א. בגולה 🔗
הרבה דברו ועוד ידברו בקהל ובספרות על ערכה הרוחני של השפה העברית, על מקורה בנשמת האומה ועל השפעתה בתור גורם לתחית האומה הישראלית ואחדותה. הפעם נדבר על הצד המעשי שב“שאלת השפה” אצלנו.
נעזוב לשעה את ההנחות המוקדמות ונראה מה תנאי החיים דורשים מאתנו, אותם תנאי החיים, שיתנו לנו את האפשרות להמשיך את חיינו בתור לאום עברי באישיות הרצויה לנו ובאחדות לאומית. מובן הדבר, שלא נכנע לדרישות הראשונות, כי הלא תמיד נלחמת כל בריה על ישותה והאיש על אישיותו לסגל את החיים למהותו ועצמותו; אלא שסוף־כל־סוף הלא יש קצב וגבול לכל מדה של יכולת ולכל כוח של התנגדות. נראה נא מה מדת כוחנו בהתנגדותנו לתנאים, המפריעים את התפתחות אישיותנו הלאומית בגבול השפה ומה מדת יכולתנו בהתפתחות אותה השפה, שתעזור לקיום הלאום, לאותם החפצים בקיום ובהתפתחות זו.
אם נעלים עין לשעה מן החפץ והשאיפה ונסתכל במה שיש לפנינו – עלינו להודות, שאין השפה העברית תופסת עתה בחיינו את המקום החשוב שלשפה לאומית ולא זה של שפה מדוברת. בתור שפה לאומית אולי היא עוד פועלת עלינו שלא בהכרתנו, מכיון שלא השתחררנו לגמרי מירושתה; אבל שפה מדוברת ודאי שאינה לחלק גדול מאתנו, או גם לחלק הגון מעמנו.
אם נדון לפי מספר היהודים המדברים בשפה אחת משותפת ולפי כמות המחשבות והרגשות המובעים כיום הזה על ידי יהודים, אז משפט הבכורה לשפה האשכנזית, שרוב רבבות עמנו שִׁבּשׁוּ וסגלו אותה לעצמם בצורה ידועה, באופן שבצדק מכנים אותה עתה בשם “יהודית”, ושאין להתפלא, אם יהודים רבים טובים ונאמנים לעמם ולרוח עמם אינם חפצים וגם יראים לעזוב שפה זו, ששמשה כל כך הרבה בחיי הלאום ושקלטה לתוכה הרבה שביבי־אור וניצוצות מנפש האומה.
ואם לא נחפוץ לרמות את עצמנו, או להתעקש סתם, עלינו להודות, כי דוקא עתה בשעה של תחית האומה עומדים אנו לפני משבר בנוגע לשפה לאומית; השפה הלאומית ההיסטורית איננה מדוברת אצלנו, והשפות המדוברות אינן לאומיות. ואף זו היהודית, היותר שלטת, היא, גם לפי דעת רוב מצדדיה, אינה לאומית, והעיקר, שגם היא הולכת ונשחתת, הולכת ונשכחת, לעינינו.
הלא ברור הדבר, כי המוני העם העברי מדברים “אידיש” רק אם אינם יודעים, או כל זמן שאינם יודעים, לדבר בשפת הארץ, שהם גרים שם. אמנם יש קנאים ל“אידיש” גם בין המשכילים, כמו שישנם בזמן הזה קנאים לעברית, קנאים המדברים “אידיש” לשם הפגנה; ואולם אנו בהמוני העם עסקינן, וההמונים האלה ברבבותיהם מדברים “אידיש” מחמת אונס, מפני שקשה להם, או כל זמן שקשה להם, לדבר בשפה אחרת.
הנה באמריקה ה“ירוק” הגמור מדבר “אידיש” בביתו עם אשתו; מכיון שהתרומם קצת במדרגה הצבורית, הרי הוא מדבר אנגלית (אם כי מקולקלת) בצבור וגם בבית הכנסת או באגודה שלו. עם הילדים המבקרים את בית־הספר האנגלי משתדלים על־פי רוב גם האבות ה“ירוקים” לגמגם אנגלית.
