א. 🔗
חכמי המקובלים בהגדרותיהם המצוינות חלקו את כל הנמצא לארבעה עולמות; אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. לעולם האצילות אין בן־תמותה יכול לחדור בשכלו ובהשגתו; רק קדשי־עליון, בהגיעם לפעמים למדרגת התפשטות הגשמיות, עלולים להיות מוארים באור עולם זה; יתר בני האדם רק חשים, ועל־פי רוב שלא בהכרה, כי ישנה איזו מציאות נאצלה, רוממה; והחוש הזה הוא שמחזיק את האדם בגבה ידוע על פני תהום החיים. אולי זוהי נשמת האדם, רוח האדם העולה למעלה. עולם הבריאה הוא התהוות היש מהאין; גם בזה אין המין האנושי המובחר שבבריות משתתף לעת עתה. האדם חקר, דרש ומצא את סדר ההשתלשות של ההתהוות, הוא מתעמק להבין את הנברא ולכוון את הזמנים של בריאת העולמות התחתונים; ואולם אין הוא מסוגל עוד לברא איזה דבר שהוא יש מאין, וכבר אמרו חז"ל: “אלמלא נתכנסו כל חכמי העולם, אין הם יכולים לברא אפילו כנף אחד של יתוש”. חלקו של המין האנושי הוא ביצירה ועשיה. בזה גדול כחו מימות עולם ובזה הוא הולך וגדול מדור לדור.
היצירה היא גלוי הציורים והמושגים השכליים שבאדם, באופן שיהיו למורגשים או למוחשים. הגלוי הזה כשהוא לעצמו זוהי כונתה העקרית של היצירה. ואם איזו תועלת שמושית באה מתוך יצירה, הרי היא כנסורת הבאה מתוך גזרה, חטוב או פסול של צורה ידועה בעץ ובאבן. העשיה היא צרוף או פרוד חלקי הנמצאים המוחשיים, יחוסי היש המוחלט בסדר ידועה, ועל־פי רוב לשם מטרה שמושית ידועה.
יש יצירה שאיננה מצטרפת לעשיה, ויש עשיה שאין בה שום יצירה. ואולם בהרבה מפעולות האדם היצירה והעשיה מלוות זו את זו. אדם בונה בית, הרי הנחת אריח על גבי אריח זוהי עשיה. אבל תכנית הבית המתקבלת מתוך עשיה זו, צורת הפתחים, הקשתות, העמודים והתכנית האמנותית בכללה, הרי אלו שיכים ליצירה. אדם חוטב פסל – הרי מלאכת החטוב; מה שהברזל מנקר באבן, זוהי עשיה. אבל הכוון לקבלת צורה ידועה – זוהי היצירה; וכדומה לזה, כשמעבירים את הקשת על מיתרי הכנור כדי לקבל צרופי קולות ידועים, גם בזה יש עשיה ויצירה. זהו מצד פעולת האדם.
ויש שהאדם על־פי טבעו נוטה יתר ליצירה או לעשיה; יש שמכניס את היצירה לתוך העשיה, והרי הוא מקדש את העשיה ביצירתו; ויש שיצירתו יורדת עד כדי עשיה פשוטה. אמנם שונים המה הכשרונות; ואולם בדרך כלל יכולים אנו לומר, כי בחיי כל איש ואיש ישנה תקופה המסוגלת ביותר ליצירה, זוהי תקופת השחרות והבחרות; וישנה תקופה המסוגלת ביחוד לעשיה, וזוהי תקופת העמידה והזקנה.
