להלוות בשביל צרכי חייהם. בגימנסיה העברית לבדה נמצאו 150 תלמידים כאלה ועוד כמאה תלמידים מחוץ לארץ, שבקרו את שאר בתי הספר בארץ ישראל.

גם בתי הספר עצמם נזקקו לתמיכה, תקציב בתי הספר העממים והתיכוניים שבארץ ישראל מגיע לשמונים אלף דולר לשנה, ותשע עשיריות ממנו היו מתקבלות תמיד מחוץ לארץ.

כך נפגש הישוב היהודי בארץ ישראל פנים אל פנים עם המשבר הכלכלי.

 

ג) העזרה עצמית    🔗

בפרוץ המלחמה חשבנו בארץ ישראל, שהיא לא תמשך זמן רב, ובכל זאת התכוננו לפגוש את המשבר בכוחות מאורגנים. ביחוד היה הארגון חזק ובתכנית מתאימה במרכז הישוב החדש, ביפו. מיד נוסד על ידי הכוחות המאוחדים של כל חלקי הישוב ומעמדותיו, של כל ההסתדרויות והמוסדות – “ועד להקלת המשבר” שבו היו מחלקות מיוחדות: “ועד הכספים”, “ועד הלחם”, “ועד החנויות”, “ועד המלוה”, “ועד לעבודות צבוריות” ולבסוף “ועד המחלק”.

העבודה הראשונה של ועד הכספים היתה להקל את המצב הקשה, שנוצר מתוך חוסר במטבעות זהב ומטבעות־חלופין קטנות, שנעלמו מיד משוק הכספים. הועד בא אז להסכם עם הבנק היהודי שיוציא בשביל לקוחותיו המחאות בנות 100, 50, 20, 10 ו־5 פרנקים; נוסף לזה הוציאו תוי כסף קטנים (פרנק, בשליק ומטליק), שבעדם היה אחראי ועד תל־אביב ושנמצאו תחת הבקורת שלו. תוי הכסף האלה, וביחוד המחאות הבנק, הצילו לא רק את היהודים, אלא גם את שאר התושבים ביפו, ירושלים וסביבותיהם מבהלה ומספסרות, הפושה בכל מקום בשעת מלחמה, – דבר שגם ממשלות עצומות אינן יכולות להמלט ממנו לרוב.

חוץ מזה היה מתפקידו של ועד הכספים להשיג אמצעים כספיים לעבודת שאר הועדות. את האמצעים הראשונים בסכום של עשרות אלפי פרנקים אחדות השיגו בארץ; הבנק היהודי הלוה כספים לאנשים ולמוסדות שהיו בטוחים דים. בשביל נדבות והלואות מפוקפקות אספו בין אנשי הישוב ע“י הטלת מס עצמי, שהיה גבוה מאוד, (רק ביפו אספו בזמן הראשון יותר מעשרת אלפים פרנק). אולם כבר מראשית הפעולה נוכחו שהאמצעים העצמיים ילכו ויפחתו בעת שהצרכים ילכו ויגדלו, ולכן פנו לחוץ לארץ. לקריאותיו של ועד־הכספים שביפו החישו יהודי אמריקה, שהושיטו את ה”עזרה הגדולה" שלהם על ידי הציר מורגנטוי והועדה הציונית הזמנית שבאמריקה.

ועדי הלחם והחנויות הכניסו סדרים במחירי הלחם ולפעמים גם במחירי צרכי האוכל החשובים האחרים. נתברר, שבארץ ישראל נמצא לחם במדה מספיקה בשביל כל הישוב; אולם צריך היה להזהר מחרחורי הספסרות וממחירים שהסוחרים מעלים באופן מלאכותי. הפעם נתבררה חשיבות האדמה המועטה שהיתה בידינו. יכולנו לשמור תמיד על המחירים ולהנמיכם רק הודות ללחם שהבאנו ממושבות הפלחה שלנו, וביחוד מאותן המושבות שנוסדו על אדמת הקרן הקימת. בידי הועד היתה תמיד מן המוכן כמות ידועה של קמח, הוא היה אופה בעצמו לחם ומוכרו בחנויות שלו. זה השפיע, כמובן, על מחירי השוק. במשך ששת החדשים הראשונים מכרו בחנויות במחירים ממוצעים גם סוכר, נפט, פחם, וכו', עד שהסוכר והנפט אפסו בארץ ומחיר שאר הדברים ירד מאליו לאחר שעברה הבהלה הראשונה.

ועד המלוה נתן הלואות קטנות בעזרת הבנק, המוסדות הציונים וכספי־העזרה מאמריקה בערבות משכנתאות וברבית קטנה. מקסימום ההלואה למשפחה היה בראשית 40 פרנק לחודש, ואח"כ הלך וקטן עד ל־15 פרנק לחודש, עד כדי פרוסת לחם. בהלואות כאלו השתמשו אנשים, שהיו מרויחים מקודם די לפרנסתם או שהיו מקבלים למחיתם כספים מאבות המשפחה שבחוץ לארץ, מאות פרנקים לחודש. בשמחה הסתפקו בפרוסת לחם, שהיו משיגים במקום כלי זהב או כסף שנתנו במשכנתא, רק כדי שלא יאלצו לפשוט יד לנדבות.

ביחוד היתה מענינת עבודת הועד לעבודות צבוריות (מקודם רק ביפו ואח"כ גם בירושלים). כל אפשרויות העבודה קבלו צורה חברותית בעזרת האשראי שהשיגו (שוב מהבנק ומהקרן האמריקאית), וע“י לחץ מוסרי השפיעו גם על אנשים פרטיים ומוסדות שיוציאו לפועל עבודות, בנינים, ישור אדמה, תעול, כבישים וכו', שבלעדיו היו דוחים עד לאחר המשבר. כדי שהעבודה תחלק בהתאם למצב וכדי שנותני העבודה לא ישתמשו לרעה במצב הדחוק של הפועלים, לקחו כמעט לגמרי מנותן־העבודה את הזכות לבחור לעצמו פועלים ולקבוע את שכר־העבודה. ועדה מיוחדת – ועד המאוחד לפועלים ולבעלי מלאכה – קבעה, מי ומתי יבצעו את העבודה הנידונה; בראש וראשונה היו מעסיקים את בעלי המשפחה, ובהתאם למספר הנפשות שבמשפחתם קבלו פחות או יותר ימי עבודה בשבוע, ורק אחריהם באו הרוקים. המחיר הנורמלי של העבודה היה קבוע, והפועל היה מקבל מיד רק את המינימום ההכרחי לחייו; השאר היה נרשם על שמו והבטח לו ע”י תעודות, באופן שיוכל לקבל זאת במשך שנה לאחר המלחמה. מובן מאליו שהועדה קבלה על עצמה את האחריות ואת הפקוח שהעבודה תמלא בסדר הדרוש. חברים מהועדה הזו סדרו גם קבוצות־פועלים על יד מסילות הברזל.

בנוגע לבעלי המלאכה, הנה אמצעי הארגון של עזרה עצמית מצד מרכז בעלי מלאכה (המונה יותר ממאתים משפחה ביפו), הצטינו ביותר. הסתדרות זו רכזה בידיה לטובת הכלל, כמעט את רכוש כל חבריה; חסכונות בבנקים, משכנתאות על בתים ומגרשי בנין, אפשריות פרטיות להשגת אשראי, – הכל מסרו החברים – כמעט איש לא נעדר – לרשות הועד המרכזי, הסתדרות זו רכזה בידיה, לטובת הכלל, כמעט את רכוש כל חבריה; לכל חבר בהקפה על חשבון מיוחד, שיסודר בדיוק נמרץ לאחר המלחמה. הסתדרות זו קבלה על עצמה גם את בנין גשרי מסילת הברזל בשעת המלחמה. תוצאות השיטה הזו בעבודה היו, שחמשה־עשר חודש לאחר פרוץ המלחמה לא נמצא אף חבר אחד בהסתדרות שהיה זקוק לנדבות, אם כי אצל רבים מהם אפסה העבודה כבר מזמן.

לאחר כל ההתאמצויות להקטין את המשבר ולהקילו, כרע בכל זאת חלק מהתושבים תחת משא המשבר, ולא יכול לקבל אשראי בשום צורה. לאלה דאג ועד המחלק. היו בו מחלקות מיוחדות לאשכנזים, לספרדים ולתימנים, הנבדלים ביניהם בצורות חייהם והנצרכים מתוך זה לדרכי תמיכה שונות. לפועלים ובעלי המלאכה היתה מחלקה מיוחדת לשם עזרה לחבריהם שנמצאו בצרה.

במדה יותר קטנה, אולם לא פחות במרץ, אורגנה פעולת העזרה העצמית גם בשאר הערים בארץ ישראל, עוד טרם בוא העזרה מאמריקה. יש לציֵן בירושלים את מטבחי העם הזולים ואת העזרה המקורית לישיבות; בעלי בתים מיפו, ירושלים והמושבות קבלו על עצמם לשלם מדי חודש בחדשו הוצאות מלמד שלם או חציו, כדי שהישיבות לא תסגרנה. בעלי הבתים שבירושלים עזרו הרבה באמצעים עצמיים, באוכל ובבגדים למאות היהודים, שמלאו אז את שרות הצבא שלהם בבנין הכבישים ובמסילות הברזל. לבסוף סודרו גם בירושלים אפשרויות עבודה בעזרת קרן העזרה האמריקאית.

ארגון העזרה העצמית במושבות העבריות – ביחוד בין קבוצות הפּועלים – היה חזק, בריא ולא הצטרך לשום נדבות. הפועלים יצרו בשעה זו הסתדרות כללית מכל המפלגות. תפקיד ההסתדרות הזו היה להשיג עבודה, לשמור על המחירים, חלוקת צרכי־אוכל, בגדים וכו'. במושבות אחדות נוצרו ועדים מאוחדים של פועלים ואכרים. באיחוד ובארגון חזקים אלה אפשר היה להיות בטוח, שכל פרוטה, שתכנס שם בתורת הלואה, תהיה בטוחה בהחלט ושישתמשו בה באופן הכי טוב.

כל עבודת העזרה שתוארה כאן אפשר שאינה כה חשובה בכמותה כמו באיכותה. היא מוכיחה את הקיום היציב בארץ ישראל, שאין לו שום כוח מכריח חוץ מהדחיפה המוסרית והכרת האחריות בפני הארץ היהודית והעם היהודי.

כאן גם המקום לציין שברגע הקריטי נתבלט באופן מיוחד ערכו של הבנק היהודי (האפ"ק), שהציל את הישוב היהודי בארץ ישראל מהרס. מענין היה לראות עוד בהתחלת המלחמה בירושלים, כיצד היהודים האדוקים, שחשבו להם מקודם למצוה למסור את חסכונותיהם דוקא לא בבנק היהודי, היו עומדים במשך שעות ברחוב, מתחת לקרניה הלוהטות של שמש תמוז, על יד הדלתות הנעולות של הבנק הגרמני ושל ה“קרדיט ליאונה” עד שהודיעו להם, שבשעת התדחית – מורטוריום – לא ישלמו להם כלום או רק פרוטות בודדות; ובאותה שעה היה הבנק היהודי פתוח, והיה בא לעמק־השוה עם כל אחד ואחד מלקוחותיו; שלם בזמן הראשון סכומים די גדולים, וגם אפילו, לאחר שסגרו אותו באופן רשמי, השיג, כדאמרי אינשי, כספים “מתחת לאדמה” לשם עזרה ובשביל לספק בגדר האפשר את צרכיהם של בעלי־הפקדונות שלו. ראינו, שבלי האשראי של הבנק, ועד הכספים לא יכול היה להכניס סדרים במחירי צרכי האוכל, וגם ועד המלוה, ובמידה ידועה, גם הועד לעבודות צבוריות לא יכולים היו להתקים. ביחוד המלחמה בארבה היתה כמעט בלתי־אפשרית לגמרי בלעדי האשראי של הבנק שלנו. אפילו אלה שהוכרחו או רצו לעזוב ברצונם את הארץ, והבנק שלנו בא"י לא רצה ולא יכול לתת להם כסף לדרך, קבלו במצרים כספים מהבנק שלנו, וכך יכלו להגיע למחוז חפצם ולמשפחותיהם.

