רקע
מנחם שינקין
שפתנו (לשאלת השפה העברית והשפות המדוברות בעמנו)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

 

א. היחס הנפשי של העברים להשפה העברית.

מתנגדי השפה העברית מונים ומקנתרים אותנו בזה, שרק במשך איזו תקופות קצרות מאלפי שנות קיומנו דבר עם ישראל בשפתו העברית: ביתר התקופות השתמשו בני ישראל בשפות שונות של העמים, אשר השפיעו עליהם מצד הפוליטי או האיקונומי.

בטענה זו באים אלינו גם מתנגדי ארץ ישראל ומוכיחים, ששנות ישיבתו של עמנו בארצו הן הרבה פחות משנות נדודיו בארצות הגולה.

ולו נחפוץ למוד במדה זו גם את הדת הישראלית, אז נמצא, כי גם האמונה הטהורה באלהי העברים היתה רק נחלת המעוט המעולה גם כשהיה ישראל בארצו, ובגולה בודאי העיבו עננים הרבה את טהרת הדת והמוסר העברי.

הלא יכולים לקנתר אותנו גם בזה, שרוב העברים עזבו את עמם. מלבד האגדה על־אדות הרוב הגדול, שנטמע במצרים, הנה בתקופה ההיסטורית נבלעו עשרת השבטים בין העמים: מגולי בבל גם כן שב רק המועט, ועוד כמה וכמה ענפים נגדעו מעץ ישראל בתקופות השונות שבגולה.

אלא שאין מעריכים את ההופעות האנושיות על־פי כמותן, כי־אם על־פי איכותן.

הלא המין האנושי בכלל מבלה את רוב הזמן שבחייו באכילה, בשתיה, בשינה ובכל יתר הדברים הגשמיים, שגם הבהמות והחיות נזקקות להם; ובכל־זאת מקבל האדם את הערך האנושי לפי שאיפתו הרוחנית: “רוח האדם העולה למעלה”, לפי אותה המדרגה, שהגיע אליה ברגעי חייו האנושיים, המעטים בערך, ולפי המפעלים, שהספיק להשלים ברגעים האנושיים האלה.

ובחיי האיש הפרטי הלא גם כן האיש נדון על פי עצם מהותו, המתגלית אולי רק מזמן לזמן. הנה, למשל, הנואם המצויין, הצייר, הפסל, המנגן, המשורר והממציא מתגלים לפנינו ביצירותיהם רק מזמן לזמן, ויש שתנאים חצוניים מונעים אותם מליצור במשך זמן ידוע; אולם אנו מטביעים עליהם את חותם כשרונותיהם לפי המעט שיצרו ולפי מה שהם שואפים ועלולים ליצור.

וכן גם דנים את העם לא על פי כל מה שפעל ועשה במשך שנות חייו, כי־אם על־פי שאיפותיו ונטיותיו, שהתגלו בו באותם הרגעים, שהיה בהם חפשי לנפשו ושנלחם עליהם מול הפגעים והמעצורים; מתחשבים עם מה שחשב העם לעצמו לזכות ולחובה; ולו גם במשך רוב ימי חייו עמדו לו פגעי הזמן לשטן ולא נתנו לו להשיג את זכויותיו או גם למלא את חובותיו, ולו גם שלטו בו לפעמים מקרי הזמן להעבירו על דעותיו, אין הוא חדל להיות אותו העם, אם רק מרגישים בו את השאיפה לשוב לעצמיותו. מספר השנים, שחי בהן העם באונס, שלא על־פי נטיותיו הטבעיות, לא רק שאיננו מפחית את ערך עצמיותו, כי אם עוד מעיד על עומק השרשים, הקבועים בנפש העם, אם מהרגל החיים השליליים לא פסקו שאיפותיו העצמיות.

ומה בנוגע לעמנו: אם סופות וסערות החיים שברו בעצנו הרבה ענפים ופארות, ויש שמשכו אחריהם גם את חצי הגזע, וגם שרשים רבים נסחו אחריהם, הנה החלק הנשאר והמרגיש את עצמיותו – זהו עץ ישראל אשר יגדל ואשר יפרח. אם למרות עבודת האלילים, ששלטה בגאונה והדרה בכל הארצות מסביב ושהכתה אמנם שרשים רבים גם באדמת ישראל, קמו בעמנו מזמן לזמן נביאי־האמת, ואחריהם מורים ומדריכים, וילחמו באמונה, באומץ־לב ובמסירות־נפש נגד הרוב השולט בעולם ונגד כל החוטאים אשר בעמם, ואם העם הרגיש ברגעים ידועים בעותתו וישב אל אלהיו בכל לבו, – אות הוא, כי זוהי תורת ישראל ואותה יפַתח לפי טבעו, כשיעמוד ברשותו. ואם למרות כל הנדודים וכף־הקלע של הגלויות השונות זכר תמיד העם העברי את ארץ מולדת אבותיו; ואם לאחר כל הזכיות, שרכש ושעלול הוא לרכוש בעתיד הקרוב בכל הארצות הטובות והרחבות, חם לבו בקרבו לזכר כברת־הארץ אשר על שפת הירדן, – אות הוא, כי זוהי ארצו ומולדתו העברית.

והוא הדין גם בנוגע לשפתנו העברית. אם כי זה כבר חדלה שפה זו להיות שגורה בפי העם, אם מזמן לזמן הסתגל העם לשפות שונות בחיי יום־יום, ואם בכל־זאת לא חדל העם במשך אלפי השנים ללמוד את השפה, לדעתה, להבינה, לטפחה ולפתחה, להביע בה את עיקרי דעותיו ואת מיטב הגיונותיו ורגשותיו, אם היא נִטְוִית ומתארגנת גם לתוך השפות המדוברות של העם עד כדי לשים את חותמה עליהן; אם ביחד עם התחיה הלאומית ותחית הארץ באה מאליה גם תחילת השפה בספרות, ובמדה הגונה – גם בחיים; אם רבבות אלפי לבבות עבריים עודם דופקים או החלו לדפוק מחדש לצלצול שמע שפה “נשכחה” זו, שאין לה “שום ערך בחיים המעשיים”, – סימן הוא, שיש איזה קשר פנימי ויחס טבעי בין העם העברי ובין שפתו זו, שחדל זה כבר מלדבר בה.

ואולם עוד יותר יתברר היחס הנפשי של העם העברי לשפתו, אם נשים לב ליחסו אל השפות המדוברות, שהשתמש בהן בתקופות השונות.

 

ב. היחס לשפות הלועזיות המדוברות

יחסו של העם העברי לשפות המדוברות שלו הוא משונה במינו; מה שאין כן אצל כל אומה ולשון.

