רקע
מנחם שינקין
בית יעקב לכו ונלכה (ביל"ו)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

לפני ארבעים שנה יצאה הקריאה הזאת כבת־קול אל נשמת האומה ומצאה לה הד בלב העם העברי: בית יעקב לכו ונלכה לשוב ולקנות את ביתנו הלאומי בארץ אבותינו, ערש מולדתנו: – ביל"ו!

איזו מאות צעירים מאצילי־הרוח התאספו מסביב לדגל. רובם תלמידי בתי־הספר הגבוהים ומעוטם – מה“משכילים” שבדור ההוא. מבלי חשוב הרבה יצאו כמאה מהם, חלוצים לארץ־אבות; מהם נשארו במקומות שונים בדרך לנהל את התעמולה ואת המשא ומתן הפוליטי בקושטה, ורק איזו עשרות באו לעבוד בארץ; גם אחדים מאלה – היותר “אינטליגנטים” שבהם – נלאו כבר בראשית העבודה: יותר מדי פעוטה היתה בעיניהם העבודה הפשוטה והגסה הדרושה לבנין הבית, והם שבו לאירופה הגדולה והנאורה. והנה עתה, כשמפקדים את ה“ביל”ויים" בארץ ישראל למקרה של איזה יובל, מתאספים כולם, כעשרים אכרים אמידים, רופאים מומחים וגם פקידים מהמדרגה היותר גבוהה.

אלה שקראו אל הדגל התפזרו לאט־לאט; ואולם הקריאה הגדולה מצאה מסלות בשדרות השונות שבעם, כי את הד־קול נפשם שמעו בקריאה זו. אלה שאמרו להקריב את עצמם בשביל העם העברי, לא מצאו בעצמם די־אומץ להקרבה עצמית, כשנגשו אל המזבח וראו את העצים ואת האש אשר נערכו בעדם, או שמצאו מזבחות יותר מתאימים להקרבתם; אבל נמצאו אחרים שראו בקריאה זו תרופה להצלת עצמם. מאות ואלפי יהודים שונים הלכו לקול הקריאה לא רק בכדי לבנות שם בית לאומי לעם ישראל, כי־אם לבנות גם את הבית הלאומי לעצמם, למצוא שם מקלט משטף הגלות, הסוחף רגבים־רגבים מהאי העברי, הקורע אברים־אברים מגוף האומה ומורידם אל תהום הטמיעה וההתבוללות.

ואלה מבני ההמון העברי, “דלא חכים ודלא טיפש”, אלה היהודים הפשוטים, אשר התישבו בארץ־ישראל בעיקר למטרת עצמם, אכרים, סוחרים, בעלי־בתים, פועלים ומורים, זקנים ונערים יחד, – אלה הם שבנו את הישוב העברי החדש בעשרות מושבות בפנות שונות בארץ ובשכונות שבערים, – זה הישוב העברי החדש, שהיה היסוד הממשי לציונות הפוליטית, הגורם העיקרי להצלחתנו הדיפלומטית וההנחה היותר מוחשית לזכויותינו בארץ־האבות.

בני־“ביל”ו" נבאו ולא ידעו מה נבאו, ו“אף־על־גב דאינהו לא חזו מזליהו חזו”. הם קראו את הקריאה אל בית יעקב; ובעצמם נרתעו, ברובם, לאט־לאט לאחור. אבל בית־יעקב קם והלך והניח את היסוד לבנין הארץ.

* * * * *

גם בשעת הרת עולם זו בעולמנו זכינו לשמוע את הקריאה הגדולה: “החלצו!” גם קריאה זו יצאה מאת הצעירים ומאת אצילי הרוח שבעם וגם קריאה זו לתנועה היתה.

גדולה עתה התנועה שלא בערך יותר ממה שהיתה אז, ומעשית היא ביותר. עומד העם ומשתומם ונהנה למראה התפארת, הנצח וההוד שבתנועה זו של “החלוצים” ההולכים להקריב את עצמם על מזבח העם.

