מי שביקש לראות איך קורא עמי דרור בכלי־התקשורת שלו ליוהרה אישית ולריקות חברתית, חייב היה להאזין לחקירתו של טורקוימַדה קטן, אחד עמידרור, בקבוצת המדיינים על הקיבוץ בטלויזיה של ישראל לפני זמן־מה. רק לעתים נדירות הצדיקה כל־כך התכנית את שמה כ“בומרנג” במובן של היות השאלות אספקלריה לשואל יותר מאשר אתגר לנשאל.

דברינו נאמרים כך לא משום שנושא הקיבוץ הוא בעינינו “טאבו” מצד החקר, הבחינה או אפילו הכפירה. אין לך כלל נושא כזה בחייה של חברה. דברינו נאמרים כך משום שטיפול רדוד כזה בענין שהוא מן המקוריים והמרתקים בנוף החברה הישראלית – היה עלבון לשומע ומעל לכל לנושא עצמו. וגם אם הסמכנו קבוצה של מתבגרים לגולל לפנינו מערבונים וחזיונות מעָבשן של כל התחנות שבעולם, לא הסמכנו אותם לשים אותנו ללעג בעזרת “סתם מקשן”, שמכל שואלי ישראל נבחר דוקא הוא להיות התוהה על הקנקן המוסרי והחברתי של הקיבוץ בעשור השביעי לקיומו.

ב    🔗

לא מפני שאין מה לתהות על קנקן זה. גלגולים רבים עברו על הקיבוץ והקבוצה מאז א. ד. גורדון ומאז ראשית ימיהם של יצחק טבנקין, שלמה לביא ומאיר יערי וניכרים גם בו – במידותיו שלו – עקבי המהפך הקיצוני בסולם־הערכים שפקד את החברה הישראלית כולה. ואולם מידת־הענוָה שלנו בתהייה זאת מתחייבת כבר מכך, שבבואנו לבקר את הקיבוץ ואת אָרחוֹת־חייו בדור האחרון, אנו לוקחים כנקודת־מוצא את עקרונותיו של הקיבוץ עצמו. איננו מבקרים אותו על־פי התקנים של אורח־החיים שלנו אלא תובעים ממנו למצות את המוסר החברתי שלו על־פי מערכת הנורמות שהוא קבע לעצמו.

ניתוח אוביקטיבי של חזיון חברתי אינו מחייב אמנם את המנתח להיות שותף פעיל בעיצובו של חזיון זה. אך ככל שהדברים אמורים בביקורת מלעיגה או בהטפה מסוג להגו של אותו עמידרור, יש לזכור תמיד שאנו באים להטיף מוסר לאנשים מדוע אין הם חיים לפי הנורמות הגבוהות מאוד שהם הציבו לעצמם, בעוד שאנו עצמנו לא גילינו כל יכולת – או רצון – לטפס אפילו מעלות בודדות בסולם־התקנים הזה.

אין זו רק בעיה של קשוֹט עצמך בטרם אתה קושט אחרים. הבעיה היא, שבעוד שיש עדיין ספק רב אם אתה נאה דורש – אין שום ספק כי הם עדיין נאה מאוד מקיימים.

ג    🔗

מתוך הכרה מפורשת זאת בעליונות הערכית של החברה הקיבוצית אנו מחפשים את הקיבוץ בכמה מצוות לאומיות וחברתיות: אנו מבקשים למצוא אותו יותר במאמץ לקליטת עולים במסגרתו; בהחרפת הרגישות הסוציאלית של חבריו אל הסובב אותם ובמצוה החינוכית להעמיק שרשי יהדות בתקופה של ניכור ותלישות, בקיצור: בהחתמה מפורשת יותר של כמה ממעשי הקיבוץ וחבריו בחותם ההלכה שהם עצמם קבעו אותה כנר לרגליהם. כיוצא בזה היינו רוצים לראות את הקיבוץ בהתפתחותו הכלכלית הנוכחית יוצר תבנית תעשיתית־חברתית משלו. תבנית שתוכיח כי אפשר גם להעביד אנשים, גם לחלק עמם בדרכים מקוריות את כל השפע המתהווה מתוך עמלם וממוּספוֹ.

ואולם כל זה – בספירות ההשוָאה שלהם ואילו בספירות ההשוָאה של החברה הישראלית עדיין זה העץ המוריק ביותר. ונחוצה מידה גדולה של ענוָה בכל מגע עם הנטע האנושי הנדיר הזה שהולידה תחיית העם בארצו – או אולי הוליד הוא את ממשות התחיה, וכבר אין לדעת מי חב למי יותר.