שוטטו בחוצות ערי אמריקה, המרובות באוכלוסים יהודים, הטו אוזן ותשמעו, כי הגברים והנשים, פחות מבני ארבעים שנה, מדברים חצי אנגלית, והצעירים – רובא דרובא אנגלית והילדים – כולם אנגלית. מכלל זה אינם יוצאים גם רבע מליון היהודים, שבשכונה היהודית בברונזביל וחצי המיליון אשר ב“מזרח” ניו־יורק; כן הדבר גם בין רבבות היהודים ביתר הערים הגדולות באמריקה המרובות באוכלוסים יהודים, קל וחומר לבני העדות הקטנות, שהם הולכים ומתבוללים בשפתם.
מעטות הן הידיעות המגיעות בענין זה ממרכזי היהודים במזרח אירופה; ואולם ממה שאנו זוכרים ויכולים לשער – “סדנא דארעא חד הוא”; אין היהודי ההמוני מוקיר את ה“אידיש”, שהוא מדבר בה; הוא משתמש בה לשם צרכי חייו, כשהיא יותר נוחה לו, והוא עוזבה ומזניחה בלי צער ודאגה, כששפה אחרת נעשית לו יותר מועילה, או נראית לו יפה ומכובדת יותר.
ולא רק ב“אידיש” הגרמנית כך, אלא שבין המוני היהודים המדברים “שפניולית”, או בשאר השפות המקולקלות על ידי היהודים, אנו רואים, שהצעירים, המבקרים את בתי הספר הכלליים, המתחילים לדבר בשפת ארץ מושבתם, והזקנים המעורבים עם הבריות נמשכים אחריהם.
הדבור באיזו “אידיש” שהיא הולך ונעשה סימן לזקנה ולאי־התפתחות, אם לא בסביבות אינטליגנטיות ידועות ומצומצמות, שמחזיקים ב“אידיש” לשם ה“רעיון”.
מדברים “אידיש” גם ברוב אספות הפועלים העברים. זה מראה על המצב הגרוע של הפועל העברי, הנכבש על ידי העבודה ועול־החיים באופן שאין לו זמן ללמוד את שפת הארץ; ואולם גם המוני הפועלים האלה אינם עומדים על זה, שילדיהם ידברו “אידיש”; ולפעמים אנו רואים סמני גאוה באבות האלה, אם בנם הצעיר איננו יודע “אף מלה אחת אידיש” או שמדבר אידיש כ“גר” – סימן, שבנם כבר התקדם ולא “יסבול” כמוהם. כמובן ישנם גם בזה יוצאים מן הכלל, והם פועלים מן המפלגה הלאומית, אלו האידיאליסטים המועטים הנלחמים בעד ה“רעיון”.
־־־־־
ועוד יותר יתברר לנו חוסר הבסיס ל“אידיש” אם נשים לב איך ה“אידיש” בעצמה הולכת ומתפוררת ל“אידישים” שונות ההולכות ומתרחקות זו מזו, עד כי במשך הזמן בודאי שתהיינה לשפות שונות. נביא דוגמאות:
היהודי האמריקני אומר היום:
איך האב גערענט אפלעט פון 4 רומס מיט א פאָרטש; א פראָנט רום, א דיינינג רום א בעדרום און א קיטשען (אָדער קינשענס); דער פלעט איז מיט עלעקטרישע לייט (אָדער מיט געז), מיט סטים היט (אָדער מיט פאָרניס אין סעללער).
היהודי הרוסי אומר:
איך האָב געדונגעט אַ קוואַרטיר פֿון 4 קאָמנאַטעס מיט אַ טערראַסע (אָדער וועראנדע); אַ זאַאַל, א סטאלאָווע, אַ ספאַלניע און אַ קוכניע, מיט עלעקטריטשעסקע (אָדער גאזאָווע) אָסוועשטשעניע וכן הלאה.
באמריקה כתוב על שלט החנות של יהודי:
קלאָדינג סטאָר: סוטס, פּענטס, קאוטס אָדער סקוירטס און וועטסטס וכן הלאה
וברוסיה יכתוב העברי ב“אידיש”:
א קליידער מאגאזין: קאָסטיומס, פאלטאָס א. ז. וו., אָדער קליידלעך (יובקעס) און בלוזקעס.