כי הנה היצירה באה ברובה בלי חשבון, מתוך הרגש הפנימי, על ידי אמונה עזה באמתיות הדבר; ויש שהיא מצטרפת גם עם חוצפה יתרה ו“עזות דקדושה” לעומת כל הקיָם והמתנגד ליצירה החדשה. הנה למשל, השיג האיש היוצר ציור שכלי, רעיון של יופי – בצורה או בתמונה ידועה, של נעימה – בצירופי קולות ידועים, של הגיון – בצרופי מחשבות ופעולות ידועות, או של מוסר – צדק, חופש וכדומה; והוא, היוצר, מסור ל“אידיאה” זו בכל לבו ונפשו ושואף להגשמת הציור בשלמותו. ואנו קוראים להגשמת הציור השכלי “אידיאל”, את השאיפה אל האידיאל אנו מכנים בשם אידיאליות, ואת השואף אל האידיאל באמת ובאמונה – בשם אידיאליסטן. היוצר השואף האמתי, בוקע לעצמו דרך, ולפעמים הוא קופץ כנחשון לתוך הים, מושך את האחרים אחריו, והים נבקע לפניהם… לרגש עמוק שכזה, לאמונה ולמסירות נפש שכזו, מסוגלים ביחוד הצעירים. הם עוד אינם קשורים באיזו שיטה ומצב. חפשים הם ואחראים רק בעד עצמם, ופגעי החיים עוד לא הטילו בהם את ארסם וזוהמתם. והיה אם נשקעו בחיים שכאלו בימי שחרותם ובחרותם, ונשארה אתם נשמתם גם בימי העמידה, ולפעמים גם עד זקנה ושבה.
דרושים בעולם העשיה ידיעות טכניות ונסיונות רבים; אין לחקור ולהספלסף, צריך להסתגל ולהתרגל אל המקובל והמנוסה. רק האיש, שאין לו שאיפה מיוחדת ליצירה, הוא שיכול להתאים לסביבה זו של תעשיה וביחוד בתקופת העמידה והזקנה.
*
תחית כל עם היושב בארצו, צריך להשתחרר רק מן העול הנכרי שהיה מוטל עליו במשך תקופה ידועה, הרי זו עשיה יותר מיצירה, כי מכיון שהשלך העול, הרי כל חמדי העשיה מוכנים: הארץ, השפה והמנהגים; צריך רק להכניס בהם סדר. לשחרור שכזה נחוצים גבורי הרוח, היוצרים בתחלת העבודה. תפקידם הוא להפיח רוח חדש בלב העם ושאיפה להשתחררות. ואולם מכיון שהתחוללה המהפכה, דרושים ביחוד אנשים מעולם העשיה.
לא כן תחית העם העברי; יצירת עולם מלא לפנינו. גם המולדת המקווה וגם השפה הרצויה הן לעת עתה רק ציורים שכליים – אידיאות הצריכות להתגשם, להיות לאידיאלים; וכן גם קבוץ הגליות מכל קצוי תבל ואופני החיים החדשים, שצריכים להיות משונים בעיקרם מכל מה שהיה עד כה. ו“צרות מיוחדות” במינן הלא ישנן לנו. כי הנה, למשל, אם גם שכחו הבולגרים את שפתם הלאומית ודברו בשפת הכובשים, הלא מכיון שהחליטו לשוב לדבר בשפתם, היתה לפניהם רק שפתם הלאומית, הבולגרית. ואצלנו, אם גם מודים כבר בנחיצות שפה מיוחדה לעמנו, הלא עוד ישנם כאלו המפקפקים, אם היהודית או העברית היא שפתנו הלאומית. כמה מכח היצירה, מהרגש הטבעי מהאמונה ומן ה“עזות דקדושה” נחוצים כדי לפלס דרך בין כל אבני נגף אלו. אין האנשים מעולם־העשיה לבד מספיקים לעבודה זו, דרושים יוצרים בעלי רגש ואמונה, הקופצים לתוך הים בבטחון שכזה, עד שהים נרתע לאחוריו.
