רקע
מנחם שינקין
בתוככי ירושלים!
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך.

חיה היא נצבת לנגד עיני: היפה, העדינה, הטהורה; היפה בנולותה והטהורה בטומאתה. מה מושכת היא את הלב ואת הנפש – זו, המקסימה בצעיף אלמנותה, אשר רשמי פניה ויצירי גוה מביעים עלומים יותר מבנותיה הצעירות ומבטיחים כל־כך הרבה נוגה, חום ורטט לאיש אשר ידבק בה.

הידעתם את הארץ? – ואולם עוד פחות מזה אתם יודעים את העיר, את ירושלים. הניחו את רוב האדם ואת הבהמה אשר בה ואת אשר הם עושים להחיות את נפשם; שימו לב לצורתה הרוחנית.

את לבי היא מוליכה שבי ביפיה הטבעי, יופי שלא ראיתי כמוהו בארבעה חלקי תבל לעדן, לרוך, ולנועם; יופי, שכעין נשמה חיה מפרפרת בו; יופי של זקנה עולמית ושל ילדות מתרקמת, של עבר, הוה ועתיד מָשזרים ומהבהבים בסודות עולם.

אם עיפה נשמתך – המלט־נא ירושלימה לימים אחדים. בשעות היום לא תנצל מטרדות האנשים והמעשים; ואולם את שעת־דמדומי הערב, את ליל־הסהר, את זמן עלות השחר וצאת השמש תשמור לעצמך, לשם יחוד עם העיר עצמה. ושמת את ראשך הסוער בחיקה הטהור וינוח לך. ואם חכמת, וברחת גם באמצע היום ועלית על גג הבית או המגדל והבטת אל סביבות העיר, או תצא אל מחוץ לעיר, ותעית בתוך עמקיה ועל גבעותיה והריה סביב, ושאפת את הרוח העולמי, המרחף שם וטבלת בו וטהרת מטומאת החיים, והתקדשת לרעיון העולמי ולתקוה הלאומית והאנושית גם יחד…

האוכל לתאר ולהביע את אשר רחש לבי ברגעים כאלו? אנסה. ואתה, בן אדם בוא עמדי…

 * * * * *

ועלית על גג אחד הבתים אשר מחוץ לחומה.

שמש־צהרים משפיעה ים של זוהר על העיר ההומיה ועל פני הככר הגדולה, צפונה־מערבה. הכפה השחורה אשר על ה“קבר הקדוש”, שם במורד, שקועה בתרדמה על פני הסוד הכמוס תחתה. מקדש עומר אשר בהר־הבית שטוף כולו אורה, מתפנק כבן זקונים ומתגאה ביפיו והדרו, בתפארת אמנות הבניה; בתבנית כתליו, בקויו הדקים והנפתלים, העשויים מעשה תשבץ ומרובי צבעים, בקשתות הרחבות אשר לחלונותיו ודלתותיו ובגזרה האצילית של העמודים, הנושאים עליהם את הכפה הגבוהה והרחבה. הלאה מזה משתרעים וטובלים באור הר־הזיתים והר־צופים, ועליהם מתפתלות, כרצועות לבנות, הדרכים המובילות ליריחו ולשכם. מעבר להר־צופים תראה את גבע ואת רמה, מקום שבתם של המלך (שאול) והנביא (שמואל).

הנה לפניך ערש של עולמות מדיניים, דתיים ואמנותיים. ומלמטה – שם בית חנוך עברי; שם ממשיכים לטוות ולשזור את החוט…

ופעם תשרך את דרכך על הר־הזיתים והר־הצופים, והבטת משם על פני העיר.

להר־הזיתים גם “הר־המשחית” יקרא, כי שם חנו צבאות רומא, ומשם הרבו לירות ולהשחית בהר הבית ובעיר. עתה תבָּנה פה ירושלים החדשה, ולנו, בני המנוצחים, יהיה מקום בראש. שם תבקר את המגרש ואת ההיכל אשר רכשנו במקום הזה ואשר הקדשנו לבנין האוניברסיטה העברית; נקודה זו היא היותר גבוהה בהר, “ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים”.

