רקע
מנחם שינקין
היאמן כי יסופר?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

(הגיונות נוגים בשעת חדוה)

הולכת עתה ארץ־ישראל ומשתנית מים ליום ומשעה לשעה, שנויים לטובה, לתקונים וסדרים: מסילות, דרכים לאורך הארץ ולרחבה; בטחון החיים והרכוש; נקיון וסדר בערים ובכפרים. מהרה ישכחו את כל העזובה והשממון ששלטו בארץ, ולא יאמן כי יסופר.

מים חיים בירושלים! לעת־עתה הכניסו את הצנורות רק אל המוסדות הצבוריים ומוסדות הפקידות; מהרה יזכו בהם את כל השכונות. וכי פלא הוא, אם בתוך העיר ישנם מי השלח, אם בקצה העיר מפכים מי נפתוח ממעין לפתה, אם במרחק של איזו מלים לצד דרום ישנם עין ברק, עין עיטם ועין ערוב, שהספיקו מים לירושלים לפני אלפי שנים, אם לצפון ישנו עוד עין פרעה ולמערב עין כרם; הלא המעינות האלו יוכלו להספיק מים חיים לירושלים אף כשתהיה גדולה פי עשרים ויותר.

היאמן אם יסופר, שהיו ימים לירושלים ללא מים חיים, למי גשמים מכונסים בבורות מרופשים. כשהיו הגשמים הראשונים יורדים בחשון היו מושכים עמהם את האבק והזוהמה, שנצברו במשך הקיץ, בגגות ובצנורות ומכניסים לתוך הבורות; ולא כדי לשפשף את הבורות ולנקותם, לכל הפחות, במים מרופשים אלו, כי־אם להיות לאוצר לשתיה יחד עם יתר מי הגשמים שיבואו במשך החורף. ואם מעטו או אחרו הגשמים לבוא ויצמא העם למים, ותרבינה המחלות, ותהי ירושלים לחרדה ולזועה לכל אוהביה ודורשיה.

עם שלם דרש לשלום ירושלים ערב ובוקר וצהרים; לעמים רבים אחרים היו בירושלים מקומות קדושים לעשרות ואנשים קדושים, נזירים ופרושים למאות ולאלפים; תועפות כסף שלחו ירושלימה מדי שנה בשנה לכל מיני צדקה וחסד. רק דבר אחד לא עלה על דעת כולם, להפריש מעשר מן ה“הכנסות” השונות, כדי להביא מים חיים לירושלים ולהנצל מכל מיני מחלות ופורעניות.

היאמן כי יסופר?

הנך נכנס עתה לעת ערב אל קרון השינה שברכבת מתחנה שבירושלים או ביפו, וכאור בוקר הנך בפורט־סעיד או בקהיר אשר במצרים.

ומי יאמין לך אם תספר, כי היו ימים בדורנו זה, אשר אם נסע האיש בצהרים מ“ראשון” להביא חבית של מים מ“מקוה” וחכו לו עד אחרי שקיעת החמה ויצאו לבקשו, ומצאוהו שקוע עם עגלתו בבצה, ורק עם עלות השחר קבל האיש את חלקו במים. וכדבר רגיל וטבעי היה, אם נסע איש לגדרה ולא יכול לשוב במשך שבועות ימים, כי ירדו הגשמים ונחל צרור עלה על גדותיו, וגשר אין על־פני הנחל, שרחבו – כרוחב איזה רחוב שבעיר. ואם שב הפועל בערב שבת מרחובות אל משפחתו שבקסטינה, וחצה בנחלים עד צואר, והצליח ועבר בשלום. וקרה, כי רופא אחד מרחובות מהר אל חוליו ומסר את נפשו ונטבע.

חדרה! המושבה הגדולה, הפוריה והיפה… מה התפלאו הכובשים המנצחים לראותה. ושאלו על בית־הקברות אשר שם, הגדול שלא בערך, ותמהו לשמוע, כי מאות חללי קדחת נפלו בטרם התחכמו ליבש את הבצות האחדות שבסביבה ולהפכן לחרשים מצלים. הכובשים ידעו להעריך פנת יקרת זו אשר על חוף ים התכלת; מהרה תפרח כשושנה. גם גבולות המושבה יהיו עתה קבועים ובטוחים; ולא יאמן אם יסופר, כי במשך חצי יובל שנים עונתה קבוצת האכרים הזאת תחת עול קטטות ומריבות עם השכנים סביב, עם התנפלויות והגנות, משפטים, מאסרים וכופר־נפש שמצצו את דמם ולשדם; ולא רבצו האנשים האלו תחת משאם, אם לא הקדים המות לקטוף את מי מהם ולקחתו מתוך השורה.