ואולם אם אין אנו חפצים להסתפק רק בהנאה למראה המחזה הנהדר הזה, ואם חפצים אנו לדאוג באמת ובאמונה לעבודת הבנין הלאומי בארצנו במלוא היקפו, אז עלינו לחזות מראש, כי החלוציות של הצעירים והצעירות לבד, של הכחות האינטליגנטיים לבד, איננה החומר המספיק לבנין ואיננה אפילו החומר היותר מוכשר בבנין החדש של האומה. ההתלהבות של האינטליגנציה ושל הצעירים היא אמצעי טוב להסקה, ואולם המוני העם הוא החומר המספיק לאש־התמיד, גם אחרי אשר ילכו ויתמו אלו הזיקים שהדליקו את המערכה. ואף אלו מאצילי הרוח שישארו בתוך הבנין, פעולתם חשובה בעיקר בתור חומר מדבק את חלקי הבנין השונים; ואולם החומר היותר מוצק מטבעו הוא אותו הנחצב מגוש האומה כולה.

מי איננו זוכר את אלו הצעירים האינטליגנטיים, שהיו נלחמים נגדנו, הבורגניים, בשם הדמוקרטיה והסוציאליזם ושהיו אחר כך לבורגנים גמורים ולמנצלים פשוטים? וכמה מהציונים הסוציאליים שהבטיחו לעשות כל כך הרבה לציוניות ולהצלת עמנו, והם עזבו את המערכה מפני שמצאו “שם” שדות יותר רחבים לעבודה וגם מפני מוטיבים יותר נמוכים מזה? פשוט, כך היא דרכם של הצעירים להתלהב בתקופת רתיחת הדם ולהתקרר במשך השנים, וכך היא דרכם של אינטליגנטים להקריב את עצמם על אותו המזבח, המתאים יותר לשאיפתם בשעה זו. וחושבים הם הרבה “ומנתחים”, ודעותיהם עלולות להשתנות.

וגם בארץ־ישראל, כמה מחברי “הפועל הצעיר” כבר חדלו במשך השנים להיות פועלים ויהיו גם בעלי בתים פעוטים, גם לפקידים במוסדות הבורגניים וגם לנושאי משרות ול“מסדרי” העבודות בהסתדרויותיהם? וכן הוא הדבר בנוגע ל“שמיטה” מן העבודה גם בהסתדרויות הפועלים האחרות היותר צעירות. ולכמה מן החלוצים כבר היתה לזרא עבודת הכבישים ודכותה, ומבקשים הם “טעם יותר טוב” לחייהם ולעבודתם? הלא יצר הרע או גם יצר הטוב בא וטוען: כמה צריך האיש להקריב בשביל העם, שנתים־שלש, אבל הלא אי־אפשר להיות קרבן כל הימים; יש לך רשות להקריב את עצמך, מי הרשה לך להקריב את כשרונותיך, שבהם תוכל לשרת את עמך באופן יותר טוב ומועיל; זהו הלא מקום התורף של האינטליגנציה.

ברור הדבר כי תנועת החלוציות לא תחדל מהיות מקרית ובלתי בטוחה כל זמן שתהיה כוללת רק צעירים ואינטליגנטים ולא תתפשט בין המוני העם. או אמור אחרת: התנועה החלוצית בציוניות בודאי שתהיה לא מקרית ותהיה בטוחה ומתמידה, באשר היא כוללת ותכלול לתוכה רבים מהמוני העם העברי – אשר הלכו ואשר ילכו לבקש להם מקלט בארץ העברים.

* * * * *

ולאמתו של דבר, הנה כבר עתה רוב העולים לארץ־ישראל הם היהודים הפשוטים בעלי המשפחות. מעשרים אלף העולים שנכנסו לארץ־ישראל בשתי השנים האחרונות, כחמשת אלפים או יותר הם מן הטפוס של “החלוצים”, צעירים וצעירות שבאו בתור קבוצות מאורגנות או שהתארגנו בארץ־ישראל, על־פי תכנית עבודה שכזו, שהיסוד הצבורי והשאיפות הלאומיות, שעומדות למעלה מן התועלת הפרטית; ובאמנה סימן טוב הוא לבעליה, אם נמצא בה אחוז גדול כזה של כחות צעירים אינטליגנטיים ואידיאליים. כל יתר העולים הם יהודים פשוטים, ברובם בעלי משפחה, שבאו על אחריות עצמם ועל חשבון עצמם, באו והתישבו שלא ברעם ורעש ומצאו את פרנסתם באופן טבעי באומנויותיהם, בכשרונותיהם ובכח הסתגלותם לתנאי הארץ, ככל אשר ימצאו היהודים את דרכם בארצות אחרות. תיתי להם ליהודים הפשוטים האלו, שעם כל קושי המצב בשביל העולים החדשים, שאינם אמידים, הם נזהרים מלטפל בארץ־ישראל באותם העסקים, שהרבה יהודים חשובים בגולה התעשרו מזה, אם כי לא הגדילו בזה את כבוד הקבוץ הישראלי; מטבע הדברים אין היהודי בארץ־ישראל חוזר על הדלתות (פעדלער), אין הוא סוחר בחפצים ישנים, משתדל הוא העברי להתפרנס ביושר ובכבוד, והרבה בזה הוא משום כבוד האומה. זה סימן טוב לפדות נפשנו.