ויזכור נא הקורא את כל המודעות פה באמריקה של “קלינינג, רעפּערינג או פּרעססינג” או “היער איז אַ רענינג סייל פון דרייגודס ריטייל און האָל־סייל” וישוה את ה“אידיש” של המודעות האלו אל ה“אידיש” אשר ברוסיה ובפולין, אז ידע, כי שפות שונות הולכות ונוצרות ב“אידיש”.
ואם חפצים אתם לדעת את ה“אידיש” העתידה בפולין קראו את המודעה בעתון:
“די גמינע פערוואלטונג האָט בעשטימט קאמיסארען אויף די עקזעקוציע אָפּטיילונגען וועגען שטאַטס פאָדאטקעס, זיי זאָלען איינמאהנען דעם גמינע־עטאט”.
הנה כי כן, גם שפת “אידיש” זו, שדברו בה מיליונים של יהודים הולכת ומתפצלת, הולכת ונשכחת. אם בעתונים נכתוב “אידיש” צחה (כלומר לא “רומס” או “קאמנאטעס”, כי אם “ציממערען”; לא “רעשען” או “דעסיידען”, כי אם “בעשלאָסען”, ותהי “אידיש” זו במשך הזמן ל“לשון־קודש” חדשה, המובנת בקושי להמוני העם. ואם נוקיר ונשמור את הספרים שב“אידיש” מאת מנדלי מוכר ספרים, פרץ ושלום עליכם, צריכים נהיה לתרגם אותם באיזו “עברי טייטש” של ארץ זו בעד המוני העם.
אמנם כן, בלב רבים מאתנו, ילידי רוסיה ופולין, מפעפע רגש חם לאותה השפה, שהיתה שפת־אמנו במשך כמה דורות ושחונכנו בה במיטב ילדותנו, לאותה השפה הנעשית “יהודית” בנגוד לשפות הזרות, שאינן יהודיות כלל; לאותה השפה, שספגה לתוכה הרבה מלים עבריות רכות ועדינות, המחממות את נשמתנו; לאותה השפה, שבה נקלטו החדוד והשנון של הרוח הלאומי העברי בתבלין של הפתגמים העבריים החדים והשנונים. נלך עוד צעד אחד הלאה ונאמר, כי ריח של התבוללות נודף מאותו יחס הבוז לשפה המדוברת בפי רבבות מבני עמנו, מהמוני העם, כי זהו סימן של התנכרות לשדרות “הנמוכות”, אם לא שקנאים אמתים הם לעברית אותם המתנגדים והמתנכרים (וזה נקל להכיר בסביבתם וביחוד בחנוך ילדיהם). ונאמר גם את האמת הזו, כי אין הקנאים האמתים לעברית שמחים ביותר לבעלי־בריתם, המעריצים את העברית רק עד כדי להלחם נגד ה“אידיש” ולהשליט בחברתם את השפות הזרות, מבלי אשר יעשו אף צעד להתקרב בעצמם, או לקרב את ילדיהם אל העברית.
