רקע
מנחם שינקין
הלגיון היהודי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

 

הצורך ההכרחי

(על הלגיון היהודי)

השאלה הבוערת של הלגיון צפה ועולה כעת כמעט בכל אספה של נוער ציוני, היא מרחפת באויר אפילו באותן האספות שאין מדברים עליהן מפני שרוצים ל“המנע” ממנה. שאלה זו התפרצה לתוך חיינו הלאומיים וראויה שתקבל פתרון. רבים מהצעירים פונים לבאים בשנים מאנשי־המעשה ושואלים מהם עצה בנוגע לחובתם זו לעמם.

השאלה היא רצינית ומסובכה יותר מדי, כדי לענות בכל זמן על רגל אחת ולתת תשובה ברורה לשאלות פרטיות; הענין הוא קדוש יותר מדי, עד שנוכל להתוכח עליו אפילו באספות, כשאיננו בטוחים ששם דנים על הלכה למעשה.

כותב הדברים האלה הוא, לדאבונו, כבר מעל לגיל של היכולים להתנדב ללגיון. ולכן אין לו האפשרות להביא במעשהו את ההוכחה הכי טובה, אם הוא “בעד” או “נגד”. אולם הוא ירשה לעצמו להביע בכתב את דעתו הפרטית על “הלגיון”.

הייתי בהחלט נגד הלגיון היהודי, כשהתעמולה לטובתו היתה קשורה במה שנקרא “אקטיביזם”, שהתבסס בשעתו על האשמה, שההנהלה הציונית המרכזית פושעת ביחסה הפסיבי לעבודה המדינית. הייתי בהחלט נגד תעמולה זו, שהתבססה על ידיעות כוזבת והארה לא נכונה בנוגע למה שקרה בארץ ישראל. הייתי בהחלט נגד ההשקפה, שהממשלה התורכית הכריזה מלחמה על העם היהודי ושהעם היהודי צריך לענות בתור עם על הכרזת מלחמה זו, בגַיסו את הלגיון היהודי נגד תורכיה ולא רק באופן פרינציפיוני, היינו, במקרה אם הלגיון לא יוכל ללכת לארץ ישראל.

אני אומר כאן גלוי מה שכבר הצהרתי כמה פעמים בעתונות. אסור לנו להיות בלתי־צודקים ביחס לתורכיה אפילו אם היא חלשה כעת ואפילו אם גם חטאה נגדנו בדברים ידועים. נכון הדבר, שסבלנו הרבה בשעת המלחמה באופן כלכלי ורוחני מתוך מעשיהם של אחדים מפקידיה (אני עצמי סבלתי מהם הרבה). אבל בכל זאת אסור שהשנים הרעות האחדות תבלענה את עשרות השנים ואולי גם מאות השנים הטובות, כשאלפי פליטים מצאו מגן בתורכיה; אסור לנו להכחיש את העובדה, שאפילו בשעת המלחמה, ואפילו בנסיגותיהם האחרונות לא הראו התורכים שום כונה להחריב את האכרים היהודים. והראיה — שכל הערים והמושבות נשארו עומדות וקימות.

מרעישים אנו את העולם בשמחתנו להצהרת ממשלות הברית בנוגע למדינה יהודית. אנו שמחים בגלוי לכל צעד מוצלח ולכל נצחון של הצבא הבריטי בארץ־ישראל ואנו מפרסמים את המכתבים מלאי שמחה וגיל של המושבות היהודיות המשוחררות. אבל לעת עתה עוד לא שמענו כלום על רצונה של תורכיה לנקום ביהודים ובמושבות היהודיות שנשארו בידיה. האם זו היא הצהרת מלחמה לעם היהודי ונימוק מספיק להכרזת מלחמה מצדנו?

עלינו להיות ישרים ביחס לתורכיה החלשה! כל עמי התרבות יעריכו בנו יותר את מדות הכרת התודה, האצילות והיושר מאשר את החוצפה של מצליח־בין־לילה ובוגד. לכל העמים ישנם ענינים רבים שיצטרכו למסור בידי המדינה היהודית העתידה! בטחונם בנו יגדל, כשיראו שהננו עם החי על עקרים מוצקים של יושר ושאנו זוכרים יפה את הטוב שעשו לנו בתקופות הקודדמות ויתיחסו אלינו יותר באמון מאשר אם נופיע בתור כפויי טובה, המשתדלים רק לנצל בכל זמן את המנצח של היום.

הנני כמו כן באופן מחלט נגד הנמוק, שהכרחי הוא שיהיה לנו לגיון מיוחד לשם הפגנת היותנו לעם ולשם הכרזה על זכיותינו בארץ ישראל ורצוננו להקריב קרבנות, כדי להגין עליהן. אם לא עלה בידינו להוכיח זאת בדברי ימינו של אלפי השנים, בעבודת התחיה שלנו בעשרות השנים האחרונות ובמאות אלפי החילים שבכל החזיות, לא נוכיח זאת בגדוד של אלפי יהודים אחדים באיזו פינה נדחת בחזית. (והרי לא היינו בטוחים לגמרי שישלחוהו לארץ ישראל).

ואין אני מתביש כל עיקר להוסיף כאן נמוק אנושי פשוט שהוא גם נמוק יהודי הנובע מתוך מהלך־רוחנו: במקום שאין חובה והכרח מחלט, — לגיון מיותר הנהו שפיכת דמים ורצח, ועוברים אנו על “לא תרצח!”

אולם ההצהרה האנגלית והתקפת האנגלים בארץ־ישראל שנו לגמרי את המצב. בכל ידיעה על התנגשות בארץ ישראל בא המצפון ושואל: למה זה מחויבים בני לונדון, סקוטלנד ואוסטרליה, להקריב את חייהם כדי להקל לכם להשיג את ארץ ישראל? אין אנו מדברים כאן על הממשלה האנגלית; אנו מדברים על החיָלים הפשוטים. אתם קשה להתפלסף ולהתוכח. הם מוסרים את חייהם, הם הקריבו כבר אלפי חיים במלחמת איש באיש בשביל לא להחריב בתים ע"י פצצות וכלי־תותח, וכדי לא להחריב גנות, ובכדי לא לנגוע במקומות הקדושים. האם לא יעלה על דעתכם שגם אצל הגבורים האלה יכולה להתעורר השאלה: “היכן הם אלפי היהודים הרבים, שהארץ כה יקרה וקדושה להם והשואפים כה אליה? המחכים היהודים שאנו נרפד את הארץ בעצמותינו, ואחר כך יבואו לבנות כאן את ביתם?”

יכולים אנו לתאר לנו יהודים אידיאליים שיבואו ויאמרו: אין אנו רוצים כלל לבנות לנו בית לאומי. אין אנו רוצים אפילו בארץ ישראל, אם אין אָנו יכולים לקבלה אלא על ידי שפיכת דמים; מוטב שנחכה עד שהעולם יהיה יותר אנושי… אם כך הדבר יש להגידו גלוי, אולם אסור להתפלסף בצביעות, בשעה שהאחרים שופכים את דמם־ממש לכבוש ארץ זו ולשחררה, ולבוא אחר כך על מנת לקבל את חלקנו.