ושמת פניך ימה וראית את כל העיר העתיקה שטוחה לפניך, וקרובה אליך מאד, רק מעבר לעמק יהושפט, “הר־הבית” בשטחו הנהדר, זה לב עמנו, הרווי כל־כך הרבה מח ודם עברי. לעולם לא נוותר על המקום הזה; עוד יש פה מקום להיכל לאומי עברי. והלאה מזה, מערבה וצפונה, השכונות העבריות החדשות, ההולכות ונבנות מסביב לירושלים העתיקה.

ולעבר המזרח תשא משם את עיניך; והנה לפניך כל ככר הירדן. לפנים היתה כולה משקה; עתה רוכסי הרים גבנונים, חרוכי שרב, יורדים מזה ומזה, ורק בשטח העמק, בתָּוֶך, מתפתלת רצועה ירוקה – זה הירדן. ושם, בקצה הנגב, עמוק־עמוק, משתרע ים־המלח, כשפעת עשת מחותכה, כראי־כסף כחול; וצוקי ההרים, הסובבים אותו, מסתכלים בו ככל מלוא גבהם.

מעבר לירדן מתנשאים הרי גלעד ומואב; והר־ההר הזה אולי הוא הוא הר נבו, אשר עליו עמד משה בעינים כלות לראות את הארץ הטובה משאת נפשו; “וראית בעיניך ושמה לא תבוא” – חידת השאיפה העולמית…

ופה, בעמק לרגליך, הכפר הערבי במקום נוב עיר הכהנים, אשר שם לקח דוד את הלחם והחרב בברחו מפני שאול; שם, הלאה מעט צפונה, הכפר ענתות – מולדת הנביא ירמיהו; ושם בקצה הצפון מזרחה, כשומר על הירדן, מתרומם בקומה זקופה צוק ההר מרטבא, כאילן עומד ותוהה על אשר חדלו זה כבר להביא עליו משואות ולהודיע לקצות הארץ על קדוש החודש בירושלים.

* * * * *

וירדת משם לעמק יהושפט. ובאת אל חורשת הזיתים; שם התפלל “אותו האיש” בלילה האחרון, ועם קריאת הגבר מסר אותו אחד מתלמידיו לפקידי רומא. מסירה זו עלתה לנו בנהרי־נחלי דם, כי לולא זאת אולי היה נשאר זה בתוכנו כאחד הנזירים בעלי ההזיה, שהיו יוצאים מאתנו “לתקן עולם במלכות שדי”.

ובאת משם דרך העמק אל מצבת ה זכרון, יד אבשלום. עמוד־נא פה רגע. גם זה אחד המתפרצים, בעל נפש סוערת. ומי יודע, אם לא צדק הוא בשעתו: “ראה, דבריך טובים ושומע אין להם מאת המלך”. ויושט לנו את ידו דרך אלפי דורות, לתבוע את עלבון הצדק. גבור היה, יפה וטוב; עבד מלך דקרהו, בהיותו תלוי על שוכת העץ בקווצות תלתליו הנהדרות; ולא לחנם התאבל דוד עליו מרה: המלך המשורר הכיר אולי בישרת לבבו את צדקת הבן המתפרץ.

* * * * *

וצעדת במסילה ההרה על יד חומת העיר, הבנויה על שן־סלע, דרך שער האשפות, ועלית במעלות על קיר החומה, וראית מעבר מזה את הכותל המערבי בכל גבהו ורחבו ובכל הדר בדידותו, ומעבר זה תראה את יפעת צלילי הערב, היורדים מן ההר דרך “גני המלך” אל מי השלח אשר בעמק. עצב חבוי תוסס עם שקיעת החמה ומחלחל מבין לשיחי־הצבר, הגדלים פרא בפנה בודדה ושוממה זו. אולי אל נקרת הצור הזה היו באים גבורי האומה, העומדים על החומות, לנוח רגע, כי עיפה נפשם להורגים…