ואולם למרות הנטיה הזאת והרגש החם הזה ל“אידיש”, עלינו להודות, כי תפיסתה בחיים הולכת ומתמעטת ויסודה הולך ומתמוטט מתחתה. שפת ה“אידיש” הולכת ונשכחת כיתר השפות המדוברות, שהיו ליהודים בארצות הגולה השונות. גם השפות ההן, הסורסית, הארמית, הלדינית הספרדית, האידיש הטטית בקוקז, זו שבבוכרה ואחרות שמשו לשעה ולדורות אחדים כתריס בפני התבוללות, אבל עברו ובטלו, או הולכות ובטלות לעינינו, עם שנוי תנאי המקום והזמן; וכן יהיה גם גורל ה“אידיש” הגרמנית, המדוברת עתה. כי איפה הוא היסוד הפסיכולוגי וההנחה ההגיונית לדרוש מאיזה יהודי שהוא, שיבכר את הכנוי “ציממער” על הכנוי “רום”, או “קאָמנאטע” וכי יאמר דוקא “איבערטראכטען ולא “קאָנסידערען”, או “סאָאָבראזשאיען”. יאמרו “שפת האם!” אבל האֵם לפני דור הלא אמרה “חדר” ו”מישב־זיין" והאֵם בדורנו אומרת “רום” באמריקה ואחרת בארצות אחרות. ולו גם אמרנו להלחם בחרף־נפש על האידיש, שהיתה מדוברת לפני דור אחד ברוסיה (ובאיזה שנוי, כבר אז, בפולין וגליציה), איזה נמוק הגיוני ומוסרי יש לנו לכפות כגיגית את האידיש “דייטשעריש” הנקיה על “רעפרעזענטירען” ושל “נעהמענדיג אין אַנבּעטראַכט” על איזה חלקים מהיהודים, שאיננו רגיל או איננו חפץ לדבר כך. כל דרישה זקוקה לבסיס הגיוני, או מוסרי, הפועל על השכל, או על הרגש, להכנע, להשמע אל הדרישה, אם גם לסבול על ידי זה לשעה או לזמן ידוע; בחיי הצבור ישנם מקרים של הכרח, ואז גם ההכרח הזה מיוסד על הצדק העולמי, על איזה חוק טבעי, או על זכות היסטורית, אבל בשם מה יבואו לדרוש מאת כל חלקי העם העברי להתחזק בשפה, שאין לה בסיס היסטורי בנשמת עמנו, בשפה שנתקבלה במקרה ובהכרח על ידי חלק ידוע מן העם, שהתגלגל דרך ארצות גרמניה במשך איזו מאות שנים האחרונות.
אלא בעל כורחנו צריכים אנו לשפה אחת בשביל כל האומה הישראלית לשם האחדות הלאומית, התרבותית, לשם שתוף המחשבה והרגש הלאומי; שהרי אותן המחשבות והרגשות המובעות במשך דורות על־ידי שפות שונות, אותה התרבות השופעת דרך צנורי השפות השונות משתנה לכמה גוונים שונים, ויש לחשוש אם כן, שאם במשך דורות אחדים ידברו חלקי האומה השונים בשפות שונות, אפילו אם ב“אידישים” שונות, נתפרד לשבטים שונים כהשנות הגרמנים מן הפרנקים והאנגלו־זכסים מן הגרמנים. על כן יש לנו רק מוצא אחד, והוא, כי נשוב כולנו אל השפה העברית; השפה, שבה נולדה אומתנו וקבלה את התפתחותה האישית העיקרית; השפה שהכתב שרשים כל כך עמוקים בנשמת האומה ושמעוררת גם היום רגשות עמוקים, נערצים וחמים בלב כל איש מישראל, שהניצוץ העברי עוד לא כבה בו לגמרי. זהו המוצא היחידי בדרך הארוכה והקצרה הזו. הדור הראשון יתן את הסכמתו, בדור השני יתגלה החפץ האמתי והמרץ הנכון, והדור השלישי יגיע אל המטרה – אל האחדות התרבותית הלאומית על ידי השפה הטבעית והלאומית, שתהיה משותפת לכולם ביחוסיהם בינם לבין עצמם ובין כל חלקי האומה בארצות פזוריהם.
ב. בארץ ישראל. 🔗
גם כשאנו באים לדבר על עתידות השפה העברית בארץ ישראל, לא נשקיע את עצמנו בצד העיוני, כי אם בצד המעשי שבדבר.
אי אפשר לנו להיות בארץ ישראל לעם אחד ומאוחד, מבלי שנדבר כולנו בשפה אחת משותפת. נוהגים להראות לנו על שלש השפות השולטות בשויצריה. אבל שם באמת שלשה חלקי עמים שונים מאוחדים בהנהגה פוליטית אחת, ואם מצב היסטורי יעמיד אותם בנסיון – ספק גדול הוא אם ישארו באחדותם; בעת המלחמה האחרונה ראינו נטיה גדולה לגרמניה מצד השוויצרים המדברים גרמנית ונטיה לצרפת או לאיטליה מצד אלו המדברים צרפתית ואיטלקית. ואף גם זאת, כי בשויצריה שולטת כל שפה במחוז מיוחד ומוגבל, מה שאין לשער, כי בארץ ישראל יתישבו דוברי עברית לחוד, דוברי “אידיש” לחוד וכן דוברי אנגלית, לדינית, ערבית, טטית וכדומה. מן הנמנע הוא לגור שם במחוז אחד, בעיר אחת ובשכונה אחת ולדבר בשפות שונות בלתי מובנות לכולם, באין שפה אחת משותפת ושלטת, כלומר: שפה ראשית, אשר לה משפט הבכורה בחיים הפוליטיים והצבוריים.