מתקבלות ידיעות משמחות מהערים ומהמושבות שעברו לידי האנגלים; הן חפשיות ושקטות (אין נצרכים בהן אפילו לשומרים), מותר להיות הידיד הכי טוב של תורכיה ולחכות בכל זאת לידיעות משמחות כאלו גם משאר הערים והמושבות שבארץ ישראל; לדאבוננו ידיעות משמחות כאלו יכולות להגיע רק לאחר שיפלו עוד חילים אנגלים רבים במלחמה.

הממשלה האנגלית מרשה לנו ועוד יותר מזה היא מזמינה אותנו לשלוח ועדה לארץ ישראל, שתפקידה לסדר שם את מהלך־החיים, להתכונן להתישבות יהודית גדולה, להחזיר את אלפי הפליטים ממצרים, לזרוע, לנטוע, לסלול דרכים, לפתוח בתי הספר העבריים ואפילו להתחיל לבנות את האוניברסיטה העברית. אנו מקבלים את ההזמנה ברצון ומאחלים ורוצים, שעבודת הקמת ההריסות תתחיל מיד, כדי שאספת השלום תמצא אותנו כבר בארץ ישראל מטפלים בעבודתנו ומקימים את הריסות הארץ. אולם בשביל שעבודת הבנין תוכל להעשות שם בשקט, מוכרחים חילים אנגלים להלחם יום־יום בחזית ולחדור יותר ויותר עד מעל לכרמל, לתבור, לחרמון וללבנון.

כן, אפשר שאנגליה איננה מתכונת כלל רק לטובתנו, והיא רוצה גם לתקן את עניניה היא. ובכן — שותפים אנו; יותר שנגדיל את ההון היסודי שנשקיע בארץ ישראל, יותר תגדלנה הכנסותינו (הרי, איך שהוא, ואנגליה יכולה להתקים גם בלי ארץ ישראל). ואם נדבר בלשון המסחר, אנגליה נותנת לע“ע את כל חלקה ב”הוצאות" — ומתעוררת השאלה על השתתפותנו האקטיבית במה שנעשה כעת בארץ ישראל. חשבנו שבנוגע לחילים, נצא ידי חובתנו בחילים היהודים המשתתפים במלחמה בחזיות האחרות, ושבארץ ישראל נעזור רק בצבא־עבודה מרכב מפועלים ובעלי מלאכה מסוגים שונים, שיכינו מזון בשביל הצבא האנגלי ושימלאו את התפקידים הנחוצים מאחורי החזית. אפשר שזה הוא באמת מוצא טוב.

אולם מתברר, שלעת עתה אין מי שיגשים את תכנית צבא־העבודה. הממשלה האנגלית יכולה למצוא שם בכספה די פועלים בין ערבי ארץ ישראל והסביבה. ההסתדרות הציונית חושבת את הדבר, כפי הנראה, למוקדם מדי. מלבד זה העברת פועלים לארץ ישראל בתנאים הנוכחים ובמצב הדרכים עתה, דרך האוקינוס השקט והאוקינוס ההודי עד לים סוף, תעלה בכסף רב.

אולם החזית בארץ בישראל אינה יכולה לחכות. כפי הנראה צריכים שם לחילים, ולא קל ביותר להעביר לשם אנשים מהחזית המערבית. משרדי ההרשמה האנגליים שבאמריקה “מזמינים” צעירים יהודים (נתיני ממשלות הברית, חוץ מאמריקה) ומבטיחים להם באופן רשמי שישלחום לחזית בארץ ישראל; ה“הזמנה” נשלחת גם להנהלה הציונית בבקשה למסרה למעונינים. השאלה איפוא, ברורה כעת, כיצד על הנוער היהודי לענות על הזמנה זו?

ועוד נמוק, ואפשר שהוא החשוב ביותר: אנו קוראים בעתונים שגדודים ערבים נלחמים בעבר הירדן על יד מסילת חג’ז, הם באים גם לעזר האנגלים ביריחו. אם גדודים ערבים יבואו לארץ ישראל, הכרח שיופיעו גם גדודים יהודים.

התנאים המדיניים הנוכחיים ודרישותינו הלאומיות עושות את הלגיון היהודי בארץ ישראל לענין של הכרח בשבילנו. ויותר יגדל — יותר יעשה רושם בגדלו ובערכו. מאושרים אותם הצעירים, היכולים למלאות חובה לאומית זו ולהענות להזמנה. דרכם לעבודת־העם בארץ־האבות המשוחררת ובארץ עתידנו פתוחה לפניהם.

ניו־יורק (נדפס באידית בעתון “די ווארהייט”).

 

הגדוד העברי

(העבר, ההוה והעתיד שלו)

חוברת שהוצאה באידית ע“י הועד־הפועל של “הלגיון היהודי”, אלף תתמ”ט לגלותנו, ניו־יורק.

קמנו, שבנו ומחודשי איל, צעירי אונים,

קמנו, שבנו אנחנו — בריונים.

באנו לגאול ארצנו בסער מלחמה

אנו תובעים הנחלה הזאת ביד רמה.

בדם ואש יהודה נפלה

ובדם ואש יהודה תקום.

(משיר הבריונים, יעקב כהן).


אל הקורא

חוברת זו כתובה בשביל ההמונים היהודים. יודעים אנו, כי היה זמן שהיהודים אהבו לקרוא לא רק בלב אלא גם במוח, הם אהבו להעמיק חקור ולדעת מקורו של כל דבר המסופר לו. לכן מצאנו לנחוץ להראות, כיצד התפתח רעיון הלגיון היהודי, לספר מחבלי הלידה, מצעדיו הראשונים ומשויון־הרוח וההתנגדות שבו פגשוהו אפילו מצד אלה, שנהיו כיום, הודות לתנאים החדשים העכשויים חסידיו הכי נלהבים.

אלה שאינם מעונינים בתולדות הלגיון היהודי ובעברו, והרוצים רק לדעת מה נעשה בו רק כעת. מה אפשר לעשות ומה הוא התפקיד שהלגיון יכול למלא בארץ־ ישראל, יכולים לעבור מיד לפרקים ד' וה'; ואפשר שאחר כך יקראו בעצמם מתוך ענין גם את הפרקים הראשונים.

 

א. אבי הלגיון היהודי

הלגיון היהודי מהוה בודאי פרק מיוחד ולא מהפחות מענינים שבדברי ימינו. הדף הראשון של הפרק הזה נכתב במצרים על גבול ארץ־ישראל.

כשנתלקחה מלחמת העולם, ומאות אלפי צעירים יהודים הלכו לשני צדי החזיות השונות בתור נתיני המדינות הרבות שהשתתפו במלחמה, — נולד הרעיון כי צריך ליצור לגיון יהודי מיוחד בעל אופי יהודי לאומי, כדי שיסמל, בבוא רגע השלום, את העם היהודי וידרוש את זכויותיו הלאומיות.