כל האומות שבעולם, או שהן ממשיכות לדבר בשפות שנולדו עמהן יחד וממשיכות לפתחן ולהתפתח עמהן, או שאיזו סבות חיצוניות אוכפות עליהן לעזוב את שפתן ולדבר בשפה אחרת, והיתה שפה זו, כעבור איזה דורות השפה המדוברת שלהן, שפת תרבותן והתפתחותן מאז והלאה. רואה אתה אצלן התפתחות טבעית או מקרים של כפיה והתבוללות אחרי איזו תקופה של מלחמה, אבל אין שניות ממושכה, וביחוד אין השניות ניכרת בתוך השפות עצמן.

יוצאות מן הכלל היו השפות, שבהן קבלו העמים איזו התפתחות מוסרים עיקרית. באופן זה שמרו רוב עמי אירופה את חסדם לשפות, שלמדו בהן את הנצרות; ומכיוון שהמדעים גם כן חדרו אליהם בראשונה באמצעות השפות הקלאסיות, וביחוד בעזרת המורים הדתיים, שלמדו בשפה הלאטינית, על כן נטו גם אליהן חסד במשך דורות. ואולם העמים, ברובם מעולם לא השתדלו להכניס את שפות התפילות לתוך החיים; ומביון שהחלו המוני העם להלחם על חופשתם, מרדו בשפות הקדושות ודרשו את זכותם להתפלל בשפות המדוברות, המובנות להם; וגם בנוגע למדעים השתדלו העמים לשחרר את עצמם מכבלי השפות הקלאסיות, לאחר שספגו לתוכם את מושגי התרבותה אנושית באמצעות השפות המדוברות אצלם.

יחס אחר לגמרי אנו רואים בעם העברי לשפתו הלאומית וללועזיות המדוברות.

הלאום העברי הסתעף מן הגזע השמי ושפתו הלאומית העברית אתו, שבה ובעזרתה התפתח בתקופת נדודיו עד היותו לעם בארצו ועד הגיעו למדרגה אנושית גבוהה. תנאים חיצוניים אכפו את העם העברי לחדול מדבר בשפתו ולרכוש לעצמו שפות מדוברות שונות: את הארמית, את הסורסית, את הערבית, את הלדינית הספרדית, את האידיש הגרמנית, את הטטית הקוקזית וכדומה. וראו זה פלא: כשלשת אלפים שנה עברו בהתאבקות טראגית זו, והנה מצד אחד לא חדל העם בהמוניו לחשוב את שפתו הלאומית העברית לא רק לקדושה במובן הדתי, כי־אם גם לקרובת נפשו ולחמודה במובן הרוחני והמוסרי בכלל; ומצד שני – לא קבל העם לעצמו כל שפה אחרת בצורתה הזרה בשלמותה, כי־אם סגל אותה לעצמו בצורה מיוחדת לו, בצורה יהודית.

רק מעטים היו בכל דור ודור אלה האצילים, הנוטים מדעת ושלא מדעת לטמיעה ולהתבוללות, שהשתדלו להכניס את השפות הזרות בתור שפות התרבות לכלל ישראל; כאלה היו פילון האלכסנדרוני ופלביוס וסיעתם בתקופת הלחץ של התרבות היונית. כתמי טמיעה כאלה נראו גם במאורות הגדולים שבישראל תחת השפעת התרבות הערבית והספרדית, ואמצעי טמיעה גלויים וברורים הם בשדרות המתבוללים וחצאי־המתבוללים מדעת ושלא מדעת בזמננו. ואולם העם ברובו, בחושו הטבעי הבריא, לא חדל לפתח את תרבותו האנושית והעברית בשפתו העברית, באותה השפה, שהספיקה לו לפי טבעו ועצמיות נפשו הלאומית את אותם המושגים התרבותיים הגבוהים, שעוד רבות בשנים צריך העם העברי והאנושיות כולה לטפס בסולם ההתפתחות עד כדי לקלטם ולהשליטם בחיים. העם העברי בכללו לא מחל מעולם על שפתו העברית בתור שפתו הלאומית, בהרגישו, כי אם ישכח את שפתו זו – והתרוקנה נפשו ממיטב אוצרותיה הרוחניים.

ואם איזו שפה זרה העיזה לחדור לתוך החיים היום־יומיים של ההמונים העברים בכח הזרוע של מצב הפוליטי או האיקונומי, אז סרס העם את השפה הזרה בשנויים עיקריים כאלה בהברה, בדקדוק ובסגנון, עד שקבלה צורה יהודית מיוחדת, באופן שבעליה הראשונים כמעט שלא הכירוה ולא הבינוה. כן היתה הארמית לארמית־עברית מיוחדת, לשון ה“תרגום”, היונית הסורית היתה לסורסית, ישנו באפריקה ז’רגון ערבי מיוחד, הספרדית היתה “ללדינה”, הגרמנית היתה לאידיש, ובקוקז היתה שפת הגויים בפי היהודים לאיזו טטית מיוחדת: זו היתה מעין מחאה ונקמה בבחינת “גם לי גם לך לא יהיה”.

ולאחר כל הסרוסים האלה היתה השפה הלועזית יכולה לשלוט רק בשוק החיים, במקום שהמעוט היהודי נבלע בתוך הרוב הזר, וכן חדרה גם לתוך הבית הפרטי, מפני שהמשפחה הפרטית נמצאת תחת השפעתו של הרוב הצבורי הכללי שבחוץ, והחיים המשפחתיים הם כעין המשך מחיי השוק. ואולם במקום הקבוץ העברי, במקום שהנפש העברית היתה צריכה להשמיע את קולה, בחיים הלאומיים בארצם ובבתי כנסיות ומדרשות גם בגולה, שם היתה השפה העברית השלטת; וכן גם בספרות הלאומית.

והנה השפה הארמית, בהיותה נצר מגזע השפות השמיות ויש לה קורבה לאומית עם העברית, תפסה במדה ידועה את הלב העברי, ובהתחפשה, חדרה גם לתוך בתי כנסיות ומדרשות, תרגמו בה את התורה ברבים (אם כי בכריכה בין “שנים מקרא”), שמשו בה לאיזו תפלות, גם חכמי התלמוד השתמשו בה הרבה, וכל זה לאחר שגיירוה ועשוה לסניף מיוחד של השפה העברית. ואולם השפות המדוברות האחרות – הסורסית, הערבית והלדינית – אם כי שלטו בקבוצים גדולים של עברים במשך מאות בשנים, לא העיזו להדחק לתוך הקבוץ הלאומי והספרות הלאומית.

והלא מענין אותנו ביחוד כיום היחס הנפשי של העם העברי לשפת האידיש הגרמנית. הבה נברר גם את זה על סמך העובדות הידועות לנו.

 

ג. העברית בתוך האידיש.