ואם צריכה לבוא הסכמה מצד כל חלקי העם לשפה אחת, ראשית, האם אפשר להטיל ספק בדבר אף רגע, שכל חלקי העם לא יתנו בשום אופן את משפט הבכורה לאיזו שפה שהיא, מלבד העברית? האומנם יכולים אנו לשער אף רגע, כי אחד מחלקי האומה ידרוש את הזכות הלאומית בעד השפה שהוא מדבר בה? ולו גם נניח, כי רוב ההמונים מדברים “אידיש”, כלום נותנים ההמונים האלו ערך לאומי, נצחי, לשפתם זו? וכלום יעמדו ההמונים האלו על ה“זכיות הלאומיות” של ה“אידיש” לעומת העברית? השפה העברית היא היחידה, שלה יכנעו ובשבילה יסכימו לסבול במדה ידועה כל חלקי האומה, כדי להשליטה במשך הזמן בחיים הלאומיים, בבית הלאומי שאנו באים לבנות עתה.
סימן לדבר ראינו כבר במשך עשרות השנים האחרונות בישוב העברי החדש בארץ ישראל. בלי כוח מכריע ובלי כפיה מאיזה צד שהוא הסכימו מעצמם כל עולי הגולה וכל העברים שבתוך הארץ המסוגלים לקדמה והתפתחות, כולם – האשכנזים, הספרדים, התימנים, הבוכרים, הגרוזיים והפרסים – הסכימו לעשות את השפה העברית למשותפת ומאחדת בחיים הצבוריים המשותפים ולהשליטה בבית־הספר. מעצמו יצא הדבר, בלי משא ומתן, בלי וכוחים והחלטות; בחושם הבריא, שכך צריך להיות, שאחרת אי־אפשר להיות.
אמנם, אין הצבור גוזר על עצמו גזרות, שאינו יכול לעמוד בהם: הדור הקים, הדור ההולך, לא מצא בעצמו די כוח ואומץ מוסרי להשליט את השפה העברית בחיי יום יום; בחיים הפרטיים, במשפחה ובסביבה הקרובה דברו חלקי העם השונים בשפות, שנחלו מאבותיהם ושהורגלו בהן מנעוריהם; אלא שהרגישו והבינו, כי בחיים הצבוריים, במודעות, קריאות והצגות צריכה העברית לתפוס מקום יותר ויותר, כי ביחוסים המשותפים לחלקי הצבור השונים השפה העברית היא היותר מאחדת ומשותפת, וכי בבית־הספר לילדי העברים השונים אין שפה אחרת יכולה להיות שלטת מלבד העברית, השפה שתאגד ותשזר את הנטיעות הרכות בשרשי נשמתן לעשות את הילדים העברים לבני עם אחד.
וכן יהיה גם בעתיד בנוגע לשפת האומה בארץ ישראל. הדבר מוחלט מראש על ידי “כח־הברזל” של התפתחות ההיסטורית, על ידי הנחיצות הטבעית ועל ידי הנסיון המוצלח.
כשאנו באים עתה להכריז בעולם על שפתנו הלאומית בבית הלאומי, שאנו בונים מחדש, כלום יכולים אנו לקרוא בשפה אחרת מלבד עברית? הלא ללעג ולמנוד־ראש היינו, לו הזכרנו איזו שפה אחרת שהיא; ולו גם קראנו בשם את ה“אידיש”, זו “שפת האם” של רבי־רבבות היהודים עתה, הלא היו שולחים אותנו לבקש את מרכזנו הלאומי במקום מולדת השפה הלאומית הזו.