השאיפה העיקרית של כל יהודי פשוט הבא לארץ־ישראל היא לעמוד על הקרקע, להיות אכר זעיר, לעבוד עבודת־פרך הוא וביתו ולהתפרנס, אם גם בצמצום היותר גדול, מן העבודה הטבעית הישרה והפוריה הזו; ולוא יכלה ההסתדרות הציונית לתת את הספוק היותר קטן לשאיפה זו, כי אז היו מאות משפחות מן העולים החדשים כבר מתפרנסות עתה מעבודת האדמה, ולא היו מחליפים אותה בכל מיני עסקים טובים שבעולם.

וכשאין עתה לצערנו תקוה נשקפת לבעלי־המשפחות הפשוטים להתישב על הקרקע, כמה מהם הולכים לעבוד בשדות ובגנים אצל אחרים, מוצאים ספוק בעשרים הגרושים שהם מרויחים בראשונה ושמחים בחלקם לשלשים הגרושים שהם מקבלים לאחר שהתמחו בעבודתם. האם אין זה מן החלוציות?

צאו וראו את מאות בעלי המלאכה מן היהודים הפשוטים, הבאים אל הארץ. באיזה מרץ הם משתדלים למצוא לעצמם מקום, באיזה כשרון הם מסתגלים לתנאים החדשים, באיזו סבלנות הם ומשפחותיהם נושאים בדומיה את סבל הימים הראשונים, ומה שמחים הם בחלקם, כשכבר יש להם “לחם צר ומים לחץ”; כלום אין אלו חלוצים?

וכמה יהודים פשוטים עובדים כל עבודות פרך ובלבד שישארו בארץ; משכו עגלות־יד, נשאו משא בכתף; כמה יהודים בעלי משפחה מן העולים למדו עבודות שןנות בארץ־ישראל, ביחוד בעבודת הבנין, ובלבד שיתפרנסו מיגיע כפם. מדוע לא יזכו אלו לתואר של חלוצים, אם גם יש להם אשה ובנים ואם גם הם בשנות העמידה?

אמנם למעשה הנה הכחות המועילים האלו מצטרפים לבנין הבית הלאומי, כי הלא אבנים שלמות הן וחומר מוצק; אם תפס היהודי הפשוט את מקומו הוא ומשפחתו, הרי הוא מתמיד בקיומו, וילדיו הם כבר הדור השני העולה ויונק מן הארץ; אלא מפני שאין הכחות האלו מסודרים אצלנו כהוגן, הרבה מהם הולכים לאבוד, ומאפס שימת הלב הדרושה אין אנו משתמשים בכחות אלו די הצורך להשפעה פנימית וחיצונית.

