רקע
מנחם שינקין
חיי שעה וחיי עולם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

(תַּרשים של מאמר בלתי־נגמר)

 

א.

את סוד קיומו של עם ישראל במשך אלפי שנות גלותו מוצאים אנו בנטיתו וכשרונו לצרף את חיי העולם אל חיי השעה שלו ובסגולתו לבכר לעת הצורך את חיי העולם על חיי השעה. התפתחותה של סגולה זו מביאה לפעמים לידי קצוניות. כי יש שאי אפשר להמשיך את הקיום הצבורי אם לא נוַתּר לזמן מה על איזו מצרכי החיים של כל הצבור או של חלקים הימנו. זה נחוץ ומועיל בתור הוראה זמנית. ואולם סימן רע הוא לצבור, אם חיי השעה אבדו את כל חנם בעיניו והוא נקרע מאליהם, ומרפרף בעולמות העליונים לבד. כי מלבד שהוא הולך ומתנוֵן וגם הרוח הולך ומתנדף, כקיטור זה שיצא מארובת המכונה, הנה, ברוב המקרים, החיים דורשים את תפקידם, ולאחר שנתרחקו בזרוע ונדחו לזמן ידוע לקצה האחד, הנם שבים בכח נטיה חוזרת ומוגברת אל הקצוניות השניה: לחיי השעה שאין בהם אף צל של חיי־עולם.

המדה הנכונה והנותנת את המזג הנכון והבריא הם חיי שעה המוארים באור פני חיי־עולם. וכן הוא היעוד הישראלי: “ונתתי את גשמיכם בעתם; ואכלתם ושבעתם…למען ירבו ימיכם וימי בניכם”. אין חיי־השעה יכולים להעביר את האדם על דעת קונו אם “העולם נתון בתוכו”. אין הוא נשקע לתוך בוץ, אם חש הוא ממעל לו רפרוף אראלי שחק…“וקווי ד' יחליפו כח; יעלו אבר כנשרים”.

אבוקה המהבהבת בפתיל, שלהבת היוקדת בגחלת, זיק חשמלי המאיר על ידי המתכת שלתוכה הוא חודר, – אלה הם חיים אנושיים בריאים וטבעיים; יסודי עולם הנאחזים בחומר, כדי להאיר, לחמם ולפתח כחות ענקיים. נעימה היא ונעלה שירת־הנצח, הנשמעת מתוך נסירת הגלגלים בהוה.

ודוקא בשעה זו שצרות רבות תקפו את עמנו, עלינו לחזור על פרקי שירה אלה ולזכור את שיר היחוד הנצחי, כי זהו סוד קיומנו, כי “הוא חיינו ואורך ימינו”.

 

ב.

קשים ומרים הם חיי השעה שלנו. אין אנו קובלים על זה שמאות אלפים מאחינו הובלו לטבח על כל שדות המלחמה הנוראה, בכל החזיות ואצל כל הנלחמים. אנשים אנחנו ואסון השגעון האנושי אי אפשר שלא יהיה גם אסוננו; אזרחים אנחנו וממלאים את כל חובות האזרחים לארצותיהם, שכלכלו אותם בחומר וברוח בשעת שלום. טבעי הדבר, בכן, אם אחינו לא רק שמלאו את עבודת החובה, כי אם גם התנדבו לאלפים לפי דרישת הזמן והמקום. אחרת לא יכלו לעשות. ואולם נורא הוא האסון בזה, שאלפים מאחינו הובלו לטבח על לא־דבר; שרבבות אלפי אחינו היו לבז ולמשסה רק באשמת זדים. וגם אחרי המלחמה הנם דוויים, סחופים ומטולטלים בסערת חימה, ללא צורך ובאפס מטרה, רק כדי למלאות תאות נקם וקנאת עריצים. מאות עדות ישראליות נעקרו משרשן והושלכו לאויר העולם, נתפוררו ונתפזרו לכל רוח. אוצרות רוחניים, פרי התפתחות עממית וצבורית ועבודה ענקית במשך דורות רבים הולכים לאבוד.

