רקע
מנחם שינקין
תחת הדגל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

מאות יהודים, כמעט כולם מן הצעירים, עזבו את ארץ־ישראל ובאו לאמריקה. הם עזבו את הארץ בשעה שיש שם צורך גדול ורב בתושבים יהודים. והנה, בעת שכל גוף יהודי ונפש יהודית באים שם בחשבון כלבנה לבנין הבית הלאומי – נשמטות הלבנים, וחומר זה, שבקושי גדול הוכן לבנין, הולך ודל עוד יותר; נשמטות גם הצרורות שהיו למצע לאבני הפנה, ובזה יש חשש לערעור היסוד. בבואם הנה ישמשו עדים חיים לשממות הארץ ולעניותה המנוולת; “אם בארזים נפלה שלהבת”: אם ילידי הארץ, אם חניכי בתי־הספר לתחיה, אם תלמידי הגימנסיות העבריות ובתי־הספר למורים, אם “החלוצים הנאדרים בקודש”, – אם הם עוזבים את המערכה, מי יהין עתה לעלות שמה?

לא נבוא הפעם בחשבון עם אלה שעזבו את הארץ לתיאבון, עם אלה שיכלו להתפרנס בה ולהתאחז בתוכה, והם יצאו את הארץ בשעת חירום זו רק לראות את העולם הגדול, לשבע יותר מטובו ואולי גם כדי לצבור הון בארץ הדולרים; הם הלא לא ישמעו בקולנו,ילעגו לנו ולחלומותיהו; כי מה אנו ועמלנו הרב לעומת אותה אמריקה הכבירה והעשירה, שהכינו בעדם חלוצי הגויים בדמם ובנפשם? על כן נעזוב הפעם את האובדים והנדחים האלו לחשבון נפשם ולמשפט מצפונם. נקוה, כי הטובים שבהם, אלו אשר ניצוץ עברי בלבם, יכירו בטעותם וישובו אל חיק אמם: “בבכי יבואו ובתחנונים”.

דבר לנו עתה אל אלה שעזבו את הארץ מתוך אונס: אל תלמידי בתי־הספר, הרואים צורך בדבר להשתלם בבתי־ספר הגבוהים פה על מנת לשוב ולהשתמש בידיעותיהם בבנין הארץ; אל המורים, שאין להם מקום שם בבתי־הספר ואל הפועלים, שבאמת לא מצאו שם עבודה ומחיה.

לא נבוא במשפט עם אלה על האמתלות שאינן מספיקות; כי דוקא בשעת חירום זו אולי היו יכולים לדחות לשעת את ההשתלמות; אולי יכלו גם המורים להסתגל שם לעבודה אחרת מועילה. והלא עוד “נשארו” שם אלפי פועלים ונכנסים מאות חלוצים בכל חודש, ואיך שהוא אינם גועים ברעב; והלא אלה שאין להם קרובים באמריקה, השולחים “כרטיסי־אניה” ואלה שלא אספו בארץ־ישראל כמה פונטים לנסוע על חשבון עצמם, גם הם הלא יסתדרו איך שהוא בעבודה; והלא בעלי־המלאכה – אותם היהודים הפשוטים – אינם עוזבים את הארץ, מפרנסים את נשותיהם וילדיהם בקושי, אינם מתריעים על “רעב” ואינם מאיימים בבריחה. נעזוב גם את ההסוסים הללו לחשבון הנפש והמצפון של ה“אנוסים”.

אלא, שאם יציאתם משם היתה מתוך אונס ולשעה, ואם לא בגדו בתקות עמנו בארצנו, הלא הם היו צריכים להמצא פה תמיד בשורות הראשונות של נושאי הדגל בכל הנוגע לתחית העברית ולבנין הארץ. כאותם הטשיכו־סלובאקים שנשבו והגלו לרוסיה ובראו חזית מיוחדת בסיביריה, כן היו צריכים “גולי” ארץ־ישראל באמריקה להסתדר בגדודים ולברוא “חזית ארץ־ישראלית” באמריקה.

אם האנוסים האל העוד לא החליטו לנער את אבק ארץ־ישראל מעל רגליהם, אם ישיבתם פה היא רק ארעית, אל להם “להסתדר” פה במשרות קבועות (ואף לא בדירות קבע וב“רהיטים” כתושבים גמורים); היינו מתירים להם אפילו שלא לקבל משרות בבתי־הספר העברים; יניחו את זה לאלה המורים, שתורתם זו אומנותם ושעוד אין להם קשרים עם ארץ־ישראל. כחותיהם של גולי ארץ־ישראל פה צריכים להיות מוקדשים אך ורק לעבודה בשביל בנין ארצנו; הם צריכים להמצא תמיד בחפירות הראשונות של החזית הארץ־ישראלית.

וחובה מיוחדת מוטלת על אותם הצעירים, שהיו תלמידים בבתי־הספר או חלוצים בעבודה בארץ־ישראל. החנוך שקבלו התלמידים עלה לעם ישראל בדמים מרובים ובכחות רבים של עובדים ציוניים; החניכים משתמשים גם בפה בידיעותיהם ובתעודותיהם לשם “קריֶירה” ופרנסה. גם העובדים החלוצים קבלו מאת ההסתדרות הציונית את העזרה החמרית והמוסרית להוציא אל הפועל את משאת נפשם, אשר החיתה ורעננה את גופם ואת נשמתם בשבתם בארץ ואשר תשמש להם לקוי אור וחום גם בשבתם בגולה. על כן הרשות להסתדרות הציונית לקרוא את ה“שבויים” האלו אל תחת הדגל.