כי לו ידעו המוני היהודים בגולה, כי אלו מהם שבאו אל הארץ מצאו עבודה ומחיה, ואם גם אחר איזה זמן ואם גם בקושי גדול, כי אז רב היה מספר העולים, ואפילו מאמריקה היו יהודים רבים עולים אל הארץ. לו ידע העם, כי לא רק יחידים היוצאים מן הכלל, צעירים וצעירות בעלי אידיאליות קיצונית, מסוגלים לבנין הארץ, אלא שכל העם, בהמוניו, מחויב ויכול להשתתף בבנין הבית, כי אז היה היחס של הקהל העברי לציוניות, למוסדותיה ולעבודות הבנין בארץ הרבה יותר טבעי והרבה יותר פָּעיל; כל ציוני, לכל הפחות, היה מוצא חובה לעצמו להיות דומה ברב או במעט לאלו “מבני מינו” אשר יצאו חלוצים לפניו. לו הראינו בעובדות ובמספרים לממשלת ארץ־ישראל, כי רוב העולים הסתדרו בארץ שלא בעזרת כספי הצבור, כי כל בעלי המלאכה מתפרנסים מאומנותם, אם גם לא הביאו אתם כמעט1 שום כספים וכי רבים מאד הסתדרו בחרושת קטנה ובמסחר, אם גם לא הביאו אתם אפילו כאלף דולרים, – כי אז אולי לא היו שמים הגבלות כאלו להגירה; ואף שונאינו הערביים ותומכיהם לא היו מעיזים אולי כל כך לתקוף אותנו ול“איים” על הממשלות בזה, שאנו מכניסים אל הארץ רק צעירים, המתכוננים למלחמה חברותית.

על כן אנו אמרים: הגיעה השעה לחדש את הקריאה: “בית יעקב לכו ונלכה!”. ולכל בעלי הרצון והמרץ אשר בכל פנות העם שוב נקרא: החלצו! הקריאות האלו תמצאנה הד נכון בלבות אלפים ורבבות מישראל. כי הד קול נפשם העברית הוא, אלא שהמטופלים המשפחות והשקועים בעסקי פרנסתם אינם יודעים איך להחלץ ממסגרותיהם ולהגיע למשאת נפשם: קריאתנו זו תעזור להם להתעודד, להתאושש, להתגבר על כל המכשולים, להתפרץ ולצאת אל המחנה לעמוד בשדרות החלוץ העממי.

ישנם חלוצים לאלפים בכל השדרות שבעמנו, אלא שצריך לאספם, לאגדם, לסדרם בעודם בגולה, בלכתם בדרך לארץ־ישראל וגם בבואם אל הארץ; אל נא ישארו החלוצים־בכח האלה מפורדים ומפוזרים; כל מרץ אישי מתגבר בערכו ובפעולתו, אם יודע האיש שכל טפה וטפה ממרצו יצטרף לזרם גדול, השוטף בנטיה ידועה, הקבועה מראש.

ואל נא נירא גם מפני הקלקול הגלותי שבשדרות עמנו הרחבות. יודעים אנו, כי הרבה מן הזוהמה הארסית הטיל בנו הנחש הגלותי, בנו בכלנו, בכהנים ובעם יחד, בנערינו ובזקנינו כאחד; אם יש לנו תקוה להחלץ מתהום האבדון – תקות כל השדרות שבעם היא, ולא רק נחלת המועטים המובחרים, אשר יפסעו על ראשי העם. לאו דוקא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל המועם הוא בדיל וסיגים; הרבה “אבנים טובות ומרגליות” מתגלגלות ברפש החיים שלנו, גם בשדרות הבינוניות והנמוכות שבעם. “תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות”. זוהי הדימוקרטיה האמתית העברית. “ויאמר ד' אל משה לך אל העם וקדשתם”, “וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם”. זו עבודה קשה, אבל זוהי העבודה, בלעדה אין תקוה לעם כולו.

* * *  *

ולאו דוקא ב“יהודי המזרח” הכתוב מדבר, אלא גם ביהודי אמריקה. גם אליהם צריכה לבוא הקריאה: החלצו, לכו ונלכה!

מוטעית בעיקרה הדעה הנפוצה גם בין הציונים הטובים, כי עוד אין יהודי אמריקה יכולים וצריכים ללכת להתישב בארץ־ישראל. דעה נפסדת זו גורמת נזק חמרי ורוחני גדול להציוניות באמריקה בכלל ולבנין ארץ־ישראל בפרט.

כי אם אין היהודי השבע באמריקה צריך גם לחשוב על דבר ארץ־ישראל, הרי הציוניות שלו היא רק דבר שבצדקה, מין “עזרה” נוספת ליהודי המזרח האומללים, הנאלצים לנוד ממקומותיהם. ומובן הדבר לפי זה, כי אם ישתנו התנאים לטובה בארצות אירופה, אם תתוקן הוַליוטה בפולין ובארצות אשכנז ואם יוּתר המסחר הפרטי בארצות הסוביטים, הלא אז יהיו גם היהודים ההם פטורים מלכת לארץ־ישראל. כי על כן כל המוסדות הציוניים הם מוסדות של צדקה נוספים על כל מוסדות החסד שבאמריקה, וכן הלא הוא היחס האמתי למרות כל הנסיונות להרים את ערך מוסדותינו; כי מביצת אפע יצא נחש אם גם תדגור עליה יונת־אלם.