וגם בארץ תקוותינו, במקלט עתידותינו הננו צפויים לרעה. אמנם החיה שבאדוני המקום הרגישה בצלם האלהים אשר על פני הישוב החדש ונרתעה לאחור, אבל גם שם הלא תלויים היינו בדעת אחרים – גם שם הלא נגעו לפעמים בידים גסות בנימים היותר דקים, היותר עדינים, שבמיתרי נפשנו. יכולים היו גם לקרעם, ורק בדרך נס לא נקרעו.

מי יכפר על כל זה, ומי יתן לנו כופר כל הקרבנות האלה. היוכלו, היאבו העמים להבין את דרישותינו? הישימו לב לתהום צערנו ולתקוות עתידותינו? בזויים נהיה וארורים, אם נחזור על פתחי נדיבי עמים לבקש מהם נדבות, אם נוָאֵל ונשפיל את עצמנו לקבץ תחת שלחנותיהם פרורים, די החֲיות את גוף עמנו, עד שתכלה נשמתנו.

מתוך עצמוּתנו צריך להקר מעין ישועתנו, מצוּר נוקרנו צריכים אנו לחצוב עתה אבנים לבדק הבית בגולה ולבנין הבית השלישי בארץ עברנו ועתידותינו. ישותנו צריכה למצא את בטויה הנכון במלוא נגונה והדרה. כחותינו הפנימיים צריכים להתרכז ולהתגלות. זוהר חיי־העולם צריך להופיע על פני חיי־השעה העגומים, כי רק אז נתרומם מעל לבצה, שהדיחו אותנו שמה. והרגשנו בעצמנו את אישיותנו הנצחית וראו כל עמי הארץ את האדם ואת הלאום שבנו, ושמעו לקולנו ולדרישותינו. עתה, ודוקא עתה צריכים אנו להגביר ולהעמיק את דרישותינו כלפי עצמנו תחלה, ואחר כך כלפי אחרים. עתה, ודוקא עתה, מבלי לדחות אף ליום ואף לרגע. כי מי זה החי שיאמר לעת עתה אֶתַּם לגוע, ואחר כך אקום לתחיה, כשתגיע השעה הרצויה. הנצחון יכול לבוא לאחר זמן. ואם יתמהמה, חכה לו…אבל אין מלחמת הקיום של העצם החי נדחית אף לרגע, ומי שדוחה את מלחמת קיומו לשעה הרי הוא בחזקת נוטה־למות.

 

ג.

מדוכאים אנחנו מרוב צרותינו, נתבלבלו מחשבותינו, כהו רגשותינו ונצטמצמו כשרונותינו. כחגבים היינו בעינינו וכן הננו בעיני אחרים.

מלבד עבודתנו בתור גבאי צדקה, דבר שהשעה צריכה לכך, עוד עוסקים אנו בעניני תרבות, אבל מה פעוטה ומוזרה היא עבודה זו!

האידישיסטים עושים את מלאכתם באמונה. הם משתמשים בשעת חירום זו כדי לזכות את העם בתרבות האידישיסטית להגן על כל ערכי הלאום ההיסטוריים החל מן “פישקע דער קרומער” ועד “מאָטקע דער גנב”. הם תוקעים ומריעים על כל נצחון ועל כל עמדה שתפסו מאת העברית ההולכת למות. ואַיֵכם, אתם העברים, עם העברית שלכם עם כל התרבות הישראלית שלכם שקדמה ליצירות הנזכרות? מדוע עומדים אתם באפס מעשה עם דגל מקופל וצפון מאחורי הכירים? האומנם גם אתם חושבים, כי עם ישראל נלאה בעת צרתו לשאת את סבל הירושה, והוא ימצא את ספוקו בלחם הקלוקל וימכור את בכורתו בנזיד עדשים?

אראה בנחמה אם לא ראיתי קבוצת אנשים ישרים ולאומיים מתפלפלים בהלכה, אם מותר ללמד גם מעט עברית לילדי ישראל; חבל להם על זמן ילדיהם, שהולך לאבוד ושמספיקים ללמוד במשך השנה רק פרק אחד בישעיהו? האומנם קצרה ידם לתקן את שיטת־הלמוד של שפתנו בזמן הזה, באופן שלשוננו תתחבב על הדור הצעיר וילמדנה מתוך רצון ושמחה?