ד    🔗

ומידה של דרך־ארץ נחוצה קודם־כל משום שאין עוד חברה אנטיפרזיטית בחברה הישראלית מן הקיבוץ. ואנטיפרזיטיות זאת מהותה לא רק בכך שהכל עובדים, איש כפי יכלתו, ושאין לך בקיבוץ אדם שאינו תורם מיגיעו. מהותה גם בכך, כי אין הוא ואנשיו נותנים יגיעם אלא לשרשי הקיום ולא לענפי־הסרק שלו. בראשית היתה זאת עבודת־האדמה, אך אפילו התמורות בעשור האחרון העבירו את המוקד אל צורות חדשות של יִצוּר, אך לא גררו את הקיבוץ אל השוּליִם הטפיליים המתרחבים בחברה הישראלית וההופכים את הפירמידה של חברה יצרנית על פיה. העובדה, כי הקיבוץ הוא אולי החטיבה החברתית היחידה שאיננה מפרישה כוחות לענפים כה ראשוניים כמו יחסי־ציבור או תיווּך מסחרי; לתעשית ההימורים המשגשגת ואפילו לא למקצוע פרודוקטיבי כל־כך כמו דוגמנות, למשל, מעידה אולי על הפיגור הגדול שמפגרת תנועה זו אחרי אָפנת הימים ועל השחתת עמל על דבר כה פרימיטיבי כמו הוצאת לחם מן האדמה, אך בשום פנים אינה עושה את הקיבוץ לפרזיט גמור. אולי חי הקיבוץ חיי עמל סיזיפיים מאוד בעסקו מדי שנה שוב ושוב בדברים כה מיותרים כמו גידול ירקות וחיטה ופטריות וטלאים ועזים ופרות, אך מוגזם יהיה להעניק לו בזכות זאת בלבד את כתר הטפיל השמור למכובדים מאוד מחוצה לו.

ה    🔗

ומידת הדרך־ארץ מתחייבת גם משום שמאז היצירה הגדולה של העם בימי חירותו לפני הרבה מאוד שנים, ספק אם תרמנו למשנה החברתית האוניברסלית של העולם דבר מקורי יותר, נועז יותר מצד הקפת כל חיי האדם כולם בחישוקים של מצוות הכרתיות ומעשיות – מן הקיבוץ. כל הימים – וגם בימינו.

את תיאטרון־האבסורד עשו טובים מאתנו; את המין הווּלגארי והמתירנות המציאו רעים מאתנו; את הסמים המשכרים התחלנו רק עתה לאמץ לעצמנו, אך את המופת החברתי במובן נכונותו היומיומית של האדם לשעבד הרבה ממאוייו הבסיסיים למטרותיה של חברה שהוא שותף לה ולקבל עליו מרצון עוּלהּ של מטרה זאת – מופת זה הבאנו אנחנו לעולם בדמות הקיבוץ.

וכשם שדברים גרעיניים מאוד במשנתו המוסרית של העולם ייזקפו עוד ימים רבים על שם העם שאנו שרידיו, כך אין ספק שהמופת החברתי של הקיבוץ בימינו יישאר עם סמליו הנאצלים של העם עד רבות הימים.

ויען כי מעט מאוד דברים המסוגלים להתמודד עם העָצמה המוסרית של חיים אלה יצרה החברה הישראלית בחמישים השנים האחרונות, הרי כבר נדירוּת וחד־פעמיוּת אלו מחייבות מידה גדולה של ענוָה בעת ניתוחו של חזיון אנושי זה – אפילו בעת משברו.

ו    🔗

כי יהיה כאשר יהיה המשבר העובר על הקיבוץ, הן מצד התפוגגות האדיקות לעקרונות והן מצד מספר הנוטשים אותו – הפער המהותי בין אורח־החיים השויוני שלו לבין אָרחה של החברה הישראלית כולה בעיקרו לא נשתנה. יכלה אולי התנועה הקיבוצית, כצורך התקופה, לעשות הרבה יותר מעשים טובים משהיא עושה, אך עדיין היא עושה הרבה פחות מעשים רעים משאוירת הארץ מסוגלת להוליד עתה. ואפילו פנה הקיבוץ פה ושם מדרכי־המלך האידאיים אל כמה מקריצות התקופה, הן פנתה החברה הישראלית כולה בסטיה חדה ומהפכנית הרבה יותר אל מערכת־מושגים שונה בקיצוניות מזו שידעה מימיה.