את שפת האידיש (לפני שנים אחדות קראו לה באידיש בשם “ז’רגון”), המדוברת כיום הזה אולי בפי רוב עמנו, רכשו להם היהודים בערך לפני חמש מאות שנה תחת השפעת הלחץ הגרמני, בהתגוררם בארצות הגרמנים במשך מאות שנים אחדות. התקופה הזאת היתה אולי היותר שחורה בגלותנו ברדיפותיה, בגזרותיה ובטביחותיה; במלחמת קיומו אז התכנס עמנו והתבצר בחומות דתו, הרבה לעשות סיגים וגדרים בכל מה שהיה יכול לציין את היהודי ביהדותו; אז הקדיש בקדושה דתית את הלבוש המשונה, שהיהודי הגרמני לבוש בו, וגם את הגרמנית המסורסת, שהיתה שגורה בפיו, בתור שפה מיוחדת לו. צריכים היו לעמוד על נפשם. ואולם תכפו עליהם הצרות, לא היתה להם לא מנוחת הגוף ולא מנוחת־הנפש לחקור ולהעריך את עצמיות נפשם הלאומית, על־כן החזיקו באותה צורת היהדות, שהיתה לפניהם בשעה זו, והיו מוכנים למסור את נפשם אפילו על “ערקתא דמסאנא”. במצב רוחני קנאי שכזה עבר (או גורש) הרוב מיהודי אשכנז לפולניה ולרוסיה. פה היתה להם השפה המדוברת במדה עוד יותר גדולה כתריס בפני ה“גויית” – הפולנית והרוסית, ויהי להם הדבור באידיש לסימן של יהדות, וה“גויית” – כמעט לסימן של “שמד” (התבוללות בלשוננו).

מה שנפלא הוא, כי בכל־זאת לא נתנו גם לשפה המדוברת הזאת לחדור לבית־הכנסת; ואם כי בארו את התורה ודרשו ברבים באידיש, בכל־זאת, כשהעלו על הכתב את השאלות והתשובות ואת הדרושים בספרים, להפיצם בין הקהל, תרגמו את כל זה בעברית, כן גם כתבו בעברית את כל התעודות, שיש להן עורך ציבורי וקיים; תנאים, כתובות, צוָאות, חוזים, פסקי־דינים, שטרות, מודעות וכדומה.

כאשר הוטב מצב היהודים בפולניה וכשסדרו שם את חייהם הצבוריים על־פי הזכיות המיוחדות, שנתנו להם, והחלו לדאוג למצבם הרוחני והמוסרי, אנו מוצאים שם את רוב המוני העם יודעים ספר עברי, והידיעה הזאת חדרה גם לתוך השפה המדוברת, שכנראה, כבר הרגישו בזרותה בארצות הסלביות האלה. בתקופה זו אנו מוצאים את האידיש מעורבת בחלק גדול של מלים עבריות; והעיקר – כי כנו בעברית את המושגים היותר נעלים ושכליים, וביחוד את רגשות הנפש האנושיים והמוסריים, שמקורם ביהדות ושהשפה העברית עשירה כל־כך בכנוייהם.

בשמות עבריים קראו לכל השבתות (שבת הגדול, שבת שובה, חזון, מברכים, פרשת שקלים וכדומה) והמועדים (ימים טובים, חול־המועד, פסח, שבועות, סוכות וכדומה), את ימי השמחה והאבל הלאומיים (חמשה עשר בשבט, תענית עשרה בטבת וכדומה); כינויים עבריים נתנו לכל מקרי החיים המצוינים בערכם: יולדות, בן זכר, ברית מילה (לילד) ומזל טוב (לילדה) והלאה… בר מצוה, תנאים, חתונה, עסקים, מלאכות ופרנסות – עד יום המיתה והקבורה.

מכיון שהחל הילד לקרוא “אבא” – אביו מלמדו: תורה צוה לנו משה, מודה אני ושמע ישראל; הילד נכנס אל החדר ולומד שם אלף־בית, עברי, סדור, חומש, תנ"ך, גמרא; במעט הלמודים החיצונים הוא לומד חשבון: חבור, חסור, כפל, חלוק ותשבורת; אלה שהעיזו למדו גם ערך משולש והנדסה; בדברי הימים ידעו את המלחמות, המפלות או הנצחונות של הגבורים והמלכים; אלו שהיה להם איזה מושג בטבע ובתכונה ידעו את ארבעת היסודות: אש, רוח, מים, עפר; בכלל נתן הרבי ערך לתלמיד על־פי המעלות של התפיסה, ההשגה, הזכרון, ההתמדה וכדומה. כשהגיע הנער לבר מצוה, הוא עולה לתורה, נכנס לכלל ישראל והאב מברך ברוך שפטרני.

התבגר הבחור או הבתולה, נהיו לחתן וכלה, משדכים אותם וכותבים תנאים על־אדות הנדן והמתנות; אחר כך באה החתונה, החופה, הכתובה וטבעת הקדושין עם מחותנים, כלי־זמר ובדחן, חזן ומשוררים, נגונים, רקודים ושבע ברכות בכל שבעת ימי המשתה; ברכת כל המסובין בכאן היתה שהזיווג יהיה עולה יפה, שיאריכו ימים ושנים ושתהיה להם תמיד הצלחה ופרנסה, ויחד עם זה, שכלנו נשמע ישועות ונחמות על כלל ישראל ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים (הלא כן מנהג היהודי לברך בכל שמחה או סעודת מצוה, בהרימו כוס לחיים). וכל המושגים והמבטאים האלה – בעברית צרופה וטהורה!

וגם לתוך המשא־ומתן שבמסחר הכניס היהודי מלים עבריות הרבה. הוא עשה תמיד עסק עם שותף על־פי תנאים ידועים של חלק בריוח והפסד; כתבו שטר שותפות (כמובן בעברית). אם הלך הדבר כשורה, חיו בשלום ושלוה, ביושר ובנאמנות; אם היה סכסוך ביניהם, הלך התובע אל הרב, הלז שלח אל הנתבע שמש בית־דין עם הזמנה או התראה. בעת הדין־תורה שמעו את כל הטענות והתביעות, עשו גביות־עדות, בדקו את הפנקסים והחשבונות, השלישו שטרות לקיום פסק הדין, ויש שהושיבו בוררים לפשר בין הצדדים וכו' וכו'.

מלים טכניות שמושיות כאלו למאות בעברית שגורות בפי המוני היהודים, כשדברו בעניני ממונות, באיסור והיתר או בעניני אישות ורעות; מקור האוצר הדבורי הזה היו: התנ“ך, הש”ס והפוסקים, האגדות והמדרשים, ספרי המחקר והמוסר, שהיו בידי היהודים. רק במקצוע המלאכות איננו פוגשים את המלים השמושיות העבריות, מפני הסבה ההיסטורית המעציבה, שבמשך מאות שנים נמנעו רוב היהודים, אולי שלא ברצונם, מהתעסק במלאכות, וכשחדרו בתקופה האחרונה לתוך המלאכות, כבר שכחו את הכנויים העבריים. גם כלים ומכשירים חדשים נוצרו ולב היהודים לא היה פנוי לבקש את המלים בתורה ובתלמוד, או לחפש ערכי מלים לפי רוח השפה העברית.