העתונאי והסופר רב הכשרון, הנואם הגאוני, אחד המנהיגים הציונים הכי מסורים שברוסיה, ז. ז’בוטינסקי, שהצטין תמיד בעקביותו ובכוח ההחלטה שלו, התחיל לנהל תעמולה גלויה לרעיון זה ושאף להעמיד את השאלה הזאת באופן מעשי על סדר היום של העבודה היהודית הלאומית והציונית. בחורף 1915־1914 נמצא במצרים, בכונה או במקרה. באותו זמן באו לשם אלפי גולים מארץ ישראל וביניהם גם מאות אחדות בחורים אמיצי הלב. אחד מגולי ארץ־ישראל אלה, טרומפלדור, יהודי מרוסיה, שהצטין במלחמת יָפּן (הוא שב ממלחמה זו קטע־יד, וקבל אותות הצטינות אחדות) ועבד אח"כ שנים אחדות בארץ ישראל בתור פועל, היה כעת לתלמידו המובהק ועוזרו הכי נאמן של ז’בוטינסקי בסידור גדוד יהודי מיוחד בשביל הצבא המצרי. המטרה העיקרית היתה כמובן, שגדוד זה ילך להלחם בעד ארץ ישראל.

תעמולת הלגיון פגשה במצרים קרקע מתאימה מאוד; הבחורים היהודים, שהוצאו נגד רצונם מארץ ישראל, ראו בהצעה זו את האמצעי היחידי והטוב ביותר, כדי לשוב לארצם ויחד עם זה גם לנקום בעד רדיפות־היהודים בזמן האחרון בארץ־ישראל. רבים מאלה, שעזבו את הארץ ברצונם הטוב, הרגישו אחר כך מוסר־כליות ויראו את עצמם בתור פושעים ובוגדים, שברחו מהעמדות היהודית, שהושגו שם בכ“כ הרבה מלחמות. הם מצאו את הדרך לכַפַּר על עוונם ע”י השתתפותם בלגיון היהודי. היו שם גם צעירים, שבאחד הימים הקרובים היו קוראים אותם בין כך וכך לעבוד בצבא בארצותיהם; וימצאו כי טבעי בשבילם וגם יותר נוח ומתאים הוא לעבוד בגדוד, שצריך היה ללכת לארץ ישראל.

וככה נרשמו במשך זמן קצר יותר משש מאות בחורים. הגדוד נתקבל באופן ידידותי מאוד מהפקידים הצבאיים האנגלים בתור היחידה היהודית הראשונה של מתנדבים לטובת ממשלות־הברית. מטעמי הסודיות הצבאית אי אפשר היה לדבר אז בגלוי על משלחת צבאית לארץ ישראל; הובטח למתנדבים האלה, שהם לא ישלחו רחוק מחופי הים התיכון. אולם יחד עם זה היה קים תנאי חשאי והסכם, שהגדוד היהודי ילך לארץ ישראל. המפקד הראשי של הגדוד, קולונל פטרסון, היה פחות זהיר והמשיל את עצמו למשה שהוליך את היהודים דרך מדבר סיני לארץ המובטחה. יחידה זו נקראה “גדוד הפרדות של ציון” לשם הובלת מוניציה לחזית. הסמל המיוחד של הלגיונרים היה “מגן־דוד” ושפת־הפקודות היתה העברית.

כשנתברר אחר כך, שגדוד־הפרדות של ציון מוכרח להשלח לגליפולי על חוף הדרדנלים, הרגישו הצעירים היהודים אכזבה מרובה ונדמה להם כאילו שנו את המטרה העיקרית של הלגיון. אולם הם נשארו נאמנים לשבועתם ויחליטו לשמור בכל כוחותיהם על כבודו ושמו הטוב של הגדוד היהודי הראשון. את חובתם בתור חיָלים הם מלאו באומץ־לב, במסירות גדולה מאוד ובהקרבה עצמית מרובה; אין ספק, שבזה הם קדשו שם ישראל בעמים. בספרו “עם היהודים בגליפולי” מהלל ומשבח הקולונל פטרסון את הנוער היהודי הרציני והמלא גבורה, יורשי רוחם של המכבים.

תפקידו של “גדוד הפרדות של ציון” בחזית היה אחראי מאוד, עליו הוטל להביא מוניציה לשורות הלוחמים הראשונות. נחוץ אומץ מיוחד, כדי ללכת הנה ושוב לעתים קרובות בין השורות הראשונות של החזית מתחת לאש האויב. בשדה המלחמה נפלו אז מהלגיון היהודי כעשרים איש ונפצעו כחמישים (אחדים מהם נשארו בעלי מום). כל השאר שבו מגליפולי יחד עם הצבא האנגלי. אולם אי אפשר היה עוד לשלחם אז לארץ־ ישראל, והגדוד נתפזר.

אפיזודה צבאית זו לא היתה חשובה ביותר ונשאה אופי של מקריות; היא לא האריכה ימים, ונודה על האמת שעל ידה נטה הלגיון ממטרתו העיקרית. ובכל זאת זה היה הצעד הראשון, לאחר הפסקה של מאות שנים, שהיהודים קשרו את התקוות היהודיות הלאומיות ושאיפתם לארץ ישראל עם עובדה של מלחמה ויגבשו אותה בצורה כה ממשית. היהודי הרים את החרב בתור יהודי ולשם ענינים יהודיים, והשתמש בה באומץ ובכוח. אנגליה ידעה לשם מה הלכו היהודים, ולאן היו עיניהם מפנות אפילו באש־המלחמה של תותחי גליפולי; ואין ספק שאנגליה התחשבה בזה גם כשהחליטה להכריע, בהשפעתה, על המאזנים לטובת הלאום היהודי. כשכותב דברי ימי ישראל יגיע לפרק הגאולה האחרונה, לא ישכח בטח להכניס בחשבון גם את האפיזודה של “גדוד הפרדות של ציון” —אבי הלגיון היהודי.

 

ב. תקופת המעבר

אחדים האשימו את ז’בוטינסקי על אשר מהר לעזוב את מצרים ולא נספח עצמו לגדוד היהודי. קשה לאמר, אם הוא יכול היה לפעול שם יותר משפעל או אלמלי נשאר — היה עולה בידו לשנות את תכנית המפקדה האנגלית. בכל אופן שאף ז’בוטינסקי ליצירת מחנה גדול של צבא יהודי, ולשם זה שב לאירופה.

באיטליה נפגש ז’בוטינסקי במהפכן היהודי הידוע, פנחס רוטנברג שגם הוא התלהב לרעיון של צבא יהודי לאומי. לאחר מו“מ עם יהודי שויצריה שלא הביא לשום תוצאות, נסע רוטנברג לאמריקה. ז’בוטינסקי נשאר לעבוד באירופה. המפקדה הראשית של הלגיון היהודי, שצריך היה להוָצר, היתה בלונדון, ועתון שבועי, ה”טריבונה“, הוצא לשם תעמולה ע”י ידידיו בקופנהגן.

