טבריה 🔗
העיר הזאת נשתנתה הרבה לטוב בשנים האחרונות. כלואה היא עודנה בתחומה הצר והחשוך, אבל כבר חדרו לתוכה הרבה קוי אורה מתוך הסביבה החדשה של המושבות והחוות שנתיסדו במחוזה. סימפטומטית היא העובדה, שבעת ה“הדלקה” על קבר רמבעה“נ (ט"ו אייר) רקדו בחצר ביהכנ”ס עשרות פועלים צעירים ושרו שם שירים לאומיים: נראה שהצעירים חדרו לתוך הסביבה, אם אין מתנגדים לרקודיהם ושיריהם במקום קדוש.
וטבריה באמת נעשית יותר צעירה ומתקדמת. מסילת הברזל מאחדת אותה עם חוף הים ועם דמשק, בים כנרת עוברת אנית הקיטור1). היא נעשית למרכז מסחרי, בסביבתה מתפתחת עבודה עברית פרודוקטיבית, המושכת אחד אחד את באי החלוקה, ובתוכה יסדו גן ילדים ובי“ס למלאכה בעד הנערות. עם זה נתקבל הרשיון לבנות בתים מחוץ לעיר, היק”א כבר בונה שלשה בתים, חכי“ח מתכוננת לבנות על יד העיר בית־ספר מפואר לבנים ובנות. היכולה טבריה ה”חלוקנית" להשאר במצבה הקדום, עוד מעט תתפקע הקליפה והנה תופיע עיר פחות או יותר מודרנית. אנשי המקום דורשים שהאפ"ק יפתח שמה סניף, בהיות המסחר שם הרבה יותר מפותח מאשר בצפת, והישוב העברי הרבה יותר גדול מאשר בחברון. עם זה הם מסדרים חברה לבנין בתים מחוץ לעיר.
הרבה מועיל להתקדמות טבריה החכם־בשי, מר אבולופיה, איש נבון וחרוץ; גם המורה העברי אשר בביה“ס לבנים של חכי”ח משפיע הרבה על הסביבה. מענין הדבר כי החכם־בשי מתענין ברצינות במושבות אשר בסביבה, אבל לא כדי להשגיח שם על תרומות ומעשרות, כי אם לסדר את חייהם הפוליטיים. הוא הזמין לאספה את באי־כוח המושבות. אִחֵד אותם עם היהודים היושבים בחדרה לעבוד עפ"י תכנית קבועה, כדי להגן על האינטרסים של הישוב העברי.
מגדל 🔗
כמהלך שעה בעגלה או בסירה, או ב־20 דק באנית הקיטור, באים למגדל. סוף־סוף נמצא חלק הגון מעמק גניסר זה בידינו. כידוע, מסוגל המקום הזה ביחוד לנטיעת צמר גפן. לע“ע עשו נסיון רק בחלק קטן של מושבה זו. את יתר הקרקע נקו מן האבנים ועשבי הפרא, חרשו ויזרעו שם הרבה ירקות וגם שדות בר. הכל נעשה ע”י יהודים מן הפועלים הצעירים ומאלה הבאים מצפת ומטבריה; היו ימים, ששם עבדו כשבעים פועל, גם בזמן מעוט העבודה נשארים כשלשים פועל, המקבלים שני פר' ליום. בעת אשר בכנרת, למשל, נבנה בראשונה בית טוב לדירת הפקיד, והפועלים עודם מתגוללים בצריפים, נבנו במגדל בראשונה דירות מרווחות בעד הפועלים, והפקיד יושב בחדר קטן, וחדר קטן קבעו למשרדו, אשר שם גם ארון המרקחת. חדר־האוכל של הפועלים מרווח, והמטבח גדול ונקי, לכל שנים או שלשה פועלים חדרים מיוחדים, עם מטות טובות ומצעות רכים; אין פלא, אם בתנאי חיים כאלה עובדים הפועלים במרץ מיוחד, וכמעט שאינם סובלים מן הקדחת (אשר בגללה עזבו הגרמנים את המקום). החוה נמצאת על הגבעה במרחק 20 דק מחוף ים כנרת בדרך הכביש; כולה נבנתה ע“י פועלים יהודים, ולא עלתה הרבה יותר ביוקר מאשר הבנין ע”י ערביים.
על חוף הים עומד בית החרושת של מלט. עושים בה צנורות, מדרגות ואבני מלט לבנין. מקום המכירה – טבריה והמושבות. עובדים שם כעשרה פועלים, רובם יהודים; ראש הפועלים גרמני, המציק ליהודים; זה גרם כבר להתחלת שביתה. (הגרמני הכה את אחד הפועלים העברים עד זוב דם).