אם היה חולה, היה קורא לרופא והשתמש ברפואות, בסגולות ותרופות שונות; יש שהיה מתרפא ברפואה שלמה; ויש שהיה חולה מסוכן ונוטה למות; אז היה כותב צואה (גם כן בעברית) לחלק את הירושה בין בני־ביתו והיה אומר ודוי וקורא שמע ישראל; גם בעת הגסיסה ויציאת הנפש היו קוראים לפניו בעברית. כשנהיה לבר־מינן, שלחו לקרוא לחברה קדישא, השמשים טערו את המת, עטפוהו בתכריכים, היתה הלויה, הביאו את המטה לבית־העלמין, הורידו לתוך הקבר, בקשו מחילה, אמרו קדיש וקראו את צדוק הדין. היה המנהג לנחם את האבלים בשבעה, נהגו אבלות גם בשלשים, ובכל שנה ביום המיתה היו הבנים מתפללים לפני העמוד ולומדים משניות.

בכללו של דבר אנו רואים, כי הנפש העברית הטביעה את חותמה בכנויים עבריים על רוב המושגים השכליים ועל רוב הרגשות הבאים מתוך זעזועי הנפש הפנימיים: שכל, חכמה, הבנה והשגה; בר־דעת, למדן, עמקן, חריף, טפשות, גסות ועם־הארצות; שמחה, נחת־רוח ותענוג; דאגה, שברון־לב, יסורים, צער ועגמת־נפש; כונות, התפעלות והתרוממות־הרוח; בהלה, רשלנות והשתדלות; זמן, רגע, שעה ומעת־לעת; תקופות, דורות, ימים ושנים; התחלה, סוף ותכלית; מחשבות, השערות וחלומות; עצה ופתרון, רוב ומעוט, ספק וודאי; פרט וכלל, מרחק, מהלך, מעמד, מצב וכדומה מלים עבריות לעשרות, ואולי למאות, שקשה לפורטן עתה, מפני שכבר לא הורגלנו לדבר באידיש עברית כזו, שדברו בה אבותינו לפני דורות אחדים.

 

ד. עברי־טייטש והאידישים השונים.

כשהחלו הדעות העממיות להתפשט בעולם, חדרו במדה ידועה גם לתוך הצבור העברי, והחלו לדאוג גם היהודים להמוני העם וגם להנשים, שאינם יכולים לקבל את השכלתם בשפה העברית. לתועלתם החלו לחבר ולתרגם ספרים בשפה המדוברת: תחִנות ובקשות לימי חול, שבת ומועד. תרגמו את התפלות, את ה“עשרים וארבעה” ואת המשניות. חברו ספרים מיוחדים להורות תורה, חכמה ומוסר. והנה על כל הספרות העממית הזאת הוטבע חותם עברי בולט לא רק בתוכנה, כי־אם גם בשפתה. השם הכללי היה “עברי־טייטש”; התרגומים האלה נעשו לא בצורת הרקה מכלי אל כלי. כי־אם כאילו בכונה ללמד את הנוסח העברי: חלקי הפסוקים נכתבו בעברית ונשזרו אחר־כך לתוך התרגום, שגם הוא בעצמו מתובל במלים וניבים בעברית. גם הספרים המיוחדים קבלו צורה עברית בולטת; השמות: צאינה וראינה, נופת צופים, מנורת המאור, ספר הישר, יוסיפון, קב הישר, לב טוב, מעין טהור, ספורי נפלאות, ספר גורלות, קהל צדיקים, שבחי בעל שם טוב, ספורי מעשיות, מעשה בבן מלך ובת מלכה, מעשה בג' אחים וכדומה לעשרות. שמות הפרקים והשערים שבאו לאחר ההקדמה ולוח המפתחות שבכל ספר, הענינים והמדות שנדברו עליהם: נפש, רוח ונשמה; מלאכים, שדים ומחבלים, יצר טוב ויצר הרע; אמונה וכפירה, תשובה וחרטה, מצוות ועברות, שכר ועונש; היכל, גן־עדן ושבעה מדורי גיהנם; רחמנות ואכזריות, פזרנות, קמצנות וותרנות; צדק יושר ונאמנות; עולה וחניפה; כבוד ובזיון; גאוה וענוה; אהבה, יראה ובטחון; דרך ארץ, עזות־פנים וחוצפה, רך־לב, כעסן ועקשן; קלות־דעת וכובד־ראש, פנימיות וחיצוניות ועוד לעשרות ולמאות מתארי הנפש, המדות והמעשים לטוב ולרע, לחיוב ולשלילה – כל אלה כונו בעברית. ואיזו נפש מישראל באנשים, נשים וטף לא ידעה לכנות בעברית את שמות רוב אברי הגוף, את שמות האבות, האמהות והשבטים, הרבה משמות השופטים, המלכים והנביאים והרבה משמות התנאים, האמוראים, הגאונים, הפילוסופים והמשוררים העבריים?

נדמה לנו, כי בלי שום הגזמה נוכל לומר, כי המוני העם ידעו אז את העברית בכנוייה, בתכנה וברוחה הרבה יותר ממה שמחויבים לדעת עתה (כמובן, ישנם כאלה שיודעים למעלה מהפרוגרמה) אלה המתכוננים להיות רבנים ומורים בבתי הספר של אחינו הריפורמיים ויותר ממה שיודעים רוב התלמידים, הלומדים עתה על־פי המיתודות החדשות כשעה לשבוע. לו הוסיפו אז מנהיגי הדור עוד מעט עבודה, היו יכולים להשיב את העטרה ליושנה, לאחות את הקרע שבנפש העברית ובעם העברי ולהשליט במשך דור אחד או שנים את השפה העברית בתור שפה מדוברת לעברים.