ואז תשוב הביתה, כי שבעה ועיפה נפשך מכל אשר ראית והרגשת. ונכנסת אל הרחובות הצרים ואל המבואות האפלים. ועברת על יד חורבת רבינו יהודה החסיד; שאיפה קדושה היתה זאת לפנים, שמסרו בני־אדם את נפשם עליה ליסד את הקהילה העברית הראשונה בירושלים; עתה יוצאים פה ידי חובת־תפלה, לומדים מעט ומספרים הרבה דברים בטלים. שטה ועבור מהר, כי רעיון נורא מתעורר בלבך על עתידה של כל שאיפה קדושה, המתגשמת ונעשית חולין…

ועברת את רחובות המסחר אשר מתחת לכפות. התגרים סוגרים את חנויותיהם ושבים הביתה על יד הגמלים, הסוסים והחמורים, השבים גם הם אל האורוות מעבודת היום למנוחת ערב. סגור את לבך ואל תאמר לאיש דבר מכל אשר ראית, כי הנה הוצאת מפיך – ותחללהו.

ויצאת מתחת הכפות אל חלל העולם, במגרש אשר לפני המבצר, על פני “מגדל דוד”; ועברת על־יד תעלת המבצר, אשר בה סדרו מוכרי הירקות את מרכותם; ובאת דרך שער יפו אל מחוץ לחומה, אל המקום, אשר מלאו שם את התעלה בזבל והיה ל“מגרשים”, ועמדת רגע והבטת אל ראש המגדל ואל קרני השמש האחרונות אשר ילפפוהו. ורעד לבבך, ונזכרת וקוית. חפץ תחפוץ לשאול פתרון מאת החמה השוקעת, והיא ממהרת הימה מעבר להרי יהודה ורומזת לך על אגן־הסהר וכוכב־הנוגה, היודעים ושומרים את הסוד כמוה.

דבר מה ממלא את לבבך תמהון ושאיפות נסתרות. עיף, יגע וטבול צללי תקוה הנך שב אל מלונך.

* * * * *

חצות. בשוט הסהר בעומק כפת־הרקיע, תצא לבקר את “הכותל”. אם ראית אותו פעמים אחדות בעתות התפלה, עוד לא תדעהו. גם אני ראיתי אותו בראשונה באחד מערבי שבתות בתוך הקהל; הרגשתי מעין קבוץ־גליות בעצב המשותף, ואולם לא יכולתי להתרכז ברעיון הטבוע במצבת זכרון זו; חשתי בכל את פזור־הנפש מרעש התפלות ושנוי הנוסחאות. נדמה היה לי, כי בת־קול מכריזה ושואלת: “מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי”?.. רק כשהנך מתבודד על יד הכותל בדממת הליל, מרגיש אתה מעין טיסת הזמן ורפרוף צללי הגבורים.

והיה כשתבוא אל הסמטה המובילה לכתלנו, יגיעו אליך שברי קולות של שירה עברית – וידעת, כי צעירי הדיר הם, שהקדימו לבוא הנה; חניכי בתי־הספר ופועלי המושבות. וישבת אתם על הרצפה, ושמעת את שירתם החרישית והנוגה. וקמו מהם שובבים אחדים ובדקו בסדקי הכותל, והוציאו משם פסות ניר – רשימות אחד הכוללים, שנעצו שמה לשם סגולה וברכה; אשה עזובה מבקשת מאת הבורא יתברך, כי ישיב את לב בעלה אליה; אם רחמניה מעתירה על בנה אשר בגולה, כי ישוב מדרכו הרעה, או כי יקח אלוהים את נשמתו. מאויים כמוסים אלה נמסרו באמונה שלמה מלב בשר אל לב־האבן אשר בקיר.