המתַּוֵך בקנית מגדל לא דייק כהוגן בעת הקניה. הוא הבטיח שהערבים יעזבו את הכפר, והנה המעט שהם נשארו, עוד תופסים אדמה על גבול כפרם, וגם הממשלה חפצה לגזור “מכלול” על אלף דונמים, זה יעלה בדאגה ובכסף. ויהיו צריכים להשקיע בענין הרבה יותר מאשר חשבו.
ראש־פנה 🔗
כחצי שעה נסענו באנית הקיטור ממגדל לטבחא. משם מהלך שלש שעות לראש־פנה. מושבות הגליל העליון, בהמצאן רחוק ממרכזי הישוב ובאין אפילו דרך סלולה אליהן – עומדות במדרגה יותר נמוכה בהתפתחותן. הפועל העברי אינו חזיון נפרץ שם. בראש־פנה שורר החֲרַתּ הערבי כבשנים קדמוניות, ובעל הבית משגיח עליו או רק עוזר על־ידו. עובדה טפוסית: אכר אחד מסר לחרת כברת ארץ לזרוע פולים על־מנת שיחלקו אח“כ ביניהם. הערבי לקח לעצמו את כל מה שהכניסה החלקה, וכשבא היהודי להתאונן אמר הערבי, הלא האדמה היא של הברון והעבודה שלי – ומה לך פה?… ועוד עובדה: בראש־פנה יש גן גדול – ירושת הברון– עם הרבה מזרקי מים וצנורות להשקאה; זורעים שם ירקות, השומר והעובד, כמובן, ערבי והוא מוביל את הירקות לצפת ומוכרן, ושם את הכסף בכיסו; ואצל אחד האכרים הטובים המטפל בעצמו בגינתו, גונב ה”שומר" הערבי את חצי הירקות. כמובן שבאופנים כאלו אין חשק ואין “חשבון” להתעסק בגינה, וכל המים הרבים הבאים מן המעין והשוטפים בכל פנות המושבה הולכים לאבוד, בעת שהיו יכולים להיות למקור לחצי פרנסת המושבה. כששוהה אני במושבה זו ושומע את שקשוק המים הנוזלים לבטלה נדמה לי, שאיזו עורקים נפתחו והדם שותת מן הגוף… בואו ונחזיק טובה לטבע ארצנו, שהמעין איננו פוסק ומחכה לימים טובים מאלה…
עבודת המשי לא עלתה בראש־פנה. הבנינים שהיו מקלט לעשרות פועלים שוממים עתה ונחרבים; חורשת עצי התות נגדעה, כי אין “חשבון” לשמרה ולתת את העלים למאכל בהמה; ועוד קרחת רואים אנו במושבה זו במקום הכרמים, כי לפני חמש שנים באה עליהם הפילוקסירה, ובלי עזרת הברון אין חשבון להלחם נגדה. רק חורשת השקדים, בשטח כחמש מאות דונמים, עומד בנס גם לאחר שמסרה אותה הפקידות להאכרים, כי נותנת היא לעת עתה פרי למכביר גם לאלה המזלזלים בעבודה. והשקדים מהמין היותר טוב, ויש חשבון לקטפם; ומפלאי הבריאה הוא, שבחורשה זו נמצאים שני שומרים עברים…
ועל־יד חורשת השקדים כברת ארץ פוריה ובתוכה בית ורפתים, גם מים הובאו הנה להשקות בצנורות מן המושבה, אבל אין “חשבון” להשתמש בעושר זה, רק ערבי אחד שומר את החרבות, והוא וביתו מתפרנסים ת"ל בריוח ממשכורתו החדשית ומהירקות שמגדל לו בגינה. ועוד כברת ארץ גדולה בקצה אדמת המושבה, וגם עליה בתים ורפתים די הצורך לשתי משפחות וגם באר מים. לאיש מהאכרים “לא היה חשבון” להתישב גם פה, אם כי סבלו מחוסר אדמה וגם מנחלה זו התפרנס השומר הערבי. עתה נמצאו גואלים לכברת ארץ זו – שני יהודים מקוקז, שהתישבו פה ומתפרנסים שלא בדוחק.
ובכל זאת עושה מושבה זו רושם טוב ביפיה ועשרה הטבעיים. בית־הספר שבה הוא הטוב שבבתי־הספר שבמושבות. על־יד ביה“ס הזה גינה לעבודת הילדים. אולי יקים בי”ס זה דור, המסוגל יותר לעבודה עצמית מאשר הוריו.