וכשיתקבצו עתה נדחי־ישראל מכל קצוי ארץ, כלום יסכימו לאיזו שפה אחרת משותפת בחיי הצבור להם לעצמם ולבניהם אחריהם מלבד העברית?
ואם תאמרו: “חיי ההמונים, צרכי יום יום, והדמוקרטיה מה תהא עליהם?” אין השד נורא כל כך. אפשר להשריש ולהשליט את השפה העברית בארץ ישראל, לא רק מבלי כל אונס וכפיה על ההמונים, כי אם גם בהסכם עם הצרכים הטבעיים של הקבוצים הקטנים ושל היחיד.
־־־־־
ננסה לתאר לעצמנו את סדרי החיים בארץ העברים בעתיד בנוגע לשפה; נתאר את הדבר, כמו שצריך ואפשר להיות מבלי נצחונות של כבוש מצד העברית ומצד צללי הבלהות של המתנגדים לה.
בהנהגת הממשלה: השפה העברית תהיה עתה אחת השפות הרשמיות.
כל החוקים כתובים עברית. ואם בדור הראשון אין טובי העברים, הפקידים, השופטים ועורכי הדין מבינים עברית, כמובן יתרגמו בעדם, כי לא נוכל למחול על כל כשרונותיהם ועל הטובות שיוכלו לפעול בעדנו, אלא שהטובים והיותר מוכשרים שבהם ילמדו עברית, כמו שלומדים חכמים שונים גם בזקנותם שפות שונות לשם המחקר והמדע, והצעירים המתכוננים למשרות בממשלה ימצאו צורך ותועלת להתחנך בעברית.
כל הפקודות וההודעות של הממשלה כתובות בראשונה עברית. אלא שלתועלת הצבור, שאיננו יודע עוד עברית באים אחרי העברית תרגומים בשפות שונות. כמובן, שאי אפשר לטפל בתרגום בשביל איזה מספר קטן של אזרחים; חוק קבוע יהיה למספר של אזרחים, שיש להם הרשות לדרוש תרגום בשפה, שהם מדברים בה.
כל ההודעות והשטרות המוגשים למוסדות הממשלה כתובים עברית. אלה שאינם יודעים עוד כתוב עברית כותבים בשפה שהם שולטים בה ופקידים מיוחדים ישנם במוסדות הממשלה לתרגם את הכל לעברית. גם מתורגמנים אלה הם בשביל השפות, שקבוץ הגון מדבר בהן.
בכל מוסדות הממשלה ובבתי המשפט השפה הרשמית היא עברית, אלא שמתורגמנים מוכנים בשביל אלו שאינם יודעים עוד עברית.
בחיי הצבור. בראשונה יקבלו זכות אזרח בארץ ישראל כל היהודים הבאים להתישב שמה, אף אם אינם יודעים עברית כלל, במשך הזמן תבאנה דרישות ידועות לאלה – שכבר שהו משך זמן ידוע בארץ.
באספות פומביות, רשמיות, שיש להן ערך צבורי חיובי, תהיה השפה הרשמית עברית. אלה שאינם יודעים עוד עברית יוכלו להשתמש בשפתם המדוברת, ורשות תנתן לכל אחד מהקהל לבקש את התרגום בעברית.
העתונים היוצאים לאור על ידי הנהגה הצבורית וההרצאות העממיות המסודרות על ידה יהיו בעברית, וכן ההצגות בבתי החזיון הצבוריים, אלא שלקבוץ אזרחים במספר הגון תנתן הרשות לדרוש מההנהגה הצבורית תמיכה לעתונים, הרצאות והצגות, שהם מסדרים בשפתם המדוברת.
מובן הדבר, כי חיים “מטולאים” שכאלו קשים מאד ויעלו באבוד של כחות רבים, חמריים ורוחניים. נוכל להשלים עמהם רק לשעה כתוצאה מוכרחה של גלות ארוכה ומרה. כדי לצאת במשך הזמן ממצב אי־טבעי שכזה נחוץ יהיה לחנך את ההמונים שיבואו אל הארץ; לסדר בעדם שעורי ערב ושעורים לשבתות ומועדים ללמוד השפה העברית, להפיץ מחברות ועתונים, לסדר הרצאות והצגות בעברית, באופן שתהיה השפה העברית מנסרת בחללו של העולם העברי ושכל אזרח בארץ ישראל יספוג לתוכו את העברית מן האויר ומן ההרגל החדש.
