רקע
מנחם שינקין
עטרת הקוצים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

(מוקדש לד"ר ויצמן)


בספור על ישוע הנוצרי שבברית החדשה שזורה אגדה טרגית על עטרת קוצים שהושם על ראשו של הנענה האגדתי הזה. והאפשר היה להמציא התול יותר סרקסטי מאשר עטרת זו של קוצים? עטרה, סמל הכבוד והמלכות – החודרת יחד עם זה דרך הגולגלת לתוך המוח, הנוקבת ומשתרבבת בכל תנועה; הדם זורם והכחות כלים – ראש מכתב ביסורים אין קץ ובושה יוקדת.

אפשר לפקפק באמתיותה של כל המעשיה הזו על הנוצרי, אולם נשארת העובדה שנושאי הרעיונות החדשים, סוללי השבילים החדשים הכתרו בעולם הזה בעטרת קוצים, ושכרם – התול סרקסטי על ידי אותם האנשים, שלטובתם המה פועלים ויוצרים.


* * * * *


הציונות! איזה רעיון נאצל ורב המעוף! איזו תפישה רבת יצירה! הצדק ינצח, סבל של מאות בשנים יפסק, העם הנרדף יחזור במשפט לביתו ולמולדתו שלא שכח מעולם; האידיאלים הישנים שלו יקבלו שם צורה חדשה ורוח חדשה; עבודה ישרה ויוצרת, יצירות רוח עשירות, הרמוניה שלמה בהתפתחות הגוף והנפש; וחופש ושיון אמיתיים – כל זה ימומש ע"י הציונות.

ונושאי הרעיון הנעלה הזה צועדים קדימה במנוחה ושלוה ובאומץ שאינו יודע גבול. סוללים הם שבילים חדשים; דרכם קשה אבל בטוחה וההצלחה מחכה להם בכל צעד. הלבבות ממהרים לדפוק וכל נשמה מתלהבת. הנצחון וההצלחה חושלים עטרה חדשה, ושוזרים זר חדש.

אולם מה רבים הם הקוצים הנתונים בעטרה זו – קוצים הקודחים ובוערים, המזרימים דם והמוציאות מהלב צעקות־יאוש.

“אין זה מענין אותי!” הנה תשובתו הרגילה של האח הנחנק, שה נדחת מעבָרו היהודי. שכל הקשר בינו ובין העם היהודי הנה שייכותו הרפויה ל“קהילה” או לאיזו אגודה; וגם זה רק פעמים רחוקות… כמה נוקב וקודח הדבר!

כאן היא ארץ ישראל שלי” עונה דור משועבד ושבע־רצון, ענף רקוב של העץ הנהדר. געגועי דורות ותקוותיהם במשך אלפי שנים, הנמכרים בעד נזיד עדשים… כך משקר לעצמו היהודי שהגלה לערמת הסמרטוטים ושברי־הכלים! כמה דוקרת תשובה שכזו. הדם מטפטף והלב נצבט מכאב ומבושה.

ואולי גרוע מזה, הוא שאינו עונה אפילו תשובה בנלית זו: הוא משתמט ואינו רוצה לשמוע או לראות, מפחד שהאמת הערומה תשפיע עליו.

ויש שהוא מעמיד פנים כאילו אינו שומע כשמדברים אליו, ומתהלך בגיחוך ציני על שפתיו או בהבעת־פנים מטומטמה, ממש ספינקס. נחש ומצא אם עוד מהבהב בו ניצוץ של הנשמה היהודית או אם נשאר שריד מהרמץ הדולק… כאילו כל זה אינו נוגע לו. כאילו מדובר בבית לאומי לאחרים ולא ליהודים!

מה רבים הקוצים הדוקרים את הלב והנפש והחודרים לתוך הגוף והנשמה תחת לחץ המחשבות האלו!

“אינני מוכן עדיין!” היא תשובתם הרגילה של יהודים “טובים” וציונים “מסורים” הבאים ומציעים להם לא להסתפק רק בתרומת נדבה בשביל ארץ ישראל בשביל אחרים, אלא – גם למצוא שם ענין בשביל עצמם; להשקיע כספים בארץ ישראל ולבנותה על בסיס בריא וחזק, כמו העמים האחרים, הרוצים לבנות את מדינותיהם הם.

“אינני מוכן עדיין!” – לאחר דורות כה מרובים של געגועים ושאיפה בצירופי תנאים מדיניים והיסטוריים כה מצוינים – ולאור האפשרויות המעשיות הגדולות לאחר הצעד הראשון שהצליח כל כך! עוד טרם מוכנים גם עכשיו? כשכל היהדות עומדת בפני הכליה, הבאה בארצות אחדות מיגון וחוסר כל ובארצות אחרות מעונג ושובע! טרם מוכנים!? ומתי יהיו מוכנים? לאחר שיכבה הניצוץ האחרון? –

רעש ושאון של התלהבות מנופחת; נאומים נלהבים, מלים מצלצלות ומעשים פעוטים; תוצאות דלות מאד כאן ואמצעים המספיקים בקושי להחזיק את הנפש שם! כמה צובט וקודח כל זה את לבבות האנשים שמסרו את עצמם בגופם ובנפשם למלחמה בעד תחית העם! –

העטרה הכבידה תמיד על ראשיהם של שליטי העולם. ותמיד היא גרמה יסורים לראשי מנהיגינו הרוחניים. אולם כבדה ורבת יסורים היא עטרת מנהיגי הציונות – “מלכי השנוררים” – – –


המלצות קוראים
תגיות