התכנית של יצירת לגיון יהודי פגשה בהתנגדות חזקה. הנמוק הראשי של המתנגדים היה, שהיהודים מקריבים די קרבנות בכל הארצות הנלחמות, ע"י זה מובטחות דרישותינו הלאומיות דיָן; ולכן אין לנו להקריב עוד קרבנות נוספים, שאין איש דורש ממנו ושאין איש מבטיח לנו בגללם כלום. עוד טענה היתה למתנגדים: טרם שנצליח ליצור צבא יהודי גדול ולהביאו לארץ ישראל, תחריב בינתים תורכיה את כל הישוב היהודי, שהוצאנו עליו כוחות וקרבנות כה מרובים. על זה היו חסידי הלגיון היהודי עונים, שכל קרבנותינו בארצות פזורנו הנם לחנם ואינם נזקפים בשום מקום על חשבוננו הלאומי, ושתורכיה הכריזה בין כה וכה מלחמה על הישוב היהודי בארץ ישראל ובטח שתחריבו, אם לא נצליח לבוא לעזרתו בעוד זמן.

ביחוד התלקחה מלחמה בנידון הליגיון בויטשפל שבלונדון, כשהממשלה האנגלית חפצה להכריח את היהודים הרוסים, שהיו שם, ללכת לעבודת הצבא. ז’בוטינסקי טען, שכיון שכולם מוכרחים ללכת לעבודת הצבא, הלא טוב להם, בלי שום ספק, ליצור גדוד יהודי מיוחד, שאפשר לקוות שישָלח לארץ ישראל. לעומת זה רגנו ההמונים היהודים, כי ז’בוטינסקי מכריחם ללכת לעבודת הצבא, בשעה שעוד אינם מחויבים לזה וכשהם מקוים להשתחרר מחובה זו. ז’בוטינסקי פתח יחד עם מצדדי הלגיון במשך חדשים אחדים בתעמולה ענקית ע"י עתון יומי ואספות המוניות. התוצאות היו מינימליות; וכל הענין נגמר בזה, שז’בוטינסקי ואתו מאות אחדות של צעירים יהודים משכילים ומסורים לרעיון התחיה נרשמו, ויצרו את הגדוד היהודי הראשון באנגליה. זה היה בקיץ שנת 1917, חדשים אחדים טרם שכבש הצבא האנגלי את ארץ ישראל ולפני פרסום הצהרת בלפור.

מצב גרוע מזה שבויטשפל מצא פנחס רוטנברג באמריקה בתעמולתו לטובת הלגיון. אמריקה היתה אז ארץ ניטרלית ורחוקה מהחזית. בה לא שרר כל הלך־רוח של מלחמה; לעומת זה ידעו יהודי אמריקה את כל הצרות, את כל האסונות שבאו על היהודים בארצות־המלחמה באופן ישר — כתוצאות המלחמה — וגם באופן בלתי־ישר. הם לא רצו בשום אופן להסכים לקרבנות חדשים. אחרי נסיונותיו אלה שלא הצליחו, עזב רוטנברג לגמרי את ענין הלגיון.

רק לאחר שנה, בהתחלה קיץ שנת 1917, כשהתחיל הצבא האנגלי להתקרב לגבולות ארץ ישראל, התחיל הרעיון של לגיון יהודי בשביל ארץ ישראל למצא נתיבות גם ללבות יהודי אמריקה, והתעמולה בין הצעירים היהודים היתה מביאה גם לתוצאות טובות. אולם אי אפשר היה למצוא את הצורה המתאימה לאישור הלגיון על ידי הממשלה האמריקאית באופן חוקי. רוטנברג נסע בינתים לרוסיה, וכל שאלת הלגיון היהודי באמריקה נשארה תלויה באויר. כך נמשך הדבר עד לסוף שנת 1917, כשבאו זא“ז ההצהרה האנגלית על הציונות, כבוש יהודה ע”י הצבא האנגלי, ויחד עם זה גם שחרורה של ירושלים ושל חלק ממושבותינו. אין כל ספק שעובדות אלו, שתשמשנה נקודת־מפנה בחיינו הלאומיים, גרמו גם להשפעה מהפכנית על מוחותיהם ולבותיהם של יהודים רבים וביחוד של הנוער האמריקאי. מיד התחילה אז ביהדות האמריקאית התנועה לטובת הלגיון היהודי.

 

ג. התנאים החדשים

בנובמבר שנת 1917 פרסמה הממשלה האנגלית את הצהרת בלפור. היא הצהירה על רצונה לסיֵע ליהודים לבנות את ביתם הלאומי בארץ ישראל, מבלי להעמיד ליהודים איזה תנאים שהם. אולם מובן היה מאליו, כי כשבא עכשיו, מבלי שחכו לו, סיוע כה חשוב, צריך היה שגם היהודים יעשו מצדם דבר מה־חשוב שיוכיח כי המה שואפים באמת לארץ ישראל. ואם הממשלה האנגלית רוצה לסיע לנו בארץ ישראל, הלא מוטל גם עלינו לעזור לה שם בכל כוחותינו. והיות שהעזרה הטובה והממשית ביותר, שאנגליה יכולה היתה להושיט לנו באותו רגע, היה כבושה של ארץ ישראל, — נתעוררה מיד השאלה של פעולה צבאית יהודית מיוחדת ושל יצירת לגיון יהודי שילחם בעד ארץ ישראל.


באותו זמן הלך הצבא האנגלי בארץ־ישראל מחיל אל חיל. הוא כבש את הערים ההיסטוריות עזה ובאר שבע, שחרר חלק גדול ממושבותינו; וזה ברגע שהחרב היתה מונחת ממש על צוארן, וכשנמצאו בסכנת הרס מחלט… והנה רואים היהודים את עזרתה הממשית של אנגליה. הלבבות מתמלאים אליה הכרת תודה בלי גבול; אולם יחד עם זה מעיקה כאבן כבדה המחשבה: מדוע לא זכינו שעזרה זו לאחינו תבוא ע"י צבא יהודי? מדוע נזקק תמיד למתנות ונדבות?

במצב יותר קשה ויותר מעליב נמצאנו מבחינת הרגש הלאומי שלנו, כשהגיעה הידיעה המשמחת שהצבא הבריטי כבש את ירושלים וישחרר את עיר קדשנו. זה קרה בדיוק בערב חנוכה. באותו יום, לפני אלפים שנה, עברו גבורי המכבים בתהלוכת־נצחון למגדל דוד ולהר הבית… ונשאל את עצמנו: היכן נכדי המכבים עם דגלם כעת?

