התרגישו אחים, או התבינו לפחות את מצב־הרוח כשמברכים “שהחיינו!”, כשהלב והנשמה מלאים בברכה זו וברגש היפה: סוף־סוף זכינו לכך?…
לא יאָמן. נדמה לי שזו אגדה. האמנם כבר זכינו לשחרורה של ארץ ישראל בשביל היהודים, ושהלגיונרים היהודים השתתפו בנצחון ההסטורי? האין זה חלום?
“שהחיינו!”… אמנם כן, זכינו לכך, והלב מלא שמחה והנשמה רועדת מגיל, ודמעות שמחה חמות ומתוקות נוזלות מאליהן. והעינים מגלות עולם חדש רחב, נעלה, עמוק ומלא אור…
היום שמיני עצרת, שמחת תורה; הקפות, חתן־תורה, חתן־בראשית; טקסים כה יפים, המסמלים רעיונות נאלצים, רגשות עמוקים ואידיאלים רחבים. היה זמן, שהטקסים הללו היו נחמתנו היחידה, ועוד זמן רב לא יאבד מושגם העמוק וערכם האנושי הרב. אולם מה לנו היום החגים והטקסים? המוח והלב גדושים בהוה המלא אושר… שהחיינו!… אשרינו…
* * * * *
רואה אני לפני את הארץ כולה, שעליה היינו מתהלכים כחולמים בהקיץ מלאי חזיונות קדושים וחלומות עתיד, שהיינו מסתירים בפני הפכחים והכופרים… והנה פתאום — “שהחיינו”!… וראו העורים ושמעו החרשים…
הנה הנם לפני עיני: השפלה והשרון, הכרמל והתבור, הגריזים והגלבוע, הירדן והכנרת, הגלעד והבשן… הכל שוחרר כבר. גם גבורינו היו בין המנצחים, וישאו שם ברמה את הדגל היהודי. ואין ספק שגם הם ברכו “שהחיינו!”
ובכל עיר ובכל מושבה מברכים שם “שהחיינו!”
* * * * *
במושבה כפר סבא, שבעשרות הבתים הקטנים שלה נדחקו יותר מאלף מגורשים מיפו ומפתח תקוה. בבתים היו משכיבים את מאות החולים בטיפוס; הבריאים והרעבים נתגוללו בכרמי השקדים… כעת שוחררו; ועפים הם כיונים חזרה לקניהם, לבתיהם היפים שבתל־אביב, לפרדסי פתח תקוה הנהדרים. אצים המה חזרה לראות את בני המשפחה שנקרעו מאליהם. וכולם מברכים: “שהחיינו!”
זכרון יעקב ובנותיה, שבימי גרוש יפו המרים שכנו כצפרים עֲיֵפות על ראשי ההרים (לכאן עברה הגמנסיה העברית עם מאות תלמידיה ועשרות מוריה), וכולם סבלו מצוקת רעב ואימת מות… כיום חפשים הם, וכולם מברכים: “שהחיינו!”
* * * * *
חיפו שבצל הכרמל שוחררה גם היא ומפרָצה הנרחב והבטוח יהיה בקרוב לבסיס הימי של ממשלות הברית המנצחות. עוד מעט ויתחילו ליפותה ולקשטה לפי “חלומו” של ד“ר הרצל ב”מדינת היהודים". מיוּפה היא כבר היום וגדוד יהודי מגין עליה. גם היא מברכת: “שהחיינו!”