נזדמנתי לפונדק אחד עם טובי צעירים שדנו בכבד ראש, אם מותר לפתח בלבות הילדים את רגש הכבוד לקדושת השבת ההולכת ובטלה מאליה? אם מותר לבלבל את מחות הילדים במחזות־שוא אלה, שרשומם בחיי הצבור העברי נעשה יותר ויותר מטושטש? ואם לא יהיו המורים והמחנכים כמתעתעים בעיני תלמידיהם, שיראו ויוכחו, כי מזיפים לפניהם את החיים? והיותר רע ומר בחששות אלה הוא שיש בהם יותר מקורטוב של אמת…אולם אם נניח אפילו כי אי־אפשר לשמור עתה את השבת לכל פרטיו ודקדוקיו בארצות הגולה ושאי־אפשר לזכור את יום השבת לקדשו, והלא היתה שבת לישֹראל בטרם שלמדו, מה הם ל"ט אבות המלאכה ותולדותיהן?

האומנם יכולים אנו כלנו לעמוד לפני הקבר הפתוח, לקרא צדוק הדין ולסתום הגולל על כל היקר והקדוש לנו? או אולי נוַתּר על כל קהל היהודים בגולה ונבנה לנו מרכז חדש בארץ האבות. “ואעשה אותך לגוי גדול”…כסא של שלש רגלים איננו יכול לעמוד, ואנחנו נעמידו על רגל אחת? והיוכל הצבור הלאומי, שהולך ומתנוֵן, להספיק את כל הכחות הדרושים לבנין הלאומי החדש? “הנה אנכי הולך למות – ולמה זה לי בכורה?”…

 

ד.

ומה עושים אנו עתה לשם בנין המרכז החדש? איזו עשרות אנשים עוסקים בקבוץ נדבות, ואולי גם במעט דיפלומטיה מזמן לזמן, וכל יתר צבא התחיה – שנתו ערבה לו… השומעים אתם את דפיקת הלב? המרגישים הנכם את פרכוס הנפש? הרואים אתם אף שמץ מאותה ההתכוננות החומרית והרוחנית שהיתה צריכה להתאים לשעה גדולה זו?.. במקרים האחדים האי־נעימים שארעו בעת משבר והמלחמה בא"י השתמשו הציונים יותר מדי לשם “תרוץ”, כדי להבטל מכל עבודה מעשית להרחבת הישוב. ויש לחשוש שעתה, גם לאחר תום המלחמה, ירבו תרוצים מתרוצים שונים, ויחכו עד שידעו את כל תנאי השלום לפרטיהם ועד שיעשו כל התקונים וכדומה. כי “אם בטלת, יש לך בטלים הרבה כנגדה”.

* * * * *

גבורת אבותינו היתה בעיקר בזה, שהעיזו לפעמים להלחם נגד כל חוקי החיים המקובלים באותה שעה ופעלו על פי דרישת חוש החיים שבפנימיות נשמתם. אם כל העולם השליט חפץ לבטל אותם, בטלו הם בלבם את העולם הזה ואת הסביבה השלטת וחיו על פי הכרתם הפנימית. וההיסטוריה הוכיחה לנו שהצדק היה אתם.

ומה חוש החיים דורש מאתנו כיום? שלא נבטל את עצמיותנו ההיסטורית, עיקר העקרים, מפני הרוב. לא מפני רוב המנין ואף לא מפני רוב הבנין השליט. זה עיקר לאומיותנו, ואידך זיל גמור.

עם אנחנו; ובמשך אלפי דורות עבדנו את חומר חיי־העולם בצלמנו, בדמותנו ובדפוסנו הלאומי; וכל הלך מחשבותינו, כל סדרי חיינו אינם אצלנו דבר שנוכל להחליף בכל יום ובכל ארץ באחרים לפי דרישות השעה והמקום ולפי הלך הרוח.