ואולם בתקופה ההיא בטחו יותר מדי בתורה, בדת ובמוסר ולא שמו לב לצורת השפה; וגם בדורות האחרונים בטחו יותר מדי בכתב ובספר ולא שמו לב לחורבן הנעשה בשפה האידיש המדוברת על־ידי השפות החודרות לנפש העם – עם פתיחתה של הגיטו, קבלת הזכיות, ההשכלה והנדידות החדשות, החמריות והמוסריות. ותהי לנו במשך שני דורות: אידיש של לשון־קדש בכתבי מנדלי מוכר ספרים, פרץ ושלום עליכם, אידיש ספרותית של “וויסענשאפליכע ערקלערונגען”, “אַנבעטראַכט”, “פרינציפען” ו“בעשליסונגען”, ואידיש מדוברת עממית בסגנון של “צעהן טישצי כפרות”, “פראָפיטאניע”, “סאָבּראַניעס”, ו“רעשעניעס” ברוסיה, של “זאַמסטאַג”, “פייערטאַג”, “געבורטסטאַג”, “קאָנפירמאַציאָן”, “פריידע”,

“טרויער אונד זאָרגע” בגליציה, סגנונים שכאלה בפולניה וברומיניה, באמריקה – ה“פליין אידיש” של “אפסטעז”, “דאַנסטעז”, “שור”, “סטאָר”, “טרייד”, “לאיָער”, “בוטשער”, “אַ וואָק”, “אַ ראַיד”, “אַ פארדי”, "אַ

אינטערטיינמענט" וכדומה מלים ומבטאים למאות ולאלפים, השולטים ב“סטריט” העברי והעושים את היהודית המדוברת לשפה חדשה לגמרה.

 

ה. גורל השפות המדוברות.

אחת התכונות העיקריות ביחסו של עם ישראל לשפות הזרות, שנדחקו לתוך תחום תרבותו, – היא, שלא דאג העם לקיומן של השפות המדוברות העלגיות הללו. מכיון שנשתנו תנאי החיים, אלה שנתנו לאחת השפות האלה את כח האלמות, לא הרגיש העם שום נחיצות לשמור ולפתח את השפה הזאת. עוד במשך תקופה ידועה שלטה השפה בסביבה העברית על־פי חוק האינרציה, שבאה בכח הדחיפה הראשונה, ואולם לאט־לאט עזבה את מקומה לשפה אחרת, שבאה לתפוס מקום בכח תנאי החיים החדשים; כזה היה גם גורל השניה והשלישית – גורל כל אלה, שנדחקו לתוך חיי העם העברי בהכרח, מסבת הגלות והנדידה; כולן “נולדו בלי אהבה ונסתלקו בלי יגון”.

אבל כל שפה ושפה, במשך שלטונה ההכרחי, הלא הכתה איזו שרשים בנפש האומה; השרשים האלה מצצו וקלטו לתוכם ליח ולשד ממח האומה ולבה, והעם העברי לא חפץ למחול על העושר הלאומי הזה. על כן אסף העם אל אוצרו את מיטב היצירות הספרותיות של השפות הזמניות העוברות האלה; יש ששם אותן למשמרת בכליהן – כן עשה העם לספרות היהודית הארמית, קרובת העברית –; ויש שהריק את התוכן העברי מהכלי הזר אל השפה העברית – כזאת עשה ישראל לספרי המחקר והמוסר, שנכתבו ביונית, סורסית, ערבית וספרדית ותורגמו לעברית.

כן אנו רואים, כי כשנדד ישראל ממזרח לארצות המערב, לא הביא אתו שמה לא את הסורסית ולא את הארמית; כשעברו היהודים מספרד לצרפת ולאשכנז, עזבה הלַדינו הספרדית את מקומה ללחץ הקלטי והגרמני; רק בארצות אפריקה, וביחוד בתורכיה, שלא היה לחץ תרבותי מצד העמים השולטים, החלשים בתרבותם, – רק שם נשתמרה הלדינו עד שבאה שמה התרבות הצרפתית. בתוך הספרים נשתמרה רק הספרות הארמית הרבנית; פרי הספרויות האחרות אבד, אם לא תורגם לעברית, או שנשמר כדבר יקר־המציאות בבתי־אוצר־הספרים וכתבי־היד העתיקים.

ומה יהיה עתה גורל האידיש הגרמנית?

גורלה של האידיש הגרמנית הוא כגורל כל השפות המדוברות, שקדמו לה, כגורל כל אלה השפות, שלא נולדו בנפש האומה, כי־אם נדחקו אליה מבחוץ. נזכור־נא, כי אין באידיש זו אף מלה אחת, שהרה והגה העם העברי מתוך רוחו ונפשו, מתוך ברק־מוחו ורגש־לבבו; המלים העבריות, שהמוני העם משתמשים בהן, הלא לא אידיש הם, כי אם ההתנגדות לאידיש; והראיה, כי האידישיסטים הטהורים משתדלים למעט בהן ולסרסן עד כמה שאפשר, בכתבם דוקא “אנגסט” ולא “צער”, ובכתבם דוקא “באלעבאס” במקום “בעל הבית”; יתר המלים הלא הן גרמניות, סלאביות או אנגליות. ובכן, באה השאלה: במה תתפוס פה הנפש העברית ועל מה תלחם? על איזו מלה שבשפה זו הניח העברי את חותם נפשו, כי ידאג לה וכי יצטער, אם תשָכח ממנו? במה גדול כח היצירות של התוכן העברי שנכתב באידיש, מאלו, שנכתבו באותן המלים ורק באותיות אחרות, ושעל כן אנו קוראים לזה גרמנית (בשגם יש אידישיסטים, הדורשים, שנכתוב גם אידיש באותיות לאטיניות)? או אולי מאשר שם הגרמנית היא טהורה ומדויקת, ופה היא משובשת בערבוב של מלים משפות אחרות? צאו ובדקו ותמצאו, כי כל המלים והמושגים החדשים, הנכנסים בכל יום ויום אל האידיש, הם גרמניים, אנגליים או עבריים כתקונם או – משובשים; ואיה פה האידיש?

ובכן, כשבאים תנאי החיים בהוה ודורשים מן העברים שבכל ארץ וארץ ומאלצים אותם לדעת את שפת הארץ, לקרוא בה ולדבר בה, איזו נימה שבנפש העברי שברוסיה או באמריקה תתעורר באופן טבעי ותהמה לצלצול שפה אחרת, שהמלים בה רובן ככולן הן – גרמניות? מבינים אנו את השאיפה הטבעית לאחדות לאומית, כי כל הלאום ידבר בשפה אחת, פשוט, כי יבינו איש את רעהו, כי הסופרים הלאומיים יכתבו בדברים אחדים וברוח אחד; ואולם מדוע השפה הזאת צריכה להיות דוקא גרמנית עלגית, שאין לה שום קשר פנימי עם נפש האומה? מדוע דוקא בשפה, שכל יהדותה היא בקלקול מלים של שפות אחרות וכל ישותה היא בחבור מלים זרות, בבחינת “לית ליה מדגרמיה כלום”?

תשובה אחת ישנה: שאנו מתחשבים עם המציאות שבחיים; מיליונים של יהודים מאוחדים עתה על־ידי השפה המדוברת הזאת וספרותה, והרי מחויבים אנו לשמור על הקשר הלאומי הזה; במקום שאין אידיש אין לעת־עתה שפה יהודית אחרת, כי־אם שפה של אומה אחרת, או יותר נכון, שפות של אומות אחרות, הבולעות אותנו; על כן עלינו להשתמש באידיש זו אשר אתנו, כתריס בפני הפירוד וההתבוללות. ובאמנה הלא נמצאים עוד לעת־עתה רבבות אלפי יהודים, ביחוד באמריקה, שאינם יכולים לקרוא ולהבין בשפה אחרת, מלבד האידיש.