הפרטים ממעשי־גבורתם של החילים האנגלים “הלונדונים והסקוטים” על הרי ירושלים ומתחת לחומותיה נגעו עד עמקי לבותינו. דמעות זלגו מעינינו, כשקראנו אותן. כמה אלפי חיָלים אנגלים הקריבו את עצמם בין הרי ירושלים במלחמת־כידונים, אך ורק כדי שלא להרוס את המקומות הקדושים ע“י השלכת פצצות ויריות מכלי תותח… בין הגבורים האלה בודאי שהיו גם יהודים, אולם מספרם היה קטן ומי ידע מהשתתפותם במלחמה? עכ”פ הם נלחמו בתור אנגלים… ואפשר אפילו, שהחילים הנוצרים שאלו בשעת התגרה המיואשת והמלאתי־דמים וטרם שיצאה נשמתם: היכן הם בני אותו העם, האומר שארץ זו היא ארצו ושירושלים כה אהובה עליו?…

הגנרל אלנבי המנצח נכנס לשערי ירושלים ביראת הכבוד. הוא הלך ברגל ובראש גלוי; ומלבד הגדוד הבריטי הוא כבד גם את הלגיונות הצרפתים והאיטלקים שישתתפו בתהלוכת נצחון זה דרך שערי ירושלים ושיכנסו בדגליהם הלאומיים לעיר הבירה של דוד. אפשר שבין כל החילים האלה היו גם חילים יהודים אנגליים, צרפתיים ואיטלקיים. אילו היה משתתף בתהלוכה זו גם לגיון יהודי עם יהודים עבריים ודגל עברי לאומי, הרי היו מוכרחים היו להכיר את היהודים האלה ליורשים האמתיים של עיר זו ולבעליה; ואפשר שאז היה מתחיל גם לנפנף על מגדל־דוד הדגל היהודי הכחול־לבן.

הצבא האנגלי הספיק כבר למלא חלק גדול מתפקידו; הוא כבש את כל יהודה ואת ירושלים, לב ארץ ישראל. כעת הוא יכול להתקדם בפחות מהירות והסתערות ולכונן את צעדיו הבאים. בשבילנו ודאי שעשה כבר דבר גדול; הוא הכניס את ארץ ישראל לחוג הארצות, שעליהן יצטרכו לדון כתום המלחמה. אין שום ספק בדבר, שהשאלה הלאומית שלנו מוכרחה לקבל אופי בין־לאומי; הפקידים האנגלים הצבאיים והאזרחיים עשו את כל מה שיכלו לעשות בשביל היהודים, שנשארו בחלק המשוחרר של ארץ ישראל, ויתיחסו אליהם בידידות רבה. הכל שב שם לתחיה, והחיים הלאומיים המאושרים החדשים הולכים ומתארגנים תחת הגנתה ובעידודה של ועדה ציונית, שהוכרה באופן רשמי ושיש בה משהו מפרצופה של ממשלה יהודית.

אולם שתי שלישיות ממושבות היהודים יחד עם חיפה, טבריה וצפת עודן תחת ידי תורכיה המתמרמרת ורוגזת עכשיו עלינו עוד יותר מאשר בכל השנים האחרונות. בכל יום, בכל שעה נתונים היהודים הנמצאים שם בסכנה של אסונות ופורעניות נוראות, של יסורים אין קץ, הרס ואבדון. הישועה היחידה היכולה להגיע אליהם תבא רק ע"י הצבא האנגלי. אולם אין הוא יכול לסכן בגללם יותר מדי את גדודיו; והרי סוף־סוף אין ערים ומושבות יהודיות אלו יכולות להיות יותר חשובות לאנגליה מאשר מאות הערים והכפרים בבלגיה, סרביה, צרפת, ואיטליה, שגם עליהם עברו תקלות שונות ושעוד טרם נשתחררו מידי הכובש…

אמנם לנו הישוב היהודי הזה יקר מכל הון. הרי הקרבנו לו כל כך הרבה כוחות וחיים; הרי לנו הוא היסוד לחיינו הלאומיים בעתיד הקרוב. ואילו נמצאו כיום בארץ ישראל גדודים יהודים אחדים, הרי אי־אפשר היה לרַסֵן אותם לבלי יצאו במלחמת תנופה והגבה, כדי להציל במהירות האפשרית את הישוב היהודי: את אלפי ההורים, האחים והילדים, הנאבקים שם אולי עם המות. הצבא האנגלי היה מתקדם יותר מהר ובאופן בטוח יותר אילו היה חלוץ כזה, הנכון להקריב את עצמו, הולך לפניו בדרך שחרורה של ארץ ישראל.

 

ד. הלגיון היהודי באמריקה

(הגדוד העברי)

וישנם עוד גם בין יהודי אמריקה בחורים יהודים עם מוח יהודי, נשמה יהודית ולב יהודי, יהודים שטרם התמסרו כולם למקח־וממכר, שעוד לא נשתעבדו לעגל הזהב ושאינם אסורים בכבלי־זהב. והיהודים האלה הבינו את גודל הרגע ההיסטורי, ונשמתם היהודית התעוררה בהם; הלב היהודי התחיל לדפוק. וכך התחילה התנועה לטובת הלגיון היהודי באמריקה.

נרשמו מקודם בודדים, ואחר כך (כשהובטח שהלגיון היהודי מיועד רק בשביל ארץ־ישראל) נספחו עשרות ומאות; כיום הם כבר אלפים אחדים, האלמנט היהודי הכי טוב, הכי לבבי, עם הנשמה היתרה העשירה, — האלמנט הכי יהודי, שהיה פזור וחבוי בתוך היהדות האמריקאית בפינות השונות של הארץ החדשה. רב האור, וגדולה השמחה ברחוב היהודי! הבנים מתקבצים ועומדים באומץ ובגאוה מתחת לדגל היהודי. חיי היהודי הוקלו והרגשתו היהודית של כ"א היתה חמה וחגיגית: “גם אנו, היהודים, עם הננו. גם לנו בנים, בחורים, ההולכים להלחם בשביל ארץ מולדתם!”

נרשמו כבר אלפים אחדים, התיצבו כתף בכתף. כל אחד הושיט את ידו למשנהו, וכך נוצרה שרשרת זהב ארוכה… לא, לא שרשרת זהב, כי אם שרשרת בני־אדם, הקשורים זה בזה במיתרי־הלב, מיתרי לב־העם, המכוונים באופן נפלא. אלה הם חוטי הפתיל מהנשמה היהודית, הנמשכים מהפנות הכי נדחות שבמערב מעל לאוקינוסים וימים, הרים, עמקים ומדבריות עד לארץ־הקדם המלאה אור וחום, עד מזרח שמשנו…

אחדים מהם נמצאים כבר בין הרי יהודה ודורכים בעוז במסלות המכבים ובר־כוכבא; אחרים עוברים כעת דרך מצרים, במקום שהנילוס והפירמידות משתאים בהערצה לנכדי אותו העם, ששוחרר מימי קדם. חלק מהם מבקיע כעת בים ומביט בגבורה ישר לתוך פני הסכנה; חלק אחר צועד ביבשת אירופה האומללה, שאינה יכולה להכיר בהם את מי שהיו לפנים מהגרים מסכנים, חסרי־אונים ודלי־כח… וכולם מוכיחים לאנגליה, כי העם היהודי יודע להעריך יפה את הסיוע הניתן לו, ושהוא יכול לגמול בעדו וגם יעשה זאת. הם מראים לעולם הישן, כי גם באמריקה עוד ישנם יהודים שלבם מלא רגשות עדינים ונעלים. שאר הלגיונרים נמצאים עוד בינינו ומתכוננים באי־סבלנות לדרך ההיסטורית היפה והעטופה זוהר.