תמורת דיקנותו ומסירותו שלמו לבנק במטבע הטובה ביותר – באמון גמור; ולא רק הישוב היהודי, אלא אפילו הישוב הנכרי. היו משלמים בשביל המחאות הבנק, בשעת המלחמה, שמונים ופעמים גם תשעים אחוז בזהב; לשער שכזה לא הגיעו אפילו שטרות התשלומים והמחאות של הממשלות האדירות בארצות המלחמה. וכשהממשלה התורכית סגרה את הבנק (בתור מוסד אנגלי, וביחוד בגלל שהוציא המחאות משלו בתור נירות ערך בלי רשיון מיוחד) ודרשה שכל הקרידוטורים יבואו, כדי לגמור את חשבונותיהם עם הבנק, לא הופיע אף אחד. מכל הערבים העשירים, שבידיהם נמצאו המחאות הבנק על עשרות אלפי פרנקים, הביא רק אחד המחאה של 10 פרנק; הפקידים ראו בזה התעוללות ויקרעו את ההמחאה וחרפו את הערבי על אשר הוא מראה יותר אמון לבנק היהודי הסגור מאשר לממשלה התורכית. עובדה היא בכך שהבנק היהודי לא נסגר בעיני הקהל היהודי. בדעת הציבור היהודי הוא נשאר קים. בתשלומים הקטנים, שהבנק היה פורע מזמן לזמן לנצרכים ביותר, הוא חזק את האשראי שלו עד לאחר המלחמה. וזה היה גם סימן מובהק, שבעלי החובות שלו, האכרים והסוחרים, חושבים להם לחובה קדושה לפרוע לו את כל חובותיהם עד הפרוטה האחרונה, והמה יהיו במצב למלא את חובתם זאת, כמובן בהארכה ידועה; הקרדיטורים של הבנק לא ינגשו בו מצדם יותר מדי והסכומים שיצטרכו לפרוע ימצאו בודאי על ידי הבנק־האם בלונדון וההסתדרות הציונית.

ביחוד נתבלט כשרון הארגון והפעולה של הישוב היהודי בארץ ישראל ב“מלחמה” בארבה. לא רק בעלי המטעים והשדות, אלא גם אלפי יהודים אחרים הראו מסירות ואהבה לכל עץ, שתיל ולכל עשב, הגדלים בארץ. בני אדם לא אכלו, לא ישנו והתקיפו, גרשו, קברו, שרפו את ה“שונא”, – את המחנות העצומים של המזיקים הקטנים. בתי הספר בערים נסגרו לשבועות, כי המורים ותלמידיהם הלכו למושבות להלחם בארבה. מאות זקנים וילדים מהערים רצו להציל את הרכוש היהודי במושבות. התיחסו לכל עץ ולכל עשב כלשאֵר־משפחה קרוב, שחייו בסכנה ושמחובתם להצילו. וזה מוכיח, כשעם משתרש בארצו, מתגלים בו כשרונות וכוחות חדשים, שלא נראו מקודם. וזה היה אות, שעמנו מתחיל לחיות חיים עצמיים ושהוא מתחיל להרגיש את עצמו בביתו.

 

ד) העזרה האמריקאית    🔗

בכל עזרה, הניתנת על ידי מי שהוא לא חשוב כל כך גודל העזרה כמו הזמן והאופן שבו היא ניתנת. יש מימרא יפה מאוד בנידון זה בתלמוד, בנוגע לכיבוד אב: “יש מאכילו תורים ובני יונה ויורש גיהנום; ויש מטחינו בריחים ונוחל גן עדן”. ושם מובאות שתי דוגמאות יפות מאד; כיצד הבן האחד היה נותן לאביו הזקן מדי יום ביומו יונים צלויות, אולם באופן כזה שהוא היה נחנק בהן, ומתוך זה ירד הבן לגיהנום… הבן השני העמיד את אביו לעבוד עבודה קשה, כדי להצילו מהתחיבות גדולה, שהבן לקח על עצמו ומתוך זה זכה לגן־עדן… העזרה שאחינו באמריקה הושיטו לא"י בשעת המלחמה הגיעה בזמנה וניתנה בדרך הטובה ביותר.

הזכרתי למעלה, שפנו מארץ ישראל לעזרה ליהודי כל העולם. לאמיתו של דבר היו גם בארצות המלחמה אלפי יהודים רבים שעוד לא סבלו כל־כך בהתחלת המלחמה. תורכיה היתה אז ניטרלית, ואפשר היה לשלוח לשם עזרה. התשובה ההגונה הראשונה לקריאת העזרה מא“י באה מהציר מורגנטוי בצורת סכום של 50.000 דולר. ומיד לאחר זה באה ידיעה טלגרפית ע”ד יסוד הועדה הציונית הזמנית. מכל שאר הארצות באו בתחילה רק סכומים קטנים מאוד, ואחר כך פסקו אפילו הארצות הניטרליות לשלוח איזו עזרה שהיא. כולן סמכו כפי הנראה על אמריקה, שלא פסקה לרגע מלדאוג ליהודי ארץ ישראל.

גם האופן שבו נתנה העזרה האמריקאית נתבלט מהר מאוד. בתחילה אפשר היה עוד להרגיש בנתינה זו מקצת מהעיקרון הפילנטרופי הידוע: “נותן המאה הוא גם מחוה הדעה” וחלק מהמנדבים מסר את חות־דעתו למר כ' הידוע, שניסה לנצל את המקרה הזה גם לעניני מפלגה. ברגש מר הוכרחנו להסכים. לא היתה לנו כל רשות להעמיד בסכנה את עניני הנצרכים. אלא שהחוש הבריא של היהודים באמריקה, המסורים לא“י, הכריע מיד. בא כוחם שבקר בארץ ישראל מסר להם כפי הנראה דו”ח על המצב לאמיתו, והם תקנו את הטעות. עבודת העזרה נמסרה בארץ ישראל לידי אנשים אחרים הקרובים יותר אל העם ולרעיון תחיתו. נקבע העיקרון שצדקה תנתן רק במקרים ההכרחיים ביותר, ושהעזרה תחלק ככל האפשר בצורת הלואות בטוחות, אפשרויות עבודה ושישתמשו בה להוזלת צרכי החיים הנחוצים ביותר.

העובדה עצמה, שיהודי אמריקה מתענינים בישוב היהודי, שהציר האמריקאי הוא המתָּוֵך הראשי בעזרה הזאת, שהסיוע אינו חמרי בלבד אלא גם מוסרי, יצרה מצב־רוח מיוחד בישוב היהודי. יהודי א“י החלו להרגיש, שלא נתקו מהעולם היהודי. זה הרים גם את ערך הישוב היהודי בעיני כל השכנים. היום שבו היתה באה האניה האמריקאית לחופי א”י היה כעין חג ליהודים. ידעו שאין בזה שום מטרה פוליטית; הביאו רק קצת כסף. אולם הרי, ראשית משיגים בכסף לחם ועבודה; ושנית הרי יש בזה משום כבוד לאומי; היכן משיגים בכסף לחם ועבודה; ושנית הרי יש בה משום כבוד לאומי; היכן זה הורגלו היהודים, שממשלה תטריח את פקידיה הגבוהים רק לטובתם. פקידי אניות המלחמה והמלחים לא התערבו אמנם בשום דבר, אולם נוכחותם כשהיא לעצמה אמרה, שישנן אומות עצומות המתיחסות אלינו בנימוס.

והנה כשסודר ההסגר וכשאפשר היה לצאת מארץ ישראל רק באניה אמריקאית, – באיזו אצילות, ידידות ואנושיות התיחסו האמריקאם לכל הנוסעים! לא רק שהנסיעה היתה חנם, לא רק שדאגו לנוחיות ולמנוחת הנוסעים, אלא אפילו תענוגות ומוסיקה היו מספיקים להם. וזה כמובן במדה שוה לבני כל העמים. אולם רוב הנוסעים היו יהודים, והרי אלה מרגישים יותר מאחרים בכל סימן של התקרבות ובכל טיפול אנושי. זה היה מרגיז אותנו, יהודי ארץ ישראל, ולפעמים אמרנו שיחסם של מלחי האניות האמריקאיות וקציניהן משפיע על רבים מהיהודים שיעזבו את הארץ, ואפילו על אלה, שצריכים היו להשאר בתוכה. מיותר להדגיש, שאנשי האניות האמריקאיות לא יכלו להכנס בבירור הפרטים האלה, והם התנהגו כאמריקאים, לאמור כאנשים.

רושם גדול מאד עשתה האניה האמריקאית, שהביאה צרכי מזון לארץ ישראל. זה שמש סימן לתשומת לב מיוחדת, וזה היה מעשה אנושי מתאים למצב. מובן שדבר כזה לא יכול היה להעשות אז לטובתה של קבוצת אנשים מיוחדת, ושהצטרכו לחלק את המזון בין כל התושבים ואפילו את הסחורה שנשלחה רק ע"י היהודים. אולם חשוב היה שכולם הרגישו, שהם נהנים מזכות היהודים. וזה הגדיל את ערכם הפוליטי של היהודים.

ומה גדולה היתה בארץ ישראל חשיבותן של ההלואות האמריקאיות! אחרי הארבה, ואחרי שכל אכר מסר את פרוטתו האחרונה כדי להציל את עמלו משך שנים רבות, המה מטעיו. רבים מהם משכנו ומכרו כלים מיותרים וגם בהמות ונשארו בעירום וחוסר כל, כאותם העצים שהארבה החשיף את עליהם יחד עם קליפתם הירוקה. במה יעבדו כעת בחורף, במה יחרשו, ישקו? (ותיבת נפט עולה כעת ב־80 פרנק במקום 8 פר'!). ואם לא יעבדו, הרי יתיבשו לא רק העצים, אלא גם האנשים עצמם, אחרי שלא יהיה להם במה לעבוד ולהרויח פרוסת לחם.

ההלואה האמריקאית באה כמלאך מושיע. מלוים 40 אלף דולר – בערבות בטוחה מאוד – ונגשים לעבודה. הנה אפשר להשיג עבודה ולחם. ומהעצים מתחילות לבצבץ, יחד עם הענפים והעלים הירוקים, גם תקוות חדשות. אלה שהשתתפו בהלואה אפשר שלא תארו לעצמם, מה טוב הוא הדבר שהם עושים. אלה שהלוו את הכסף לא כולם היו ציונים, אולם הם יכלו תמיד להתגאות כלפי הציונים בזה, שאלמלא הם, חלק גדול מעבודת הציונים היה הולך לאיבוד. אותו הדבר הוא גם ביחס להלואה השניה. כשנמשכה המלחמה וגם בשנה השניה אי אפשר היה להוציא את התוצרת לשוק־העולם, הלוו שוב יהודי אמריקה 60 אלף דולר; וכך הבטיחו עוד הפעם את קיומו של חלק גדול מהמטעים. קשה לתאר איך יתקימו המטעים אצל אותם האכרים, שלא נהנו מההלואה הזאת. אפשר שאין מעבדים חלק מסוים מהמטעים, הם ניזוקים ונוסף לזה נשארים יהודים, המסוגלים לעבודה, בלי עבודה ולחם. אולם בזה אין אשמים יהודי אמריקה, הם היו עוזרים בכל אשר יכלו. ההלואות יכלו להיות הרבה יותר גדולות, אילו סודר הענין ביותר מרץ ובאופן יותר טוב; והראיה, כשהחליטו לא לסגור את בתי־הספר, המה נשארו פתוחים ומתקימים כמעט זה שנתים אך ורק מהאמצעים המתקבלים מאמריקה.

כל מה שהמלחמה נמשכת יותר, הולך המצב הכלכלי ורע בארץ ישראל, אולם גם הסיוע האמריקאי הולך וגדול. כעת השאלה היא, אם צריך לחלק את כספי קרן הסיוע לתמיכה פשוטה בלבד, או אם אפשר להשתמש בהם גם להלואות, בשביל ליצור אפשרויות חדשות לעבודה. ועדת הסיוע ודאי שלא תסרב לזה.

המשבר יעבור, הישוב היהודי בארץ־ישראל יחזור לחייו הכלכליים הרגילים, אולם עוד זמן רב יזכרו בהכרה עמוקה ובתודה רבה את יהודי אמריקה, שידעו להושיט את עזרתם בזמנה ובאופן כה אנושי.

 

ה) המצב הפוליטי בגליל ובשומרון    🔗

כשמדברים על המצב הפוליטי בארץ ישראל בשעת המלחמה מוכרחים להבדיל בין יהודה והגליל, בין מחוז ירושלים ושאר ארץ ישראל.

בגליל סבלו היהודים מהמלחמה במובן הפוליטי כמעט לא יותר משאר התושבים. הממשלה החרימה את כל מה שיכלה לטובת הצבא: אצל הפלח הערבי – את חמורו וגמלו, ואצל האכר היהודי – את סוסו או את פרדתו. מיד לאחר המלחמה הבטיחו לשלם לפלח ולאכר היהודי; יש לחשוב, שלא ישלמו לא לזה ולא לשני. את עבודת ההובלה הוכרח הפלח למלא בגמלו האחרון והאכר בסוסיו ועגלותיו, אולם בעד זה אפשר היה לקבל מיד תשלום, ובמושבות אחדות (בזכרון ובחדרה) קבלו היהודים בעד זה הכנסה הגונה; בכל אופן הפסידו שם מעט מאוד.

כשנכנסה תורכיה למלחמה ושאלת נתיני הארצות האויבות עלתה על הפרק, וכששלחו מהארץ את הנתינים הנוצרים לדמשק ולמרכז סוריה, הרשו ליהודי הגליל והשומרון להיות לנתינים תורכים ולהשאר במקומותיהם. התשלום לא עלה ליותר מ־5 פרנק, ובשנה הראשונה שחררו אותם מעבודת־הצבא.

לרגלי מצב המלחמה לא יכלו השומרים היהודים להשתמש בנשק. השכנים הערבים בגליל ניסו להשתמש בזה, ולרעות את בהמותיהם בשדות היהודים. במקום אחד רצו אפילו לקחת מהיהודים חלקת אדמה, שהיו להם עליה טענות. היתה התנגשות. אולם הממשלה הפסיקה מיד את הסכסוכים כבשעת שלום רגילה.