היא פנתה בסטיה כזאת גם אל המותרות – גם אל הפשע; גם אל הראוָה – גם אל התרמית; גם אל העושר הנאגר ללא עמל – גם אל קשיחות־הלב. ואפילו פקדו את הקיבוץ כמה מפיתוייה של הרוָחה וכמה מספקותיהם של השבים מקו המלחמה, עדיין אצור בו ובכל אורח־חייו השויוני אותו יסוד סמוי המיַשר – ללא כל יחס אל מספר ואל כמות – את קוי־פניה המתעוותים של החברה הישראלית בימינו. ועדיין אצורה בו באותה מידה התקוה הגדולה לעתיד.

ז    🔗

ותקוַת העתיד אצורה בו מפני שקו חריף מיחד אותו מסביבו והוא התהליך המתמיד של חשבון־הנפש.

יהיו קשייה של תנועה זאת בהגשמת עקרונותיה אשר יהיו, הרי ככל שניתן למתבונן מן הצד להבחין – אין היא חדלה ללוות אותם בלבטים, בהתיסרות, בויכוחי חברה עם עצמה.

בעיצומה של השאיפה לרוָחה ולנוֹחוּת, העוברת באחרונה גם על הקיבוץ, בוקעים כפעם בפעם קולות ברנריים מבפנים והקול הולך וחזק ומשמיעים אותו טובי העומדים בראשו והמכוונים דרכו. ואין אתה מבחין בחברה זו בשום ניסיון של העלמת הקשיים או חיפוי עליהם והיא חושפת פגמיה בלי חמלה על עצמה. ואולי אחד הדברים המעוררים השתאות הוא, שכשם שהתביעה ליתר נוֹחוּת ולפחות סיגוף עולה מחוגי דור צעיר, כך גם התביעה ליתר אדיקות בעקרונות וליתר כנות בהגשמתם עולה מאותו חוג צעירים עצמו והיא כמו לולאה מחברת בין שרשיותם של ותיקים לבין נקיון־חלומם של צעירים. ואולי חיבור זה, יותר מכל דבר אחר, ישוב ויגזור את חייו של הקיבוץ בעתיד לחסד חברתי ולמופת.

ח    🔗

לא ביקשנו בטורים אלה להקל כלשהו בחומרת המגמות והמשברים המסתמנים בחברה הקיבוצית. גם לא ביקשנו לתאר ראשוניה כמלאכים. אך אולי אין זה מיותר לומר – דוקא בימי עמידרור ושכּמוֹתוֹ – ליושבים בהיאחזויות ובנח"לים; למאיישים שייטות וטייסות ואפילו לאיכרים חרושי־עמל ותיקים, כי עדיין אנו, שמחוץ למעגלם, רואים בהם – ולא בשום ארגונים רבי־פאר ועָצמה ובנכסי־חומר אדירים – את נזרה האמיתי של התקופה וכי עדיין זו הפינה שאליה מופנית העין בעת עגמה וקדרות חברתית. לומר להם כי אנו מתכבדים בהם בבית לא פחות משאנו מתהדרים בהם בחוץ.

ט    🔗

ואין לומר נואש גם מאחד עמידרור ומן הדומים לו. אין זה מן הנמנע שגם דרורים אלה יגיעו בסוף מעופם אל הקיבוץ – אך בדרך אחרת, עקיפה. ואין הדבר פרדוכסלי כל־כך כפי שהוא מפתיע את אזננו במִשמע ראשון.

פני החברה הישראלית בימינו ותרבותה מעוצבים, כידוע, על דרך החיקוי. אך כדרכה של פרובינציה – מעשי הכרכים מגיעים אליה באיחור קל. בתקופה זו עדיין אנו רכובים על זנבה של אמריקה חמרנית ומגושמה, אך ראשה של אמריקה עצמה כמו נטוי אל תמורה. ומי שבילה במחיצתו של נוער אמריקאי – שטוף קטורת ושפע – יכול היה לשמוע את התיבה “קיבוץ” ארוגה כמעט בכל שיחה של תהייה, לבטים וחיפוש־דרך.

אם תמשיך החברה הישראלית בעקיבות בחקיינותה, אין זה מן הנמנע כי גם אם לא תמריא אל הקיבוץ על כנפי האידאה, היא תגיע אליו רכובה על זנבו של החיקוי. ואולי נמצא ביום מן הימים את בנימין עמידרור ושכּמוֹתוֹ קוטפים תפוחים באזור הפרזיטים של דגניה, עין־חרוד ומרחביה. מובן, על־פי המתכונת המקובלת של מחצית יום־עבודה ומחצית יום־לימודים – היא המחצית העיקרית החסרה, כנראה, באופן נואש להשכלתם החברתית האלמנטרית של הרבה עמיעופות ישראלים.

1971