ב“הר־כנען”, אשר על־יד המושבה ישנם כעשרים אלף דונמים, המסוגלים לנטיעות עצי זית ואקליפטוס. חברה אחת באה במשא־ומתן עם חברת יק"א ומציעה 5 פר' בעד הדונם. חברה זו חושבת לנטוע יער במקום זה.
מחנים 🔗
ביש גדא מושבה זו. אין הישוב מתקלט בתוכה. כמה עמל מר קלבריסקי בשלש שנים האחרונות וטפל עם היהודים הקוקזים; אין הם מסתגלים לעבודה תכופה, למדו מן האכרים להשתמש בעבודת הערביים, ושוכחים לגמרי, כי אחרו מעט את המועד וכי אינם מנכדי הברון, ומלאים הם תלונות כרמון; הדברים הגיעו לידי משפטים ולידי הקונסולים המשתמשים במקרים כאלו בשביל להראות את שלטונם בארץ. (הקוקזים התאוננו על קלבריסקי, כי נגד רצונם עשה אותם לנתינים עותומנים), והדבר הזה, בימים אלה, הוא ממש כעשן לעינים. סוף דבר הוא, שהמה עוזבים את המושבה אחד אחד והבתים שוב מתרוקנים. אמנם קטן עתה חלק האדמה השייך למושבה זו (רק 400 דונמים), אבל קלבריסקי השיג בעדם לע“ע אדמה לחכירה, והיתה לו תקוה להשפיע על יק”א שגם היא תתן להם אדמה, ובאמת החלה היק“א להתענין בהם. אבל אין לאכרים האלה הסבלנות הנחוצה לאנשים, החפצים לקבל נחלה בלי מחיר; “תן לנו תומ”י די אדמה בעדנו, ולא – אין לנו חשבון לעבוד בחלקה זו או אחרת, שאולי תהיה שייכת לנו בשנה הבאה”…
משמר הירדן 🔗
מושבה קטנה זו מתפתחת באופן טבעי. אכריה עובדים עתה בעצמם את האדמה ואוהבים את הקן הזה, שעלה להם בקרבנות. מלבד שנים עשר הבתים הראשונים נבנו עתה שבעה בתים חדשים בשביל צעירי המושבה שנעשו גם הם לאכרים (אחוז כזה של צעירים מתישבים לא תמצאו בשום מושבה). עובדים הם כנמלים, הצעירים והזקנים יחד. היק“א סללה להם כביש ברחוב המושבה; בונים גם בי”ס. הקדחת עוד לא חדלה לקצות בהם, וגם מחלת העינים מצויה עדיין; אבל מקוים הם, כי עתה כשיחפרו אצל כל בית בור למי הגשמים ויחדלו לשתות ממי הירדן יוטב מצב בריאותם. נגע אחד ישנו במושבה זו והם השומרים הערביים, העומדים בצותא חדא עם חבורת שודדים, השומרים, כביכול, את יבול השדות ומעיזים לגנוב גם ביום מתוך המושבה. אבל אין יד המושבה הקטנה הזו משגת להעמיד שומרים יהודים; מתנגדים לחדוש זה גם בעלי החלוקה שבאכרים, במאנם להכניס למושבה צעירים חפשים בדעות.
יסוד־המעלה 🔗
גם בני מושבה זו עובדים הרבה בעצמם; ובימי־חול לא מצאנו אף גבר אחד במושבה, כי כולם טרודים בשדה. אולם משמרים הם ככל בני הגליל העליון, עובדים הם באופן פרימיטיבי כערבים, ולכן אין אדמתם מכניסה להם את מה שיכולה להכניס באופן עבודה מתוקן ומודרני; והם חיים בדוחק.
מצב הבריאות במושבה לא טוב; משלמת היא בזה קנס נורא בעד אי־הידיעה של מיסדי המושבה. במרחק כשני קילומטר מיסוד המעלה, בשפוע הרי נפתלי, ישנן גבעות נחמדות. לרגלי אחת מהן נובע מעין בכוח אדיר והיה לנחל השוטף מים זכים כבדולח; שם היו צריכים לבנות את המושבה; אולם המיסדים ידעו עפ“י התנ”ך את מי מרום, והתישבו על שפת היאור הזה, המרעל ע" הבצות שבסביבתו.