בחדרה נסה אחד השכנים הערבים, שיך בעל השפעה גדולה, ביחד עם הקומנדנט של העיר גנין, להעליל על האכרים היהודים, כי בהיותם יושבים על שפת הים, הם מוכרים חטה לאניות האויב העוברות סמוך למושבה. שלחו לחדרה צבא, שהכריח את העגלונים הערבים העובדים אצל היהודים, ע"י הכאות ואיומים, להודות שהם הובילו חטה של יהודים לשפת הים. האשמה הוטלה על 13 מהבחורים החשובים ביותר שבמושבה ושלחו אותם למשפט הצבאי בירושלים. אולם באותו יום בא הפחה של שכם, גילה את השקר שבדבר, אסר את השיך הערבי ושלח מהמושבה את הקומנדנט ואת צבאו. נודעה לו האמת מהעדים הערבים וימהר לברר את הענין כולו לממשלה העליונה. ועוד טרם הספיקו היהודים האסורים להגיע לירושלים, ויודיעו להם באמצע הדרך, ביפו, שהמה יכולים לחזור הביתה זכאים.

במשך חדשים אחדים עבד צבא תורכי רב בעמק יזרעאל ע"י המושבה היהודית מרחביה. יחס הצבא והקצינים ליהודים ולרכושם היה קפדני מאוד; אסור היה לחיל להכנס למושבה בלי רשיון של קצין. בדרך כלל הוסיפה נוכחות הצבא מצב רוח של בטחון לכל הסביבה. רק מחסור המספוא לסוסים ולפרידות של הצבא הרגש באופן תכוף. מהאכרים היהודים בגליל דרשו יותר מספוא מאשר מהפלחים הערבים העניים, כי חשבו את האכרים היהודים ליותר עשירים ומבוססים. יש עוד להעיר, שאצל הפלחים לקחו לעבודת הצבא את פועליהם הכי טובים, בשעה שהמושבות היהודיות שלחו רק אחדים מפועליהן לעבודת הצבא; השאר שלמו כופר חמישים לירות תורכיות – בהתאם לחוק, ונשארו במשקיהם.

 

ו) המצב הפוליטי ביהודה    🔗

למצב הפוליטי של היהודים ביהודה היה אופי אחר לגמרי. מיד כשהתחילה המלחמה האירופית ובתורכיה הוכרז מצב מלחמה, בא ליפו בתור קומנדנט ערבי חסר תרבות, חיל בעל אופי קשה, מושלימי קנאי ונוסף לזה אדם חולה־עצבים. הוא מצא לו לעוזר סגן־קצין אחד, מי שהיה בידואי; אדם גוץ, שהיה מהיר כצבי, למרות רגליו העקומות, ערום כחתול, אכזרי כנמר וגם הוא היה חסר תרבות וקנאי, אלא שבמקום עצבים חלשים היתה לו חולשה ל“סוסים”, ז. א. לליטרות זהב אנגליות. מעלתו זו נתבררה רק לאחר מותו; בחייו חשבו שהוא פקיד נאמן ומסור לממשלה כאדונו הקומנדנט.

אופיָם של שני הקצינים האלה ראוי לתשומת־לב, היות ומראם הפראי ויחסם לאנשים עורר בהלה בכל הסביבה ובין התושבים היהודים; ביחוד בין אלה, שלא הבינו יפה את השפה הערבית. אפשר לאמר בבטחה, שחוץ מסיבת התנאים הכלכליים הקשים, שעליהם דובר למעלה, עזבו מאות יהודים רוסים את הארץ עם התחלת המלחמה מתוך פחד מפני המפלצת בעל הרגלים העקומות. כעת נראה דבר זה קטן־ערך, מגוחך, כעין אניקדוטה אופיָנית בשביל פרובינציה נדחה בימות המלחמה. אולם אז הפילו שני הקצינים האלה את חתיתם על רבים מהיהודים, שפחדו, שכאן מתחיל דבר מה נורא ואיום. זה היה עוד טרם שבא ג’מל פחה וצבאו לארץ ישראל, פחדו שישארו בלי מנהיג ושליט בארץ ושאנשים מהסוג שתארנו ישלטו בארץ כישר בעיניהם. ואלה שלא היו עוד מעורים ומשורשים בארץ, ברחו מיד, מתוך פחד.

כפי מה שנתברר חשב הקומנדנט ועוזרו, שתפקידם הוא לשמור על הארץ בפני מהומות פנימיות, להשיג מזון ומספוא לצבא ולשמור, שלא יורידו על חוף יפו צבא אויב.

ביחוד סבלו מהפקידים האלה הערבים הכפריים. בעד כל הפרת מנוחה, בעד כל גנבה סחבו אותם למשטרה, הכום מכות־רצח, רמסום ברגלים; ובעד דברים חשובים מגזלה או בכלל חשד ברגול, מסרו ערבים אחדים למשפט הצבאי ותלו אותם. עם אנשים אירופיים התנהגו בדרך מנומסת יותר. הענין היה נגמר בחרופים ובענשי כסף. מהיהודים נאשמו רק צעירים אחדים בהפרת מנוחה ויכבדום במכות לחי; אולם גם אחד האכרים הגרמנים מהחשובים ביותר, זכה למתנת־יד שכזו.

גם מההחרמות לטובת הצבא סבלו קשה הפלחים בכפרים; היו שולחים אותם על חמוריהם וגמליהם משך חדשים לעבודה. סוסים טובים, פרידות, עגלות ומכשירים וכלי־עבודה מצאו בעיקר רק אצל האכרים היהודים. נוסף לזה לא היו משלמים ביהודה שכר בעד הובלה כמו בגליל. בהחרמת מנופקטורה, עצים, ברזל ונפט לקחו באופן יחוסי מהסוחרים היהודים ביפו יותר מאשר אצל האחרים; ראשית, מפני שבועדות שהיו קובעות את כמות הסחורות שצריך היה לקחת מהיהודים ואת מחיריהן, ישבו כמעט רק ערבים (הסוחרים היהודים היו עוד ברובם נתינים זרים) ושנית טענו, שהיהודים מקבלים עזרה מאחיהם שבחוץ לארץ, בעת שהערבים לא קבלו כלום מן החוץ.

ביחוד השפיע לרע על דעת הקהל הרעש ואי־הסדר שבו היו נעשות החרמות. תמיד היו מפיצים קול שיש נחיצות גדולה באי־אלו סחורות או מכונות ושיקחו פי עשר ממה שלקחו אח“כ באמת. כך לדוגמא לקחו ממושבות היהודים (לשם העברת מים במדבר) 15 מניעים ו־3000 מטר צנורות ברזל. אולם לפני החרמה זו הצהירו, שיקחו את כל המכונות ואת כל הצנורות שימצאו במושבות, באופן שהאכרים פחדו כי פרדסיהם יחרבו. למעשה לא נחרב אף פרדס יהודי אחד מתוך החרמה זו. אולם השמועות ע”ד ההחרמה יצרו, כמובן, מצב רוח מדכא עד מאוד. והיהודים, שלא סבלו מזה בעצמם, נבהלו ויברחו לחוץ לארץ, ושם הקימו רעש וספרו שהישוב היהודי בארץ ישראל הולך ונחרב כולו.

גם השגחתו המרובה והנמרצה של הקומנדנט היפואי על חוף הים, שהשונא לא יוכל להוריד עליו צבא, לא היה בה כדי להשפיע לטובה על הישוב היהודי ולהרגיעו. אולם, נודה, שדבר זה גרם רק לאי־נוחיות. בלילה, למשל, הוכרחו להתהלך בפנסים, כי את פנסי הרחוב היו מכבים. אסור היה לגמרי להתהלך בשעה מאוחרת בלילה, אבל ליהודים לא אונה כל רע; רק פעם אסרו לזמן קצר את הפועלים היהודים, שעסקו בישור אדמה וסלילת כביש מתל־אביב לים, מתוך אמתלה שהם סוללים כביכול, דרך בשביל האנגלים. כשנתברר הדבר, כעבור זמן קצר, שחררו את הפועלים האלה.

אבל אמת הוא, שהפחד התמידי בפני ירידת צבא האויב על חוף יפו היתה הסבה לכל הפחד והפורעניות, שעברו על היהודים וביחוד על הציונים שבארץ ישראל במשך שנת המלחמה הראשונה.

ובאמת, כשננסה להבין את מצב־רוחו ואת אחריותו של קומנדנט צבאי, הצריך להגן בעזרת מאות אחדות חילים על חוף הים בפני האויב, היכול לבוא כל רגע כרעם מן השמים, בשעה שהוא יודע, כי ביפו ובסביבותיה יושבים עשרות אלפי נתינים של המדינות האויבות, היכולים להמציא ידיעות לאויב, לתת לו סימנים קבועים ואח"כ – גם לפגשו בזרועות פתוחות – נבין אולי גם את התנהגותו ועצבנותו. את הנוצרים שלחו מן הארץ ושמו אותם במחנות־הסגר במחוזות רחוקים שבסוריה, אולם ביחס ליהודים נתקבלה פקודה מקושטא, שירשו להם לקבל את הנתינות התורכית. השונאים מאתמול יהיו מחר לאזרחי הארץ ויהנו מכל הזכיות; אולם מי יודע מה בלבם ובמוחם של כל אלה, שהיו עוד אתמול נתינים רוסים, צרפתים או אנגלים? ונוסף לזה – להם ארגון משלהם, מדברים וכותבים הם בשפתם; ומי יודע מה הם עושים, ולמה הם מתכוננים…

וכאן מגיעים אנו לאישיות השניה, שמלאה את התפקיד הראשי ביחס הפוליטי הגרוע לציונות בשעת המלחמה; אנו מתכונים בזה לקַימַקַם היפואי.

 

ז) בהא־אדין והגזרות הראשונות    🔗

הקימקם היפואי בֶּהַא אָדין היה בפרטים רבים ההפך מהקומנדנט המתואר. הוא היה איש חכם, בעל השכלה, רציני ואציל. שמש מקודם פקיד במקדוניה והיה נוכח שם, כשבעטין של השאיפות הלאומיות של הועדות הסלביות ומתוך התערבות הממשלות הנוצריות שבאירופה והנרגנות שלהם אבד מחוז זה לתורכיה. אח“כ שמש בקושטא בוזרה לעניני חוץ, במחלקה לעמים זרים. הערבים, חברי הפרלמנט התורכי, בתור באי כוח סוריה וארץ ישראל, השתדלו להוכיח לו כמו גם לשאר הפקידים שבבירה, שההגירה היהודית לארץ ישראל והתישבותם שם תזיק לתורכיה בתור אלמנט זר, הנתמך ע”י ועדים והסתדרויות שבחוץ לארץ. ועד כמה שהוא מתענין בציונות בקושטא, יכול היה להוכח, שבאי כוח התנועה הזאת שם היו בני חו"ל והשתמשו בשביל פעולתם בועדות מחוץ לארץ. בבירה התורכית לא הופיעה מעולם משלחת של יהודים מילידי המקום או מאלה שהתאזרחו מחדש מתוך הישוב החדש, שתפנה לממשלה כפנות אזרחים לממשלתם.

בידיעות כאלו ורשמים כאלה על הציונות בא בהא־אדין ליפו ולתל־אביב ואפשר שמצא, שהמצב שם הרבה יותר רע – מנקודת מבט של פקיד תורכי – ממה שתאר לו. דוקא במקום זה היתה ליהודים עיריה משלהם (ועד תל־אביב), משטרה משלהם (שומרים), שמות מיוחדים, עבריים, לרחובות ורק בכתובות עבריות, בתי ספר ששפת הלמודים בהם היא עברית; נוסף לזה בתי משפט משלהם (משפט השלום), בולים מיוחדים (על הקרן הקימת)², בנק מיוחד מחוץ־לארץ, וגם תוי־כסף מיוחדים בשעת המלחמה; ובכן כל אותם הדברים שרק לממשלה יש הרשות ליצור ולמסור לצבור לשמוש. נוסף לזה באה בעת האחרונה מזמן לזמן אנית מלחמה מאמריקה ומביאה ארגזי זהב, המתחלק ע"י נתינים זרים לנתינים זרים, בלי שום בקורת מצד הממשלה. האין זו שאיפה סֶפַּרַטיסטית מאורגנת יפה? והלא יש להם כבר אפילו דגל מיוחד והימנון מיוחד (התקוה).

בהא־אדין הנהו פקיד זריז. הוא אינו מסתפק במה שמספרים לו. הוא מאסף חומר עובדתי, המזדמן לידו בקלות יתרה, מפני שמעולם לא הסתירו שום דבר ולא היה כל סודות. הנה הוא מוצא בבית מסחר לנשק את רשימת האנשים שקנו נשק בשביל השומרים היהודים. הוא אוסר את מניה וילבושביץ־שוחט, והיא חושבת לישר ולמעשי לא להכחיש מה שיוָדע לו בין כך וכך. היא מקריאה לפניו את הפרוגרמה הציונית ומדברת אתו גלויות על תקוות הציונים בארץ ישראל ועל חובת תורכיה וכל שאר העמים לתמוך בזכויותינו בארץ ישראל. ואם היא סרבה למסור לו את שמות העסקנים הציונים בארץ ישראל, נודעו לו בכ"ז שמות כולם. ואולי גם על־ידי יהודים אחרים.