אולם עלינו להודות, שעד כמה שתפקיד בחורינו שהתנדבו יהיה חשוב, הלגיון היהודי לא ישיג את הערכתו ומקומו הנכונים אם מספר חיליו לא יעלה על אותם האלפים המעטים שכבר נרשמו. יחידה צבאית צריכה להצטיין לא רק באיכותה; היא צריכה למנות בין שורותיה עשרות אלפים. לדאבוננו אסור לנתינים אמריקאים להספח לגדוד הזה, הנחשב בתור חלק מהצבא האנגלי; בני המהגרים הזרים הרגישו את עצמם כמעט חפשיים לגמרי מחובה של עבודה בצבא; רק הטובים שביניהם היה די אמיצים עד להתנדב ללגיון טרם “הגיע צבאם”. אומרים, כי כעת עומדים לקחת לצבא כמעט את כל בני חוץ־לארץ ולהכניסם בשורות החילים מה“מדרגה הראשונה” (שישלחו לחזית). צריך לחשוב שרבים מהם יבכרו להרשם בגדוד העברי, כדי להלחם בחזית היהודית של ממשלות הברית, תחת הדגל היהודי, לטובת העם היהודי. אם אחינו מוכרחים לטעום טעם חפירות — מוטב שאלו תהיינה החפירות בארץ־ישראל: ביהודה, בגליל ובעבר הירדן; ואם נגזר עלינו להקריב את בנינו — מוטב שנקריבם בחזית של המזרח היהודי, ויפדה הדם ויגאל את ארץ היהודים, וימצאו גבורינו, שיפלו במלחמה זו, את מנוחתם האחרונה בארצם הם, במקום שהעם המשוחרר והמלא רגשי־תודה ישתטח ביראת הכבוד ובאהבה על הקברים הקדושים, ירטיבם בדמעות חמות ויקשטם בעציצי פרחים… אולם החלק הגדול של היוצאים למלחמה ישאר בחיים; והם יהיו האזרחים הראשונים הכי מכובדים של ארץ היהודים החפשית.

מענין להביא כאן שורות אחדות ממכתב, ששלח חיל הלגיון היהודי מקנדה רגעים אחדים טרם שהפליגה האניה:

“אנו יורדים לאניה. נתפנו אהלים רבים; במשך החדשים האחרונים לא נוספו קבוצות גדולות של חילים חדשים לגדוד שלנו. האם כבר אזל אצלם הדם היהודי הנקי? האם אפסו בקרבנו היהודים האמריקאים, הכפירים ונשארו רק אותן החיות הנזונות משיורי מטבחי הזרים והמכרסמים את העצמות מתחת לשולחנות זרים ועשירים? היכן הוא הנוער היהודי? היכן הם הציונים הצעירים, השרים בחגיגות ובבנקטים “עוד לא אבדה” ו”שאו ציונה נס ודגל“? האם אינכם מרגישים, כמה גדול הוא פשעם, להשמיע מלים אלו בפי פחדנים אומללים ובוגדים לאומיים? המעיזים הם עוד להביט ישר בעיני חבריהם מבלי שיירקו בפניהם־הם בשנאה ובדם!?”

מחכים אנו לתשובתם של הצעירים היהודים על השאלות המרות האלו…

 

ה. החובה הלאומית


אם נכון הדבר, שעם ישראל שב לתחיה, ימָצאו בטח ללגיון היהודי די בחורים יהודים בין חוגי העם השונים. כך היה המצב עד עכשיו: באו לגיונרים לא רק מבין הציונים; השתתפו גם בלתי־לאומיים, כי אם סתם בחורים יהודים, וביניהם אפילו אחדים, שלא ידעו לברר לעצמם, למה ובמה הם יהודים; הם הרגישו פשוט, שנמשכים הנם אחרי הלגיון היהודי והארץ היהודית. יודעים אנו שישנם יהודים לאלפים ורבבות, שלבם נתון לעמם ולמלחמה על קיומו הלאומי; אולם אין הם יכולים למלא כעת את חובתם הקדושה, מפני שנתינותם האמריקאית דורשת מהם שילכו להלחם עכשיו בחזיות אחרות.


אולם ישנם עוד בטח באמריקה צעירים יהודים, המרגישים בתוכם את החובה הלאומית להתנדב ללגיון בשביל המלחמה בארץ־ישראל.


ישנם באמריקה אלפי יהודים רבים שבאו הנה מארץ־ישראל. רבים מהם ברחו פשוט, הנה, מפני שכאן החיים יותר קלים; ישנם עוד לדאבוננו אנשים שבשבילם “נוחיות” שונות חשובות מכל האידיאלים ביחד וגם מארץ לאומית. אולם רבים מאלה טוענים, כי הם עזבו בכאב־לב את הארץ, היות ולא יכלו להמשיך שם בתנאים הקודמים את חיי־העבודה והיצירה ושחושבים ומקוים הנם לחזור לשם באפשרות הראשונה.

ישנם ביניהם גם צעירים, מי שהיו פועלים, מורים ותלמידים בארץ־ישראל; הם השתתפו ביצירת החיים החדשים, והיו שם בין נושאי דגל התחיה. ספק הוא, אם צדקו בעזבם את עמדותיהם ברגע הסכנה הגדולה. רבים נוטים להאשימם כבורחים מהחזית…

מלבד הסוגים האלה ישנם בתוך ההסתדרות הציונית צעירים לאין מספר, החושבים את עצמם למועמדים בשביל העבודה בארץ־ישראל בהזדמנות הראשונה. הם למדו כבר, בעוד זמן, את רקודי ה“הורה” ושירי־העבודה שבארץ־ ישראל…

מאות רבות של הבחורים האלה אינם אזרחים אמריקאים, בכל אופן הם אינם נכללים במחלקות הנדרשות מיד לצבא. יכולים הם להרשם בלי שיפריעום בלגיון היהודי; אם בעלי משפחות הם ועליהם לדאוג למשפחותיהם — הן ידוע להם שהממשלה הבריטית ובאי כח היהודים יקבלו על עצמם חובה זו.

על הצעירים האלה ודאי שחובתנו הלאומית מוטלה בכל כבדה ההיסטורי והמוסרי; הנה בשבילם הזדמנות מצוינה לעלות לארץ ישראל בין שורות הלגיון היהודי. הנה נתנת להם האפשרות לשוב לארץ בגאון ולתפוש שם בכבוד את מקומם הקודם. ע"י הלגיון היהודי המה יהיו לבוני עתידנו החדש ותנאי חיים חדשים לעצמם ולכל עם ישראל. — ואם גם הפעם ישתמטו ממלאות את חובתם זו לעמם ולארצם, הרי המה בוגדים לאומיים במלא מובן המלה ומעמידים את עצמם מחוץ למחנה.

