( לתולדות האוניברסיטה בירושלים)
אוהב היה את ירושלים אהבת נפש.
אם אומר, כי חביבה היתה עליו כילדת־שעשועים, ככלה שיצאה מחופתה וכדומה ממלות החבה והלטוף, – לא תארתי בזה אף צל־צלם של רגשותיו העדינים והחמים למשאת־נפשו, זו מיטב תקוותיו.
אם בקרת אותו במלונו ואיננו, ולא נודע איהו, פנה לך צפונה ועברת על יד שער דמשק, ועלית בדרך שכם, וראית אותו מרחוק תועה במישור אשר על־פני הר המשחה, או יושב על אחד מגלי האבנים, צופה ומביט אל ירושלים חמדתו, הנשקפת מפה בכל הודה והדרה.
– אתם אומרים, כי יפה היא בחורבנה, כאלמנה צעירה זו, שבגדי־אלמנותה וצעיף־יגונה מוסיפים חן ונוגה ליפיה הטבעי; ואני אומר לכם, כי עטרת־תפארת זו יעלת־חן היא, כשושן־עמק, כילדה רכה וענוגה, כוֶרֶד העומד לפתח את ספלו, ורסיסי־הטל נוצצים לנוגה ברק קרני השמש…
שורו אם תוכלו לראות, מה תהיה לנו ירושלים בבנינה!
מישור זה לבדו, חלקת הר־הבית אשר בתוך החומה אשר בפנה, הנשקפת על־פני תהום עמק יהושפט ומורד השלח, – מה נהדר הוא בגאונו והדרו! כלום אינכם רואים את ישעיהו עומד שם ומנבא לאחרית הימים? וכלום אינכם חשים, כי פה יעמדו חוזים לישראל, אשר ינבאו אל גוי ואדם: “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”?
משתרע הר־הבית הזה ממולנו שם מתחת – כי ירושלים הרים סביב לה. והר זה, שאנו עומדים עליו, כולו היה מכוסה בחורשה של זיתים, על כן קראו לו הר המשחה; ובבוא רבבות אלפי ישראל ירושלימה בחג, היו חוסים בצל עצי המשחה, מביטים לכל הנעשה שם בחצר המקדש ובעזרות, נהנים למנגינות הלויים ושואפים רוח־הקודש, השופעת בשופי מלב האומה. כשחנו צבאות רומא על ירושלים, השחיתו כל עץ מסביב, ובהר הזה העמידו מכונות ואבני־קלע לירות אל העיר והמקדש, כי על כן הר המשחית קראו לו. וכלום אינכם רואים את אשר יהיה באחרית הימים?
הביטו וראו את הארמון אשר שם בראש הגבעה.
ומשך אתכם שמה. ונכנסתם דרך השער הגדול, ובאתם אל החצר, אל הגן ואל שדרות העמודים, המסובכים במקלעות ירק ופרחים. ועברתם על־פני בורות המים החצובים בהר, ועליתם במדרגות־האבן אל גג הקומה השלישית העליונה, והבטתם אל העיר שם מתחת, ופחד ורחב לבבכם, ונצבתם כולכם כמו נד, אין הגה בגרונכם, רק שפתותיכם תפלות תלחשנה – תקוות לדורות הבאים.
העיר ומגרשיה סביב: נגבה, עד להר ציון ומגדל דוד, והלאה, עד מעבר ל“תלפיות” אשר בדרך בית לחם; ימה, מעבר למגדלי בתי “בצלאל” עד לחורשות הזיתים ועד לתלתלי הגבעות אשר על־פני האופק בדרך ליפו ועין כרם; ומשם, צפונה, הר־צופים ושלוחותיו עד רמת שמואל וגבעת שאול והר המשחה כולו. וקדמה תרימו עיניכם, וראיתם את הירדן שם בעמק ואת ים המלח, כולו שוקט, הוזה את חלומותיו אתנו יחד. ושם, מעבר לירדן ולים, – הרי גלעד ומואב, והר נבו, אשר שם חלקת מחוקק צפון.