הנה הכל בידיו; יכול היה להמית את הציונות במכה נצחת אחת: כל המנהיגים הציונים, כל המשתתפים, פחות או יותר חשובים, בעבודה הציונית, ובכלל החלק הגדול ביותר של הישוב החדש, הם נתיני ארצות אויבות, – יכול הוא לשלחם מהארץ בבוקר בהיר אחד על בסיס פוליטי, בלי שום הכנות וטקסים ומבלי שהדבר יעורר שום רעש והתנגדות.

אולם לחבורתו מונחת לפניו פקודה מהממשלה המרכזית, שיקבל את כל ה“זרים” האלה בתור נתינים תורכים בעלי זכויות שלמות, אם רק יביעו את רצונם. לאשרו לא רצו כל היהודים להשתמש בזכות זו; והוא מצדו עוד הקשה על הדבר כי דרש 40 פרנק מסים בעד כל בוגר שרצה להיות לעותומני. היהודים פנו בשאלה לקושטא, ובינתים נמשך הענין. בהא־אדין השתמש בזמן הזה, כדי להפחיד את הקהל בשביל שיסרב להתאזרח וימהר לעזוב את הארץ. הוא השתתף ב“מפעלים” אחדים של הקומנדנט היפואי, אם כי זה האחרון לא היה עליו חביב ביותר. כך דרשו שניהם ממושבות יהודה שימסרו לממשלה מספר מסוים של קני־רובה מרטין, שהיו אסורים בשעת המלחמה (ומספר כה רב, שלא היה בידיהם), דרשו את הנשק גם מכל תושבי תל־אביב; בטלו את השמירה היהודית המיוחדת בתל־אביב והכניסו שומרים עירוניים כלליים, חלק מהם ערבים ושוטרי הממשלה. בבוקר אחד הקיף הצבא את תל־אביב, ויסדרו חפושים בבתים, החרימו נשק, המחאות הבנק היהודי ותוי כסף של ועד תל־אביב. במושבה פתח תקוה חפשו בחצר בית הכנסת מתוך אמתלא ששם החביאו נשק ואפילו תותחים!… ובמשטרה העירונית של יפו לא קבלו אז יהודים נתיני חוץ; הערבים הגונים והאמידים לא רצו להכנס למשטרה, וגם יהודים תורכים מבני המקום לא חשקה נפשם בזה, גם את היהודים שהתאזרחו זה עתה לא קבלו. כך נשארו במשטרה העירונית רק הערבים מהמין הגרוע ביותר; ואת אלה זינו בנשק.

כל הדברים האלה עשו רושם רע מאוד על הישוב היהודי ביהודה; בכל אחת מהאניות האיטלקיות, שעוד התהלכו אז, היו מאות אנשים עוזבים את הארץ; והאניות הללו היו לוקחות מחירים כפולים ומשולשים. ברחובות תל־אביב היו מתקימות יום יום אסיפות פומביות. אחדים טענו שצריך לברוח, “היות בין כך ובין כך יגרשו אותנו מהארץ” ובמקרה הכי טוב – סברו – כולם ימותו פה ברעב; האחרים ענו, כי פשע ובגידה לעזוב ברגע כזה את הארץ. פקידים באים ופקידים הולכים ואנו נאריך ימינו בארץ ונשאר בה על אף הקפריזות של פקידים, ודוקא בזמנים הרעים זוכים בארץ ע"י יסורים ואפילו בדם. בקלובים של הפועלים בערים ובמושבות נשמעו וכוחים נלהבים. הרבו להתוכח אפילו במחלקות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים. ברגע קריטי זה נתברר מי בא במקרה לארץ ישראל ומי השתרש ונתערה בארץ. רק בסביבה אחת לא התעוררה כלל השאלה: להשאר או לנסוע – בין האכרים. אפשר שגם ביניהם היו הדעות מחולקות בנוגע לנסיעתם… של האחרים; אולם ביחס לעצמם לא היתה שאלה שכזו. הם הרגישו באופן אינסטינקטיבי, שאין הם יכולים לזוז מהמקום, ממש כמו שבתיהם, שדותיהם ופרדסיהם לא יכולים לזוז ממנו.

חלוקי דעות חריפים היו גם בין עסקני הצבור ביפו, היש להלחם בבריחה מהארץ או לתת לענינים להתפתח בלי מפריע. ביחוד רבו הוכוחים בנוגע לשאלה הבאה: רבים מהעסקנים ביפו, ירושלים ובמושבות יהודה דרשו עוד מהתחלת המלחמה, שישלחו לקושטא משלחת מהיהודים החשובים ביותר, נתינים תורכים מירושלים והמושבות, שיבארו לעומדים בראש הממשלה את ערך הישוב היהודי ואת מצבו בצורתו החדשה ושיתארו שם גם את כל הקושיים העוברים עליו עכשיו. הטענה העיקרית של העסקנים האלה היתה, שעד עכשיו ראתה לפניה הממשלה המרכזית בתור מתוכים ואנשי־בינים רק נתינים זרים, באי כוח חברות חוץ לארץ; אם לפנים היה בזה משום משגה, היה עכשיו בזה משום סכנה. צריך להראות לממשלה את בני הישוב כמו שהם ולהוכיח לה שהם אזרחיה ועובדים בהתאם לאינטרסים שלה בארץ; אז תבין הממשלה מה שנעשה בארץ, ותדבר אתנו בלשון אחרת. ולפחות נוכל לדעת מתשובתה, את יחסה אלינו… עסקנים אחדים התנגדו למשלחת כזו, ואמרו שיש להסתפק במכתבים, בתלגרמות למורגנטוי ולבאי כוח הציונים שבקושטא. בוכוחים ובהחלטות היה גובר הרוב, שהיה בעד משלחת כזו, וביחוד בשעה שהיתה נגזרת איזו גזירה חדשה. סוף־סוף בחרו כבר את האנשים למשלחת זו. אולם האמצעים הכספיים היו בידי המתנגדים למשלחת כזו, וכך לא הוצאה ההחלטה לפועל.

ובינתים בא והגיע יום ה' המפורסם.

 

ח) יום ה' המפורסם    🔗

צריך שהקהל ידע את כל הפרטים בנוגע ליום ה' המפורסם (ה־17 באוקטובר, ז' בחנוכה). מפני שספרו ופרשו את מאורעות היום הזה באופנים שונים, ועל ספורי־המעשיות האלה בנו אפילו שיטות שונות בנוגע לעבודתנו בארץ ישראל להבא.

זה היה בדצמבר 1914. באירופה רדפו הממשלות כחיות טורפות את נתיני הארצות האויבות; בארצות תרבותיות אחדות מסרו את הנתינים הזרים ואת רכושם לרצון ה“המון”. בסוריה ובארץ ישראל חכו יום יום להורדת צבא אויב מאניות. ג’מל פחה שלח ליפו פקודה טלגרפית שיגרשו מהארץ את כל נתיני הממשלות האויבות.

באותו יום עגנה במקרה ביפו אניה איטלקית, שצריכה היתה להפליג בעוד שעות אחדות; דברו כבר על מלחמה עם איטליה ופחדו, שזו תהי אולי האניה הניטרלית האחרונה, המבקרת את יפו.

כנהוג בתורכיה, הכריזו ברחובות, שכל הנתינים האויבים צריכים לעזוב היום את הארץ… ומה יעשה לאלה שלא יעזבו את הארץ? אחדים ספרו בשם הקימקם, שאת אלה ישלחו לפנים הארץ; (עד עכשיו שלחו את בני האומות האויבות האחרות לדמשק בסוריה, ועוד הלאה עד לאורפה – אור כשדים). היהודים פחדו, שאותם ישלחו לאסיה הקטנה ואפשר אפילו למדבר־ערב, בין הבידואים. אנשים פקחים ביותר שערו השערות וסברות, שדוקא את הזרים ישאירו ביפו, וכשיבא האויב, יעמידום בחזית כדי שהוא יירה בהם (הרי כך עשו באירופה!).

ברחובות אחדים הלכו שוטרים מבית לבית ובכל מקום שמצאו נתינים אויבים הביאו אותם ל“סֶירַיֶה” (בנין המשטרה). היו אפילו מקרים אחדים שהשוטרים לא רצו לחכות עד שההורים ימצאו את ילדיהם שלא היו בשעת החפוש. אפשר, כי במצב כזה הטוב ביותר היה, לולא היו מתרוצצים ברחובות־העיר ושכולם היו נשארים בבתיהם; בשעות המעטות, עד הפלגת האניה, היו השוטרים מצליחים לשלח רק איזה מאות אנשים. אולם קמה בהלה; כל אחד רצה לשמוע ולראות, ופתאום – מלא הקהל את כל הרחובות, ביחוד בתל־אביב. נסעה ועדה לקימקם. בחזרם משם צעקו חברי הועדה עוד מהעגלה שכולם מוכרחים לנסוע. ועד תל־אביב שלח את פקידיו מבית לבית, להודיע שכולם מוכרחים לעזוב את הארץ. הקהל תפש את החפצים הנחוצים ביותר ורץ למסור את עצמו בידי המשטרה.

באותה שעה ישבה ועדה ממשלתית בועד תל־אביב ונתנה תעודות לכל אלה שנרשמו עד אותו יום לשם התעתמנות; רבים נרשמו עוד ביום ההוא, אם רק העיד ועד תל־אביב, שאותו איש כבר בא קודם בשביל להרשם. לעומת זה התיצבו מעצמם רבים מאלה, שנרשמו קודם בשביל להתעתמן, בשורת המובילים לאניה. הורים רבים, שנרשמו בעצמם ושנשארו בארץ, הביאו את בניהם הצעירים ומסרום לידי המשטרה. ערך גדול היה לדבר, שאפשר היה לנסוע הפעם בלי כרטיס ובלי דַרכִּיָה. נתינים רבים של ארצות ניטרליות ואפילו נתינים עותומנים, שפחדו פן לא יהיו להם אמצעים לחיים, השתמשו כעת במקרה ורצו לאניה. (המשטרה שעל יד החוף היתה צריכה להשגיח יפה שלא יברחו יותר מדי יהודים). ה“מתנדבים” האלה הגדילו את המהומה ואת הבהלה; המה טענו, בשביל להצדיק את בריחתם, שפוחדים המה, שאלה שישארו בארץ ימותו ברעב, יתלום או ימיתום ביריה…

בינתים נתאספו על־יד ה“גומרוק” (בית המכס) מעל לאלף איש, שהתכוננו לנסוע ומספר כזה של מסתכלים. כמעט כל הנוסעים טענו, שאין להם כסף לכרטיסים; חברת האניות הודיעה שהיא תגבה את הכל מהממשלה. כאן התחילו הפקידים לבקר את הנוסעים, אם יש בידיהם כסף או שוה כסף תכשיטי־זהב, כדי שישלמו בעד עצמם ובעד האנשים העניים. העשירים ידעו יפה להחביא את כספם. סבלו רק העניים. עד שעסקנים אחדים מיפו התחיבו לשלם את הוצאות הנסיעה בעד העניים וגם בעד ה“מתנדבים”.

והנה בא הליל, הים היה סוער, הספנים הערבים, שסבלו כבר מזמן מחוסר־עבודה, חכו למקרה זה בכליון עינים. כרגיל לוקחים בעד העברה מהחוף לאניה בשעת סערה בים שני פרנק לנפש. כעת דרשו שלשה פרנק ויותר מזה. בתוך הרעש והחושך אי אפשר היה לפקח על הספנים ולסדר את הנוסעים, ותקומנה צעקות ומריבות.

האניה האיטלקית יכלה לקחת רק כ־ 500־400 נוסעים, בקושי רב קבלה עד ל־800, אבל יותר מזה אי־אפשר היה בשום אופן להכניס. סירות אחדות מלאות נוסעים נאלצו לחזור לחוף; והיות שמשפחות אחדות יצאו בסירות שונות וחלק מהן עלה על האניה, בעת שיתר בני המשפחה נאלצו לחזור העירה, לא ידעו הפקידים מה לעשות בחוזרים ויאסרום; ורק בחצות הליל הוציאום לחפשי.

הגימנסיה קבלה באותו יום פקודה לשלוח לחוץ לארץ את כל התלמידים שהוריהם נתיני הארצות האויבות. אספו לגימנסיה את כל הילדים האלה והכינום לנסיעה. אחדים מהמורים ואחד מהועד המפקח החליטו לנסוע עם הילדים, כדי לדאוג להם בנכר. אולם באותה שעה הוסיפו להשתדל בכל הדרכים, שלא לשלוח את הילדים (בזה סיעו הרבה הפקידים התורכים, ערבים שבניהם למדו בגימנסיה). בינתים הפליגה האניה ונשארו כמעט כל התלמידים חוץ מאלה, שהאמהות לקחום אתן ואחדים מהתלמידים הגדולים, שנסעו ברצונם הטוב.