על יד המושבה התישבה משפחת הגרים דוברובין; בת חמשה גברים וחמש נשים עובדים. פה אפשר להוכח, כי אדמת א"י מעניקה ביד נדיבה את העוסקים בה באמונה. הבית מלא כל טוב: עופות, ירקות וכל מיני חלב. מחמש מאות דונמים מתפרנסת המשפחה הגדולה הזאת (שהיא באמת מרכבה מארבע משפחות) בשפע וחוסכים ליום רע; האנשים האלה משפיעים על הסביבה בטיב עבודתם.
מתולה 2 🔗
מושבה זו ראויה לשימת לב מיוחדת מצד עברה ועתידה. הרבה מהופעות חיינו בישוב החדש נעשו מתחלה בטעות והתפתחו אח“כ בכל זאת והביאו ברכה רבה. מתולה נוסדה כמו עפ”י טעות. בעוד שהיו יכולים לקנות אדמה לרוב בסביבות המושבות הקימות, הלכו לקצה הארץ וקנו מאחד מבעלי־הזרוע כפר דרוזי למורת רוח אנשי המקום… שלמנו מס כבד מאוד בעד מעשה זה, הזר גם לרוחנו. עוד היום מספרים אכרי מתולה בחרדה על אודות “חוצפת” הדרוזים ששכבו על יד הגפנים ולא נתנו לפועלים הערבים לבצור; מסבה זו נאלצו לעקור את הכרמים. מאות פעמים התנפלו הדרוזים על האנשים, על הבהמות והתבואות, ירו לתוך הבתים, קצצו בנטיעות, גזלו את הסוסים. רק צדקתו של הנדיב והכסף שפזר יכול להציל מושבה כזו מכליון; מובן, כי משך עשר השנים שנמשך מצב־מלחמה זה, לא יכלו האכרים להתרגל לעבודה מסודרת ומתוקנת. ואחת החלקות היותר טובות שבמושבה – שטח של 1200 דונמים, אדמת שלחין, למשל, לא נעבד לגמרי, באשר אי אפשר היה לאכרים להתרחק עם בהמתם מן המושבה. הערבים “הפראים” יודעים להוקיר את נחלי המים אשר בככר הירדן ההיא וקוראים למעינות – מקורי הנחלים ההם – עין דהב (מעין זהב); בהם משקים בסביבה ההיא את שדות התבואה וזורעים וקוצרים פעמים במשך הקיץ; ועל אדמת היהודים שטף הנחל לאורך קילומטרים אחדים במשך שנים ללא תועלת. האכרים התרגלו לבקש את מקור מחיתם לא בעשרה הטבעי של אדמת מושבם, כי אם ביד הנדיבה שתמכה בהם לעתים תכופות. הרבה נסיונות נעשו פה בזריעת הטבק. זה היה יכול להכניס הרבה לאכרים, אבל הם הפסיקו בעבודה, כדי להכעיס את הפקידות. וגם למטעי־הזיתים שנעשו פה בפקודת האדמיניסטרציה ועל חשבונה – היסטוריה שלה.
עתה הושגו סוף־סוף השלום והבטחון הגמור של הנפש והרכוש. נבנו ארבעים בית לשני צדי הרחוב הארוך, על ראש גבעה נחמדה הנשקפת אל החרמון. על יד כל בית אל פני הרחוב גינה של פרחים, ירקות ושדרת עצים. אצל אחדים ישנם גם מאחורי הבית גינות ועצי פרי, ויש שחצבו בהר מדרגות־מדרגות בשביל מטע־כרמים. הכל טוב ויפה; אבל שנות העלומים מי ישיבן? אין בן־הארבעים יכול להתחיל מן האלף, ואין זה, שחי משך שנים רבות מתמיכה, יכול לעמוד על רגליו. על כן מעטים הם במושבה זו אכרים השמחים בחלקם והקשורים ומחוברים לקרקע ולעבודה הם ונשותיהם ובניהם ובנותיהם; הרבה מתאוננים, מפקפקים ורוגנים; וישנם העוזבים את המושבה בשביל לבקש את מזלם מעבר לים. לכן ישנם עתה ורפת, אם רק יביאו אתם בערך 6–5 אלפים פר' בשביל בהמות, כלים וזריעות ולהתכלכל עד הקציר. רצוי שלמתישבים החדשים יהיה מושג מעבודת האדמה בכלל ומחיי האכר בא"י בפרט, שיהיה להם רצון ומרץ לעבודה, ולא יאלצו גם אלה לעזוב כעבור זמן־מה את מקומותיהם לאחרים.