מרחביה היא עפולה! במרכזו של עמק יזרעאל, במקום קשר המסילות, על פרשת דרכים. עתיד גדול נשקף לה, עיר ואם תהיה בישראל – –


ומי יאמין, אם יספרו לו על־אדות אותה הקבוצה הראשונה, שבאה להעמיד רגל עברית בתוך ה“עמק” ועל־אדות אותו הלילה:

השומר יגאל חפץ להגן על כבוד השמירה העברית ובמקרה הרג את זה שבא לגזול ממנו את סוסתו או גם להרגו. כששים איש נסגרו שם בבתי החומר האחדים אנשים, נשים וטף, ולעומתם המתנפלים למאות ואולי לאלפים מכפרי הסביבה. מי למד לצעירים הללו את תכסיסי המלחמה; פנות־אורב לכל ארבע הקצוות; על־יד כל גבר – אשה, להגיש את הכדורים ולחבוש את הפצועים לעת הצורך; היריות (באויר) היו כל־כך רבות ותכופות, עד שהאמינו המתנפלים, כי “חמשים פעם חמשים” הם המגינים, ולא העיזו לגשת; עד שבאו חיילי הרשות, גרשו את המתנפלים ואסרו את ראשי המגינים.

ומי יאמין, כי שנים אחדות אחרי כן הציעו ליהודים רבים לרכוש כברות ארץ במרחביה זו והם לא הסכימו, וכי גם עמדות אחרות בעמק יזרעאל זה לא רכשנו, לא מחוסר פועלים יהודים ל“כבוש” ולעבודה, כי־אם מחוסר פרוטות לדמי־קדימה.

היאמן כי יסופר?

השתחרר גם הכנרת! זה הספיר הגדול המעולף ברוכסי הרים עדינים ועליזים. מהרה יעמדו על גדותיו מכונות רבות שואבות מים להשקות ולהפרות את חופיו; סירות קטור לעשרות תחצינה את חלקת מימיו בטיסות קלות מן הקצה אל הקצה לארכו ולרחבו; חמי טבריה ימצאו את תקונם ושמושם הנכון. ומסלה תחדור על־יד דגניה וכנרת לתוך ודי־חיג’ס ותגיע עד פוריה ועד רמה.

היאמן כי יסופר, כי במשך שנים דפקנו על פתחי נדיבי עמנו לגאול את כנרת היפה ואת סגולת החמים ולא אבו שמוע לנו?

ומי יאמין אז לנו, אם נספר, כי כל קבוצת המושבות אשר בסביבה זו נוסדה במקרה, למרות רצון הבעלים ורק הודות לעקשנותו של פקיד חולם אחד, הנושא עתה בגלל זה את ענשו שם בגליל העליון; ומי יאמין, כי בנפשנו בכפנו היינו עוברים את ודי־חיג’ס זה גם באמצע היום ומה גם לאחר שקיעת החמה…

בגולן אשר בבשן ימצאו את כברת הארץ הגדולה אשר ליהודים, ומהרו להשתמש בכר הנרחב ובשפעת מימיו לכלכלת אלפי נפשות עובדות. ולא יאבו להאמין כי זה יותר מעשרים שנה האדמה הזאת לנו היא; רק שלא היה בנו מרץ ועוז לעבור את הירדן ולהתנחל.

חלוצים עוברים עתה לפנינו, אלפי צעירים עברים. עליהם רק להתנדב, ובריטניה הגדולה כבר מקבלת על עצמה את הכלכלה, ההלבשה וההנעלה, היא מעבירה ומזיינת אותם והיא הנותנת להם מורים ומדריכים לנהלם אל שדה הקרב והנצחון.

היאמן אם יסופר, כי היתה לנו שם קבוצה של שומרים, שהיו מזוינים ברעיונם הנשגב ובחפצם הכביר ושעם ישראל כולו לא היה יכול להספיק להם בגדים למחסה מקור וממטר, די סוסים לרכיבה ודי נשק להגן על נפשותיהם; היאמן, כי מלבד אלו השומרים שנפלו חללים מתגרת יד אויב היו כאלו שחלו ומתו מתוך צנה וחוסר כלכלה?

ממלכות ומושלי ארץ מתענינים עתה בעתיד לאומנו ואומרים לעזור לנו בעבודתנו. עושים הם זאת לשם הצדק והיושר; ויש שחושדים באחדים מהם, כי לשם עצמם הם מתכוונים; בכל אופן הננו כבר מטבע, המצטרפת לחשבון הגדול.

היאמן אם יסופר, כי היו ימים ובודדים היינו, כי לא שמו לב לנו ולחלומותינו, כי לא כבדו אותנו אף בבקורת לשלילה, כי כאפס היינו.

והיאמן, כי גם עתה, כשהשעה משחקת לנו, אין העם ממהר להסתפח באלפיו וברבבותיו להסתדרות הציונית, שהצליחה כל־כך במעשיה, וכי ישנם עוד יהודים העומדים מרחוק לראות מה יעשה בנו.

אמנם כן. חכמים הם אלו שחכו עד כה; עתה יקל להם הדבר. ואולי חכמים עוד יותר אלו, המחכים גם עתה, עד שיהיה הכל מוכן לסעודה.

הלא כן דרשו חכמינו: זכה, מלאכתו נעשית על־ידי אחרים.

(נוי־יורק, ה' חשון תרע"ט)


המלצות קוראים
תגיות