באותו ערב התחילו להגיע מירושלים רכבות מלאות מגורשים ואולי עוד יותר מזה “מתנדבים”, יהודים שרצו לעזוב את הארץ ברצונם הטוב. אחדים מהם עלו על האניה, והאחרים נשארו לחכות לאניה השניה ונמצאו תחת השגחת המשטרה.

על מאורעות יום ה' זה טלגרפו מיד לממשלה המרכזית ולמורגנטוי בקושטא, כמו כן גם לג’מל פחה בדמשק. גם מאלכסנדריה טלגרפו לאמריקה. כעבור ימים אחדים נתקבלה פקודה, שהיהודים הרוצים להיות לנתינים תורכים יכולים עוד להשאר בארץ. מורגנטוי פקד מצדו, שאניות־המלחמה האמריקאיות שהיו אז בבירוט תבקרנה מזמן לזמן את יפו ואת חיפה ותקחנה למצרים את אלה שצריכים או שרוצים לעזוב את הארץ. בואן של האניות האלו הרגיע הרבה את הקהל היהודי. היו בטוחים, שעל כל פורעניות שתבוא אפשר יהיה עוד לעזוב בטחה את הארץ. גם בנמל יפו הוכנס סדר. קבעו מחיר הסירות וסירות־חנם בשביל העניים. כמו כן נוסד ועד ביפו, שלקח על עצמו לדאוג לבטחון רכוש הנוסעים. הממשלה יצרה גם מצדה ועדה, שבה נכנסו פקידים אחדים ובעלי בתים יהודים אחדים בראשותו של ה“חכם באשי”, לשם רשימת רכוש היהודים הנוסעים והבטחתו. ה“הקלות” האלו והידיעות שעל האניות האמריקאיות מקבלים את הנוסעים בסבר פנים יפות, מפרנסים אותם בסעודות ושאפילו תזמורת מנגנת ושגם באלכסנדריה פוגשים את הגרושים באופן יפה מאוד, עוררו אצל רבים את הרצון לעזוב את הארץ. ואלפי יהודים שיכלו להשאר בארץ, עזבוה ברצונם הטוב³.

באותו זמן בא המפקד הראשי ג’מל פחה לירושלים עם צבאו, שצריך היה להביא לתעלת סואץ. התאוננו לפניו על בהא־אדין וביחוד על מאורעות יום ה' הידוע. הוא שלח מבקר. נתברר שההאשמות כלפי הקימקם לא היו צודקות. בכל זאת הורידו את בהא־אדין לאחר שבועות אחדים ממשרתו. באופן רשמי קבל משרה יותר גבוהה בתור מלַוֵהו של ג’מל פחה, אולם לאחר חודש קראו אותו מארץ ישראל חזרה לקושטא.

לפני עזבו את יפו רצה בהא־אדין לנקום ביהודים. עוד בתחלת מצב המלחמה יצאה פקודה שעל כל שלטי החנויות יש לכתוב את השמות למעלה בתורכית וערבית ורק למטה מהכתובות הללו בשפות זרות. ומועד תל־אביב הוא דרש שעל שלטי הרחובות יכתבו ליד השמות העבריים גם שמות ערביים. את פקודתו לא מלאו. ויסר, לפני עזבו את הארץ, בעצם ידיו את השלטים העבריים. באותו יום סגר גם את הסמנריון לבנות של ועד חובבי ציון ואת בית הספר של האליאנס (את שני אלה פתחו שוב זמן מה לאחר זה). אולם הוא הרגיש בטח כי מצבו חלש עד כדי להלחם ביהודי ארץ ישראל באופן כללי, ולכן אחז בשיטה אחרת.

 

ט) יד־ישראל באמצע.    🔗

בבואו לירושלים הזמין בהא־אדין מזכיר יהודי, בן־דודו של בא־כוח חברת “העזרה”. מענין שעוד ביפו היו לבהא־אדין מקורבים יהודים אחדים; אולם אלה היו אנשים קטנטנים, חסרים משקל וכשרון. אפשר שהפליטו מפיהם מזמן לזמן דרך אגב מלה בנוגע לאיזו “עובדות” שהן. אולם בירושלים נעשתה עבודה רבה ובכשרון גדול. שם “סדרו” את כל החומר, שאסף בהא־אדין ביפו בחפושי־הבית השונים. אלה שראו אחר־כך את התיקים, שהשאיר בהא־אדין בירושה לג’מל פחה, נאלצו להודות שזו היתה עבודה מופתית. ליד כל שם של נאשם נרשמו בדיקנות כל מעשיו וליד כל דלטוריה של מוסדות (ועד תל־אביב, ועד משפט השלום, מרכז המורים, צירים לקונגרס וכו') פורטו בדיקנות רבה שמות כל האנשים, שהשתתפו באותו מוסד. הרגישו בעבודת ה“סדור” יד של יהודי, שהכיר את הענינים משך שנים רבות.

וישנה עוד הוכחה שיד ישראל היתה באמצע. ה“גויים” נוהגים להטיל על כלל ישראל את חטאיו של כל יהודי פרטי; בעיקר אין בלתי־יהודי מבין מה זאת אומרת יהודי בלתי־ציוני, ביחוד בין יהודי ארץ ישראל. רק בין יהודים אפשר לשמוע את הטענה או ההצטדקות, שהיהודים אינם אומרים כלל לבנות בית לאומי בארץ ישראל ומגלגלים זכות על ידי זכאי. העוזרים היהודים של בהא־אדין השתדלו להוכיח לו וגם לג’מל פחה שיהודי ארץ ישראל אינם אחראים, חלילה, בעד שום מפעל ציוני. יש רק להרחיק אי־אלו עשרות של עסקנים יהודים והכל ישוב למנוחתו, וגם היהודים הארצי־ישראליים ישמחו לדבר. כפי הנראה מצאה תכנית זו חן עד למאוד בעיני ג’מל פחה. למה לו לזעזע בשעה כזו ישוב שלם, כשהוא יכול להשיג את מטרתו ע“י הענשת קבוצת אנשים קטנה, שנוסף לזה הנם נתיני ארצות אויבות; נגדם הרי יכול הנהו לעורר, פשוט, משפט פוליטי; וזה ישמש גם אמתלה שלא לקבלם בתור נתינים תורכים, וא”כ ישלחם מהארץ בתור זרים.

כדי להכין את הקהל היהודי שינער באמת את חצנו מהציונים, הוצאה הפקודה הידועה, שאפשר להעניש עונש מות בעד תוים ציונים ובעד כסף ציוני. דבר זה הטיל אימה כזו על היהודים ביחוד על הזקנים, שבירושלים הסירו יהודים בעצם ידיהם את סמלי ה“מגן־דוד” מהפרוכיות ובמושבות רבים קרעו את תמונות הרצל. לאחר בהלה כזו הופיעה בתור בשורת־ישועה ההצהרה הידועה של בהא־אדין, שאין חושדים את כל היהודים ושהם נחשבים לאזרחים מסורים, רק בקומץ הציונים רואה הממשלה אויבים ואתם יתנהגו קשות. כשהביאו הודעה זו לפרסום למערכת ה“חרות” הרגיש העורך מיד שע“י פרסום הצהרה זו ימיט חרפה על היהדות כולה בארץ ישראל וניסה לרמות את “הפריץ” ולהדפיסה, כדי לצאת ידי חובה, בתור הוספה ל”חרות", וכך יוכל לא להפיץ הודעה זו. אולם נמצאו יהודים טובים שהעירו על הדבר, ובהא־אדין דרש שידפיסו את הודעתו בתוך העתון. באותה שעה אורגנה משלחת, שבראשה עמד רב נכבד ועוד “בעלי־בתים” חשובים אחדים, חברי הועד הכללי. משלחת זו הלכה לבהא־אדין והודתה לו בשם כל היהודים על דבריו הטובים בהודעתו בנוגע לכלל ישראל (חוץ מהציונים). המתורגמן של משלחת זו היה אותו המזכיר היהודי של בהא־אדין.

ובכן, תכנית המלחמה של אותו צורר־היהודים “לא נגד היהודים אלא נגד ציונים” וגם הטקטיקה שלה, עובדו בעזרתם הישרה והבלתי־ישרה של אחינו.

 

י) המשפט הפלילי על הציונים בא"י בשנת 1915    🔗

הראשונה שאסרו היתה מניה שוחט (ממשפחת וילבושביץ). כפי הנראה נמצא המאסר הזה בקשר עם שאלת השומרים היהודים; את שמה מצאו יחד עם שמות אחרים בפנקסי המסחר של סוחר ביפו, שמכר נשק בשעה שכבר הוכרז מצב מלחמה. אולם בשעת החקירה העמידו לפניה שאלות בנוגע לפעולתם של הציונים בכלל. היא לא כחדה את המטרות הציוניות, שהיו גלויות וידועות לכל ושלא הסתירו אותם מעולם. לפי הצהרותיה לא היה שום נגוד ביניהם ובין האינטרסים של תורכיה. בשמות היא לא קראה. היא בקרה קשה את מעשי הפקידים התורכים. לדאבוננו – אמרה – נאלצנו לעבוד עד עכשיו לפעמים בעזרת ה“בקשיש”, מפני שהפקידים התורכים לא מלאו ברצינות ובאמונה את תפקידיהם; כעת –אמרה – מקוים אנו, שיוצרו תנאים נורמליים בשביל עבודתנו הנחוצה ומועילה גם לנו וגם לכם.

כעבור שבועות אחדים (באמצע פברואר שנת 1915 בערך) פקד ג’מל פחה, המפקד הראשי של צבא סוריה, שכעשרים וחמשה מהציונים הכי ידועים יתיצבו לפניו בירושלים. באו 15 מיפו⁴, 6־5 ממושבות יהודה ואחדים מירושלים. ברגשות מעורבים, שהיה בהם מהכרת ערך עצמם ופחד העתיד, ליוו מאות צעירים את ה“מוזמנים”, כשעברו האחרונים ברכבת דרך תל־אביב… הממשלה התחילה, בכן, להתענין בנו, ועד עכשיו הרי לא שעו אלינו כלל; עד עכשיו קומץ של מהגרים, כעת נהיינו לגורם פוליטי. אולם במה יגמר הדבר? או, יותר נכון, מה מכינים לנו כאן?

בירושלים הביאו את האנשים ישר לג’מל פחה, הוא הסתכל בהם במבט חודר ואמר בקצרה: “הכונו, בעוד עשרה ימים אשלח אתכם לקושטא”. ובזה נגמר הראיון⁵.

“המוזמנים” פנו בבקשה לג’מל פחה שיקבל שנים מהם כדי שיבאר להם במה אשמתם ושישמע אולי גם את תשובתם. הוא הסכים לקבל רק אחד, את ענתבי. לאחר שיחה של שעה, צווה ג’מל פחה, שבמקום להשלח לקושטא יעזבו האנשים לשבועות אחדים את מחוז ירושלים (למעשה יכלו לצאת ידי חובתם בנסיעה לזכרון וחדרה; אולם בכל זאת נסעו לחיפה ולטבריה).

כעבור עשרה ימים “הזמין” המושל ביפו עוד אנשים מהציונים; בכונה או במקרה כולם השתתפו בקונגרס האחרון בתור צירים מארץ ישראל. הפעם זכיתי גם אני להיות אחד “המוזמנים”. החזירוני לתל אביב בלוית פקידים צבאיים ואזרחיים גבוהים; שם חכו לנו כבר עשרות אחדות ז’נדרמים; את כל אחד מאתנו הביאו לביתו, ושמה נעשו חיפושים רציניים. לקחו כל מיני נירות ותעודות, חוברות ותמונות, שנדמה שיש להם איזו שיכות לציונות והובילו את כל הכבודה הזאת יחד אתנו למשרד הצבאי.

אימה נפלה על תל־אביב; חשבו שהפעם יובילו אותנו לתליה. מיד שלחו תלגרמות על המקרה לקושטה ולחוץ לארץ.

ואנו, האסירים, ישבנו בינתים במנוחה גמורה באחד המשרדים הצבאיים; לאחר שעות אחדות העבירונו לאולם ההרשמה ושם יכלו כבר מכירינו לבקרנו. בלילה העבירונו לבית החולים הצרפתי, וימסרו לרשותנו אולם רחב־ידים עם מטות טובות, רכות ונקיות. גם השרות היתה אדיבה מאוד. (את אחד מבינינו שכחו לאסור ביום בתל־אביב; רק בשעה מאוחרת בלילה נזכרו הפקידים, וימהרו והביאו גם אותו אלינו לבית החולים).

למחרת בערב נקראנו לחקירה. מקודם ניסו לדרוש מאתנו ביד חזקה, שנגלה את סודותינו ושנאמר, מי הם מנהיגינו בארץ ישראל, אחרת – אימו – יתהלכו אתנו קשות. ענינו בגאוה, שאין שום רשות לחשוב בנו בדברי־שקר, אין לנו שום סודות. אנו, בכבודנו ובעצמנו, הננו המנהיגים… הענין נגמר בדרישה שנביא את הדגל של הגמנסיה העברית. כי באחד החפושים מצאו צילום של קבוצת גמנזאים מתחת לדגל עם כתובת עברית. אולי, מעשה־שטן, בגימנסיה נמצאו אז רק דגלים בלי כתובות; הד"ר מוסינזון נאלץ היה ללכת בלילה לחפש בכל החורים והסדקים שבגימנסיה, עד שמצא דגל ישן קרוע ועליו כתובת. החוקר ראה שלתגליתו אין כל ערך. גם בתעודות לא גילה, כפי הנראה שום דברים מסוכנים. לאחר ימים אחדים ציוו עלינו לנסוע לירושלים למקום שהעבירו גם את המשפט שלנו.