נחיצות היסטורית היתה בזה, שהעומדים בראש העליה הראשונה, לפני שלשים וחמש שנה, היו צעירים שלא בקשו חשבונות רבים, כי אם פעלו על־פי הרגש העמוק שהיה טבוע בלבם. בהתלהבותם היתרה פעלו על אחיהם שבגולה להמס את הקרח הנורא ולקרב את לבם לארץ־ישראל הרחוקה. אנשי המעשה שבארץ ישראל אמנם החלו להתישב על הקרקע גם קודם שבאו שמה הצעירים; ואולם הם הלא התיאשו לרגל המקרה הראשון שלא הצליח, ורק קבוצת הצעירים שבאה היא שהפיחה רוח חיים חדשים בתוך הישוב החדש. כשחדלו הצעירים לבא, פנה הודו והדרו של הישוב, והיה הולך ומתנון עד ימי העליה השניה.
מכל הרעש של עליה שניה זו שאחר אשור ועד חו"צ שבאודיסה וגרוש מוסקבה, צריכים גם כן לצין בעיקר את קבוצת “הפועל הצעיר”. הם הכניסו לתוך החיים את שמחת העבודה ואת הגאון הלאומי. וכשבאה העליה השלישית, לפני כחמש עשרה שנה, שוב היו הצעירים נושאי הגדל. הם הלכו בראש המחנה וימסרו את נפשם על העבודה העברית ועל השמירה העברית. והמורים הצעירים הם שהשפיעו באופן מכריע גם על החנוך העברי. הצעירים היו גם הקנאים לשפה העברית; רובם היו צעירים בשנים, אבל היו ביניהם גם כאלו שחוטי־כסף נראו בשער ראשם ושנשמותיהם נשתמרו בצעירותן ורוח היצירה מרחפת עליהם מלמעלה. האנשים מעולם־העשיה אמנם התרעמו לפרקים על האידיאליסטים האלו, המתפרצים תמיד ומקלקלים לפעמים איזו חשבונות; ואולם לאט לאט התרגלו להם ולבסוף הכירו והודו בנחיצותם, בכח היצירה שבהם.
גם עתה, בבא עת פקודה גדולה, הנקל לראות מראש, שאין האנשים מעולם העשיה לבד עלולים להסתגל לפעולות היצירה הגדולה, הדרושה לנו בשעה זו. הרבה צריך להעשות עתה שלא בחשבון. המומנט הנוכחי בהיסטוריה שלנו הוא מאלה שבו חשבונות רבים נתבלבלו, ואין פנאי ואף לא היכולת להביאם לידי ברור. יכולים אנו לפעול ולהתקדם רק על פי תפיסת החוש הטבעי, על־פי הרגש והאמונה. עתה דרושים לנו אנשים מעולם־היצירה, שמוחם קורן אור ולבם אבוקה; אנשים המסוגלים לתפוס את האידיאלים במוחם ובלבם, להסתגל להם ולסגל לזה את סביבתם. לרוב ימצאו כאלו בין קבוצות הצעירים, ואף גם בין אלו הבאים בשנים שנשתמרו בצעירותם, שעוד לא הספיקו להכנע תחת עול החיים המעשיים.
ב. 🔗
הכשרון והנטיה ליצירה טבועים בלב האדם מתחילת בריתו. גם הדאגה לקיום המין וגם השאיפה להשתלמות, שתיהן מקורן הוא בנטיה ליצירה הטבועה באדם. גם במעללי הנער ואף במשחקי הילדים יכולים להכיר את השאיפה הזו. תנו לילד איזה כלי־משחק מתנועע או מוציא קול, והוא מפרק אותו לחלקיו, מבקש את סוד הפעולה שבו. תלמיד ותיק הוא המחדש איזה דבר; אין אדם מת וחצי תאותו בידו להמציא ולהשלים. אין אנו אומרים בזה, כי כל היצירות טובות הן בעצן הויתן; ישנו יצר טוב וישנו יצר הרע. ואולם שניהם שורש נשמתם בעולם היצירה.
אם ראיתם אדם שנפסק בו כח היצירה, הרי הוא מת בחייו בתור אדם, והוא ממשיך את הויתו כבהמה או כצמח השדה. אמנם אין גם היצר הרע לבהמה, ועל כן אין לה מקום לא בגיהנום ולא בגן־עדן, יש לו חלק בעולם הבא. ועוד יותר מזה, הוא לקח חלק הגון גם ביצירת הגיהנום וגן העדן. סוד זה מי גלה לו, זוהי רוח האדם העולה למעלה; והקב"ה אומר למלאכי השרת הסובבים אותו: פנו דרך לבריה נפלאה זו, הממשיכה את עבודתי ביצירה.
אם ראינו עם חי ומתפתח הרי כח היצירה פועל בו. נפסק כח היצירה בעם, והרי הוא הולך ומזדקן ויורד מעל הבמה. למדו את דברי ימי העמים הקדמונים: מצרים, אשור ובבל, רומא ויון; בקשו ותמצאו את זה במשך כל ימי הדורות; וזהו גם סוד קיום עמנו; אוצרות של יצירה חבויים בנו ובטרם הוצאו אל הפועל.
“חי ד' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם”.
איך נרד מעל הבמה, אם ההודעה שהודיע ווילסון, ראש הקהליה היותר מתקדמת בעולם, על אדות השלום העולמי, היא רק צל צלמה, אפס קצהו ממה שנבא אחד מבנינו לפני שלשת אלפים שנה בחזון לאחרית הימים; אם רוב תקוני החיים החרותיים, שבהם מתגאים כה בני דורנו, הם רק בבואה דבבואה מן הדברים הפשוטים; “במה ישכב והיה כי יצעק אלי” (ולא אל השופטים המגינים על זכיות הרכוש) “ושמעתי כי חנון אני”. לא ניזיל ונחשב כרוכלא; נאמר רק: מרגישים אנו בעצמנו כחות יצירה עצומים, והננו שואפים להתגלות כחותינו הטמירים. על כן אנו חיים ובודאי עוד נחיה במשך הרבה דורות. לולא דמסתפינא הייתי אומר, כי אין אנו מכירים עוד את עצמותנו. אם תלמיד אחד, שלא שמש אצלנו כל צרכו ויצא והקדיח מעט את תבשילו ברבים, הביא מהפכה בעולם, – מי יודע איזה מתקני עולם עלולים אנו עוד להביא במלכותא דארעא ובמלכותא דרקיעא כביכול.
מבקש אני סליחה ומחילה וכפרה על שמינית שבשמינית של גאוה לאומית נפרזה זו. הלא נמצאים היום בצוכנו אנשים, המקדישים מלחמת מצוה על הרוחניות שבנו וחפצים להחליף את ר' יוחנן בן זכאי בטבעת שריונו של נירון קיסר ובפרסת הסוס של אטילה; תיתי לעמנו, שישנם חולמים והוזים גם ממין אחר. ואולם נעזוב את העולמות העליונים ונשוב לענינינו אשר בעולמנו התחתון.
הרבה מניעים וסבות מעוררות ישנם לציונות, מניעים אנושיים כלליים, לאומיים, דתיים וחברותיים. ואולם צריך להודות, כי אחד המניעים העקריים, המשפיעים על הפועלים והעובדים בארץ־ישראל, הוא השאיפה ליצירה ואפשרות היצירה. במשך שנות גלותנו נדחקנו מעבודת היצירה; התושבים העקריים תפסו את זאת לעצמם. הם כבשו או גלו ארצות וקנו אותן בהתפתחות וביצירה; וכשבאנו אנחנו אחריהם, או גם יחד עמהם, פתחו לפנינו את מעינות היצירה והרשו לנו להתעסק רק בעשיה גרידא ומדרגתה היותר נמוכה: רבית, מסחר, רוכלות וסרסרות. גם בהתפתחות המדע ננעלו לפנינו הרבה שערי יצירה, הרחיקו אותנו בזרוע מן הטבע, מקור היצירה; רק לעתים רחוקות יכלו גדולי הרוח שבנו להתפרץ בגאוניותם. רוב העם – או שירד במדרגה השכלית או שמצץ את לשד עצמותיו וישקע במצולות פלפול והזיה, ובנה לעצמו מאפס ש"י עולמות ושבעה מדורי גיהנום, עד שהיה למפלצת לעצמו ולאחרים, מהפך את הקערה על פיה ופורץ לתוך ההפקר.