גם זאת לדעת, כי ל הוא בערך, למוד הדבר לאיש יהודי בארץ ישראל. כמה מאות מלים עבריות כבר יודע כל איש יהודי המוני דוקא מתוך ה“אידיש” שלו. אלפי יהודים עודם זוכרים הרבה מלים עבריות וקטעי פסוקים מתוך “גירסא דינקותא”; הרבה מן העברית נבלע בתוך הדם והמח של כל איש יהודי; ברהבה משפיעה כבר הסביבה הארץ־ישראלית, החיצונית והפנימית. הנסיון הורה, כי יהודים רבים מתרגלים לדבור העברי בארץ ישראל במשך חדשים אחדים הרבה יותר מאשר לאיזו שפה שהיא בארץ אחרת.
ואם עוד נשים לב לזה, שאלף מלים מספיקות לכל איש מתוך הקהל, די והותר, כדי להביע את כל הדרוש לו בחיי יום יום, וכי בידיעה של אלפַים מלים באיזו שפה שהיא יכול איש לנאום גם לפני הקהל, – אז נוָכח, כי השלטת הדבור העברי היא אחת מהשאלות היותר קלות בסידור הגירת המוני היהודים לארץ־ישראל. אלפַים מלים אפשר להכניס בנקל לתוך מחברת קלה של משפטים ושיחות, המסודרים בפרקים לפי הענינים וצרכי החיים השונים; מחברות שכאלו אפשר לחלק לרבבות עוד בגולה להמתכוננים לנסוע בעוד זמן מה לארץ ישראל. והיה אם ירכוש לו העברי רק כחמש מלים עבריות ליום במשך חצי שנה לפני נסעו, ואם בחודש האחרון בבואו בקשר עם מוסדות סדור ההגירה עם חבריו בדרך, יתרגל לדבר מעט עברית, – כבר לא יהיה חרש־אלם לעברית בכניסתו אל הארץ. וכעבור שנים שלשה חדשים לבואו ידבר עברית בכל שעת הצורך ולא ירגיש שום לחץ ומצוק בשלטון השפה העברית, ביחוד לאחר כל ההנחות והתקונים שהזכרנו למעלה.
אין ספק בדבר, שיחד עם שיטת הסבלנות הצבורית הרשמית, ימצאו בארץ ישראל אנשים פרטיים קנאים לעברית. הם יהיו כופים לפעמים הר כגיגית על האספות הצבוריות ולפעמים גם על האישים הפרטיים, שלא ישכחו את חובתם לעברית ושלא יקלו דעת בדבר. כנהוג כועסים על האנשים האלו בשעת מעשה וחושבים אותם לפורצי גדר, ולבסוף מזכירים אותם לטובה ולברכה.
־־־־־
אם בטוחים אנו בזה, ששיטה של סבלנות גמורה ושל הרגל אטי תשלוט בארץ ישראל בנוגע לשפה העברית ביחס לדור הנכנס והקים, ברור לנו גם זאת, שבנוגע לדור הבא, ביחס לשפה שלטת בבית הספר העברי תהיה קנאות גמורה מצד ההנהגה העברית הלאומית ומצד כל איש עברי בארץ ישראל הנאמן לרוח הלאומי והשואף לאחדות האומה.
הדור הנהנס נושא על שכמו את סבל הגלות, שקרעה את העם העברי לגזרים. אי אפשר לאחד את הקרעים ביום אחד ואף לא בשנה אחת. ההמונים שישובו לארץ אבותיהם צריכים להמשיך את חייהם מבלי הפסק; הם יסתגלו, כפי שאפשר, אל התנאים הדרושים, אבל גם התנאים צריכים להסתגל, כפי הנחיצות, לצרכי החיים.