מרחביה, זה המקום שעליו העזנו להעמיד שוב את כף רגלנו ולתקוע לנו יתד בעמק יזרעאל, ברוך־אלהים. עוד לפני שבועות אחדים שתתה המושבה הזו מקובעת התרעלה. השומרים היהודים לא רצו להרשות, שמישהו יעיז אפילו בימי הפקר אלה, לשדוד במרחביה הגאה את רכוש היהודים ולנגוע בקרקעות הקרן הקימת לישראל. הממשלה התורכית והצבא שלה עמדו מרחוק, וַיפול עוד שומר יהודי לקרבן במלחמת־צדק זו שבין דוד וגלית. עוד לא הספיק להתקרר גופו של הקרבן האחרון והנה הד קריאתו למלחמה, שקרא עם נשימתו האחרונה עודנו נשמע בין ההרים מסביב, וַישָמע קול ענות הגבורה של גבורינו המנצחים החדשים ואתם השומרים היהודים החדשים, הלגיונרים היהודי שעפו לעזרת המצוקים. ההרים שמסביב, אלה עדינו מאז ומעולם, הכירו את בני הגבורים העתיקים; וירעדו לבות־האבן שלהם להד קריאת הנצחון התנכית; בת צחוק רכה השתפכה על קמטי פניהם הזקנים והגאים, והכרמל והתבור והגלבוע ברכו ברכה משולשת: “שהחיינו!”
* * * * *
והנה הרמה שבין תבור והכנרת! כשדורך הנך על רמה זו רעדה אוחזת את כל גופך, והנשמה קופצת בתוכך מיופי ומתקוה! לפניך קבוצה של מושבות יהודיות פורחות ויפות, מתחתך בעמק מתנועעים גלי הכנרת ומתפתּל הירדן; והרחק באופק — החרמון; וכחותם על לבי — מושבת מתולה. המוח מתכוץ מהזיות, הלב מדלג משמחה… מוכרחים היינו להסתיר את הרגשות בקרבנו בשביל שלא יצחקו בני האדם; והרגשות הכמוסים ו“הקבורים” האלה שבלבך פעמו וזרמו חיים; וסביבם היו צומחים פרחים כה יפים; וכל זה הלא היה מבצבץ למרות רצונך מתוך ראי נשמתך, מהעינים…
* * * * *
ושור —הנה רוכבים ומטפסים עכשיו שם פרשים אחדים; הם שכחו לרגע את צו־המשמעת ונשארו עומדים מָקסמים. הראשון נתעורר הלגיונר היהודי: די!… ראיתי!… וכעת אוּכל כבר ללכת אפילו לקראת המות! כדאי למות בשביל זה…
והאם את החרמון השׂב והטוב ראית? ומה דעתך…
– כן, חביבי החרמון, זכית! טוב לך, שקבוע הנך במקומך. והתדע, כיצד סחב אותי הגורל וגלגלני וטלטלני לכל פנות העולם? החושב אתה שכה נוח היה שלא לתעות, לזכור — ולחזור הֵנה?… בטח שלא תאמין, סבא־חרמון חביב, שאחינו היו לועגים לנו, ואפילו אותם היהודים החסידים הטובים; ב“תהלים” היו מזמזמים: “כטל חרמון שיורד”, ואותנו היו מחרפים על אשר אנו מעפילים לעלות אליך.
והתזכור עוד, חרמון חביב, כשהתראינו לפני שנים אחדות, רבים ממנו גורשו אחר־כך מהארץ; אולם אנו לא נואשנו; והנה אנו חוזרים. לעת עתה בא רק החלוץ ההולך לפנינו, צעירינו… ומה תאמר ללגיון שלנו? הלא ראית את גבורינו לפנים? נדמה לי שאין לנו להתביש גם בגבורינו החדשים…
התראו, כיצד יחבוש סבא את כפתו הלבנה ומברך: “שהחיינו!”
* * * * *
ואתם, אלפי היהודים, העוד תמשיכו לעמוד מרחוק ולהביט על הכל כעל “חתונה זרה”? האם לא ירעד לבכם? הטרם זעזעו המאורעות האחרונים את נשמתכם? ואם כך הוא הדבר, אל נא תתבישו: אנו נשכח את עקשנותכם הישנה, אין מחשבים חשבונות בשעת חדוה… בואו הכנסו לתוך שורותינו. התעודדו והיו לעם!
ואז נברך כולנו: “שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה!”
נדפס באידית בניו־יורק (“די ווארהייט”)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.