הלכנו לתחנת הרכבת בלוית שוטר. ליוונו משפחותינו ומאות יהודים אחרים; וכשהרכבת עברה דרך תל־אביב, באו לתחנה תלמידי הגימנסיה וכל תושבי תל־אביב לברכנו. כשבאנו לירושלים הביאנו השוטר למשטרה, אולם שם גערו בו נמרצות על אשר הטריחנו כל כך הרבה, ויצוו עלינו ללכת לבית מלון ולהיות מוכנים בבית כל רגע, כשיקראונו לחקירה.

היה לנו די זמן לשחק באשקוקי, ללמוד ערבית, לבקר את ידידינו ולקבל אורחים אצלנו ואפילו לסדר אספות בענינים ציוניים וכלליים. יום יום היו קוראים רק אחד או שנים ממנו לחקירה, לשעה בערך.

נתנו לחוקר־הדין שעורים טובים מאוד בתולדות הציונות, ונספר לו פרטים מאלפים על הקונגרסים ועל מוסדותינו: גאולה, תל־אביב, משפט השלום וכו'. המתרגם מתורכית לעברית ולהפך היה יהודי. תשובותינו בגלוי־לב גמור, מנוחתנו והאומץ שלנו השפיעו, כפי הנראה, לטובה על חוקר־הדין. לאחר שישבנו עשרה ימים בירושלים הרשה לנו לשוב חפשׁים ליפו. לכתב־האשמה לא היתה שום אחיזה. הוא החזיר לנו אפילו את כל הנירות שלקחו מאתנו. ובכל זאת אמר לנו החוקר שהנהו משוכנע, כי הציונות מזיקה לממשלה התורכית, ושכך יודיע גם לקושטא.

לעומת זה ספרו לנו בתור עובדה, שג’מל פחה, ששב באותה שעה מהאקספדיציה לסואץ, קבל תלגרמה מקושטא שישחרר אותנו.

האלמנטים הטובים שבישוב היהודי לא חבקו יד משך כל הזמן הזה. ביפו רצו מאת יהודים, ביחוד מבין בעלי־המלאכה, ללכת לממשלה ולהצהיר כי גם הם הנם פושעים כאותם הציונים שנאסרו; בקושי רב עלה לעצור אותם מהצעד הזה, וינחמום שמא תגמר החקירה בכי טוב. בירושלים הגישו ראשי העדה הספרדית, ובראשם החכם באשי, מחאה בכתב לממשלה נגד האשמת היהודים, נגד הרדיפות על הציונות, וגם נגד האסור, לזמן מסוים, להשתמש בשפה העברית במכתבים הנשלחים בדואר.

באותו הזמן, שהחזיקו אותנו בירושלים, אסרו גם שנים מ“פועלי ציון”: בן צבי ובן גוריון. הם מסרו הצהרות בנוגע לפעולת מפלגתם וישחררום.

אולם ג’מל פחה לא רצה בשום אופן לשחרר את מניה וילבושביץ ואת בעלה ישראל שוחט וגם לא את יהושע חנקין. שני אלה לא היו בין עשרים וחמשת הנאסרים הראשונים, אלא נאסרו לאחר שג’מל פחה כבר הלך לסואץ. ויאמרו להם שעליהם לחכות לשובו של המפקד. אולם גם לאחר שובו המה נשארו בבית־האסורים. אתם יחד נאסר גם ציוני אחד מירושלים – היחיד שנאסר בעיר זו – זה היה צעיר אחד, שעמד בראש בית העם שמה.

שבועות אחדים לאחר שחרורנו צוה ג’מל פחה שישלחו את מניה וילבושביץ, את בעלה שוחט ואת האדון חנקין, לקושטא. (מניה וילבושביץ, העמדה מקודם בפני משפט צבאי בדמשק והוכרה בתור פושעת לא חמורה ביותר). כמעט באותה שעה שלחו מהארץ את הד"ר מוסינזון, שני מנהיגי “פועלי ציון”, שנזכרו לעיל, ואת מנהל בית העם. זה היה מיד לאחר שבקר ג’מל פחה בערב פורים את תל־אביב ושוחח באופן ידידותי מאוד בגימנסיה עם באי כוח הציונים ולאחר שפרסם הצהרה טלגרפית בכל סוריה, שהוא נוכח ממסירותם של היהודים לתורכיה וכו'. אלה שיפיצו ידיעות רעות בנוגע ליהודים יענשו קשה.

בעת המשפט בירושלים קרה ביפו מאורע, שאם כי לא היה ידוע בכל פרטיו לקהל הרחב בארץ ישראל, הקים רעש בעולם הגדול. הקומנדנט היפואי הידוע חבר, מיד לאחר פרוץ המלחמה חוברת על “הג’יהאד” (המלחמה הקדושה); הוא כתב באותה החוברת, כי מצוה היא שכל מושלימי מאמין יהרוג כופרים אחדים (יהודים ונוצרים). כפי הנראה, היה הקצין הזה עסוק בזמן האחרון יותר מדי בעניני ההחרמות. אולם כעת, כשהצבא התורכי הלך לסואץ, חזר לעבודתו ה“ספרותית” וימסור את החוברת לדפוס.

[בכתב היד שהזכרנו לעיל (ע' 56) אנו מוצאים עוד את הפרטים הבאים:.. טרם שהלך ג’מל פחה עם האכספדיציה לסואץ' הוא קרא אליו את הקומנדנט מיפו, לירושלים. זכותו בנוגע למפעליו לטובת הצבא, עמדה לו שלא יענש, אולם החוברת שלו לא ראתה כבר את אור העולם, היא לא נגמרה אפילו בדפוס. בתור תוצאה מכל התלגרמות קבל ג’מל פחה פקודה מהממשלה המרכזית להשקיט את הקהל ביפו. הוא בא ב“תענית אסתר” והבקור הראשון שלו בחברת כל בני לויתו היה בתל אביב. בברכות שנשאו לפניו בגמנסיה הביעו את תקות היהודים לחיי לאומיים של יצירה פרודוקטיבית ותרבותית בארץ זו וגם הוא, בתשובתו הביע את תקותו “שנוכל לחיות יחד ולעבוד יחד לטובת הענינים והתפתחות המולדת”. באותו יום הופיעו הוצאות מיוחדות של תלגרמות ערביות ובהן הודעה בשם הממשלה שכל אזרחי הארץ הם פטריוטים מסורים ושלא נכונות הן הידיעות שמפיצים על בגידתם של היהוּדים ושבעד ידיעות כאלו יענשו קשה. לאחר בקור ארוך זה בגמנסיה, שנמשך שעות אחדות, חזר ג’מל פחה, אחרי פגישה קצרה עם הקונסול הגרמני, מיד לירושלים. ברור היה שנסיעתו זו היתה רק בשביל תל־אביב. בכל אופן כך פירשו את הדבר הערבים. הדבר היה דומה במקצת למאורע פורים “ליהודים היה ששון ושמחה”, ועד תל אביב שלח לג’מל פחה תודה טלגרפית בעד הביקור והחליט לשלח אליו לזכרון הבקור הזה אלבום מתל־אביב. נדמה היה שחלפה כל אי ההבנה ושכעת תתחיל תקופה חדשה, ולא רק שתפסקנה הרדיפות על היהודים, אלא שישחררו אפילו את וילבושביץ־שוחט ואת חנקין.

אולם כאן קרה דבר מה מפתיע. ג’מל פחה התחרט כפי הנראה על הצעד הבלתי “טקטי” שעשה בבקורו ה“סנטימנטלי” לתל־אביב. אפשר ג“כ שבאותם הימים קבל את הידיעה על גדוד “מובילי־הפרדות” באלכסנדריה… ימים אחדים לאחר זה נתקבלה פקודה להגלות מארץ ישראל את שני פועלי ציון ואת מנהל בית העם והעברו לקושטה, ומיד אחר זה גם על גירוש מנהל הגמנסיה. כשפנו אליו “פועלי ציון” ענה להם: “יכולים אתם לנסוע ולהכנס ללגיון…”, ולבקשה בכתב של ד”ר מוסינזון ענה בפרוטרוט שהוא מצטער מאד על גזרה זו, אלא שעניני הממשלה הנעלים דורשים ממנו שיגרשוהו לעולם מהארץ. שבוע לפני הפסח הוצאו כל הפקודות הללו לפועל, טרם השלחם לחוץ לארץ צלמו את כולם ולקחו את סמני אצבעותיהם. זאת אומרת הוציאום לא רק בתור נתינים זרים אלא בתור פושעים מדיניים…]

הדבר נודע ליהודים, והם הודיעו על זה לקושטא; גם ממצרים שלחו טלגרמה (הטלגרמה הידועה) לאמריקה. באותו זמן פנו הנוצרים והיהודים לממשלה בירושלים. ג’מל פחה, שהספיק להוכח בינתים, שהערבים אינם נלחמים בחזית בגבורה יוצאת מן הכלל, מצא למיותר כעת לעוררם נגד התושבים השקטים.

לאחר כל זה חשבנו, שבזה נגמרו הרדיפות על העסקנים הציונים. פתאום הוצאה שוב פקודה, בחודש מאי, ע"י ג’מל פחה שחמישים יהודים, ראשי מוסדות והסתדרויות ציונים שונים, לא יתקבלו לנתינים תורכים, ומתוך זה צריכים הם להשלח מהארץ בתור נתינים רוסים.

ותלך עוד הפעם משלחת לג’מל פחה. הוא הסכים מיד שלא יגעו בזקנים. אח"כ הצליחו להשפיע עליו שיתיר גם למורים (חוץ מהד"ר לוריה, ראש הסתדרות המורים), כמו גם לחברי ועד תל־אביב ושאר אנשים שהשתמשו בשתדלנות פרטית, להשאר בארץ. הגזרה חלה רק על עשרה אנשים. ואילו היו ממשיכים בהשתדלות, אפשר שהיו משחררים גם אותם. אולם באותו זמן התחיל משפט מדיני נגד 150 ערבים, מהחשובים ביותר בסוריה, ודינם של אחד עשר מהם יצא לתליה. לאחר שנתלו הערבים אי אפשר היה להמשיך את ההשתדלות, שלא ישלחו, חלילה, מהארץ עשרה ציונים בתור נתינים זרים.

וכך נסעו אחדים מהעשרה. האחרים השתמשו באמצעים “ביתיים”: באותם הימים, שהיתה באה אניה ליפו, לא היו נמצאים בעיר; והמשטרה לא מצאה לנחוץ לחפשם. בסוף אוגוסט באה פקודה מג’מל פחה, שיאסרונו עד בוא האניה. כעת החזיקונו בבית מיוחד בתל אביב תחת פקוח המשטרה. שלש פעמים ביום היינו הולכים הביתה לאכול, וכל מי שרצה היה יכול לבקר אותנו. באותו זמן קבלנו ידיעה מקושטא שלא ישלחו אותנו. ואמנם אפשר היה לסדר שהאניה האמריקאית לא תבוא ליפו עד שתתקבל פקודת שחרורנו. אולם ביפו היו אז מאות יהודים שלא רצו להתעתמן ושחפצו באמת, ולא מתוך אונס, לעזוב את הארץ. הם היו כלואים בצורה יותר קשה ממנו וסבלו מהתנאים של הכלכלה וההיגינה הרעים. יהודים אלה היו באים אלינו ובוכים ומתיפחים שהם נאלצים לסבול בגללנו, מפני שאין אנו רוצים לעזוב את הארץ. הוכרחנו בכן לבקש בעצמנו שתבוא האניה האמריקאית. ב־20 לספטמבר 1915 באה האניה, ורק לאחר שעלינו על האניה אנחנו הציונים, שהוגלו עם משפחותיהם, הרשו גם לשאר היהודים לעלות על האניה הזאת.

 

יא) משפטים שונים    🔗

לגזרות על הציונים יש להוסיף גם את המשפטים על הַכַּתָבים והעתונים הציוניים.

הפסיקו את “הפועל הצעיר” בגלל מאמר על יום ה' הידוע ואת המוציא לאור האחראי קנסו ב־250 דולר ובשנה אחת של מאסר. מר לונץ נקנס, בעד הוצאה קודמת של “כנור ציון”, למאסר של שלושה חדשים או לקנס כספי. הפסיקו גם את העתון “אחדות” של פועלי ציון ויקנסו את המוציא לאור זרובבל, המוציא לאור של הקובץ “בין המצרים” הראשון, בקנס מאסר לשנה או לעונש־כסף. כל המשפטים האלה הוקלו למעשה או בוטלו לגמרי וגם “הפועל הצעיר” התחיל שוב להופיע. אולם תמורת זה האשימו כבר את זרובבל בעד הקובץ השני של “בין המצרים” בהסתה נגד הממשלה, ודנוהו לשנתים מאסר במבצר⁶. אולם לא אסרוהו מיד; והוא יצא את הארץ.

