רקע
ישעיהו אברך
קרעוּ אותה לגזרים – שלכם היא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

קִרעו את המדינה לגזרים – שלכם היא.

קרעו אותה, הרופאים. כלומר: לא הרופאים העושים יום־יום להצלת חיינו. לא ענקי הרפואה והאדם שהוליכו את העם דרך בצות העמקים והאנופלס וחיסנוהו וזקפו את גוו ועשו את ילדינו דור תמיר וגלוי־עין. לא הם. אלא קטני עסקניהם המסוכסכים בתוך נפשם והמבקשים לגבות מאתנו – מכל הנזקקים לישועת־אל שהופקדה בידיהם – את חשבונה המר של נחיתות מדומה. נחיתות במעמד ציבורי, כביכול, מול הילתה של עסקנות היושבת ראשונה לשולחן, ונחיתות במעמד חמרי מול מתעשריה של התקופה; המבקשים להוכיח לנו דבר – שאף הפשוט בבני־תמותה יודע אותו – כי איננו יכולים אף לא יום אחד לחיות – או למות – בלעדיהם, כשם שאיננו יכולים בלי מוכסים ובלי משמרת בתחנת־הכוח ובלי מנופאים בעונת ההדרים.

לא את עלבונה של שבועת היפוקראטס נתבע מכם. רק עלבון ההגיון האלמנטרי של מאבקכם. קרעו את הוייתנו לגזרים – אך למען השם: לא בגלגול־עינים רפואי או הוּמַניטרי אלא במערומת היצרים הקטנים של עסקנים, אף כי עסקנים נושאי תעודה ותואר.

 

ב

וקִרעוּ אותה אנשי ההסעה הציבורית, אנשי “אגד” – ראשוני חלוציה של התחבורה ומבקיעי דרכים למדינה עוד בטרם קמה – שהפכו חברת הסעה ציבורית לחרושת של תיירות; היודעים להוליד חברות־בת וחברות־נכד, רק דבר אחד אין לאֵל־ידם לעשות: לנקות את האוטובוס. להסיענו לא כהסע דגי־שֶׁמך מעושנים אלא כהסע עמלים לקראת יומם. לראות בשירות ליהודי וליהודיה מרודים, על זקנם וטפם, לא איזה מִפגע המפריע לקואופרטיב לפתח מלוא עָצמתו הכלכלית במזנונים, בתחנות־שירות ובמלונות אלא את לוּזוֹ ותמציתו של התפקיד שלשמו נברא כל המפעל הכלכלי והחברתי הזה. להביא למי שעדיין לא זכה למכונית משלו מעט נוֹחוּת, נקיון ורוגע בדרכו אל יום מפרך או בשובו ממנו סחוט עצבים ולשד.

קרעוּ אותה לגזרים – כי המדינה הזאת יכולה לעמוד מול כל המדינות סביב, להתמודד עם מעצמות־על, רק דבר אחד אינה יכולה – בשום פנים אינה יכולה־ להתמודד עם רכב “אגד” ומסיעיו. ששת אלפים בוחרים אתם ולעומתכם מאות אלפים נוסעים – בוחרים כמותכם. אך ההגה בידכם. ומוראכם עד עצם היום הזה גם על האמיצים בניווּט המדינה.

העלו מחירים, הקפיצו שכר, השביתו תנועה – רק דבר אחד אַל תעשו: אַל תמנו לנו כרוכלים את זכויות העבר. הבקעתם דרכים, השלכתם נפשכם מנגד. אין זכות גדולה מזו. עשינו זאת כולנו. גם כדי להקים מדינה. גם כדי לקיים עצמנו. את יתרת־זכותכם זאת, כיתרת זכותו של כל אחד מאתנו, רושמים – או לא רושמים – דברי־הימים. אין לזה כל שייכות למחיר הכרטיס. אף לא אגורה אחת – לא לנו, לא לכם – על העבר. ככלות הכל עדיין לא ברור מי בנה את מי יותר: אנחנו את ישראל או ישראל אותנו; “אגד” – את המדינה או המדינה את “אגד”.