בכל ענפי העבודה של ההסתדרות הציונית מורגש חוסר בעובדים צעירים מסורים ונאמנים; וביחוד מורגש המחסור באלה שידעו את הארץ, באלה שיהיו קשורים אליה בקשר ממשי חמרי ורוחני, באלה שתהיה ה“אש עצורה בעצמותם”, באלה שיוכלו להכניס מאורה ומחומה של הארץ אל כל לב עברי ואל כל בית בישראל.

ההמונים העברים כבר החלו להרגיש, כי איזה דבר “נפל בישראל”, כי “פקד ה' את עמו” ואת ארצו; אלא שהעם עוד איננו יודע ואיננו מבין את “עצם הענין”; במשך אלפי שנים הוטבעו במוחו ובלבו מושגי הגלות והחורבן, וקשה לו לתפוס עכשיו אל נכון את מושגי הגאולה והבנין; צריך לדבר על לבו, למסור לו דברים כהויתם, כיידע ויבין, אז יחפוץ גם להשתתף בעבודה.

ומי כבני ארץ־ישראל מסוגל לבאר לעם את פרשת הדברים. אלה שנולדו בארץ וקלטו לתוכם את אורה ואת אוירה, אלה שהתישבו בה למדו לדעת אותה, בחורבנה ובבנינה; כל אלה שהיו במשך שנים קשורים אל הארץ בקשר של חיים ממשיים בחומר וברוח, – הם המה היותר מסוגלים לבאר לעם את המצב הנכון ולעוררם לעבודת התחיה והבנין.

כי תכריז ההנהלה הציונית האמריקאית במשך זמן ידוע על הגדלת מספר חברי ההסתדרות, כי תבוא הנהלה “קרן היסוד” לגבות את המס הלאומי, היא מרגיש הבל מקום בחוסר עובדים, שילכו וימצאו את כל אותם היהודים המסוגלים והנכונים להשמע לההכרזה, כי יצא קול הקורא לעבודה ציונית ועברית אחרת,–אז יהיה גדוד המעוררים לעזר רב להשמיע את ההכרזה בכל פנות הרחוב היהודי ולגבות את המס מכל איש ומכל בית ישראל; כי בהם ובדבריהם ימצא העם עדות חיה לכל הנעשה בארץ־ישראל ולכל אשר יכול להעשות שם לבנין ביתנו הלאומי.

ולתועלת מיוחדה יכול להיות “גדוד המעוררים” להרחבת הגבולים של פעולת קרן הקיימת לישראל. זה המוסד הלאומי שהכה כבר שרשים עמוקים בשדרות העם הרחבות ושהתחבב על העם, – דוקא הוא נדחה בשנים האחרונות לשורות האחרונות על שדה העבודה הציונית; במקרה באים אל היהודי מזמן לזמן לקחת פרוטות לאותה הקרן, שהיא היתה צריכה להיות הראשונה והעיקרית לגאולת ארצנו; גם על “נדבת הנחלה” מכריזים בקול ענות חלושה ובמקרה פעם או פעמים בשנה באיזו אספות מקריות וקטנות.

“גדוד המעוררים” יכול לחדור לכל איש ולכל בית בישראל להכריז על גאולת הארץ מידי זרים בכספי הלאום העברי, לבאר ולהודיע, כי אם תהיה כל משפחה עברית גואלת לכברת ארץ קטנה, והיתה הארץ עוד הפעם לנו למורשה; והיה אם אחד מעשרה ישמע לקול הקריאה, ומצא לנו לגאול בכל שנה כברות ארץ גדולות להושיב עליהן אלפי עובדים עברים.

בני ארץ־ישראל! רובכם ככולכם הלא עברתם שם את ארצנו לארכה ולרחבה בנגב ובשפלה, בהרי יהודה ואפרים, בשרון וביזרעאל; הלא הרגשתם שם את החרפה על כי אדמתנו עזובה ושוממה בידי זרים, הלא שמעתם שם את בת־הקול המנסרת בחלל העולם לאמר: אוי להם לבנים שהגלו ושכחו את מולדתם, את הקול הקורא שם בהר ובעמק: גאלונו להיות לנחלה לישראל; הלא כאבו אז לבכם ונפשכם.

תארו לנפשכם, כי עם ישראל יבטיח לקרן הקיימת רק כמיליו דולרים לשנה, נדבת נחלה של איזו עשרות אלפים יהודים, ומצאה ידה לגאול במשך עשר השנים הבאות את המקומות היותר חיוניים בעדנו בארצנו. מה רם הדגל, מה נשגבה המטרה ומה גדול הספוק הנפשי לעזור לגאולה זו פה בגולה ולשוב לארצנו לראות בבנין שעזרתם ליסדו ולשכלולו. היש מטרה יותר נשגבה מזה בחיים, היש סיפוק רוחני יותר גדול מזה לאיש מישראל, לצעיר עברי, לבן הנאמן לעמו ולארצו?

מובטחני, כי יש חשבון להסתדרות הציונית או להנהלת קרן הקיימת לכלכל את חילנו הגדול די מחיתו; כי הלא יבחרו בהיותר טובים, באלה המוכשרים, המסורים והנאמנים ושבלי־ספק תהיינה תוצאות מתאימות לעבודתם. לדעתי, יש עוד לקוות, כי לאחר עבודה של שנתים בגדוד הזה, תוכל ההסתדרות להשיב את החיילים האלו לארצנו וכי אלו מהם שיחפצו יכולו להיות מן הראשונים לעבוד ולהתנחל על אדמת הלאום.

בני ארץ ישראל! אם באמת רק מאונס עזבתם לשעה את ארץ חמדתנו – בואו ועמדו בחפירות הראשונות של החזית ארץ־הישראלית בגולה. הקבצו אל תחת הדגל![^20]


המלצות קוראים
תגיות