אין לעם היהודי, כידוע, האפשרות להעניש בעד בגידה לאומית. אולם הוא מוסר את האנשים האלה למשפט מצפונם, שיחטט במוחם כיתושו זה של טיטוס הרשע… כל פעם שיבואו לאספות ציוניות, תצלצל באזנם קריאת הנביא: “מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי?” וכשיפשטו ידיהם לקחת כספים בשביל ארץ ישראל, ישמעו את קולו המוכיח של אותו הנביא: “ידיכם דמים מלאו!” דם אחיהם, שהלכו לכבוש בשבילם את ארץ היהודים, יקרא אליהם מתוך אדמת־הקודש…

כמה גדולה חשיבותו של הלגיון היהודי בשביל תפקידנו הלאומי בארץ ישראל יראה מזה, ששם נכנסו ללגיון, מיד אחרי כבוש האנגלים, מאות בחורים וגם יהודים באים בשנים. גם הנשים יצרו ארגון מסיע; וכותבים משם, כי גם נערות יהודיות אחדות נרשמו לשם עבודה בצבא. הפועלים היהודים, שנלחמו במשך שנים מלחמה קשה וקדושה בעד כבוש העבודה, עזבו עכשיו למאות את עבודתם והלכו לחזית; מבינים הם יפה כי עבודתם זו בצבא יכולה להשפיע, שרבבות יהודים יוכלו למצוא אחר כך בבית הלאומי היהודי את התנאים המדיניים והכלכליים המתאימים.

מובן מאליו, שדוקא לגיונרים אלה ישמשו אחר כך בתור הפועלים הראשונים והטובים ביותר של הארץ היהודית ובוניה. הרי אין אנו שואפים לסתם הגירה לארץ ישראל; הרי מתכונים אנו לבנות שם את המדינה היהודית; ולא נוכל להשיג את המטרה הזאת בסתם־מהגרים, המחפשים להם מנוחה ולחם בכל מקום שהוא ובכל הדרכים. האזרחים היהודים הראשונים צריכים להיות קרוצים מחומר אנושי מעולה, עליהם להיות בעלי משמעת, אוהבי סדר, ובשעת הצורך המה צריכים להיות מוכנים גם להקריב קרבנות. מי יתאים יותר לזה מאשר הליגיונרים היהודים (חוץ, אולי, החלוצים הראשונים של הישוב)?

צעירים אלה שהשליכו מאחוריהם את כל עניניהם, ששרפו את כל הגשרים ושהקריבו את ה“אני” שלהם על מזבח הרעיון הלאומי, קדשו את חייהם ע“י הקרבת עצמם, טהרו את נשמותיהם ע”י אש החזית היהודית — אלה ודאי שיהיו אח"כ היוצרים הכי מכשרים, הכי נאמנים והמגינים המסורים ביותר על כל הטוב, האמתי והאידיאלי שבחיינו החדשים בארצנו. ואם הגלות הארוכה החשכה האפילה צללים על נשמותינו ותטמא אותן, — יטוהרו ויזוקקו הלגיונרים במלחמה, ויחדרו לטוב, ליפה ולשכינה שבנשמה היהודית. ואם בדרך לחיים החדשים יביאו אתם המוני היהודים את לקוּייהם והרגלי הגלות שלהם, יראו להם הגבורים האמיצים אלה, שהקריבו את עניני הפרט הקטנטנים שלהם, — את הדרך הישרה הטהורה והנכונה. ומי כלגיונרים אלה, יעורר רגשי כבוד בעיני שכנינו הקרובים והרחוקים, אחרי שהראו את גבורתם במלחמה בעד עמם וארצם? אם לקבוצה קטנה של שומרים יהודים היתה השפעה מדינית ומוסרית כה גדולה על הישוב היהודי בארץ ישראל, מה גדולה תהיה ההשפעה של לגיון שלם של בחורי־חמד אלה, שיהיו למודי־מלחמה ונכונים לדבר את אויבי עמנו בשער ולהלחם בעד כל דבר טוב ונגד כל דבר רע בחיים היהודים בארץ אבותינו המחודשה?

ואין ספק, שהעם היהודי ידע לדאוג שהשומרים המועילים והמצוינים האלה יוכלו להשאר כולם בארץ, שלא יצטרכו לחזור לבתי המלאכה ולחנויות שבארצות הרחוקות שמשם באו, ושגם בארצם לא יכרחו להיות פועלים שכירי־יום, אלא יקימו להם בתים לשבת וייצרו בשבילם תנאי־חיים הגונים בארץ ששחררו והחזירו לעם היהודי בסכנם את חייהם.

ואם רק תהי קרקע בידי הקרן הקימת, ודאי שידאגו בראש וראשונה שתנתנה נחלות למי שהיו לגיונרים, בשביל ש“יכתתו את חרבותיהם לאתים”; ואם יוָסד מכון לאשראי להתישבות שבארץ ישראל, ודאי שהאשראי הראשון ינתן למי שהיו חיָלינו, כדי לבנות את בתי נחלתם. ובשעה שאלפי לגיונרים הולכים לחזית היהודית, יאספו היהודים, הנשארים נקיים לבתיהם, מיליוני דולרים בשביל הקרן הקימת והאשראי החקלאי כדי לאַפשר את עבודת היצירה העתידה בארץ ישראל.

לוחמינו הגבורים יוצאים עתה למלחמה מבלי להעמיד שום תנאי; כל אחד מעמיד את חייו בסכנה מאה מונים. לפניו מטרה אחת: ארץ־העברים בשביל העם היהודי. כל אחד מהם מוכן לההרג או לההפך לבעל מום בשביל להשיג מטרה קדושה זו. אולם למעשה — הרוב המחלט של הצבא נשאר בחיים ושב שלם בגופו ובנשמתו. לאלה תהי הזכות המלאה, זכות־בכורה להפרות בזעתם את האדמה, שהיו מוכנים לשפוך עליה ובשבילה את דמם.


הלגיון היהודי רכש לו כבר את חבתו של העם היהודי; אלה מגבורי הלגיון שיפלו חלל על שדה הקטל בארץ ישראל עתידים להחרט באותיות־זהב בהיסטוריה היהודית; ובמקומות הכי יפים שבארץ יעמידו אנדרטאות להנציח את זכרם בערי העברים. אולם רובם המחלט, מקוים אנו, ישובו כמנצחים משדה־המלחמה ויתפשו את המקום היפה והחשוב ביותר בחיים המדיניים, החברתיים והכלכליים שבמדינה היהודית.

 

בנינו והדגל

(הרהורים וזכרונות בשעת תהלוכה של לגיונרים יהודים).

הבנים הם נחמתו של האדם ותקותו, הם נושאי העתיד והנצחיות בעולם. בתולדות עמנו שזורים ומשולבים ספורים יפים ואגדות נחמדות על בנינו. אברהם לא היה יותר מבן־שלוש כשהכיר את בורא העולם; בשכלו הילדותי הטהור ובהסתכלותו הילדותית הבריאה הוא הכיר את כוחות הטבע: עננים, גשמים, רעמים, סערות וברקים; וירגיש, כי ישנו כוח אחד כולל, כי יש אלוהים בעולם. גם יצחק לא היה יותר מבן שלוש, כשנסה ה' את האב ואת הבן בעקדה. לא יותר מבת שלוש היתה גם אמנו רבקה, לפי האגדה, כשהובאה מעולם האלילים, כדי לבנות את העם היהודי.

