רבים יבאו לספר על אליעזר בן־יהודה כעל סופר, לוחם ואחד החלוצים הראשונים לישוב ארצנו. רצוני לדבר על בן־יהודה היוצר את המלון העברי, ואף לא על היצירה בכללה, כי אם על הרושם שהיה עושה עלי תמיד הבקור בבית היוצר, בפנת יצירתו.
רבות הסבות, שגרמו לכך, שיהיה אליעזר בן־יהודה ידוע אצלנו בעיקר בתור דובר עברית ויוצר המלון ולא בתור סופר ולוחם ואחד מחלוצי הישוב הראשונים בכלל. די לי אם אמר, שבן־יהודה בעצמו הקריב את הסופר, הלוחם והחלוץ הישובי שבו על מזבח השפה והמלון; ומבטחני שלא התחרט.
כשחונכתי על ברכי חובבי ציון הראשונים, בין האריות שבחבורה, לא שמעתי הרבה על אודות בן־יהודה. גדלתי עת כבר שקעה שמשו של “השחר” ברוסיה: מחברות אחדות מירחון זה, המציאו לידי לשם השכלה ולשם הטפה לחבת ציון; לא נזדמנו לי שם במקרה אותם המאמרים של בן־יהודה, אשר כבר אז דבר בהם על אדות מרכז עברי, רוחני וממשי בארץ ישראל. משער אני עתה, כי דרישת העברית שהיתה במאמרים ההם היא שהיתה ב“עוכרם” להזיק ל“פופולריות” שלהם ולהפצתם, כי לא חפצו “לבלבל את מחות העם והדור הצעיר בהזיות טפלות”.
פעם בקרתי את העירה חלובקי וספרו לי שם על אדות “העלוי” שנחמץ ויצא לתרבות רעה; קראתי בעתונים על אדות מאמרו של עורך “הצבי” בירושלים; סערה הוטלה אז לשעה בסביבת החובבים, ותשקע כעבור כמה שבועות כלעמת שבאה. בהתגוררי אחר כך, בשנות התשעים, באודיסה, בירת חבת ציון, לא ראיתי אלא לפעמים את העתון הצנום, המגיע מארץ ישראל אחת לחמשה ששה שבועות; מצאתי בין החובבים הצעירים (שבקרו את ארץ ישראל וחזרו משם) מעריצים את בן־יהודה ומלחמתו לשפה ולאור. מפי “הגדולים” שמעתי דברי בטול לחלומותיו ולדרכיו המשונות של איש יהודי זה שנשקע בחומות ירושלים. גם בהיותי בפעם הראשונה בארץ ישראל בשנת תר"ס בקרתי את ביתו של בן־יהודה למען חדש את דבורי העברי; התוכחנו על השאלות הישוביות שעמדו אז על הפרק; זכורני, כי דעותיו על המשבר, ששרר אז בישוב החדש (כשעברו המושבות מרשות הנדיב לרשות יק"א), ושׁטתו בתור עורך עתון מקומי לא ישרו בעיני; ואולם לא עלה אז על דעתי, כי בבית היוצר אני נמצא, כי מבצר בונה האיש היושב אתי בזה, – אוצר לשפה הלאומית הקמה לתחיה.
בקרתי את ארץ ישראל בפעם השניה בשנת תרס“ה, ואני כבר עסקן צבורי. ידידי שבירושלים ספרו לי ע”ד האגודה אשר יסדו, להוציא לאור את המלון העברי הנערך בידי מר בן־יהודה. לפי “חשבונם המדויק” יכולים הם לבסס את הבנין ההיסטורי הזה, אם יהיה לכם “סכום” של אלף פרנקים; את מאתים וחמשים הפרנקים הראשונים נתנו אנשי “הועד”; כסכום הזה מקוים “להשיג” ביפו ובמושבות, והשאר – מהמוסדות שבחו"ל. כועס הייתי על מר בן־יהודה שהיה אז בדבריו ובעתונו מהתומכים בהצעת אוגנדה, ובכל זאת לקח ענין הוצאת המלון את לבבי; ראיתי בזה חלק חשוב מבנין הלאום וגם מישובה של ארץ־ישראל. כשנתתי לועד את נדבתי – מאתים וחמשים פרנק – הייתי בעיניהם כאחד המצטינים, ונאומים נמרצים ונלהבים נאמו חברי הועד מר דוד ילין ומר יהושע אייזנשטד למקרה ההיסטורי הזה – יסוד המלון העברי.