ואם גם באים לספר פה באמריקה על אדות תנועת “החלוצים”, עבודתם, מסירותם וקרבנותיהם, ואם גם מגזימים לספר על הרעב ועל המחלות, ואם גם, כדי להגדיל את המדורה, משחירים את הצבעים ומתארים את ארץ־ישראל בתור ארץ של ביצות וקדחת ירוקה, אבל אם עושים את כל זה לא לשם הטלת חובה על הצבור השומע, שיבוא גם הוא וישתתף בעבודת הבנין, כי אם לשם רבוי “הנדבות”, – הלא זה נותן לציוניות רק צורה של “חלוקה” חדשה; לפנים ידעו בישראל, כי ארץ־ישראל איננה בשביל אנשים מן הישוב. כי אם בשביל הזקנים “שומרי החומות היושבים לפני ד'”; וגם כעת שומעים ויודעים, כי היא איננה עוד ארץ להתישבות הטבעית, כי שמה יכולים ללכת לעת עתה רק איזה מספר של צעירים, שנזרו מן החיים ושחייהם תלויים להם שם מנגד בכל יום, בכל עת ובכל שעה. אלו באמת דברים יפים לשמוע וראוי לתת לשם זה גם איזו נדבה. אבל נקל לשער מה כחה של “תעמולה” זו לקרב את יהודי אמריקה לעבודת הבנין בארץ “חרבה ושוממה” זו, שאין בה בטחון החיים והרכוש, ושליהודי פשוט אי־אפשר לעת־עתה להתפרנס בה.

חטא נורא הוא ביחס לציוניות וביחס לאחינו שבאמריקה למנוע אותם באיזה אופן שהוא מן העבודה העצמית בארץ־ישראל; חטא נורא הוא, אם גם נעשה בכוונה טובה להגדיל את רכוש המוסדות הלאומיים ולהניח יסוד לסדור חברותי יותר אידיאלי בארצנו.

כי הלא כל אלו הספורים על אדות המצב החמרי הטוב של כל יהודי אמריקה גם הם מוגזמים. כמה אלפים ורבבות משפחות של יהודים גרות ברחובות המרופשים בערים הדולות שבאמריקה ללא אור וללא אויר; כמה רבבות אלפי יהודים מתפרנסים בקשי גדול מעבודת־פרך ומן המסחר הפעוט והם עסוקים גם בלילות וגם בימי שבתות ומועדים; כמה רבבות יהודים מהיותר אמידים הם עבדים נרצעים לצרכיהם המרובים, והם טרודים תמיד בעסקיהם ללא חיי משפחה וללא חיי חברה ורעות. כמה אלפים מישראל באמריקה נפשם עליהם תאבל, על אשר אינם יכולים לחיות חיים של יהודים, על אשר ילדיהם הולכים מאתם לבלי שוב. למה לא נספר ליהודים האלו את האמת על אדות ארץ־ישראל, למה לא נקרא, למה לא נסדר מאות ואלפים מהם, שילכו לארץ־ישראל להסתדר שם במרצם הרב, בנסיון, שרכשו פה ובמעט כספם שאספו? – הרבה מהם יכולים לחיות בארץ־ישראל חיים הרבה יותר בריאים, נקיים, טהורים וישרים, חיים עבריים שלמים. ובניהם אשר יבואו אחריהם הלא בודאי שיהיו יהודים.

ישנם אלפים בין יהודי אמריקה, שהורגלו בעבודה ובמלאכה ושיש להם המינימום או יותר מהמינימום של הסכומים הדרושים להתישבות על הקרקע; המה יוכלו ללכת וליסד מושבות וערי־גנים בארצנו, דבר שאי־אפשר ליהודי המזרח, הבאים בידים ריקניות, ואשר רק המעט מהם יוכלו להתישב על הקרקע בעזרת המוסדות הלאומיים.