שפה לאומית ישנה לנו, שלא שכחנוה וששמרה עלינו אולי הרבה יותר מאשר אנו שמרנו עליה. לא נתבטל עתה מפני ה“אידישיסטים הפרינציפיאליסטיים”, שהשעה משחקת להם. נעיז לומר גלוי, כי שפתנו הלאומית היחידה היתה ותהיה השפה העברית. נעיז להשתדל בכל עוז להשליטה לאט־לאט בבתי הספר ובתוך העם. כן, נעיז לאמר, כי במשך שני דורות יכולה וצריכה השפה העברית להיות המדוברת בפי כל קהל עמנו בכל תפוצות הגולה. כי העם ברובו, בצאתו למרחב, הלא מחליף את שפת־הדבור האידית שלו בשפות השולטות בארצות מגוריהם החדשות, והדורות הבאים יקָרעו מעלינו ויהיה לאברים מדולדלים בלי קשר עם המוני עמנו ביתר הארצות. אסירי תודה יהיו לנו המוני העם, אם נעזור להם לשוב לשפתם הלאומית, – שתשמש להם גשר ליתר חלקי עמנו, – ואם נתאמץ להשליטה בחייהם הפנימיים. בכבוד הראוי נשמור את פרי רוח עמנו שבאו לידי הבעה באיזו שפה שהיא בכל ארצות פזוריו. ועד כמה שיהיה מן הצורך ומן התועלת נציל את היצירות הללו ונשמור עליהן מכליון. אבל עתה, כשאנו קמים לתחיה לאומית – שפה אחת לאומית תהיה לכלנו: שפתנו העברית! נעיז ללכת בדרך זו בצעדים בטוחים!

ארץ ישנה לנו. גם אותה לא שכחנו מעולם ועתה נסינו לשוב אליה ונוָכח מסגולותיה הישוביות ומכשרונותינו לישבה. אבן־בוחן היה המשבר האחרון לישובנו החדש בארץ ישראל, והוא הראה את כח קיומו, את עומק שרשיו, את עוצם גזעו ואת יופי ענפיו. העבודה הישובית לא היתה צריכה להפסק אף לשעה. יכולים אנו לכבוש גם עתה עמדות ישוביות חשובות ולרכוש מקומות היסטוריים יקרי־ערך בשבילנו, ועם זה יכולים אנו להציל מאות משפחות מחרפת רעב ו“צדקה” ולכלכלם בעמל כפיהם. למה אנחנו מסיחים את דעתנו מזה ונותנים…

* * * * *

הנה כן רואים אלפי יהודים בכל מחזות החיים, המביאים לידי רעיון על אודות מיתה וכליון אם אינם חפצים להתבולל בין העמים. ולעומת זה מאספים הציוניים מזמן לזמן קבוצות קטנות של אנשים ומבארים לפניהם את אופן ההצלה על ידי הלאומיות החיובית והמוחשית. משל למה הדבר דומה? לחסיד אחד שספר מופת מרבו, שנלחם פעם אחת עם קוזק. זה מכה במצנפתו וזה בשרביטו הקשה כנטל ברזל; ומה ראינו? – מתפאר החסיד – עד שהקוזק הכה את הרבי פעם אחת בשרביטו הכה אותו הרבי עשרים פעם במצנפתו…ואצלנו הדבר מעט להיפך: הקוזק מכה עשרים פעם…

… גם לעבודה הציונית צורה של צדקה ומין “חלוקה” חדשה. אמנם בימים הראשונים היו יכולים למצוא אמתלאות במקרים המבהילים האחדים שהיו טבעיים בזמן המלחמה. אולם עתה הלא כבר התברר המצב לטובתנו. נקרא איפוא לעבודה להרחבת הישוב, והטובים שבעם ילכו אחרינו…

* * * * *

הוי, מה מרים ועלובים הם חיי־השעה שלנו, ומה גדול יהיה ערך תקופה היסטורית זו, כשהשפעת חיי־העולם תחדור לתוכה…

…“ואתה בן אדם, הנבא אל הרוח”!..


המלצות קוראים
תגיות