אולם הדור הבא, ההולך וגדל בארץ, הוא רכוש האומה; על הנטע הזה אסור להשליך את אבקת הגולה. אם חפצים אנו באמת, כי יהיה ישראל לעם אחד בארץ, עלינו לגדל את כל הדור הבא בבית ספר אחד עברי. כל נטיה שהיא, לפרוץ פרץ באחדות בית הספר העברי בארץ העברים, הריה בגידה ומעל באחדות הלאום העברי. אין בנוגע לילדים אמתלא של הרגל ודרישות החיים, ועון פלילי הוא ביחס אליהם לפוררם לקבוצים שונים, בני שפות יסודיות שונות, ובגד ומעל הוא להרוח הלאומי, הטבעי, ולהקבוצים השונים של העברים בהוה, אם נאבה להשליט בתור שפה יסודית אחת לכולם איזו שפה אחת מלבד העברית.
בבית הספר העברי ילמדו ידיעות שונות וגם שפות שונות, שתהיינה דרושות ומועילות להתפתחות כשרונות הילדים ולצרכי החיים. הילדים אולי ירכשו להם גם מחוץ לבית הספר איזו ידיעות ושפות השולטות בסביבה; ואולם השטה השולטת בבית הספר תהיה אנושית־עברית ולאומית־עברית והשפה היסודית תהיה הלאומית – היא העברית. כל הנוגע בה כנוגע בבבת עין האומה, ומלחמה לו עם הרוח הלאומי־העברי לחיים ולמות. כי רק בשפה הלאומית המקורית יוכל הרוח הלאומי העברי להתפתח באופן מלא וטבעי.
ברור לנו, כי אף קבוץ אחד מחלקי האומה השונים לא יהין לנגוע בשלמות בית ספר העברי בארץ ישראל. אלו שיבואו בדרישות המתנגדות להשלטת השפה העברית בבית הספר העברי בארץ ישראל – לא בשם העם יבואו ולא את טובת העם ידרשו, את זאת יענו בהם המוני העם העברי, בבואם לסדר את חייהם בארץ; התביעות, הבאות בענין זה כיום, באות בשם אינטרסים מפלגתיים, צדדיים לגמרי, ואולי רק בשם בני איזו קבוצה קטנה, המתכוננים להיות “מדברני דאומתא” בארץ ישראל ועם זה מתעצלים הם ללמוד עברית, או לחזור, לכל הפחות, על תלמודם ששכחו, וחפצים הם להתפרנס בחומר וברוח מלחם הקלוקל.
יחס ההנהגה הלאומית לדרישות אנטי־עבריות בנוגע לבית הספר יהיה בודאי שלילי באופן מוחלט, בלי שום פשרות והנחות. והיה אם יעלה בידי המתעקשים האלו להטות אחריהם ולהוליך שולל מספר יהודים, אשר יסתפחו אליהם מבלי דעת או מאיזו נימוקים צדדיים ופרטיים, לא תעכב בידם ההנהגה הלאומית מלמד את בניהם נוספות ככל אות נפשם, אלא שלא יפטרו את ילדיהם מן הלמוד בבתי הספר העברי, כי אזרחים עברים עליהם להיות בארץ העברים; גם תשלומים נוספים יהיו מוטלים על למוד אותה השפה, שאינה לאומית, כאותם התשלומים המוטלים בעד כל למוד, שאיננו נכנס לחוג הלמודים המקובלים בתכנית בית הספר, השואפת להתפתחותם האנושית והלאומית של ילדי העברים. ולא תהיה בנידון זה הדרישה הצודקת של זכיות המיעוט, כי הלא אין כל בסיס חוקי ומוסרי לאיזה מיעוט הדורש שפה לאומית שניה, שלישית ורביעית, מלבד השפה הלאומית המקובלת באומה; בשגם אין ספק בדבר, כי לא תהיה לדרישה זו אף מיעוט דמנכר מתוך נבחרי העם בבית המחוקקים בעברי בארץ ישראל.
־־־־־
כללו של דבר הוא, כי גם בגולה, וביחוד בארץ ישראל, העתיד הוא להשפה העברית, שתשוב לתחיה יחד עם הלאומיות הבריאה והטבעית של העם העברי. אין להתרגז, להתקצף ולריב; מגיני העברית צריכים רק לעזור ולהקל להמוני העם העברי לשוב לשפתם הלאומית, הטבעית, הכלולה בשורש נשמתם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.