למתולה עתיד גדול בתור מקום מיועד לנאות קיץ. בכל שנה נוסעים יהודים למאות בירחי הקיץ אל ה“לבנון”. למתולה ישנן אותן המעלות של הרי הלבנון: אויר מבריא, צח וקריר, מחזות־טבע נהדרים: הרים ובקעות, פלגי מים זורמים בהמולה, צל נעים בחורשות עצי אשל ותאנים, מאכלים בריאים של כל מיני ירקות, ביצים וחלב, גם ענבים לאכילה. וחשוב לאורחי הקיץ גם זה, שבסביבה מקומות יפים מאוד לטיולים. במרחק כרבע שעה מן המושבה ישנו אשד מים, הנופל במורד כעשרים מטר ומניע טחנה; הלאה אשד שני פי שלשה חזק מהראשון, מצד השני למושבה דרך־כביש המתפתלת בהרים ובבקעה פוריה בין גני חמד עד נהר הליטנוס, הנושא את שפעת מימיו מבקעת הלבנון ומתעלם במקום הזה בין צורי עד, אשר שיאם לעב יגיע. ועוד יתרון למתולה, שהרי נפתלי מגינים עליה מפני הטללים התקופים הבאים מן הים, חסר בה גם האבק, שמוצאים ברוב המקומות בלבנון ואין בה יתושים, המטרידים ביום ובלילה את יושבי ה“הר” (כך נקרא הלבנון). ופה הלא ישבו אורחי הקיץ בתוך סביבה עברית! בשנה שעברה כבר באו כשמונים אורחים למתולה; רבים מהם בקרו בשנים הקודמות את הלבנון וכלם הרגישו את עצמם יפה מאוד. התיאבון לאכילה מתרבה, ההרגשה העצמית טובה גם אצל החלשים, ויש שנתרבה משקלם בכמה קילו במשך של שבועות אחדים. – אם ימצא איש שיחפוץ לפתוח שם מלון ולסדרו באופן אירופי, תתן לו הפקידות למטרה זו בית של שתי קומות, ואין ספק שהאיש הזה יעשה עסקים טובים. כי לא רק בעונת הקיץ ירבו שם האורחים, כי אם, במדה ידועה, גם בכל ימות השנה, כי עתה נגמר הכביש מצידון למתולה (דרך נבטיה ושדרה), מצד השני תקנו את הדרך לעגלות עד לראש פנה, ובקרוב יסללו את הכביש מצפת לטבריה (דרך ראש פנה), והיתה מתולה באמצע דרך־העגלות היחידה המובילה ממחוזת צפת וטבריה לצידון ובירוט. וגם דרך־היבשה הגדולה, הנבנית עתה מדרום לצפון א“י (ירושלים־שכם־גנין־טבריה־צפון־בירוט) תעבור דרך מתולה. יש לקוות כי אז תהיה מתולה פינה שויצית בארץ־ישראל, אליה ינהרו – ביחוד היהודים – מכל קצוי א”י לבלות את חדשי הקיץ.
הטחנה אשר על יד אשד המים שייכת למושבה; עתה חכרה ערבי. לו נמצא יהודי בעל מרץ עם סכום כסף כשלושת אלפים פר', היה יכול למצא בטחנה זו עסק טוב; ובסכום יותר גדול היה יכול להשתמש במפל המים לטחנה יותר גדולה ועוד לאיזה בית חרושת, אולי של משי, כי הכוח המניע לא יעלה לו בכסף.
עושר ואושר רב צפונים לנו בפנה יקרה זו אשר בקצה ארצנו.
במרחק כשעה וחצי מן המושבה כשעוברים בדרך הכביש ממתולה לצידון את הגשר של הליטנוס מתחיל חבל הלבנון, ושם על הגבול יש לקנות עתה (בחבל הלבנון) שתי נחלאות. השטח הוא כחמשה עשר אלף דונמים במחיר של 50 פר' הדונם. האדמה טובה לזריעות הטבק ולנטיעות עצי תות לעבוד פקועות המשי. מה טוב היה לו רכשנו לנו כברת ארץ בחבל ההוא שהנהו חפשי מן ה“עשור” ושאין שם מכס הטבק. כנראה לא יעשו שם עכובים גם בנתינת קושנים על שם נתיני חוץ לארץ. ידעתי כי יש עוד הרבה לקנות בקרבת המושבה, וגם אצל המושבה מתולה יש לקנות חמשת אלפים דונמים במחיר 50 פר' הדונם. (ישנן שם חתיכות כאלו, שכבר מכרו ערביים לערביים במחיר 100 פר' הדונם). אולם הלא ישנם “בעלנים” שונים, ואולי ימצאו כאלה שדוקא תנאי חבל הלבנון יקחו את לבבם. את הכל צריכים אנו לדעת ולנסות, פן ואולי…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.