רקע
מנחם שינקין
לשאלת בתי־הספר במושבות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מרים שיינקין; ראובן מַס, ירושלים; תרצ"ה

טרודים היינו בשנים האחרונות במלחמה בעד שלטון השפה העברית בבתי־הספר שלנו; וכל כך שקועים היינו במלחמת מצוה זו, שלא יכלנו לפנות את לבנו כהוגן ליתר השאלות הפדגוגיות; קצונים היינו לאשרנו, כי לולא זאת לא היינו יכולים לכבוש את עמדתנו העברית.

אולם עתה הגיעה השעה להחל בשכלול הצד הכללי של ביה“ס העברי בארצנו: לא נבוש להראות על מגרעותיו ולבקש את תקונו; כי כלום הוא חסר רק באשר הוא עברי? חדש הוא ביה”ס שלנו בכלל, וכל דבר חדש בא לידי תקון ושכלול רק באופן אטי ומדרג. העיקר היא הרגשת המגרעות והשאיפה אל התקון והשכלול. אשרי מי שאיננו שמח בחלקו.

ירשו נא לי הפעם חברי המורים להעיר על פרטים אחדים הצריכים תקון בבתי הספר שלנו במושבות.

א) התכנית – או יותר נכון – חוסר־התכנית.

בתה“ס שלנו, הנמוכים והבינונים, שבערים כבר עבדו תכנית פחות או יותר מפורטת, יודעים הם את סכום הידיעות ומדרגת ההתפתחות, שהם חפצים לתת לחניכיהם במשך כל תקופת הלמודים, ויודעים הם בתחלת השנה את סכום הלמודים שיעברו עליהם בכל מחלקה ומחלקה במשך השנה. לא כן הדבר ברב בתה”ס שבמושבות, ביחוד בתה"ס שבמושבות יהודה. כבר הנהיגו גם את התקון, שהמורה רושם ביומן שלו את כל מה שהורה לתלמידיו בכל יום ויום במשך ימות השנה, אולם די להעיף עין על החומר הזה כדי להוָכח שרוב השעורים באו במקרה; אין קצב וערך גם ביחוסם של הלמודים אחד לרעהו, וגם בחלקו של כל למוד ולמוד. יש שהמורה היה שקוע יותר בלמוד השפה, יש שחפץ לגמר בהסברת איזה חלק מהחשבון, ויש שלמודי הטבע לקחו את לבבו; ובכל הלקויים האלו של חסר ויתיר לא תמצא סדר קבוע, שהיה מעיד אולי על איזו דרישה מצד תנאי המקום ועתות השנה; מקריוּת גמורה אתה רואה שהיא טבעית לסוביקטיביות של המורה במקום שאין תכנית קבועה. אבל לא טבעית כלל להתפתחות התלמידים ומתנגדת ליסודות העקריים של הפדגוגיה. הראיה היותר טובה למקריות זו היא, מה שאין סדר הלמודים שוה בשתי מושבות הסמוכות זו לזו והשוות לפי זה בכל התנאים האוביקטיביים.

אם ישנה איזו השפעה למרכז המורים בא“י הייתי מציע לפניו, כי יבא עתה בראשית הקיץ בדרישה מאת מורי המושבות, כי יכינו עד גמר שנת הלמודים את כל החומר הנחוץ לחבור תכנית כללית. בכל בי”ס ובי“ס יכינו את הצעת התכנית; כתום הלמודים יתאספו כל מורי המושבות לשבוע או לשבועים, ידונו על ההצעות השונות וימסרו לועדה של חברים אחדים היותר מומחים. באופן שעוד כחדש לפני התחלת שנת־הלמודים הבאה תהיה התכנית הכללית ברורה, קבועה ומקובלת, ולפיה יסדר כל מורה ומורה במושבה את למודו לשנה הבאה. וכדאי היה שגם ועדי המושבות והחברות התומכות בביה”ס שבמושבות יבואו לעזר למורים בזה, שידרשו בכל תקף, כי יסדרו הלמודים לכה“פ לשנה מראש עפ”י התכנית הכללית שתתקבל; וכדאי גם לבטל לתכלית זו את הלמוד בבתה"ס לזמן ידוע מאשר להמשיך את הלמודים באופן מקרי כזה השורר עתה. אם לא נאכף את עצמנו לא נבא לידי תקון בעבירה זו, שאנו דשים ודשים בה. בגזרה זו יכול רוב הצבור שלנו לעמוד, כי כבר ישנם בין מורי המושבות די כחות פדגוגיים לעבד ולסדר את התכנית במשך חצי שנה; וגם המורים בערים ומרכז המורים יעזרו לעבודה נחוצה ומועילה זו.

יודעים אנו כי התכנית הכללית הראשונה לא תהיה משוכללה, אבל זאת תהיה המסגרת הקבועה והצורה הראשונה, שאותה יעבדו וישכללו במשך הימים בכחות משותפים ומסודרים.

ב) וכשאנו באים לדבר ע“ד תכנית מסוימה, עלינו לשים לב בראש וראשון לאופן הבלתי… טבעי של למוד הטבע בבה”ס שלנו במושבות.

למוד הטבע – זה הסימן היותר מובהק, המציין את ביה“ס הכפרי – נמצא בבתה”ס הכפריים שלנו ב“שפל המדרגה”. אם ליתר הלמודים עוד חסרים לנו ספרים שצריך להעתיקם או לחברם, חסרים מכשירי למוד, שצריך לקנותם בכסף ולהביאם מחוץ לארץ – הנה בלמוד הטבע אין אנו משתמשים בדברים הנמצאים בידינו ולעינינו; איננו שמים לב לספר־התולדה – זו הסביבה המקיפה, שיש בה מאות אכזמפלרים של מכשירי למוד לתורת הצמחים, בעלי החיים והדוממים. כשהנך יושב במחלקה בביה“ס הכפרי בעת השעור המקדש לטבע, וכשתעצום את עיניך מראות דרך החלון את הטבע העשיר, אז יהיה נדמה לך שהנך בביה”ס קטן עירוני מהמדרגה הנמוכה מימים הקדמונים. המורה מספר בשבחו של הטבע בכלל, מהלל את טבע ארצו בפרט, מדבר באופן מפורט ע“ד חלקי הצמחים, ע”ד אברי בעלי החיים או מיני הדוממים, והתלמיד חוזר אחרי דברי המורה מתוך הזכרון או מתוך סקירה חטופה ברשימה הכתובה הנתונה לפניו; רק לפעמים רחוקות תמצא ביד המורה איזה עלה כמוש או פרח נובל, זכר לטבע החי, וזה כבר משפיע כדי לעורר את שימת לב כל התלמידים ולעשות את השיעור ליותר חי וטבעי. מובן הדבר, שאין להאשים את המורה בזה, שאין לפניו בביה"ס אף גולם אחד של איזה בעל חי מאלו שאינם מצויים בסביבה, אף גוף אחד מנותח מבעלי החיים בכלל, אף מתקן אחד, אף תמונה אחת המתארת את פעולות כחות הטבע ותוצאותיהן. אולם הרבה מאד הלא יכול המורה למצוא במושבה ובסביבה: חיות־הבית, הצפרים, הזריעות והנטיעות; ובטיול של יום אחד יכול המורה להביא את התלמידים אל המעין, אל נחל המים, אל איזה ים פנימי או אל הים הגדול, אל רוכסי הרים ואל מערות, שבהם מתגלות שכבות של דוממים שונים. כל הטבע מרובת הגונים הזאת דורשת למדוני! ומורים וילדים נשארים חבואים בבתי הספר, שקועים בספריהם ובמחברותיהם ועוסקים בשיחות נאות.

והמגרעת היותר גדולה בבה“ס הכפריים שלנו היא חסרון הגן. המלה מגוחך היא רכה ביותר לכנות בה את העובדה, שעל יד בתה”ס שבמושבות ישנה כברת ארץ פחות או יותר גדולה, והיא ריקה כקרחה שעל כף היד או נטועה אקליפטים, – אלו הזוללים שאינם נותנים לשום ירק דשא להתפתח בסביבתם, – או שישנה איזו ערוגה דלה ועליה צמחים אחדים, שבאיזה מקרה התגלגלו הנה בלי שום שיטה מכוונת. הנה לכם אדמה פוריה, מים די הצורך (כי שום מושבה לא תקמץ במים לגן ביה"ס), שמש מפזרת רבבות קרנים לכל פנה ועבר, אויר חם ורך כמעט במשך כל השנה, מאות זרעים ונטיעות המתאקלמים פה בכל מקום, הגדלים והמתפתחים פה במהירות נפלאה. וכלום חסרות רק ידיעה הגונה מצד המורה ויד חרוצים מצדו ומצד התלמידים, ואז מסביב לכל ביה"ס יהיה גן בוטני וגנה של ירקות בזעיר אנפין, אבל באופן מופתי, שימשוך אליו גם את לבות אבות התלמידים ושיהיה לתחנת נסיון בעד כל המושבה.

ארשה לעצמי להראות על עוד תכונה אחת, שהיינו יכולים להוסיף לגני בתה"ס שבמושבות ושמפאת זה יהיה הגנים אמצעים היותר מועילים לא רק ללמודי הטבע, כי גם לידיעת המולדת בכלל ובמדה ידועה גם ללמודי דברי ימי עמנו הקדמונים.

אחת ממעלות א“י היא זו, שבשטחה המצער היא מגוּוָנה בצורתה ובטבעה. לפי זה יכולים לעשת גן בתמונת זעיר־אנפין של א”י, על שטח של איזה דונמים אדמה, לסמנו לפי חלקי הארץ ולשים בכל חלק ממנו את אותן הזריעות והנטיעות המיועדות לחבל ההוא. אם יהיה שטח הגן כשבעה דונמים, מאה מטר באורך וששים וחמשה מטר ברוחב, תהיה מדתו לפי הערך (קנ"מ 1/2000), כלומר חצי מטר מרובע במקום כל קילומטר מרובע, ואז כבר אפשר לסמן באופן ניכר, את הנחלים, הנהרות והאגמים, את הדרכים העקריות, המובילות מדרום לצפון וממערב למזרח, יכולים לסמן בשרטוטים כלליים את נטית רוכסי ההרים ביהודה, בגליל ובעבר הירדן מזרחה, באופן שביניהם ישארו עמק השרון, עמק יזרעאל ועמק הירדן; וציוּנים מיוחדים יציבו באותם המקומות שיש להם ערך נכבד בעינינו מצדם החמרי והרוחני, בעבר או בהוה. בעבודה זו יסתפקו בראשונה בציוני הקוים והסמנים היותר עקריים בשטח הישר, אולם במשך השנים ובעבודה תכופה ושטתית ישתכללו גני־המפות האלו עד כדי שלמות גמורה בצורתם החיצונים ובתכנם הפנימי, ביחוד במקומות שיוכלו להקדיש לגן שכזה כעשרים וחמשה דונמים, שאז מדתו תהיה בערך 1/1000, כלומר מטר במקום כל קילומטר מרובע. אולם גם בצורה היותר פשוטה של גן־המפה הזה, כמה חומר ללמודים הוא נותן בידי המורה בכל יום ובכל עתות השנה, גם בלמודי הטבע וגם בלמודי התנ“ך ודברי ימי עמנו בארצם. אחרי שהארץ תהיה תמיד נוכח פני התלמיד, וכשיבוא להתבונן בה אחר כל שעור, שיש לו קשר עם ידיעת המולדת, תתלכד נפש היהודי הקטן בארצו ויאהבה אהבה עזה ועמוקה. ולפני כל טיול וטיול בסביבה הקרובה והרחוקה יערכו על פי גן־המפה את התכנית ואת רשימת המקומות והענינים, הצריכים למוד בטיול זה, והיה הטיול להם רק לחזרה נעימה ומוחשית על הלמודים שעברו עליהם בבה”ס. גם אבות התלמידים ישתמשו בגן־המפה הזה ללמוד לדעת את הארץ; הלא לא יאומן שרוב האכרים שביהודה לא ראו מימיהם את הגליל, ואין להם מושג ברור מתנאי האקלים ואפני העבודה שמה, וכן זרה יהודה לבני הגליל. מפה מוחשית כזאת תעורר באכרים את ההתענינות בכל חלקי הארץ ואת החפץ לבקר בעתות החופש את המושבות העבריות שביהודה ובגליל. בקורים כאלו יביאו לידי השפעה הדדית מועילה.

ומדי דברנו בהשפעת בתה“ס על האכרים אי אפשר לעבור בשתיקה על הערך הישובי הכללי של למודי הטבע בבתה”ס במושבות. עם כל רגשי הכבוד שאנו רוחשים להחלוצים שלנו ממיסדי המושבות בא“י, עלינו להודות, שאלו היו ברובם אנשים עירוניים הרחוקים מן הטבע, ולא יפלא איפוא אם עוד עד היום הרבה מהמושבות העבריות בא”י שמרו על צורתן העירונית, אם ישנם אכרים, שלאחר הרבה שנות מגורם במושבות מתגלה בהם לעת זקנה הפסיכולוגיה העירונית, ואם גם הרבה מצעירי המושבה של הדור הראשון עזבו את המושבות ואת הארץ. אם חפצים אנו באכרים־ממש, בדור שיהיה מחובר לקרקע, צריכים בתי הספר שלנו במושבות לפשוט מעליהם את הצורה העירונית; על הלמודים העיוניים יעברו רק במינימום הנחוץ לכל איש ויהודי פחות או יותר מפותח; אבל בראש יעמדו למודי ידיעות הטבע להלכה ולמעשה, למען ידע בעתיד האכר את סביבתו הטבעית, שעליה הוא חי וממנה הוא מקבל יניקה חמרית ורוחנית; לסביבה זו יתקשר ויתלכד ע“י נגיעה תדירית ומוחשית, ואז כל ה”רוחות המנשבות" לא יעקרו ולא יזיזו אותו ממקומו.

ג) בתכנית הכללית שתעובד נחוץ יהיה לשים לב גם לעתות המרגוע בבתה“ס שבמושבות. עתה כמעט שאין חילוק גם בענין זה בין בתה”ס הכפריים לעירוניים, וחדשי המרגוע הם ניסן, אב, אלול ותשרי. לא אדבר עתה על אודות אי־הטבעיות שבזה, שלומדים במשך כל חדשי החורף רק בהפסקה של ימים אחדים בחנוכה ובפורים, ומחדשי הקיץ נוטלים ארבעה חדשים, מהם שלשה רצופים, באופן שכל הרשמים שנקלטו במח הילד ובנפשו במשך זמן הלמודים נעשים שטחיים ומטושטשים; לא נראה גם על הזרות שבדבר שבתקופת החגים העקריים, בימים היותר מסוגלים להשפעה מוסרית ולאומית אין התלמידים נמצאים בסביבת המורים המחנכים. הפעם נראה רק על היחס המוזר שבין הילד הלומד ובין המשפחה העובדת; בעת העבודה העקרית, בעת החריש, הקציר והבציר, כשידי האבות מלאות עבודה, וכשהנפש העובדת מלאה שמחת האסיף, אז יושב התלמיד בביה"ס ועוסק בתורה, וכשהאב הולך בטל מעבודה, יוצא אז התלמיד מחדרו ותועה בשדות הריקים והחרוכים מלהט השמש ובין כרמי הגפן והשקדים שנטלו מהם פרותיהם; הוא רואה את התולדה בנולותה, בעת שנצלו את עדיה מעליה. התלמיד יוכל לעזור לאביו בעת ההיא רק בדישה, הנהוגה עוד אצלנו באופן היותר קדמוני – בלוח החרוק וברגלי הבהמות – ולהסתובב באופן זה בעגול קטן בגורן במשך כל היום הארוך תחת קרני השמש הבוערות.

את החלוקה הטבעית של זמני הלמודים ועתות החופש והמרגוע המתאימה לתנאי המקום והזמן ברוב מושבותינו, אני מתאר לעצמי באופן זה:

נתחיל לחשב את שנת הלמודים מתשרי, כי שנת עבודת האכר אצלנו מתשרי לתשרי.

מכ“ה תשרי, יומים אחרי החגים, נמשכים הלמודים עד כ”ה כסלו (חנוכה). עפי“ר נגמרת אז תקופת הגשמים הראשונים; האכרים נחפזים לזרוע ולשדד את שדות התבואה, לזרוע את הירקות ולנטוע את הפרחים בגנות, לעדור ולזמור את כרמי הגפן, לנטוע או להרכיב את כרמי השקדים והזיתים ואת יתר עצי הפרי, יבואו אז ילדי ביה”ס לעזור לאבותיהם במשך חודש ימים, ורק בימים של גשמים יבואו התלמידים לשעות אחדות על ביה"ס לשמוע מפי המורה פרק בתורת העבודות שהם עסוקים בהן בשדות ובגנים.

מסוף טבת נמשכים הלמודים עד הפסח, ורק בהפסק של יום אחד לחג הנטיעות בט"ו בשבט ליום או יומים לפורים.

כשבוע לפני הפסח וימי חול המועד מקדישים לטיולים בסביבה של המושבה ולמושבות האחרות. ואחר הפסח, כתם המלקוש, זורעים את תבואות הקיץ ומתחילים בקציר ואז יעזרו התלמידים על יד אבותיהם עד חצי אייר (ל"ג בעומר).

כעבור האביב המזהיר ובהתחיל ימי החום היבש (החמסין) שבים התלמידים לביה“ס למשך שני חדשים עד חצי תמוז. זאת היא אחת ממעלות ארצנו. שגם החום היותר גדול השורר בחוץ איננו מורגש כל כך בבית, ובכל מקום מצל מנשב רוח קריר משיב נפש. אולי רק בשנים־שלשה ימים של החמסין היותר גדול (בסיון – בחג השבועות לערך) לא יבקרו את ביה”ס, וגם אז יכולים לסדר טיול של למוד לרוכסי ההרים (בגליל) או אל חוף הים (ביהודה).

משבעה עשר בתמוז עד סוף אב יוצאים הילדים לעבודת הבציר בכרמי הגפן והשקדים ולקציר תבואות הקיץ (ביחוד תלישת העדש והחמצה הדורשת ידים למכביר במשך עת קצרה) וזהו חג האסיף הטבעי.

בתחלת אלול שבים לבית הספר. קוי השמש אינם מכים עוד בחזקה. רוח הים הקרירה,רוח מערבית דרומית, מנשבת עתה בקביעות בכל יום מן השעה העשירית בבוקר, ובשעה שתים לאחר הצהרים באה תמיד רוח מערבית צפונית ומנשבת לפעמים בכח כזה שצריך להגן מפניה בסגירת החלונות והדלתות. באויר נעים כזה, לאחר עבודת הגוף ומנוחת הנפש, נוח להמשיך את הלמודים במשך חודש ימים באופן אינטנסיבי, לחזור על כל מה שעברו במשך השנה.

בימים שבין כסא לעשור יקדישו מספר שעות לשיחות חנוכיות בקשר עם באורי התפלות, המוקדשות לימים ההם ושבהן מובעות השקפות העם היהודי על חובות האדם לאדם ולאלהיו. והימים האלו שהם קצת “יומי דפגרא” הם היותר מסוגלים גם לסדור הבחינות, אשר על פיהן יעברו התלמידים ממחלקה למחלקה.

עוד יומים לאחר יום הכפורים – לשיחות על אודות החגים ולבאורים ע"ד ההכנות לשנת הלמודים הבאה, והילדים הולכים הביתה לנוח ולשמח בשמחת חג האסיף, שהוא כל כך טבעי ורענן במושבות העבריות בארצנו.


* * * * *


מה שיש לנו ללמד ולהביא ראיה מן האמור והנעשה באירופה המתקדמת הם רק העקרים היסודיים, ששם הרגלו זה כבר ללמד עפ“י תכנית מעובדה מראש לכל פרטיה, ששם מכינים בגנים אשר על יד ביה”ס – בגני הקיץ ובגני החורף – את כל מיני הצמחים, אשר על אודותם ידברו המורים בעת הלמודים, וששם מחלקים את עתות הלמודים לפי דרישות המקום והזמן. אלו הן האמתיות שאין לפקפק בהן, ועלינו לעשות “כמתוקנים שבהם” ורק בהתאמה לתנאי חיינו בארצנו.

ניסן תר“ע, אדר תרע”א “החנוך”.


המלצות קוראים
תגיות