בנינו סבלו יחד עם הוריהם עוד בגלות מצרים הראשונה; השליכום לנהר, השתמשו בהם במקום לבנים בחומות; העריץ רחץ בדמם. ונסים קרו לילדים אלה: האדמה היתה בולעת אותם, מלאכים פרנסום וכלכלום, והנה בבוא הגאולה עלו אלפים מהאדמה. בנס של קריעת ים סוף הכירו הבנים את אלוהיהם וקראו: “זה אלי, אלהי אבי!”

ובמדבר, בדרכם לארץ, כשבדור יוצאי־מצרים נתגלתה שוב נשמת עבד מיואשה, שלא יכלה לשכוח את סירי הדגים, הבשר, הבצלים והשום, כשהאבות התגעגעו לחיי השובע שחיו במצרים העשירה, — גם אז שם המנהיג הגדול את כל תקותו בדור הצעיר:

“וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, המה יבואו אל הארץ”. הבנים, שאתם חרדים לגורלם ושרוצים הנכם להמציא להם משרות בטוחות במחיר נשמותיהם, הם יכבשו את הארץ ויחיו בה את חייהם העצמאיים.

בספורי הכבושים המדיניים של העם היהודי בארצו מתיחסת ההיסטוריה היהודית בחבה מיוחדת לגבורים הצעירים: צעיר היה שמשון, כשנחה עליו רוח האלוהים ושסע את הארי. גם שאול צעיר היה, כשהנביא שמואל הכירו בתור משיח אלוהים. צעיר לגמרי, כמעט ילד, היה דוד, כשיצא ונצח את גלית הפלשתי הענק החצוף; בני המלכים המהפכנים הצעירים, יהונתן ואבשלום, מתוארים בתור חביביהם של המוני העם.


גם באגדות המאוחרות יש למצוא אהדה מיוחדת לנוער; ומי מאתנו לא השתתף בשמחתם של בחורי ישראל ונערותיו שהיו יוצאים במחולות בימי חג ומועד ידועים בכרמים.

בספורים על הימים הקשים של החרבן השני תופשים שוב הילדים והנוער מקום חשוב. אגדות הימים ההם מספרות לנו על לגיונות של ילדים, שנלחמו באויב. וכמה בכינו בילדותנו על מאות ילדים, שלא רצו להיות בסוהר ולהמכר לעבדים וישליכו את עצמם הימה.

דברי ימי הגלות הארוכה והנוראה גם הם מלאים מעשי גבורה של הנוער היהודי.

הנוער היהודי היה תמיד מלא גבורה; אלא שבתקופה האחרונה של דברי ימינו המרים הוא נקרע כמעט לגמרי מהעם היהודי; אולם הנוער הזה הראה גבורה והקרבה עצמית בכל הארצות, בכל המפלגות ובכל החזיות, והוא שגרם בארצות רבות למהפכות ושנה את פני העולם…

קשה נהיתה דרך עמנו ללא מעבר… רק מעטים הצליחו לעבור בה: הגבורים, קדושי ההגנה העצמית בשעת הפרעות וחלוצי הפועלים והשומרים בארץ ישראל.

כעת, כשדרך עמנו לחופש נהיה יותר חפשית, רואים אנו שוב את בנינו בשורות הראשונות. חוצץ הולכים הם באומץ ובגאוה תחת דגלנו, כדי לרכוש במלחמה בעד ארצנו את חופשנו הלאומי ואת עצמאותנו.


* * * * *

דגלנו! הדגל הכי צעיר של העם מהכי זקנים.

רבים ממנו זוכרים את הרגשותינו, כשראינו בפעם הראשונה את הדגל הכחול־הלבן מנפנף מעל לקזינו בבזל, במקום שנתכנסו הקונגרסים הציונים הראשונים.

פעם ראשונה הרגשנו את הטעם הנעים של גאוה לאומית והכרת ערך עצמנו, כשבשעת תהלוכה המונית ברך הדגל השויצרי את הדגל היהודי.

גם בישוב היהודי החדש בארץ ישראל הופיע הדגל הלאומי היהודי, אולם שם אסור היה לו לנפנף לעין כל; הוא שמש לנו אות לשאיפותינו הנסתרות ולתקוותינו, והיינו מרימים אותו בחשאי, כשנמצאנו בינינו לבין עצמנו.

כשחגגו בתורכיה את ה“חוריה”, הרשינו לעצמנו לצאת עם דגלנו הכחול־לבן בפעם הראשונה בתהלוכה פומבית. הודיעו לנו אחר כך מהממשלה כי בהרבה עמל עלה להם למנוע בפני שערוריה פומבית.

שנים אחדות אחר כך הרשו לעצמם צעירינו הקצוניים ביפו בשעת הספד לד“ר הרצל להוציא בתהלוכה את דגלנו הכחול־לבן; המנהיגים ה”מיושבים" כעסו מאוד על הדבר וטענו, שאנו מביאים בזה סכנה על כל הישוב בארץ ישראל.

כשיצאנו שוב בדגלנו בשעת הפגישה הפומבית לחכם־באשי, היתה שערוריה במושבה היהודית פתח תקוה: אחד הזקנים קרע את הדגל הלאומי מרוב פחד: “מה יאמרו הגויים?” —

וכשהתחילו לרדוף את הציונים בשעת המלחמה היה הדגל הכחול־לבן אחד הדברים האסורים ביותר. הוכרחנו לקברו יחד עם שאר סימני מחשבות הפשע ומעשי העוון שלנו.

כשאסרונו אח“כ בתור ציונים, ואצל אחד ממנו מצאו צלום של תלמידי בתי ספר תחת דגל ציוני, חשבו את זה להוכחה הכי יציבה ל”חטאנו". בליל סערה נוראה שלחו אחד מאתנו, בלוית ז’נדרמים, לתל־אביב בשביל להביא משם את “הסמל הנורא” של המהפכנות הציונית. אף אחד מאלה שישבו אתנו בבית־הסוהר לא ישכח את הרושם המדכא, כשפרש הז’נדרם לפנינו חתיכות מלוכלכות של דגל כחול־לבן… פנינו הסמיקו מרוב עלבון, וכל אחד מאתנו נשבע בלבו, לפעול ולעבוד עד שנזכה — ואם לא אנחנו, יזכו לזה ילדינו לראות את דגלנו הלאומי מנופנף בראש כל חוצות בערי ארץ ישראל ובכפריה…


והנה הרימו בנינו את הדגל הכחול־לבן. בגאוה נושאים הם אותו בין דגלי אמריקה ואנגליה. כך מכיר העולם באופן רשמי שישנה אומה יהודית ולה דגלה, הדגל היהודי. הבאמת זכינו לחזות זה בעינינו?

ברוכים תהיו לנו, בנינו החביבים והיקרים, נחמתנו וגאותנו! תמיד קוינו והאמַנו כי תבואו ותספחו לשורותינו, והנה באתם… ברוכים תהיו לנו, נושאי דגלנו! לכו והצליחו! ברכת העם מלוה אתכם: ובין קפולי הדגל מנפנפים הנכם גם את נשמת העם. נשאוה מזרחה ומצאו לה מקלט שם, בהרי ארץ ישראל המשוחררים!

ניו־יורק, 12 לאפריל 1918 (תורדם מאידית).

<

המלצות קוראים
תגיות