ורמת ועלית משם דרך שכונת היהודים נגבה, ועברת על־יד שכונת הארמנים עם טירותיה סביב, המסוגרות כמבצר על ההיכלים, המנזרים והגנים; והתפלאת על עם קטן, ממושך וממורט זה, שבצר לו מקום במרום הר ציון, ועל גוי קו־קו, אשר אוה למושב לו (עד עשרות השנים האחרונות) את המבואות המטונפים אשר בעיר הקדושה. ויצאת דרך השער דרומה; ועמדת שם על עברי פי־פחת, גיא בן־הינום, מקום התופת; וזכרת את חרפת עלומינו, בהעביר איש ישראל את בנו למולך, כמעשה ארץ כנען. ומצאת נחומים בזה, שנביאי עמנו נצחו ועודם הולכים גם עתה ומנצחים את העולם.

והנה עלה השחר. כאילה זו, הקופצת המדלגת על גבעות הרי מואב, “ועולה מן הרחצה, מתרפקת על דודה”. הוי, מה מבהיק הוא, מה מתיז ניצוצות אור ותקוה! רטטו לבות הצעירים והצעירות:

יחוַר שחר, ומקדם יַעַל גם שמשנו.

על הירדן ובשרון שם ערביים חונים –

לנו זאת הארץ תהיה, ואנו בבונים…

ושבתם לדרככם במסילה מסביב לחומת העיר; סַבָּה זו תמֵהה לקול השיר באישון לילה:

שירה חדשה שבחו גאולים…

* * * * *

והשכמת בבוקר ועלית על גג מלונך. השמש הקדימתך וכבר שפכה את אורה הרך והענוג על העיר ועל כפותיה ומגדליה, על הככר סביב, קדמה ונגבה, על ירק־הדשא, על צמרות־הכסף של חורשות הזיתים אשר ממול לחומה, והלאה בדרך אפרתה ובשדמות בית לחם. ואולם עוד לא כבשה את עמק הירדן וים המלח. עוד חשרת טל בוקר מרחפת שם על פני התהום, ומראה הטל כים של תכלת עם גליו ומשבריו לרגלי הרי מואב, המתגאים בשיא חסנם ובסוד איש־האלוהים, הכמוס בתוכם.

ושמת עיניך אל הרמה, אשר בשם תלפיות תכונה, אל עמק רפאים, אשר שם נבנה את חות הפועלים הראשונה, ואל הגבעות סביב אשר לחורשות תהיינה – מזבחות לעבודה ומרץ, לקרבנות־מחים ולנסכי זעה ודמע של עצב ושמחה. רד ועבוד, כי עוד רבה הדרך לפניך לרכוש, לבנות ולנטוע.

* * * * *

על מגדל “בצלאל” בערוב היום.

השמש מכסיפה ושוקעת, לוקחת את ברכת הפרידה מאת שכונות היהודים החדשות ומאת "רחביה " היפהפיה בראשן. השמים מתקשטים לשעה קלה בכל צבעי הקשת חליפות. לאט־לאט הם מחוירים ושוקעים בעצב דומם כהה. העיר העתיקה התכוצה שם בעמק, רק מגדליה נצבו סביב, כשומרים בלילות. שקט ודממת נשפי ירושלים, הממלאים את הנפש רזי־עולם ושאיפות־נצח.

פה מתחת נִטוים, ונרקמים חלומות הלאום ליופי, לעבודה ולאמנות. מהרה יעלו הנה העובדים החולמים לשאוף רוח, לנוח ולשיר. הנה הם באים; שובבים הומים וצוהלים. מתפנקים הם כשפרירי הערב לאור הירח ולקריצת הכוכבים. קבוצות־קבוצות מסיחות, ולפעמים מתאחדות לשירה. והחולם הראשי ביניהם, ככהן הגדול בין פרחיו. הוא משיח ומתלהב, ונדמה לו, שימצא את פתרון הסוד…

לאט־לאט תשקע ההמולה. כל אחד נבלע בתוכו, צולל בדמי נפשו.

הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות,

ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפלות הנדחות…

לא! תפלותינו לא עוד תדחינה. הן מנסרות כבר מסוף העולם ועד סופו ועושות חתירות מתחת לכסא הכבוד.

ניו־יורק ניסן, התרע"ז.

המלצות קוראים
תגיות