(להתישבותו של אחד־העם בארץ־ישראל)

“פזור הנפש” זה אחד המבטאים היותר מוצלחים בשפה העברית ומעטים מאד שכמותו בשפתנו ובשפות אחרות. זהו לא רק אותו המצב הרע, שהנפש עסוקה, טרודה, נרגזה, מבולבלה או מדוכאה בשלמותה, כי אם היא מטורפה, קרועה לגזרים ופזורה לעברים שונים; במקרים הראשונים יכולה הנפש כולה למצוא תקון וגם לשוב לאיתנה, מאחר שבא שנוי לטובה במצבה הכללי בסביבה ידועה שהיא נשמרת בה בשלמותה; ואולם נפש פזורה לא תרפא בשנויים לטובה במקום אחד מפנות משכנותיה החלקיים; הלקויים שביתר חלקיה המפוזרים לא יתנו לה לשוב לאיתנה; כנוס הנפש הפזורה הוא תנאי מוקדם לתקונה.

יכולים להטיל ספק בדבר, אם נכונה האגדה על אודות טיטוס הרשע שצוה לפני מותו לפזר את אפרו על שבעה ימים (הוא בעצמו ודאי שלא חשב את עצמו לרשע, ובני דורו הלא כנו אותו בשם “נחמת המין האנושי”). ואולם זה ברור, כי הוא ובני ממשלתו פזרו את נפש ישראל לא רק לשבעה ימים, כי אם לשבעים ושבע ארצות ומדינות; וזהו האסון היותר גדול שהמיטו על האומה העברית.

אם כובשים מדינה, משברים את עוזה המדיני, מורידים את מלכיו ושריו מכסאותיהם ואפילו מוליכים אותם אל הגולה ואת צבאותיהם לוקחים בשבי, אם גם מטילים מסים ושמים עול כבד על צואר העם הנשאר בארצו, הנה נשמת האומה נשארת אתו למשמרת; אתו היא בצרה, וביום פקודה קם העם הנדכה אתה יחד לתחיה; גם אברי האומה המפוזרים יונקים משרשי הנפש שנשארו בארץ מולדתם; ובהתעורר נפש האומה לתחיה בארצו הרי כל הבנים שהגלו נמשכים למקור מחצבתם.

ואולם רומה זו המרשעת, מלבד שהשמידה כל בחור וטוב בישראל במלחמה הנוראה ובעת ההתקוממויות שבאו אחריה ומלבד שפזרה את יושבי הארץ העברים רובם ככולם (מלבד מעטים מאד מדלת העם) לכל קצות ממשלתה הרחבה, הנה היא שלחה יד גם בנשמת האומה, בהחריבה בראשונה את המרכז הרוחני – את המקדש שבירושלים ואחרי־כן אחד־אחד גם את יתר מרכזי־הרוח מיבנה ועד לצפורי וטבריה, עד כדי לגרש את הנפש העברית מחוץ לגבולות ארצה, לקרעה, לפוררה, ולפזרה לכל אשר ישאנה הרוח הגלותי.

“ויצא מבת־ציון כל הדרה”, זוהי הקינה היותר טראגית; “גלו לבבל שכינה עמהם”, זוהי הגלות היותר נוראה וארורה. לוא ידעו בני ישראל, לוא הרגישו בעת עזבם את ארצם, כי אין להם תקומה בתור יהודים בגולה, כי אז לא היו נאחזים שם, לא היו מכים שרשים עמוקים, לא היו מוצאים נחמה במנוחתם; הם היו מתגעגעים ושואפים למקורם הרוחני, ובמקרה הראשון ובאפשרות הראשונה היו משתמשים ומתעוררים לשוב לארצם ולמולדתם.

ואילו כך אנו רואים שכבר לאחר חורבן המקדש הראשון הם מצאו ספוק רוחני בשכינה העבדותית שגלתה עמהם לבבל. “גם נביאיהם חזו להם שוא ומדוחים”, לאמר: “בנו בתים וישבו, נטעו גנים ואכלו את פרים”. וכשנח רוח האלהים הישראלי על כורש והוא פונה אל היהודים בקריאה “מי האיש… יהי ה' אלהיו עמו ויעל”, כבר לא ידעו רוב בני האומה בעלי הנפש פזורה, איה המקום היותר מסוגל לעבודת אלהיהם: אם בבבל הברוכה והעשירה בחומר וברוח או ביהודה הקטנה החרבה והמדולדלה; מהם עוד הבינו לתת מתנות לבנין הבית בזהב, בכסף ובחמורים, אבל רובּם לא שמו לב כלל או גם שאלו ביחד עם צוררי יהודה הסנבלטים: “מה היהודים האומללים האלה עושים?” הלא יש בזה מפזור הנפש! ופה בבבל, במקום רבוא רבבות היהודים, אולי נשמר גם החלק היותר גדול של הנפש הישראלית?

וגם בעת החורבן השני התחיל חורבן המקדש עם יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים. לא לחנם מהר הכובש להענות לבקשה של יציאה זו, כי ראה בזה את נצחונו העיקרי, את ההתחלה לפזור הנפש הישראלית; ומכיון שזזה הנפש מלב האומה – מירושלים, הרי היא נעה ונדה בעשר גלויות מדחי אל דחי בארץ־ישראל עצמה עד שנעקרה מעבר לגבול ונקרעה והתפוררה ונתפזרה לכל עבר ורוח.

והשכינה הישראלית כביכול גלתה עמהם, לאסונם, גם הפעם, ומצאה לה מנוח בגלויות השונות, במרכזי העבדות הלאומית השונים הגדולים והנהדרים: בארמונותיהם של ראשי גלותא המפוארים אשר בבבל ובמצרים, בחצרות השרים העברים אשר בספרד ובפורטוגל, בחדרי ראשי הקהל אשר בפולין וברוסיה ובבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות של כל הגלויות השונות, אשר שם פתותי הנפש העברית הקרועה והמפוזרת מתלבטים בכנפיהם השבורות והמרוסקות.

“צדקת פזרונו בישראל”, דרשו חז"ל: צדקה עשה לישראל שפזרם בין האומות. אוי לו לעם שככה לו בעולמו, ואבוי לו כפלים, אם גם נשמתו יצאה מארצו ונתפזרה אתו בין העמים.

“בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומנהמת כיונה: אוי לו לאב שהגלה את בניו”; ואוי ואבוי לו לאב בכפלי כפלים, אם הוא בעצמו יצא עם בניו אל הגולה. כי אם כשבאה המחשבה בלב הבנים לשוב אל שלחן האב אשר בביתו, הרי אינם חפצים ואינם יכולים לעזוב את האב במשכנותיו אשר בנו לו בכל קצות הגולה. הלא ישנם באמת יהודים טובים, שהיו חפצים בכל לבם ונפשם לשוב לציון ולבנות את ירושלים, אלא שאינם יודעים אל נכון, אם כבר חפץ האב כביכול לשוב אל ביתו.

כי יש אשר באמת תמצא מן הצדק והיושר ללמד זכות על אלו מבני עמנו שאינם ממהרים להשתתף בבנין ביתנו הלאומי בארצנו: כי הלא נפשם רצוצה ופזורה והם אינם יודעים לכנסה… ארצות שונות, תרבויות שונות, שפות שונות אפילו לאותו העם עצמו; אם ידבר העברי באיזו שפה לעמו הלא איננו בטוח, כי אפילו בני מפלגתו היותר קרובים יבינו את שפתו, והמחשבה המתורגמת הלא אבדה את כל חנה ורוב ערכה; הלא גם הפסיכולוגיה העברית של יהודי המזרח אינה זו של יהודי המערב, אותה של בני מזרח אירופה אינה זו שבמערבה, ולא הרי הפסיכולוגיה של כל אלו כזו של “היהודים האנגלו־זאכסים והינקים”; ולשם ההגיון ולשם הצדק והיושר ולשם המטרה הנשגבה ימצאו לפעמים אלו ואלו חוב קדוש לעצמם להלחם באחיהם עד טרוף הדעת; “כי בלל ד' את שפתם ולא יבינו איש את שפת רעהו”, וגם שפת הלב והמוח במשמע, ואולי זהו העיקר; כי פזורה נפשם לשבעים ושבעה לשונות, עמים וארצות, וקשה לרכז אותה אל הרעיון המרכזי.

ויש שאתה מתחיל להצדיק את הדין ולחשוב, כי בעלי הנפש הרצוצה והפזורה אולי טוב שיהיו זהירים ביותר ולא ימהרו להספח אל צבא התחיה בטרם שיהיו בטוחים, כי יכניסו עמהם גם את פתותי נפשם העברית. כי מה בצע אם תמלא הארץ אנשים יוצאי ירך עברים ונפשם העברית בל עמם; הלא זה יהיה לא העם העברי, יורש אבותיו בהתפתחותו הטבעית, כי אם איזה עם אחר חדש, בני־תערובת של אותם העמים השונים אשר משם יצאו; הלא הארץ והשפה הן רק גורמים חלקיים בחיי האומה, שהנפש והתפתחותה הטבעית היא להם העיקר.

כי, למה נכחד, לפעמים הלא נלאים אנו למצוא את הנפש הלאומית בעבודה הלאומית היותר נלהבה וסואנת; חש אתה את פרפורי הנפש העברית, כאילו היא מתלבטת בכנפים שבורות בצוהר החלון מבחוץ וכאילו אין בכחה לחדור פנימה; ויש אשר היא כבר מרפרפת מלמעלה על פני העושים והמעשים, אבל אין היא נקלטת לתוכם ואינה מתחברת עמהם, והנה כאותה הצפור הכחולה, אשר אם תתפסנה – והיא כפגר מובס בידיך.

* * * * *

שיחות חולין של תלמידי חכמים צריכים למוד. ושח לנו פעם אותו זקן מנדלי מוכר ספרים על אודות אופני יצירתו הספרותית, כי יש שעבד יום ולילה כדי לתאר את צורתה הנפשית של איזו אשה עבריה לכל פרטיה ודקדוקיה, ויהי בבוקר והנה – היא “מנדלי עם קצה זקנו”, ועליו היה לחבל את מעשה ידיו ולהטביעו לתוך הסל. עשרות שנים עברו מן העת ששמענו את האזהרה המחוכמה, השנונה והאכזריה הזאת על אופני היצירה האמתית, ומני אז יש שבאמצע איזו “עבודה גדולה ונשגבה” היית חפץ לקרוע מעל פני הדברים והמעשים את המסכה של ההסכם וההרגל, כדי להווכח, אם אין פנים חדשות לגמרי הולכים ונטויים מאחורי המסוה, פנים אולי מטפוס טוב ויפה כשהוא לעצמו, אלא שאיננו זה, שאנו צריכים ליצור, זה שיתאים לרוחנו ולנשמתנו הטבעית.

בני ישראל אנו כפרתם לכל סיעותיהם ומפלגותיהם, שרובם טובים ונאמנים, עובדים בדחילו ורחימו ולשם שמים מתכוונים; אלא שלפעמים הם כאילו מוזרים במפעליהם לעצמם ולשאיפותיהם, ולא מתוך מחשבות זרות חלילה, כי אם מתוך פזור הנפש, שטלאיה שקועים וכלואים בסביבות זרות וקשה לכנסם ולכוונם אל המטרה.

מדברים באמת ובלב תמים על תחיה לאומית, ושברי הנפש דבוקים לכתלי הגלות; שואלים בתמימות את “האב הזקן”: איך מעשרים את התבן, והוא, שכהו עיניו כביכול מזוקן, מצוה לבנו זה לצוד ציד ולעשות לו מטעמים כאשר אהב; והנה לך חיים של התבוללות וזריקת ילדים למרקולס על יד העבודה הגדולה לתחית העם והארץ.

ואם קצה נפשם של חלק מישראל בעקת הגולה והם עוברים אל הארץ, הנה אין נשמתם שלמה גם שם; הם כאילו השאירו חלק מנשמתם או רובה בשבי הגולה ולא הספיקו להכניסה עמהם; על כן אין ברבים מהם אותו המעוף, המרץ והשאיפה לבנין שדחפום מן הגולה לבוא אל הארץ. הצפור הכחולה נתפסה והיתה לאפורה או גם לשחורה בידיהם. עדים הם החיים האפורים של רוב בני הישוב העברי בארץ.

והרבה צעירים יצאו “חלוצים” אל הארץ בכדי ליצור שם את הטפוס העברי, והם מסורים לעבודתם וליצירתם בלב ובנפש. והנה “קצה זקנו” של מארקס לפניך ושל מפרשיו היותר עיקריים וקצוניים: אותה הקצוניות הנפרזה של התורה החדשה, הפוסלת את כל מה שהיה לפניה ושעומד על ידה, אם רק איננו נקלט במחיצתה, אותה השאיפה לשלטון המעוט המפלגתי על כל המוני העם. ואף המעולים שבהם, הנותנים בתורתם ערך מיוחד לרוח העברי, הנה למעשה מתבדלים גם הם מעם ישראל כולו, כי שומרים הם על ניצוצות הנשמה שקלטו לתוכם ויראים הם לכללם עם יתר חלקי הנשמה העברית הפזורה, שהם לקויים ביותר.

והחרדים ושלומי אמוני ישראל באים בכוונה טובה להגן על תורת ישראל ורוחה. וגם פה הנך נבהל לפעמים לראות את “קצה זקנו” של לוֹיוֹלה, זה שהורה לטפל לשם שמים בפוליטיקה יתרה ולהשתמש בכל האמצעים כדי להשיג את המטרה הקדושה.

כל אלו הן קללות של פזור הנפש בגולה, שאין לה עוד כנוס, הכללה והתאמה אפילו בצעדים הראשונים לשיבת ציון; וזהו לנו השטן היותר רע בעבודתנו הלאומית.

בשים לב לפזור הנפש הזה שאל הד"ר פינסקר עוד בראשית התנועה הלאומית שלנו: “הרוח הלאומי מאין ימצא?” ולא מצא עצה אחרת, כי אם להקציב לעם ישראל פנה מיוחדת בתבל ולכנס שמה את שברי הנשמה. ולכנוס הנפש הזה התכוון גם אחד־העם בתורתו על העיקר של המרכז הרוחני בארץ־ישראל.

ואחד־העם בעצמו, בגודל נפשו הלאומית, כמה סבל מקללת העם הזו של פזור הנפש. אחד־העם, זה בעל הנפש הלאומית היותר רחבה בדורנו, זה שבהרכבה מוצלחת של ירושת אבות ושל התפתחות עצמית שכלית רחבה ועמוקה העלה מנבכי הדורות הרבה ניצוצי אורות של עצמיות נשמתנו הלאומית וכנס וקלט אל תוכו הרבה־הרבה מן השברים והקטעים של נפשנו המפוזרת, שאחד אותם בלבו ובמוחו לתפיסה כוללת של אחדות לאומית, אחד־העם זה היה עלול להיות “צדיק הדור” שלנו להועיל לעלית הנפש ולכנוסה במרכזה הרוחני בארצנו. לוא עבר אחד־העם להתישב בארץ־ישראל לפני שלשים שנה, כי אז היה גורם לתחית הנפש העברית במדה עוד יותר גדולה, שלמה ומקפת ממה שגרם בן־יהודה לתחית השפה העברית. לוא קרא משם ל“בני משה”, כי־אז היו נענים אלו המסורים באמת ובתמים לעמם ולארצם והמסוגלים לשוב אל מקורם ולהשלים את הנפש הלאומית; לוא סלל את “דרך החיים” בארץ התחיה לאמר: “זה הדרך” לעבור בו גאולים, כי־אז היה הנסיון מצליח; אבוקה זו של “האמת” כשידליקנה בארץ תאיר על כל פני הגולה ותהי פועלת בכח של משיכה וכנוס…