ואולם, ראשית, הן גם מלה זו “לעת־עתה” עדיין אומרת “דרשני”; כי, למה נרמה את עצמנו, הלא בכל יום ויום מתמעט מספר היהודים, שאינם יודעים שפות אחרות ושהם מוכרחים להשתמש “לעת־עתה” באידיש; כי מכיון שיודע היהודי הירוק לפטפט פטפוט כל־שהוא באנגלית, הרי הוא מתגאה בשפה ה“קולטורית” ומתבייש באידיש, ומכיון שיודע הוא לקרוא עתון באנגלית, הרי הוא עוזב את העתון שבאידיש. והדור הצעיר הלא בודאי שיודע אנגלית באמריקה, ורוסית או גרמנית באירופה וע"ד הילדים אין כבר מה לחשוב; כי גם האבות המדברים וקוראים אידיש מדקדקים לדבר עם הילדים דוקא אנגלית. ומתוך כלל זה הלא קשה להוציא גם רבים מהאידישיסטים המושבעים.

וזאת שנית, כי גם אלה המדברים אידיש משנים ומפתחים אותה בכל ארץ וארץ לשפה אחרת לגמרי, על־ידי תערובת המלים, שמכניסים לתוכה מתוך השפה של הארץ, אשר הם גרים שם. גם עתה כבר קשה יהיה בודאי ליהודי רוסיה להבין את האידיש האמריקאית, ולהיפך; ואין ספק בדבר, כי כעבור דור אחד או שנים, תהיה אידיש רוסית לבד, אידיש פולנית לבד, אידיש גרמנית לבד, וגם אידיש אנגלית מיוחדת.

הוא אשר אמרנו, כי העם העברי לא ידאג לכליונה של האידיש הגרמנית המדוברת כיום, כשם שלא דאג ליתר השפות הזרות, שדבר בהן במשך זמן גלותו. עוד שנות מספר ידבר בה מתוך הרגל, ותהיה בפיו לאיזו אידיש חדשה; הבריה החדשה הזאת בודאי שלא תהיה לו אחיזה בנפשו, ולאט־לאט יחליפה היהודי בשפה אחרת יותר טבעית מצד דרישות החיים, או מצד הדרישות הלאומיות האמתיות.

במה שנוגע ליצירות הספרותיות שבאידיש, הנה הגרועות שבהן תלכנה לאבוד, כדבר שעבר זמנו; הטובות תשארנה למשמרת באוצר הלאומי, והמובחרות תתורגמנה גם לעברית.

 

ו. הקושי שבדבר והפתרון הנכון.

אך למותר הוא להרבות דברים ולהוכיח את שגיונם של אלה האומרים, כי יוכל עמנו לקום לתחיה לאומית, גם בתפוצות הגולה, מבלי היות לו שפה אחת וספרות אחת לאומית. ביחוד נקל לשער את האחדות הלאומית בארץ העברים, אם תשלוטנה שם כחצי תריסר שפות, שכולן תהיינה רשמיות, בעלות זכיות לאומיות שוות בבתי־הספר, בבתי־המשפט וביתר המוסדות; ולא כשווייץ, שכל אחת משלש השפות יש לה שליטה במחוז המיוחד לה, כי־אם שכל עיר וכפר שבארץ־ישראל תהיה בבל בזעיר ענפין; נקל לשער את ההוצאות המיותרות שלמרץ וכספים ואת החכוכים והסכסוכים, שיבואו לרגל “חופש” ו“שויון” שכזה.

למותר הוא גם כן להתוכח עם אלה החושבים להשליט את האידיש הגרמנית בארץ־ישראל מפני שהמוני יהודים מדברים בשפה זו בגולה; לא רק שהיינו מיעצים להאנשים האלה ללכת ולהפיץ את הדעה הזאת בין הספרדים, התימנים והבוכרים, ולו גם בין היהודים הצרפתים, האיטלקים והאנגלים, ולשמוע את חות־דעתם על הצעה שכזו; אלא שבטוחים אנו, כי אם יבוא הדבר גם לפני אותם המוני העם, המדברים לעת־עתה אידיש, יאמרו גם הם להאידישיסטים הקנאים: “שקילו טיבותכם ושדו אחיזרא”. אין ספק בדבר, כי העם העברי, שיקום לתחיה לאומית, ידע להכיר בחושו הטבעי הבריא את שפתו הלאומית, הקלוטה במוחו ובדמו והשזורה בעומק נשמתו.

השאלה היא ברורה, קשה ומרה: עם ישראל מתעודד לקום לתחיה בתוך חטיבה לאומית אחת בעולם; והנה המעט שהיה עד היום קרוע לגזרים אחדים על־ידי השפות המדוברות השונות, הזרות לנשמתו, הנה הוא מתפוצץ עתה עוד יותר לרסיסים, בשכחו לאט־לאט גם את השפות האלה והולך ונבלע בתוך האומות ולשונותיהן השונות. אין ספק בדבר, כי נחוצה לנו שפה אחת לאומית לכל חלקי האומה וכי על פי החוק הטבעי ההיסטורי והפסיכולוגי, השפה העברית, שבה גודל וחונך העם העברי, היא, ורק היא, צריכה ויכולה להתפתח ולהיות שלטת בתור שפה לאומית כללית; ואולם איך נוכל להשליטה, אם רוב העם כבר שכח אותה ואת ספרותה יחד?

נניח, כי בתפוצות הגולה אין האחריות גדולה כל־כך: בין כה וכה החיים הלאומיים של היהודים לקויים שם; נשתדל להשיב לעם את שפתו העברית, והיא תתפוס לאט־לאט את מקום האידיש המקומית, ההולכת ונשכחת. ואולם בארץ־ישראל הלא אין לנו זמן לחכות ולנסות: רבבות יהודים יבואו מקצות תבל, הם צריכים לסדר מיד את חייהם הצבוריים בשפה המובנת להם; והיה אם נשליט את העברית בחיים הצבוריים, הרי מוסרים אנו את השלטון הצבורי לקבוצה קטנה של אנשים היודעים עברית, והמוני העם הרי הם כאלמים מוגבלים בהשפעתם על סדרי הצבור ומשוללי הגנה גם בחייהם הפרטיים. כי מה הוא ערך האיש בלי הדבור החפשי?