באותו זמן נתבררו גם שני משפטים פרטיים, שהיה להם אופי כללי מתוך זה שהעלו על הפרק ענינים ישנים, שנשכחו כבר כמעט על התנגשויות עם ערבים משנים שעברו. הפקידים המקומיים חטטו בנירות ויזכרו כעת הנשכחות בכונה גלויה: המשפט האחד היה נגד אכר חשוב והשני – נגד הד"ר בוגרצוב. לשני המשפטים ניתן אופי רציני, גם עדויות שקר לא חסרו. וכפי הנראה רצו לכבד את הנאשמים בשנים אחדות של מאסר. שני הנאשמים מצאו שיותר מעשי יהיה לעזוב את הארץ: לאחר המלחמה ייקל עליהם להוכיח את אי־אשמתם וודאי שישוחררו מעונש.

נתעורר משפט נגד פקידים אחדים של הלשכה הציונית המרכזית בארץ ישראל (המשרד הארץ ישראלי) בעד זה שמכרו לפני שנים אחדות תוים של הקרן הקימת. לפי הידיעות האחרונות נתבטל המשפט הזה.

הממשלה העמידה בכלל דרישה, שבראש המשרד הארץ ישראלי הציוני יעמוד פקיד תורכי, כדי שתהיה האפשרות לממשלה לפקח על סכומי הכסף הגדולים מאוד, המתקבלים שם לשם עזרה גם בשביל אנשים פרטיים. ד“ר רופין, שהיה נתין גרמניה ושלא רצה להתעתמן, נאלץ להתפטר באופן רשמי ממשרתו, וסגנו הד”ר טהון קבל את הנתינות התורכית, ובזה סודר הענין. כמובן, שהד"ר רופין נשאר גם אחרי שנוי זה מנהל המשרד למעשה.

היה עוד משפט אופיני נגד אנטי־ציוני אחד. נתין אמריקאי אחד אסף באירופה ובארץ ישראל עד ל־60 תיבות ספרים יקרי ערך וכלי כסף עתיקים בעלי אופי דתי בעד הספריה בושינגטון. בשעת המלחמה רצה להוציא את החפצים מהארץ, הממשלה התיחסה לדבר זה בחשד והעמידה מכשולים. הוא תבע מהממשלה פצויים של עשרות אלפי דולרים. ואז סדרה הממשלה, כביכול, בקורת חריפה על הספרים; וימצאו בין הספרים כרכים עם נטיה ציונית וערוכים נגד תורכיה. הדבר נמסר לבית המשפט הצבאי, שפסק שעל האמריקאי לעזוב את הארץ.

מגוחך היה שאיש זה, שהיה “זולל ציונים”, נאלץ לשבת יחד אתנו שבוע שלם בתל־אביב תחת פקוח המשטרה. הוא נשלח מארץ ישראל באניה אחת אתנו בתור ציוני. מקרה מגוחך מעין זה קרה גם למתנגד ותיק אחר של העסקנים הציונים בארץ ישראל שבימי חובבי ציון היה אפילו מוסר ל“פריץ”, לקונסול הרוסי, מעשיות לא יפות ביותר על הועד הפלשתינאי באודיסה. על פי טעות הכניסו את שמו לרשימת הציונים הטעונים גלות במקום פועל ציון אחד, נושא אותו השם. את האחרון הצליחו לתפוש… גם זה נאלץ לשבת אתנו יותר משבוע וגם הוא נשלח מהארץ יחד אתנו. בנוהג שבעולם מקרבות צרות אדם לאדם. אולם במקרה זה צרותינו לא היו, כנראה, כה גדולות, והן לא קרבו אלינו את לבות מתנגדינו. כשבאנו למצרים, לא “נזהרו” שני אלה ביותר בדבריהם. הם לא הלשינו עלינו, חלילה. אלא שהפקידים האנגלים טעו משום מה בדבריהם ויבינו מתוכם, שאחדים מהמנהיגים הציונים נשלחו מתורכיה לא בתור מתנגדים אלא – בתור ידידיה. ז"א, בדברים יותר פשוטים, כדי לרגל במצרים לטובת תורכיה. לאשרנו היו בין הבולשים האנגלים גם יהודים אחדים מארץ ישראל שהעידו לטובתנו. לולא זאת מצבנו יכול היות קשה.

בכל טרגדיה אפשר למצא גם חלק ידוע מהמגוחך. בזמן הטרגי שעבר עלינו בארץ ישראל בשעת המלחמה לא חסרו גם הרבה מומנטים קומיים. לא עתה הזמן לטפל בכמו אלה. בזמנים יותר טובים נספר את העובדות על רדיפות התורכים שהזכירונו לפעמים, ברגעים המרים ביותר, את ה“מעשיה” עם אותו הגזלן היהודי הגומר את התנפלותו ב“קמצוץ טבק להריח”…

רק לאחר שהביאה אותנו אנית־המלחמה האמריקאית “ציטסטר” בשלום ובכבוד מאסיה הפראית למצרים, כשנפתח לפנינו שוב העולם הגדול וקראנו בעתונים מה שעבר על אחינו האומללים בארצות המלחמה האחרות שבאירופה, הבינונו יפה מה טעמן של צרות, ורק אז הבינונו שבארץ ישראל חיינו. לא לשוא ענו ואמרו לנו באנחה רבים מהיהודים הארץ־ישראליים שברחו, ושמצאנו במצרים: “קונם, אם כדאי היה לעזוב את מולדתנו ולברוח מהבית”.

 

יב) הידיעות מהשנה האחרונה    🔗

לאחר שעזבנו את הארץ באו עוד פעמים אניות זרות לארץ ישראל ולקחו אתן נתינים זרים של הארצות האויבות. בין אלה היו גם מאות אחדות יהודים, שלא רצו להיות לנתינים תורכים. מיד עם הגמר המשפט על הציונים ושאלת הנתינות, השתלט שקט מחלט במצבם הפוליטי של היהודים בארץ ישראל.

ג’מל פחה מסר לד"ר רופין את התפקיד לבדוק את המצב הכלכלי והחברתי בסוריה ובארץ ישראל. הוא ייפה את כחו לבקר בערים הסוריות החשובות בלוית מזכירו, כדי למסור לו דין וחשבון על האמצעים הדרושים לשיפור המצב הכלכלי. למהנדס וילבושביץ (אחיה של מניה וילבושביץ) נמסר להוציא לפועל את שיפור הרחובות וגני־הטיול בערים שונות בארץ ישראל וסוריה. בצלאל יפה נמנה ביפו לשם פיקוח על המסחר בתבואה ובלחם, כדי לשמור מפני ספסרות מזיקה. מהנדסים צעירים יהודים אחדים קבלו משרות ברכבת ובבנין דרכים, וצעירים יהודים אחרים קבלו משרות ממשלתיות שונות.

הפקידים המקומיים ניסו לעורר משפט נגד פקידי הבנק היהודי על אשר הם נהלו עסקי בנק, בשעה שהבנק נסגר מטעם הרשות. הממשלה העליונה בטלה את המשפט ותרשה להפך לגמור עסקי בנק שונים.

ההחרמות לצבא פחתו בשנה האחרונה, בעד החפצים שהוחרמו קודם נתנה הממשלה שוברות, שהיא היתה מקבלת בחשבון התשלומים בעד מסים. היו גם מקרים שהממשלה שלמה במזומנים בעד חלק מההחרמות הקודמות. למושבה ראשון לציון נמסר שטח אדמה גדול (כ־20 מיל מרובעים), הנמצא מול המושבה על יד חוף הים, על מנת לנטוע (שם אפשר לבנות עיר שגדולה פי עשר מתל־אביב).

בחודש מרץ נגמרה השנה, שבה כל הנתינים התורכים החדשים היו חפשים מהעבודה בצבא. כעת כולם צריכים ללכת לעבוד בצבא, בגיל שבין 45־21 שנים, או לשלם כופר של 250 דולר, בשביל להיות חפשים לבתיהם; רבנים, שוחטים, חזנים, שמשים (אחדים מכל עדה), גם כל אלה העובדים במפעלים, השייכים למלחמה היו פטורים לבתיהם. (כך, למשל, כל 65 הצעירים בחדרה, שהובילו בשביל הצבא עצים שמכרו מיערים לרכבת, היו חפשים מהעבודה בצבא). גם לתלמידי “בצלאל” הרשו להשאר בירושלים, בתנאי שינקו את הרחובות. באותו זמן הרשו להם ללמוד שעות אחדות בבית הספר. התלמידים הגדולים שבגימנסיה ובסמינריון למורים נכנסו לבית ספר צבאי. סוברים, שגם מורי בית הספר ישוחררו מעבודת הצבא, אולם דבר זה עודנו טעון בירור. האכרים ישתדלו לשלם את דמי־הכופר בעד אותם האנשים שהם נצרכים להם ביותר לעבודה, אולם ההסתדרות הציונית תצטרך לפדות את המורים הנחוצים ביותר ושאין ידם משיגה לשלם בעצמם ושאין להם גם קרובים עשירים בחוץ לארץ. כך גם בנוגע לפועלים הטובים ביותר שבחוות הקרן הקימת.

הידיעה המענינת האחרונה על המצב הפוליטי הובאה ע"י מר בלקינד שג’מל פחה דרש מפקידי יפו דין וחשבון בנוגע למעשיהם של המנהיגים הציונים ששולחו מהארץ. חושבים שזה נעשה בשביל להרשות להם לחזור לארץ. ידיעה זו טרם אושרה.

המצב החמרי בארץ ישראל בשנה שעברה היה בערך כדלקמן:

האכרים העוסקים בתבואה סבלו מעט מאד; גם בשנת הארבה היו הפסדיהם קלים וההכנסה היתה לא רעה. השנה האחרונה היתה מוצלחת. למושבות־המטעים השנה היתה קשה מאד; קשה לשער, איפה לקחו בחורף שעבר אמצעים לעיבוד פרדסיהם וכרמיהם. אחרי הארבה היתה ההכנסה מכרמי השקדים לא יותר מ־40 אחוז, בהשואה לשנה הקודמת, ואת השקדים מכרו בארץ במחירים טובים; אולם הגפנים והפרדסים כמעט שלא נתנו כל פרי. רק בסוף החורף סדרו את ההלואה, הנזכרת למעלה, בסך של 60 אלף דולר בשביל אגודת הכורמים ובסוף הקיץ הלואה של 60 אלף דולר בשביל הפרדסים, את ההלואה הזאת סדרו בגרמניה, ולא ידוע כיצד הסתדרו האכרים. אפשר מאד שהמטעים סבלו מזה שלא עיבדום כראוי. את מטעי האחוזות האמריקאיות עיבדו באופן נורמלי; “האחוזה” של ס“ט לואיס שלחה מעט כסף, ונוסף לזה סדרה הלואה הגונה ע”י הסתדרות ציוני הולנד. אחוזה א', משיקגו, שלחה את הסכומים הדרושים כסדרם ועוד נטעו בשבילה יותר מאלפים דונם.

ביחוד סבלו בשנה זו הפועלים ובעלי המלאכה. בחוות הקרן הקימת אפשר היה להעסיק רק חלק קטן מהפועלים, ואצל האכרים היתה עבודה מועטה מאד. כל זמן שכספי העזרה עברו דרך המשרד הארץ ישראלי ודרך ועדה עם שאיפות פרוגרסיביות – השתמשו בחלק מסוים מכספי הסיוע ליצירת עבודה פרודוקטיבית למסוגלים לה. אולם, כשהרוב של חברי ועדת העזרה שבארץ ישראל עבר לידי משמרים, ואין בועדה זו כמעט אף בא כוח אחד מהפועלים, יש לחשוש, שהיא מחלקת את הכסף בצורת נדבות; והפועלים היהודים ובעלי המלאכה המאורגנים אינם רוצים בשום אופן לקבל נדבות. ודאי, שבמשך השנה האחרונה הם רעבו; הן שמענו שנתקבלה שם החלטה לצום יום אחד בשבוע, ושמא נאלצו לצום אפילו יומים בשבוע. בחדשים האחרונים הגדילה ועדת העזרה את חלק הסיוע בשביל ארץ ישראל עד ל־30 אלף דולר לחודש, במקום 20 אלף שנתנה קודם; כעת יוכלו להקצות סכום ידוע גם לסידור אפשרויות עבודה, לזה תוָסף עוד הלואה לפרדסים. כל זה יאַפשר לפרנס את הפועלים בלחם צר, כי אפשר יהיה להמציא תמיד לפועלים עבודה וריוח, אם רק יהיה במה לשלם להם את שכר־עבודתם.

בתי הספר היהודים קבלו בשנה זו 75 אחוזים מתקציב ועדת העזרה. אולם ע"י חלופי הכסף הפסידו בשער, באופן שהמורים קבלו למעשה רק החצי ממשכרתם. רע מזה הוא המצב בבתי ספר הנתמכים על ידי ועד “חובבי ציון”. אותם לא הכניסו בתקציב ועדת העזרה; ועד “חובבי ציון” שבאודיסה יכול לעזור להם עכשיו רק מעט מזער, וסבלם של המורים גדול מאד. הועדה נותנת לתלמידים שבבתי הספר שבארץ ישראל, שנשארו בלא הורים, את הסכומים הנחוצים לכלכלתם.