ומדותם את העיר סביב בחזון אשר בלבכם, את גניה ושדרותיה, את חוצותיה ורחובותיה, את טירותיה וארמנותיה סביב, ונגהה ונהרה נפשכם, וברכתם בלבכם את העם, גוי קו לקו; והבריק בכם שביב המרץ, וחלף בחרדה את כל ישותכם, והצית את רוחכם, ונשבעתם בכל הקדוש לכם לשרת ולעבוד בצבא התחיה עד אשר תתגשמנה תקוות עמנו.
* * * * *
אכן הזיה יפה היא…
הגבעה הזאת ליהודים ולאוניברסיטה העברית.
כי הנה המקום הזה בהר הזיתים הוא רם ונשא מן המקומות, אשר שם נבנו מגדלי הרוסים והגרמנים:
“נכון יהיה הר בית־יהוה בראש ההרים, ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים”.
חלום יפה ומי יקיימנו?
הארמון הוא רכושו של איזה אציל אנגלי זקן, הבא בכל שנה ושנה זה כחצי יובל שנים, לבלות פה את חדשי החרף. מי יאמין לאגדה, כי האציל הנוצרי הזה צוה לביתו, שלאחר מותו ימכרו את המקום הזה רק לשם איזה מוסד עברי? הלא זה דרכנו להשלות את נפשנו בספורי־בדים ובמעשי־נסים. והון עצום זה מי יכילנו?
ובכל זאת, מדי פעם בפעם, בבוא איזה יהודי מבעלי־החלומות או מ“בעלי־היכולת” ירושלימה, היה הלז מובילו אל הגבעה ואל הארמון; אולי ממנו יבנה וממנו יושע?
וכה אירע הדבר בפסח שלפני המלחמה. אחד האורחים, צעיר עברי רוסי, שהתאזרח באנגליה, הלך “שמה” לראות; בא, הציץ ונפגע, וגמר בנפשו לעזור לפתרון החלום. בעוד שני חדשים כבר ידע על אדות אפשרות הקניה ותנאיה; בעוד זמן־מה נתקבלה ההלואה מקרן־הקיימת – רבע הכסף – לדמי הקדימה; על השאר נתן הנוצרי ארכא לשנתים: אז תהיה הרשות להנהלת האוניברסיטה לרכוש מאותם הבעלים גם את המגרש הגדול אשר על גבול הארמון.
הוי, עם תועה־לבב! עוד שנתים יחכה, אחרי אשר אנה המקרה לידו לרכוש בעד האומה והאוניברסיטה העברית את המקום היותר יפה שבסביבת ירושלים; ומי יודע מה ילד יום?
ומעשה שטן הצליח.
פרצה המלחמה; התקדרו השמים, התקוות הלאומיות הועמו; כל תוצאות עבודתנו הלאומית, רכושנו החמרי והרוחני, היו בסכנה; מי ישים עתה לב ל“מותרות” שכאלה, לאוניברסיטה עברית (גם הארמון, רכוש האנגלי, הוחרם למלכות)?…
ורוח הקודש אומרת: “ונראה מה יהיו חלומותיכם”.
* * * * *
ברקאי! האיר המזרח!
האנגלים כבשו את יהודה וירושלים ונותנים לעברים לקחתה. מנהיגינו מתהלכים שם לסדר העבודה הלאומית הרשמית – דוגמה ונסיון לממשלה עברית. מיטב בנינו עוברים חלוצים לפנינו אל הארץ לקחתה ביד רמה.
ובבואנו לרפא את ההריסות בארץ, ובהחלנו מחדש לבנות ולנטוע, כלום רק לאכול מפריה ולשבוע מטובה אנו קמים? הלא גם את נשמתנו אנו נוטעים שם, כי תשגה, תשגשג ותפרח, וכבר מתחילים להכין את הקרקע להשרשת נשמתנו – מתכוננים ליסוד האוניברסיטה העברית בירושלים.
ועתה, כשבאו חברי המלאכות הציוניות בתור שליחי־עם לארץ־ישראל להכין את התנאים ליסוד המקלט הבטוח לעמנו, נקהלו היהודים לאלפיהם אל “מקום האוניברסיטה” אשר בהר הזיתים להשמיע משם לראשונה את בשורת הגאולה.
מה ישמח לבך אתה, בעל החלומות הלזה. “חלמא טבא חזית!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.