והרי לא רק להמוני העם אנו צריכים לדאוג, כי אם גם לאותם האינטליגנטים הרבים, הידועים בכשרונותיהם בתור מורי העם ומנהליו, שאינם יודעים עברית, – האם רשאים ויכולים אנו להגביל את השתתפותם בחיים הצבוריים ולשלול מהעם את תועלת השפעתם של בעלי הכשרון האלה, המסורים לעניני העם? אם אי־אלה מהם, היודעים לדבר אידיש. יוצרים לשם הגנת זכיותיהם שיטה של אידישיזם, הלא אלה שאינם יודעים אידיש ידרשו פשוט את זכות הדבור באיזו שפה שהיא, השגורה בפיהם.

שאלה זו לא רק שתדרוש ממנו פתרון, בבואנו לסדר עתה את ממשלתנו בארץ, כי־אם כבר דרשה את פתרונה בראשית ימי הישוב העברי החדש בארץ־ישראל; ועלינו להודות, כי הפתרון שהביאו עד היום נתן ספוק גמור, מוחלט ומוצלח רק בשיטת בתי הספר והחנוך. אבל ביתר מקצועות החיים הצבוריים או שלא שמרו בדיוק על הפרינציפּ של “רק עברית” או ששמרו עליו, וסבל מזה הסדר העממי, שהיינו חפצים וצריכים להנהיג שם. עתה אין ספק בדבר, שמצד אחד לא נוכל למחול על הסדר העממי לשם איזו מטרה שהיא, ואף לא לשעה קלה, ומצד השני אי־אפשר לנו בשום אופן לבנות את חיינו הלאומיים החדשים על היסוד הרעוע של רבוי ובלבול הלשונות ולא על שלטון מוכרח של איזו שפה זרה שהיא, בין שתהיה זו של רוב המדברים או של המועט התקיף.

ואל תהיה היראה מפני המועט קלה בעינינו. כי מקום התורפה – עקב אכילס – יש לנו בעבודתנו הלאומית, והוא הדיפלומטיה החשאית וההתקרבות לרשות, הנחוצות לנו בזמן המעבר: בסבה זו תתהוה אצלנו בלי ספק, במשך זמן השגת זכיותינו, חבורה קטנה של אנשים בעלי כשרונות נעלים, אנשים ישרים ומסורים לעמם, אבל מקולקלים במובן הפוליטי והסוציאלי על ידי סודיותם ותקיפותם; כי כל “סוד” וכל תקיפות מקלקלים את האנשים היותר טובים וישרים, מרעילים את הרגש העממי ומביאים לידי שאיפת השלטון. המועט התקיף הזה, בהשתמשו בחדרי משכיתו בכל השפות הנאותות לו, אולי יסכים לדרישה זו, שבפרהסיה ישתמשו במוסדותינו ובאספות הצבוריות דוקא בשפה שאינה ידועה להמוני העם, כדי שיסתתמו פיות רבים ולא ירבו לבקר ול“בלבל את המוח” בדרישות שונות, ובשגם יותר נקל ל“הרגיע” ולרסן את המועטים או להשתוות עמהם; לצערנו, היו לנו כבר גם נסיונות כאלו בעבודתנו במשך השנים האחרונות בארץ־ישראל.

ידעו־נא האידישיסטים למיניהם, שאין אנחנו, העברים, עוצמים את עינינו מראות את כל הקושי שבדבר; אלא שאם מיעצים לעמנו להקל לו בנידון זה את מלחמת החיים על־ידי אבוד עצמו לדעת, בהתכחשו לשפתו הטבעית והלאומית, מבקשים אנחנו פתרון לשאלה הקשה הזאת על סמך של עובדות היסטוריות וחוקים פסיכולוגיים, ובטוחים אנו בכח החיוני שבעמנו ובשאיפתו לחיים, שיעבור על כל המכשולים בדרכו להתפתחות עצמית טבעית ולאומית, ככל אשר נלחם עד עתה על קיומו. אנו טוענים, שהמאבד עצמו לגעת אין לו חלק בעולם הזה; ועמנו, שנלחם כל־כך על קיומו והצליח לקום לתחיה לאומית, עוד ימצא בעצמו כח ומרץ להכיר ותפתח את שפתו הלאומית ולהשיבה לתחיה גם בתפוצות הגולה, ולא כל־שכן בארץ־ישראל.

 

ז. דרכי תחית העברית.

מכיון שאין לכל שפות האידיש, המדוברות עתה בחלקי האומה השונים בתפוצות הגולה, שורש בנפש האומה, ומכיון שאין אנו מוצאים עתה בהמוני העם היהודי אותה הקנאות לסגל את שפות העמים לאיזו אידיש חדשה, הלא במשך שנים־שלשה דורות יחדל עמנו לדבר איזו אידיש שהיא וישאר בלא שפה מיוחדת לו, על כן עלינו לדאוג מעתה להנהיג ולפתח את השפה העברית בכל תפוצות ישראל בגולה. אין העבודה הלאומית הזאת כבדה יותר מהשמירה על כל האידישים השונים; תחילתה בבתי־הספר ובספרות וסופה בכל בתי ישראל.

אין תחית העברית הזאת מתנגדת לפעולתן של שפות האידיש, עד כמה שהללו מיוחדות עוד ליהודים, מחזקות את ההכרה הלאומית, משמשות לאלה שאינם יודעים עוד את העברית להביא לידי בטוי את עצמיותם הלאומית – אם כי בתרגום – ועוזרות לאלה, שאינם יודעים שפה אחרת להתפתח, ללמוד ולהבין את העולם מתוך אספקלריה לאומית כל־שהיא. להיפך, במובן זה שותפות הן שפות האידיש להעברית, להלחם נגד כל שפה זרה, החודרת לתוך סביבה של יהודים בהשפעה של התבוללות.

אלה מהקנאים לעברית, הדורשים: “עברית או שפה זרה לגמרי, אבל לא אידיש”, טועים לחשוב, כי אם לא תהיה האידיש עם הצל של לאומיות שבה, אז ירגישו היהודים באופן יותר ברור את האסון שבחוסר שפה לאומית וימהרו לשוב אל העברית; אבל האמת היא, שהשפה הזרה משפיעה באופן התבוללותי מוחלט, והאידיש, אם כי היא צרתה של העברית, בכל זאת יש בה מן השאיפה להצטיינות לאומית, ואת השאיפה הזאת אפשר לפתח עד להכרת נחיצותה של השפה הטבעית – העברית.

העיקר הוא, כי תהיה העברית מזוינה באמצעים אקטיביים ומוכנה בכל שעה לתפוס את כל צעד ושעל המתרוקן באופן טבעי מן האידיש, שהולכת ונשכחת, או הולכת ונטמעת, קודם שתספיק איזו שפה זרה לחדור לתוך הסביבה היהודית; גם אין ספק בדבר, שהעברית החיה והרעננה, שתחדור לרחוב היהודים, תעורר לאט־לאט את הנימים היותר עמוקים, היותר טבעיים ולאומיים שבלבות היהודים; היהודים ירבו לשזור אותה באידישים שלהם ולבסוף יתחילו גם לדבר בה.