כי על כן עלינו לקרוא גם ליהודי אמריקה: החלצו! לעזרתכם ולעזרת העם. עלינו לחדש גם פה באמריקה את הקריאה:

“בית יעקב לכו ונלכה!”

* * * * *

תכנית ה“ביל”ו" החדש העממי היא קצרה ופשוטה; קצרה היא ככל ענין מעשי ופשוטה כפשטות החיים הטבעיים. במשך השנה הראשונה תראה את אותותיה, וכעבור שתים־שלש שנים תצא מגדר של נסיון ותהיה לעובדה ולמופת לרבים.

וזהו הדרך אם יחפצו לנסות ללכת בה:

א) מאתים בעלי משפחה, מהם כחמשים בעלי אומניות והשאר יהודים פשוטים ובריאים, העלולים והחפצים להסתגל לעבודת האדמה המודרנית והאינטנסיבית, יתאחדו ויתכוננו ללכת עוד בשנה זו לארץ־ישראל. להתישב על הקרקע בשטחי האדמה אשר בעמק יזרעאל ובגליל טבריה. חברת “קהלית ציון” (ציון קאָמאָנוועלטה) האמריקנית תתן להם תנאים נוחים להתישבות, בהלואות עד כדי החצי ממה שישקעו בעצמם באדמה, בבנינים, בבהמות ובכלים; לפי זה יהיה די הסכום המינימלי: שלשת אלפים דולרים למשפחה.

ב) אם יראו יהודי אמריקה, כי “החלוצים” הראשונים מוצאים את לחמם אם גם בקושי בזמן הראשון, יוסיפו לבוא בשנה השניה עוד כשלש מאות משפחות שכאלו ותתישבנה על אדמת קרן הקיימת, שבודאי לא תמנע גם מהן את ה“חכירה”, כשתבאנה להתישב בכספן. ויכולים לקוות, כי אז יוכלו גם המוסדות הלאומיים לתת איזו הלואות לבנינים למתישבים בעלי משפחה.

ג) ומכיון שיוָדע, כי גם יהודי אמריקה יכולים להתישב בארץ־ישראל יתעוררו בשנה השלישית איזו מאות יהודים לאומיים וציוניים בעלי אומנויות ובעלי מסחר וחרושת, פחות או יותר אמידים, וילכו גם הם לארץ־ישראל להתעסק שם במלאכה, בחרושת קטנה ובמסחר הבינוני. באופן זה תהיה גם ארץ־ישראל צרורה בצרור החיים הכלכליים בעיני יהודי אמריקה; ואז יתחילו גם העשירים להשקיע שם את כספיהם.

אמנם גם ההנהגה הציונית חשבה על אדות תכנית שכזו, והיא חשבה לעשות זאת בשביל יהודי אירופה השואפים בעצמם לציון, מבלי שיהיה צורך “למשוך בחבלים” את יהודי אמריקה, המתאמרים כי טוב להם בארץ גלותם העשירה; ואת העולים מאירופה חשבה ההנהלה הציונית להושיב בארץ־ישראל בעזרת המוסדים הלאומיים לבד. אלא שאין די כסף במוסדות, ויכולים הם לתת ספוק רק לאיזו קבוצות של צעירים, וגם זה בדוחק גדול באופן לא בטוח, והענין קבל צורה של רחמנות וצדקה ושל פעולה קיצונית ואי־טבעית. על כן עלינו לבקש עזר בסדור כחות פרטיים מאלו שיש להם המינימום הדרוש להתישבות בארץ־ישראל.

אפס, כי תכנית שכזו יכולה לצאת אל הפועל רק אם קבוצה של ציונים אינטליגנטיים תקבל על עצמה את סדור הענין והנהלתו. הקבוצה הזאת צריכה להיות לא דוקא מן “השדרות הגבוהות”, כי אם אנשים מן העם, שיאמינו בכחות המוני העם, אנשים אשר לא יתבטלו מפני התנועות המודרניות ולא “יתביישו מפני המלעיגים”. המה צריכים ללכת עם העם ובראש העם ולקרוא בלב תמים ובאמונה את הקריאה הגדולה:

“בית יעקב לכו ונלכה!”

ניו־יורק, יוני 1922



  1. “קמעט” במקור המודפס, צ“ל: כמעט – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות