רקע
מנחם שינקין
על השתיקה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

כשהנך מרגיש כאב אנוש וסובל בדומיה ובכלות הנפש, והנה בא האחד מגרד בתוך המכה וזורה מלח על הפצעים. האין זו אכזריות, ואם אפשר לעבור על זה בשתיקה?

יש שסובלים הרבה מן החיים הרוחניים בא"י. העולים שעברו את הגבול והרסו מאחוריהם את כל הגשרים, ידעו מראש, כי לפניהם חיים של יגיעות בשר ורוח; אבל חלף זה קוו לחיים של עבודה מסודרת, אשר בה כל צעד ושעל יובא בחשבון, כל פרט ופרט יצטרף לחשבון הגדול וכל פעולה ומעשה יהיו מכוונים אל המטרה הראשית, אשר בשלה כל החרדה.

והנה באו ומצאו תהו ובהו ורוח אלהים אינה מרחפת… יחידי סגולה מראים פנים כאילו עסוקים באיזו דברים רציניים, ושאר העדר נפוץ, איש לעברו תועה. לפעמים נראה העם כמתגודד, איזה דגל מטושטש הורם, ואחריו חבורת אנשים הולכת בלי כח. יתר העם לועס את פרוסתו החרבה, לועג לעצמו ולאחרים, אשר נואלו לעזוב חיים אנושיים תרבותיים, חיים עבריים סואנים, וינועו לפינה עזובה לפשוע על פת לחם.

שם בארצות הגולה היו רובם מושפעים מאיזה אידיאל; הם לחמו נגד איזה דבר והגנו על דבר מה; הם מצאו לעצמם חובה לשאת בעול של עבודה צבורית ולאומית, ובזה הם הרגישו בישותם בתור חוליה קטנה במכונה הגדולה. ופה הם כמתים חפשים מן המצוות (היה זמן שההנהלה המרכזית חפצה לפטור אותם גם מתשלומי השקל). הכל נעשה ע"י אחרים, והם כאלו אינם בעולם, בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר.

וחפצים הם לפעמים להאמין, כי באמת איזה דבר נעשה ע"י האחרים האלה העומדים בראש. אבל עוברות שנה, שנתים ושלש; הכל כמקדם; כמעט שלא נתוספו, שטח האדמה התרחב בד' אמות מצומצמות בערך; רק שנים שלשה פקידים באו מן החוץ, ואליהם נוספו עוד אחדים מבפנים, שהתחכמו להתפשר עם המציאות; ועוד מוסד תרבותי אחד קבץ וצבר כמה וכמה פרוטות. זאת היא כל הקדמה העלובה – האבעבועות על פני הבצה. זהו הסוד הגדול, שהעלימו מן הקהל שהוא יכול, כנראה, להזיק בהשתתפותו.

הנך מעלה בזכרונך את הימים שהיה באמת צורך באידיאלים ובאנשים נושאי האידיאלים; הנך זוכר את הימים הראשונים, הימים הטובים האלו שמצאו חפץ באנשי הקהל, בשאיפותיהם ובפעולותיהם. הימים שגדולי הדור הבינו כי רק בעזרת הרבים הם יכולים להוציא אל הפועל את משאות נפשם; מבין הרבים האלו נמצאו אמנם אנשים הוגי דעות, אנשים בעלי לב רגש שעזרו בעבודה…

וכיום רואה הנך חטוט ונקור פעוט בענינים מפלגתיים, החוג הולך וצר עד כדי להחנק. על כן יש שבאים להעיר, כי האסון הוא לא במעשים אלה או אחרים של המעטים, המשרכים את דרכיהם, באיזה אופן שהוא בקרקף הצר שהגבילו לעצמם. כי האסון הוא בפעוטיות של המעשים ובמעוט העובדים; כי במצב הזה אין החיים יכולים להיות אחרים ממה שהם, וכי צפויים אנו כלנו לכליון חמרי ורוחני. כי רק ברבוי העובדים תגדל העבודה, יתרחב חוג המבט, יתעמקו המחשבה והרגש; כי בין הרבים אולי ימצאו אלו הטובים שיחדשו את חיינו באופן המתאים לתחיה לאומית…

והנה דעה זו נראית לסופרים אחדים כנטיה ליאוש ולהסכמה עם השיטה הנהוגה, ויהגו נכאים על החולמים שהתיאשו ועל המוחאים שהשלימו ונשתתקו.

אולם אם נבוא לדון לא עפ“י ההשקפה השטחית, כי אם נשים לב אל התסיסה שבתוך הקהל, אז נבוא לידי הכרה כי השתיקה אינה מסבת היאוש ואין לחשוב אותה כלל וכלל כהודאה. הקהל חדל לבוא בעקיפין מפני שנוכח, כי לעת הזאת אין הוא יכול לדון עם המשטר התקיף ממנו. והלא זהו סוד גלוי, כי בסביבה העברית בא”י התבצר שלטון המועטים (אליגרכיון) שכבשו ושעבדו את הרבים; ואת עול שלטון שכזה פורקים כידוע רק לאחר הכנה מרובה של קבוץ וסדור כחות הרבים.

ושולט המשטר הזה לעת עתה בכל חדרי חיינו בא"י, בישוב החדש ובישוב הישן, בגלוי ובסתר; ותוצאה טבעית היא מזה, שרוב האמצעים עודם מתקבלים מן החוץ, ושלכל מרכז שבחוץ ישנם ממונים ואמרכלים נאמנים משלהם. באופן יותר בולט מתבטא השלטון הזה בהופעות החיים האלו.

א) הפקידות. יש לנו עתה בא"י פקידות, שהשפעתה לא פחות גרועה מזו שבימי הנדיב. כי מה עצם הרע שהיה בפקידות ההיא, הלא זה שהפקידים חשבו שבפקידות ובאמצעי הברון הם יעשו את כל הדרוש, וכי על כן אין על המתישבים להתערב בכל הנעשה. והאם לא אומרים גם פקידינו עתה, שהם ינהלו את כל עבודת הישוב על דעת עצמם ובעזרת אחדים מהמקורבים שיהיו נאותים להם. אמנם יש חלוק בזה שהפקידים בעת ההיא היתה בידם לדאוג גם לפרנסת המתישבים, ופקידינו עתה מתירים לכל אחד ואחד לבוא ולצאת וגם לגווע ברעב כחפצו. הצד השוה שבהם היא המעטת הדמות וטשטוש האישיות של המתישבים, פרוטקציוניזם וחנופה הדרושים כדי להחזיק מעמד בארץ.

קוראים אנו ומשתוממים על שבימים ההם לא יכלו טובי החלוצים להשמיע את דעתם גם לחבריהם שבגולה, וכשגורשו הטובים שבהם מנחלתם הצדיקו עליהם את הדין גם החובבים ועתוניהם שבחו“ל. והאם אין הדבר כן גם בזמן הזה? מי ישמע לך בחו”ל, אם תבא לספר להם, כי לא הכל נכון וישר. סימפטומטי הוא זה, שבאי־כח הפקידות הנוכחית החלו ללמד זכות גם בספרות על שטת האפיטרופסות שהיתה קדם: מצא מין את מינו, כי הלא לאפיטרופסות כזו שואפים גם עתה.

הרבה מעלות טובות היו לפקידים הקודמים: עד היום אנו נהנים מפרי נסיונותיהם; ובנוגע לרכישת קרקעות עוד גומרים היום, ואלי בפחות מרץ, את הקניות שהם החלו בהן. טובים מהם הפקידים שלנו במעלות שונות, ובעיקר בהבנת ערך מטרתנו ומהותה. אולם כאלו כן אלו בטוחים יותר מדי בכחות עצמם ומזניחים את הכחות היותר גדולים ומועילים – את כחות הרבים, את כחות המתישבים, שהם הם בודאי נושאי הישוב. האפיטרופסות המודרנית, שוללת בזה שהיא תופסת בחזקה בידה את כל חבלי ההנהגה, מבלי תת למתישבים את האפשרות לדעת את השטה ואת האמצעים, להבין את הנעשה ולדאוג למה שצריך להעשות, – לגמרי מן המתישבים את כל היזמה ואת ההשתתפות הנפשית. והיוצא מזה: אדישות גמורה לכל החיים הצבוריים או יאוש מר ובריחה מתוך המערכה, או – מה שעוד יותר גרוע – הסתגלות ותפיסת מקום בתוך הפקידות ובקרבתה, על ידי בגידה מדעת וגם שלא מדעת במה שהיה קדוש להם לפנים; הכל כאשר לכל כמו בפקידות הקודמת, כל הדמורליזציה רק בלי המיליונים שהיו לה. למן העת ההיא רק הקרקע עלתה במחירה, אבל השלטון, ההסכמה, השתיקה והחנופה נקנות עתה הרבה יותר בזול: בכנויי השמות הקדושים של מרכזי ההסתדרות והמרכזים הפיננסיים ולפעמים גם בנזיד עדשים בלבד, וגם בשיחות רעים על כוס תה.

כמה דוגמאות היינו יכולים להביא מהנעשה וממה שלא נעשה אצלנו. אבל הלא אלו שבארץ יודעים את הכל ורוגנים איש פתח אהלו, כי לבם יודע מרת נפשם. וחברינו שבחו"ל מסופקני אם יחפצו לדעת ולהבין. מוטב להם לחשוב שהכל הולך כשורה, שהם יצאו ידי חובתם בפרוטות שנתנו לקופות שונות, ועתה ינוחו בשלום בגולה הנעימה להם, כנראה, עם כל טרדותיה.

ב) ההתפרדות ( ספרטיזם). אמנם נמצאים גם כאלו, שאינם מוצאים ספוק בחיים הפסיביים, וחפצים הם לחדור לתוך החיים. בתוך סביבה בריאה, במובן החברותי, אנשים כאלו נהיים עפ"י רוב למרכז הצבור. הם קולטים לתוכם את שאיפות הרבים, הולכים בראש ונושאים ברמה את דגל הקדמה וההשתלמות. אולם בתוך חברתנו הלקויה מתפרדים גם המעפילים האלו מתוך הקהל, והנם מתחברים לכנופיות־כנופיות צרות בכמותן ואיכותן.

כנופית המורים: יודעים אנו את כל ערך עבודת המורה, והרבה נהיה להם אסירי תודה בעד מה שהם עושים; אבל קשה לסלוח להם את מה שאינם עושים, את התנכרותם לכל שאלות היום. האמנם יכולים לחנך דור בין השמים והארץ? לא על השפה לבד יחיה הלאום, ולא מן הזכרונות לבד נזונית נפש האומה. אם אין בתוך החברה השקפות נכונות על האנושיות והלאומיות ושאיפות רמות, חיות ואקטיביות, אז לריק תהיה גם עבודת החנוך בבית להביא לידי תסיסה את הקהל הגדול, – מי שראה אותם בחייהם ורואה אותם בהיותם שם הראשונים לכל עבודה צבורית ולאומית, בהיותם השאור שבעיסה להביא לידי תסיסה את הקהל הגדול, מי שראה אותם בחייהם ורואה אותם עתה בהצטמקותם, כרוכים בספריהם, שקטים ונוחים לכל הבריות השולטים, לכל בעל כח והשפעה, – הרי זה צועק: חבל על האי שופרא דבלי בארעא. ומי שראה איך איזה מצינט, כביכול, בא לאספה בלוית חבר המורים הכרוכים אליו, כבוא פטרון רומי בשעתו מוקף מהקליענטללה שלו, כדי להכריע במספרים את הכף, – הרי זה יבין את הגחוך העגום שבדבר.

2) כנופיות הפועלים: יודעים אנו ומבינים כי ישנם אינטרסים מיוחדים לפועלים וכי צריכים הם להסתדר כדי להגן על האינטרסים שלהם; ביחוד נחוצה ההסתדרות לפועלים בא"י, שהבאים שמה לעבוד מביאים עמהם בעיקר את החפץ לעבוד, אבל אין להם עוד די כשרון לעבודה ולא די תנאים מתאימים לעבודתם. יודעים אנו גם את זאת, כי אף בארצות אחרות באים לרוב אינטלגנטים שאינם פועלים ועוזרים לפועלים בהסתדרותם. אבל אם כמעט כל האיטלגנציה שבחברה, שלא היו ושלא יהיו פועלים ושברובם אינם גם צעירים, אם הם נספחים על דגל “הפועל הצעיר” ועוזבים את יתר אחיהם בלי משען רוחני ומוסרי, הרי גם בריחה מן המחנה אל המקום היותר מודרני והיותר נאות לשעה.

ולאידך גיסא: הרבוי הזה של אינטלגנציה שאינם פועלים בתוך אותם הפועלים המעטים נותן להסתדרות הפועלים שבא"י את אותו הצביון המיוחד והאי־טבעי שאנו תמהים עליו פעמים רבות.

כמה פעמים כבר נשתנו הפרוגרמות של הפועלים בא“י מן הסוציאליות הקצונית עד כדי בורגניות; סדרי חיים ותכסיסים שהיו טרפה ופסול נהיו לכשרים ומותרים. עודנו זוכרים, כי אלה שהתנחלו ב”עין גנים" נאלצו לצאת מהסתדרות “הפועל הצעיר” (אודות “פועלי ציון” אין מה לדבר) ועתה עוסק מרכז הפועלים המאוחדים בשכלול חבריו (גם פוע"צ בכלל) ב“נחלת יהודה”.

אין זאת כי אם מאשר אין לא אינטרסים ולא פסיכולוגיה של פועלים אין אותה האידיאה הכללית, הבולעת את כל הענינים הפרטיים, המכריעה והנוטה קו לסדר ושיטה לאורך ימים, שלפעמים קשה להפטר ממנו גם לעת הצורך; כי אם ישנה אותה המקריות, אותו “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”, הנהוג בכנופיות של אנשים מכירים שנפגשו ושהתאחדו לצורך השעה.

ניצוץ אחד החל להבהב אצלנו כדבעי, שהוא אסף את קבוצת ה“שומר” – ואולם לפעמים נדמה, כי גם הקיסם הזה הולך וכבה בטרם שהסיק את החמרים שבסביבתו. נדמה כי גם הם כבר מבקשים מנוחה וחפצים להתנחל. ודוקא באופן מעט בורגני. ככה מקדימה התבואה להתבשל בקרקע כחושה, היא מוציאה קני תבן הגונים, אבל כשמגיע לידי שבלים, הרי הן שדופות וצנומות.


וכשרואים שטחיות, קלישות וצרות לב ומוח כזו בסדרי חיינו, וביחוד באותה העת, אשר מסביב לנו הכל מתפתח באופן כל כך רחב, מלא, מהיר ונמרץ, הרי העם מתרגז בכל זעזועי נפשו; הנהו חש ומרגיש בכל ישותו כי כך אין עם קם לתחיה. תנועה כזו אולי דיה לאלו שהנם בגולה ומרגישים ספוק רוחני כבר בזה, שהנם מתנגדים לטמיעה ולכל הכחות השואפים לכלותם. אבל אלו שקפצו לתוך הים, אלה שהניחו על כף המאזנים את כל ישותם החמרית והרוחנית, הרי הם משתוקקים לראות צעדים ממשיים שיש בהם כדי התקדמות והכרעת הכף…

אבל מה יעשה העם היושב בארץ, והלא לקחו מידו את האוצרות החמריים והרוחניים מיועדים לעבודה (אם כי גם הוא השתתף הרבה בבריאתם), ובשם היקר לו גוזרים עליו, שלא ישמיע את קולו ברבים. וככה הנהו יושב באין אונים, נושך את בשרו בשיניו ומחכה ליום אשר… תפקע סבלנותו הארוכה, והתאזר אז כח לקחת את השלטון מיד המושלים המעטים המתעמרים בו.

וכשהוא שותק מעצמת מכאוביו עוד באים וחותים גחלים על ראשו לאמור: ראו איך נשתתקו כלם, חדלו לחלום ולהתפרץ, ויש שלועגים עוד לפרכוסי הנפש שנראו בו לפנים.

אולם – גורו לכם מפני השתיקה האיומה הזאת!

«הפועל הצעיר» תרע"ג 27–28.


המלצות קוראים
תגיות