אל־נא נשכח, כי בכל שפה משתמשים המוני העם רק באיזו מאות מלים להביע בהן את כל רגשותיהם וצרכי חייהם; עוד איזו מאות מלים – ויוכלו להבין בקריאת עתון, במאמרים על־אדות שאלות החיים הרגילות, העומדות על הפרק, ובספורים קלים; באלף מלים יוכלו לקרוא בכל ספר מדעי פופולארי ולהבין כל נאום והרצאה פומבית. ספק הוא, אם רוב הסופרים והנואמים משתמשים ביותר מאלפים מלים שונות, שאין להן שורש ניכר משותף. לפי זה אין רכישת השפה העברית נוראה כל כך, גם ביחד לבאים בימים ואף כי לצעירים ולקטנים.

במה שנוגע לתחית השפה העברית בארץ ישראל, הלא ברור הדבר, כי מן הצד הפרינציפיאלי והמדעי, העברית היא שצריכה ויכולה לאחד את חלקי האומה השונים לעם אחד וכי רק בשמה נוכל לדרוש מהיהודים השונים להסתגל לה וגם להביא איזו קרבנות עד שיסתגלו לה. גם אין ספק בדבר, כי במה שנוגע לחנוך הדור הבא אין כל יסוד להתנגד להשלטת העברית בבתי הספר; הלא צחוק יעשו לנו אלה האומרים, כי הילדים שיתרגלו לדבר עברית בגני הילדים לא ידעו לדבר עם אבותיהם בשפתם; הלא כבר היה לנו נסיון בדבר, שהפעוטות, שהחלו לדבר עברית בגני הילדים, לא חדלו להבין את השפות המדוברות בבתי אבותיהם. ועוד הורה אותנו הנסיון, כי גם הילדים בני שתים־עשרה וחמש־עשרה הבאים לארץ ישראל, רוכשים שמשך חצי שנה או שנה את השפה העברית, עד כדי להכנס אל המחלקה המתאימה לשנותיהם. גם להצעירים שיבואו אל האוניברסיטה העברית לא יקשה הדבר יותר מאשר לאלפי הצעירים, שהיו באים בכל שנה מרוסיה ומארצות הבאלקאן והמזרח לאוניברסיטאות השונות שבאירופה, או גם מגרמניה לצרפת ואנגליה; ולהיפך: הטובים שבצעירי ישראל יקדישו בחפץ־לב שנה מיוחדת ללמודם לשם תחית השפה העברית ולשם אחדות האומה.

אין כל ספק, כי במוסדות הצבוריים שלנו שם, ואחר־כך גם במוסדות ממשלתנו, שפתנו העברית היא שתהיה העיקרית ומיועדת לשלוט בעתיד: אלא שבודאי נשמע לדרישות החיים הצודקות, ובודאי שתהיה רשות וחופש גמור לכל איש, כל זמן שלא ידע עוד עברית, להביע ולברר בשפתו המדוברת את כל צרכיו ודרישותיו; בכל השטרות ובמודעות הרשמיות תהיה השפה העברית בראש, ואחר־כך יבואו תרגומים של אידישים שונים, – ואולי גם של איזו שפה זרה – לפי צרכי הקהל, כל זמן שאין כל העם יודע עברית.

את המוני העם שילכו לארץ ישראל בודאי שנשתדל ללמד עברית גם בהתכוננם ללכת, גם בלכתם בדרך וביחוד בבואם לארץ ישראל; הרבה אפשר להשפיע על־ידי חוברות מודפסות, על־ידי שעורי־ערב, שעורי שבת ומועד, קריאות והרצאות; והעם הלא יחפוץ וישאף לדעת עברית, לשמוע ולהבין את דברי אחיו שבאו מקצוי ארץ שונים, לקרוא ולהבין את שפת התרבותה לאומית ההיסטורית; ועד שילמדו לדבר עברית בודאי שידברו ביניהם בשפה היותר נוחה להם, ומי הוא שיתערב בחייהם הפרטיים להפריע אותם, אם לא הרוח הלאומי, שידבר ללבם ונפשם?

נשאר לנו לדאוג לדרישות הצודקות שבחיים בנוגע לעתונים, ספרות, תיאטראות, קריאות והרצאות בשביל המוני העם, כל זמן שלא למדו עוד להבין בעברית. מובן הדבר, שההנהגה הצבורית מחויבת להספיק מזון רוחני זה לקהל במדה הנחוצה להתפתחותו הרוחנית; אלא שבטוחים אנו, כי הקהל בעצמו יצמצם בדרישותיו אלה ככל האפשר, וכי משנה לשנה תקטן הנחיצות הזאת במדה שיעבור העם לשפה ולתרבות העברית. ואולם אם יבואו להטיף “אידישיזם פרינציפיאלי”, בנגוד לתחית השפה העברית, הנה בטוחים אנו, שקנאים עברים יקראום לסדר; כמו שנמצאו תמיד, לאשרנו, קנאים בישראל בכל עת שחפצו לנגוע בנפש האומה.

* * * * *

כמה פעמים באו מסיתים ומדיחים להורות לנו את הדרך היותר קלה בחיים: מה לכם ולאומה שפלה זו? הספחו אל הרבים והעצומים! מה לכם ולאמונה טפלה זו? תקנו את חייכם לפי מנהגי הדת השלטת! מה לכם ולארץ קטנה ושוממה זו? הלא כל הארץ לפניכם בכל קצוי תבל! אלא שעמנו לא שמע לקול ידידיו אלה ונשאר נאמן לעמו, לאמונתו ולארצו; הוא לא התחשב עם מה שישנו, כי־אם שאף למה שצריך להיות. הלא זוכרים אנו את בעלי הרחמים הטיריטוריאליסטים, שבאו עלינו בטענה בשם המוני העם כביכול; זוכרים אנו את תרועת נצחונם לכל קבוצה אל אימיגראנטים, ששלחו לגאלוויסטון המהוללה; זוכרים אנו את לעגם ל“פלישתינה המתה” ולעבודתנו האטית שם. והנה עתה רואים אנו, מה בין אור מתעה לעבודה לאומית טבעית היסטורית. עתה באים אלינו מתנגדי התחיה העברית (ועמהם גם מי שהיו טיריטוריאליסטים) ב“אוואנטיוּרה” לאומית חדשה, ועוד הפעם משתמשים באמצעים של דימוקראטיה מזויפת בשם המוני העם כביכול.

תשובתנו מוכנה וברורה: גם הפעם לא ימכור עמנו את בכורתו בנזיד עדשים. יש די און ומרץ לאומי בעמנו לקום לתחיה הוא ושפתו אתו.


המלצות קוראים
תגיות