כל זה ביחס לישוב החדש המונה בערך 50 אלף נפש. הוא מסתדר איך שהוא; כי הרי יש לו שדות, גנים, ופרדסים המכניסים רוָחים טבעיים. והאכרים מסוגלים לעבודה ומלאים מרץ. רבים מהם נכנסו בתור קבלנים למפעלים ממשלתיים; ואלה שיש בכוחם, עוזרים לאחיהם הרבה יותר מבאיזה מקום אחר שהוא. לזה נוספים כספי־התמיכה של ועד־העזרה.

אולם מצבו של הישוב הישן, המונה כארבעים אלף נפש, החיים בערים: זקנים, חולים, נשים וטף, שרובם אינם מסוגלים לעבודה – מצבו של ישוב זה איום. אם גם נחשוב רק רבע דולר לנפש, ולשבוע, הרי גם לזה נצרכים כבר 40 אלף דולר לחודש. ובסך־הכל מקבלים רק 30 אלף, שמהם מוכרחים עוד להקציב חלק מסוים לשם יצירת אפשרויות עבודה לפועלים ולבעלי מלאכה.

ובקיץ זה נוספה צרה חדשה: טיפוס־הבהרות, שפרץ בחלקים ידועים בצבא, והתפשט בערי ארץ ישראל בין הערבים וגם בין היהודים. המחלה מתפשטת בין הישוב היהודי לרגלי המצב הפיזי הירוד; וחוסר הרופאים, הנמצאים בצבא, כמו גם יוקר הרפואות מחמירים את המצב. הסתדרות “הדסה” באמריקה החליטה לשלוח לארץ ישראל רופאים, אחיות וחמרי רפואה. אולם זה יצא לפועל רק בעוד חדשים אחדים. בינתים נמצאת ארץ־ישראל במצב קשה מאוד, ביחוד בחדשי הקים החמים⁷.

ואחרי כל זה אין במכתבים המתקבלים מארץ ישראל התאוננות מרובה על המצב. לא מתאוננים אפילו בצורה שיכולה היתה לעבור דרך הבקורת. כפי הנראה יודעים כבר היהודים בארץ ישראל מכל האסונות והיסורים העוברים על אחינו בשאר ארצות המלחמה. ואחרי, שהם עצמם נמצאם כבר בארץ המשתתפת במלחמה, הם בטוחים בכל זאת בחייהם וברכושם, ואין מעלילים עליהם עלילות, מתיחסים אליהם כאל אנשים השוים בזכויותיהם והמה סובלים לא יותר ואולי אפילו פחות משאר התושבים. במצב כזה חושבים הם שחטא הוא להתאונן. ונוסף לזה יש להם הבטחון שמיד אחרי המלחמה – ואולי דוקא לרגלי המלחמה – יזכו לזמנים הרבה יותר טובים מאשר לפני התקופה הנוכחית. כדאי לסבול באמונה שכזו. זה מוסיף להם אומץ לשאת במנוחה את התקלות והפורעניות.

מהידיעות שהגיעו בחדשים האחרונים עלינו לציין:

שהקומנדנט הידוע הורחק מיפו.

שמחלת הטיפוס פסקה. היו אמנם מקרים של חלירע ביחוד בין הערבים ובשכונות היהודים העניים. כדאי להעיר שבשכונות “המעורבות” שביפו (בנוה שלום), שהיהודים גרים בהן בין הערבים, היו חמשה מקרי חלירע, ב“נוה צדק” במקום, שהרחובות נקיים והמים באים מתל־אביב, ידוע רק מקרה אחד. (שם גרות מאות אחדות משפחות), ובתל־אביב לא היה אף מקרה אחד.

כפי הנראה, לא תוכל הועדה הרפואית, שהסתדרות הנשים “הדסה”, רצתה לשלוח לא"י, לנסוע לשם מפני שהממשלה הגרמנית אינה נותנת לעבור דרך ארצה לאנשים שלא נולדו באמריקה. ובכלל מוטל בספק, אם אפשר לעבור כעת את הדרך בין בודפיסט ותורכיה.

את המורים לא שחררו מעבודת הצבא; יחד עם התלמידים הגדולים נמצאים הם בבתי הספר הצבאיים. הועדה הזמנית מוכרחה לשלוח להם אמצעים לחיים, כמו גם לחלק הגדול של התלמידים (עד לאלף דולר לחודש), היות ואין נותנים להם שם אוכל ובגדים במידה מספקת.

הקציר בארץ ישראל יהיה קצת יותר רע ממה שקוו, אחרי שבהתחלת הקיץ היו ימי “חמסין” אחדים קשים תכופים זה אחר זה; הלחם יספיק בכל זאת בארץ, אולם הוא טרם הוזל, מפני שקונים לחם רב בשביל הצבא. שק קמח (100 ק"ג) עולה גם עכשיו ב־120 פרנק במקום 50־40, מחירו לפני שנה. וכשקונים בשטרות הוא עולה עד ל־180 פרנק⁸.

הבשר הוזל בשנה זו. גם ירקות גדלו בכמות רבה. הקרן הקימת הלותה כספים לקבוצות הפועלים שעסקו בירקות. היא חלקה גם פרסים בעד המינים הטובים ביותר ושלחה זרעונים מחוץ לארץ.

הקרן הקימת מודיעה שבימי המלחמה היא שלחה לארץ ישראל כ־700 אלף פרנק לצרכי העבודה בחוות שלה וגם בשביל ליצור אפשריות־עבודה חדשות.

מאפשרויות העבודה מענינות בעיקר ההלואות לעניני דפוס כדי להמציא עבודה לפועלי הדפוס, לכורכים ואולי גם לסופרים. ע"י הלואות אלו מתקים השבועון של הפועלים “הפועל הצעיר”. קבוצת פועלים זו הוציאה קובץ “בשעה זו” על עניני השעה. באותו שם יצא קובץ ליובלו של המשורר ביאליק. “פועלי ציון” הוציאו קובץ “בין הזמנים” על שאלות הזמן. המשרד הארץ־ישראלי מוציא ספריה קטנה לעניני החקלאות. מורי הגימנסיה הדפיסו ספרי לימוד לאנטומיה, הגיֶנה ומתמתיקה. קבוצת סופרים מוציאה ספרים קטנים למקרא “לנוער”. דוד ילין פרסם דין וחשבון מענין מאוד, המכיל מספרים מדויקים על עבודת העזרה בארץ ישראל. מר לונץ הדפיס גם השנה את “לוח ארץ ישראל” שלו. לבסוף הוחלט להוציא שם, לזכרו של הסופר שלום עליכם, חוברות פריודיות בעברית. כך יוצרים אפילו במעט כסף, אם משתמשים בו בשיטה והבנה, אפשרויות עבודה ופרנסה, ונוסף לזה מחלקים גם מזון רוחני להרבה אנשים.

לעומת זה מודיעים משם, שמכספי הסיוע הכלליים, שמחלקים שם (ביחוד בירושלים) דרך ועדות המשמרים, אין נותנים כמעט כלום בשביל ליצור אפשרויות חדשות לעבודה. ראש הסתדרות הפועלים כותב שבכספי הסיוע הבאים מאמריקה אפשר היה לעשות הרבה יותר. אלפי אנשים יכלו להתפרנס מעבודתם ולא מנדבות, אולם לדאבוננו אין הועדים מקבלים את דעתנו, הם מחלקים פשוט נדבות; וכך גורמים לקלקול המדות בין אנשים המסוגלים לעבודה. באחד הקובצים הנ“ל מובאת העובדה המפליאה הזאת: כשבאה לפני שנה האניה האמריקאית ותביא אתה צרכי־אוכל, לא רצו אנשים רבים פחות או יותר עניים לקחת חנם, ויציעו לשלם תמורתם מחירים נמוכים, או להתחיב לפחות בשטרות ולערוב שישלמו לאחר המלחמה. אולם באי־הכח האמריקאים שבאו באניה, טענו שהם מוכרחים לחלק חנם. מבקשים מא”י שיעירו את תשומת לב ועדת החלוקה המקומית על עובדות כאלו.

גם האכרים והפועלים אינם נצרכים כעת לשום נדבות, אלא רק להלואה, כדי שיהיה להם במה לעבד את פרדסיהם וכרמיהם. ביחוד את הפרדסים (אכרי הפלחה אינם דורשים כלום). יש צורך בהלואה חדשה בסכום 100־80 אלף דולר, שהאכרים יכולים להבטיח ע“י רכושם וע”י הכנסותיהם מהפרדסים. בזה אפשר להציל את המטעים; ומאות אנשים יוסיפו להרויח את לחמם בעבודה. האין זו היא עבודת־הסיוע הטובה ביותר?

הבנק הציוני מקבל מדי חודש בחדשו מההסתדרות הציונית הלואה בסכום של 10־5 אלפים דולר ומחלק אותה בין בעלי החוב שלו, כדי שלא יצטרכו לכספי הסיוע. נדמה שבנק “סגור” זה הוא היחיד, הדואג כל כך לבעלי חובותיו.

תקציב בתי הספר בארץ ישראל עלה בשנה זו מ־210 אלף פרנק ל־500 אלף; שתי סבות גרמו לדבר: ראשית הוכרחו להכניס כעת לרשת בתי־הספר הנתמכים גם את בתי הספר שנתמכו מקודם ע“י ועד “חובבי ציון” שבאודיסה וגם את בתי הספר שבדמשק (ישוב של 15 אלף יהודים. ושנית ע”י ההפסד העצום בשער הכסף (הפסד של 40־30 אחוז מהכסף הנשלח). הועדה הזמנית תאלץ לאשר את התקציב החדש.

העבודה בבתי הספר מתנהלת באופן נורמלי. בשעת המגפה נסגרו בתי הספר לזמן קצר. כעת נמשכת העבודה ביתר מרץ, סודרו הרצאות בשבתות ובערבים ע"י מורים ותלמידים. אחד מגומרי הגימנסיה הראשונים סים את האוניברסיטה בהידלברג וקבל תואר דוקטור. זו היא העובדה הראשונה בהיסטוריה החדשה, שתואר כזה ניתן על יסוד לימוד ותעודת־בגרות בשפה העברית הלאומית.

ג’מל פחה עודנו ממשיך להתענין בשפורים תרבותיים וכלכליים בארץ. מתקנים את הדרכים ומיפים את הרחובות, אפשר שמשאיפתו לשפר את רחובות ירושלים תצמח לנו עוד טובה רבה. אפשר מאוד שינקו כעת את המקום שלפני הכותל המערבי ושיסדרו שם גן וכניסה יפה.

ג’מל פחה הזמין מהנדס גרמני בשביל שיעבד שיטה טובה להשקאה בסוריה ובארץ ישראל וגם בשביל ליבש את מקומות הביצה ולהתאימם לעבודה חקלאית.

מהנדס גרמני שני, מנהל מסלת־הברזל בחג’ס, בדק ומדד מפל מים לא רחוק מטבריה במזרח הירדן ומצא שבכוח מפל המים (9000 כוחות סוס) אפשר לפתּח כוח חשמל, שיספיק לנהל את הרכבות עד לירושלים ולהאיר את הערים טבריה, נצרת, חיפה, יפו וירושלים.

בירחון גרמני מדעי הדפיס ד"ר פרידמן מאמר על הערך הרב של חמי טבריה. לפי דעתו, המעינות המינרליים האלה המה הכי טובים.

בסוף יש עוד לציין בתור אצבע הזמן את מאמרו של פרופיסור ד"ר בלד, המראה על יסוד מדידות ומספרים סטטיסטיים, שבארץ ישראל יכולים להתישב כששה מיליון אנשים. נכון הוא שהתישבות עצומה כזאת אינה יכולה להעשות בתקופה של עשר שנים, כי לזה נצרכים יהיו עד שלשה וחצי מיליארדים פרנק. אולם האפשרות הטבעית כשלעצמה חשובה.

אולם כל העובדות האלו שיכות כבר לעבודה הבאה בארץ ישראל בתקופה אחרי המלחמה.

בזה גמרתי את “ספור המעשה” שלי. השתדלתי להזכיר כאן ולתאר את המאורעות הטובים כמו גם הרעים. אפשר שדלגתי על עובדות חשובות או שלא נתתי מהם תאור נכון לגמרי. יבואו האנשים האחרים שבאו מארץ ישראל, ימלאו אחרי ויתקנו את דברי. אין זה ספור מעשה בשביל סקרנים. צריך שהקהל היהודי ידע בדיוק את כל מה שקרה שם כדי שידע גם, כיצד לכוון את העבודה להבא. בשורה חדשה של מאמרים, ארשה לעצמי להביע את דעתי על העבודה שצריכה להעשות להבא בארץ ישראל על יסוד הנסיון שרכשנו לנו שם לפני המלחמה ובשעת המלחמה, ובהביאי בחשבון את כל ההשערות שאפשר לשער על העובדות והשינויים שיחולו ע"י המלחמה ואחריה. המצב הוא הרבה יותר רציני ממה שחושבים רבים ממנו. צריך לדעת הכל, לחשוב על הכל, להרגיש הכל ולעשות את האפשר.