תמימות קדושה! באלף פרנק, חשבו לבסס את המכון הענקי הזה. אחרי־כן התברר, שהוצאת כל כרך וכרך של המלון צריכה לעלות לכה“פ בשנים עשר אלף פרנק; כי צריכים להוציא את המלון בעשרה כרכים ויותר, וכי על בית הוצאה אירופי מפורסם לעסוק בהוצאתו כעשר שנים. ואולם הלא ההתחלה נעשתה ע”י בני ירושלים עצמם בחמשים הדולר שלהם. לולא הם, לולא המחברות הראשונות שפרסמו ברבים, כי עתה, אולי עד היום לא היה ה“עולם” שלנו עם המוסדות והמנהיגים שמים לב לאותן חבילות הפתקאות שהיו צבורות באוצרו של בן־יהודה ה“מוזר”.
אז ראיתי גם אני בראשונה את החבילות, את החומר לבית האוצר. פתקאות, רשומים, מלים, ניבים, ומבטאים לקוחים מכל הספרות שלנו; מהתנ"ך, התלמוד, המדרשים, ספרא וספרי, עד האחרון שבמחקרי הגאונים ותשובות הרבנים ועד השורה האחרונה שבסופרי דורנו זה. והחבילות מה רבות, והפתקאות – לרבבות. האמנם עשירה שפתנו העברית במלים ומבטאים שונים הרבה כל כך? האמנם בכל זה נוכל להשתמש בחיים? אם כן הדבר, עשירה תהיה שפתנו במושגים, בצבעים ובגונים. איזה רגש מוזר תקפני: תמהון, גאוה לאומית, תקוה ועצבון גם יחד.
את כל זה אסף, קבץ וסדר איש אחד במשך עשרות בשנים, זה האיש דל־הבשר וגדל־הרוח אשר לפני; זה האיש אשר היה נאלץ להשפיל את ערכו כפעם בפעם בפני בעלי היכולת, למען השג את דמי הוצאות הנסיעה לבתי אוצר הספרים וכתבי היד המפורסמים אשר בארצות אירופה; זה האיש שאשתו המשכלת היתה צריכה לבקר את נדיבי משכילינו (אל תבושי אחותנו – בנו האשם!) להפיץ בינינו את הדעה על נחיצותה של הוצאת המלון העברי; זאת ה“משפחה העברית הראשונה”, שהיתה צריכה להתפרנס מהוצאת גליון שבועי צנום בירושלים; קרבן־עולה הוא ברצון על מזבח השפה העברית.
מאז היה בן־יהודה לאחר בעיני. חדלתי לראות בו את העסקן, הסופר והעורך; הבטתי עליו רק כעל מסדר המלון העברי, כעל בונה השפה העברית, וביתו היה בעיני לבית היוצר.
אחרי כן כשעברתי לישיבת־קבע בארץ־ישראל, הנה בכל פעם שבקרתי את ירושלים הייתי מבקר את בן־יהודה. הוא כאילו ידע את כונתי והכנסני קודם כל לחדר עבודתו. חדר קטן, לארך כל הכתלים מדפות של ספרים, מהרצפה ועד התקרה, באמצע – שלחן ארוך ורחב ועליו ספרים פתוחים, עברים ולועזים לעשרות, עמוד שעליו כתב בן־יהודה בעמידה – אלה האבנים לאוצר השפה. תמיד הייתי אוהב להתבונן לכל פרטי הדבר הזה; הלא הסטוריה אני רואה לפני; הלא יום יבוא והמורשון העברי יחליט לרכש את חדר־העבודה שנכתב בו המלון העברי ולהעבירו לבית האוצר הלאומי, ובשעות קבועות יבאו אנשים לבקרו. ואני רואה לפני את מסכת הארג ההיסטורי.
בעל הבית היה נוהג להתחיל בדרישה על מה “שבחוץ”, ואולם הייתי משתדל תמיד להטותו “הצדה”; ודי היה לי לנגע באיזה נים פנימי, לשאל תרגום איזו מלה לעברית, ברור איזה מושג, וביחוד באחד מפרטי סדור המלון, ומיד היה בן־יהודה מתחיל לבאר במרץ ובחום ולהראות את בית נכאתו. הרבה למדתי ממנו כפעם בפעם; הרבה מרץ לקחתי משם לעבודה שבחוץ; וצר היה לי תמיד להפרד מפנה זו, שכמדומה לי כנפי הרוח הלאומית היו מרפרפות שם…
מחוברת לזכר אליעזר בן־יהודה, כ“ו בכסלו, תרפ”ו,
שהוצאה לאור ע“י גדוד מגני השפה בא”י.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.