 

ג

וקִרעו אותה, עובדי הבנקים ובכיריהם – החלכאים בחברת העבודה הישראלית. הרואים הון־עתק לפניהם – בכללו הונם של סרסורים ומבריחים וגורפי רוָחים מן המלחמה – ומדמים כי זה עָשׁרהּ האמיתי של ארצם. המונים מכבר שלושה־עשר חדשים בשנה – לוח שונה מן הלוח של כל החיים על יגיעם – ואינם יכולים, כנראה, אלא אם כן יונהג בתשלומי השכר שלהם הלוח האצטֶקי. כולנו נחיה ונמשיך לקבל את שכרנו על־פי לוח בריאת־העולם או, להבדיל, על־פי לוח הולדת־משיחם ורק עובדי הבנקים, העומדים ליד המבוע של שטרות־הכסף, יקבלו שכרם במדינת ישראל על־פי הלוח שעוצב אי־פעם בעמק מכסיקו. מדוע? מפני שהם רואים יום־יום עין־בעין את ברק האור המתעה של העושר המדומה של ישראל.

ולא עשה איש מהם – בנקאים ומחשבי חשבונות ואקטוארים על־פי משלח־ידם – נסיון לערוך חשבון ולדעת, כי בעצם אני שובת נגדך ואתה שובת נגדי; אני נוטל ממך ואתה נוטל ממני ועד שאנו מגיעים לנגוס בקצה פירות רווחיהם של מתעשרי התקופה – אנו אוכלים קודם־כל איש את שכר רעהו ומשלמים, כמעט במישרין, איש את שביתתו ואת עליית שכרו של רעהו במקולין, בחנות־המזון; במנעל ובבגד – ובבנק החסכונות הדלים שחסכנו לילדינו.

 

ד

וקִרעו אותה בהזדמנות עולזת זאת איטרים רוחניים, בני שמאל חדש ושמאל מיושן, הרואים את כל מומי העם הזה ופגעיו – זולת העיווּת הנפשי הגדל שלהם עצמם; המגלגלים חסדם וכפרתם על מבוכות העולם כולו באין עמם קורט־של־חסד למבוכת עמם שלהם וגם – לטעויותיו.

קִרעו אותה “נמרודים” קטנים ומבולבלים, ינוקות של אומה גדולה ונבוכה, שרק בזכות הזוכרים – שאתם כה מתקלסים בהם – לא תטעמו עוד לעולם טעם שואה וטעם כבשנים וטעם סיוטי־זכרונם. אך אתם אולי יותר מאחרים זכאים לקרוע רקמתה היום, כי מחר תעמדו בחפירותיה כטובים במגיניה, על צדקתה ועל עיווּתה גם יחד.

 

ה

כך או כך – קרעו אותה מהר. כל עוד שוקטים הגבולות. כל עוד הנשק נצוּר וכל עוד ילדי בית־שאן ודגניה ישנים מחוץ למקלטים. כל עוד מודעות־האבל בודדות והמאמרים ארוכים ויגעים. כל עוד לא העמידו אותנו מבחוץ על הסכנות ולא הראו לנו את ברק־החנית ואת כתב־האש. כל עוד אנו יכולים לקטום איש את אף רעהו בכל זירות־הקרב החמריות או הציבוריות והאישיות שלנו – בפנים. כל עוד לא קוראים לנו הדמים.

קִרעוּ אותה – כי כאשר אתם קורעים אותה אין שומעים את קריאתם של המשוועים לסעד, של מרובי הילדים, של הנלבטים בתחתיות סולם־השכר, של הנאבקים בחשבון הפשוט של חיבור וחיסור – על הרוב: חיסור – בקיום היומיומי. ואף אם ילך קולם מסוף העוני ועד סופו – אלינו לא יגיע בשל המצלתיִם המחרישים של החלכאים האמיתיים כאמור: הרופאים, הקואופרטיבים ופקידי הבנקים של החודש הארבעה־עשר.

בקיצור: קִרעוּ את רקמת המדינה – כי מה טעם יש לריבונות אם אין אתה ריבון להעביר אותה על־פי רצונך – או על־פי טירופך – מן העולם?

1972


המלצות קוראים
תגיות