והנה “שם בארץ חמדת אבות” הרגשנו בסיס ממשי מתחת לרגלינו ולנשמתנו, יסוד לעבודה ממשית וליצירה. אנחנו מהפכים את המדבר לישוב, מאד ותמיד מעסיקים בזה את הכהונה; ואולם בחברות המתוקנות מוסרים את זה לצעירים רק בדרך אגב, והעיקר אצלם היא ההכנה הרוחנית, הלמוד התיאורי, המביא לידי הבנה נכונה, לידי השקפה רחבה ולידי רגש עמוק – אלו מכשירי היצירה. לכו והעמידו פה לבחינה את צעירי הציונים הטובים, המסורים והנלהבים, שאלו אותם פרק בתולדות ישראל, בספרות ישראל, בתולדות הישוב, בכתיבת הארץ והמושבות, בתכונת המוסדות שהם עובדים בעדם – מובטחני, ברובם, שיצאו בפחי נפש ובקצף גדול על מדריכיהם בעבודה הציונית, שפטמו אותם בקש ובגבבה, בלחם הקלוקל. וכשרון היצירה מאין ימצא אצל צעירינו אלה? כי על כן בין מאות ואלפי הצעירים שקוו לעבוד וליצור בארץ־ישראל, היו רק כעשרה שבאו מאמריקה (אלו היו דוקא בין היותר מוכשרים, אבל את חנוכם הציוני קבלו עוד ברוסיה ואת כשרון העבודה – בחוות האמריקיות). ובשביל רובא דרובא מהצעירים מובן הוא הדבר גם עתה, שהם צריכים להשאר במקום ש“עושים חיים”, וכי כל עבודתם היא רק תמיכה ועזרה לאחרים.
בואו ונחזיק טובה לאלו שסדרו בשנים האחרונות את “צעירי יהודה”, ובעת האחרונה גם את “צעירי המזרחי”, ו“צעירי פועלי ציון”. גם בבתי־הספר העברים הלאומים החלו הציונים לטפל כבדבר הנוגע במעט גם אליהם. בטוחים אנו, כי עתה יגדלו אצלנו צעירים שיתאימו לשמם ולתעודתם, שיהיו מוכשרים לעבודה ממשית וליצירה.
ואולם גם הצעירים אשר אתנו כיום, אלו שהגיעו כבר לידי שחרות ובחרות, עוד לא עבר זמנם למצא לנפשותיהם תקון ושלמות. צעיר הוא האיש, כל זמן שאינו מודה בזקנותו, כל עוד שאינו נוהג מנהג זקנים, כל עוד שנשמתו צעירה. לפנים בישראל היו לומדים ומשתלמים עד זקנה ושיבה; ולא תלמידי חכמים בלבד, כי אם גם המון־העם, רוב ישראל, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה. ועל כן, כשהיו מזקינים היתה לא רק דעתם מתישבת עליהם, כי אם גם מרצם וכשרונם ליצירה היו מתחזקים, אף בעת שעורקי גופם כבר שלמו את המס הטבעי לשנותיהם. והלא אומתנו בכללה היא כסמל הצעירות, שאין השנים העוברות פוגעות בה, והיא מחדשת את נעוריה מתקופה לתקופה ביתר שאת וביתר עז. יהיה נא זה למופת לכל צעירינו, לכל אלו אשר לא עוממה עוד נפשם בם.
למוד והשתלמות, ידיעה רחבה והבנה עמוקה, עבודה ומרץ, הכנה והסתגלות ליצירה, להגשמת משאות הנפש המרחפים בעולמנו… – אלו המה חובות הצעירים לציונות, לעמם ולארצם.
ניו־יורק, 2 לפברואר 1917, “העברי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.