רקע
ישעיהו אברך
המראה מעל הגשר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

ישראלים שותפים לתכנון הפיצוץ של הגשר המוליך ממכרות־הנחושת בזאמביה.

[מן העתונות]

המראות, בארץ הזאת, חולפים מהר. אם משום שרוחנו קצרה, אם משום שמראות אחרונים דוחקים את הראשונים, אם משום שפוּתח בנו חוש של קהות שגם אם המראות הקודמים עדיין עומדים לנגד עינינו, כיון שעמידתם סטטית שוב איננו רואים אותם. הם נוף. גם מראה גשר־הנחושת באפריקה נשתבץ מהר בנוף־הלא־זע שלנו. נוף עם גשר. אלא שאלומת־האור שנשלחה מן הגשר הזה כמו האירה כמה דברים שהם מעבר למעגלו והחזירה נוֹגה חריף מאוד, מפחיד מאוד – הנוגה החמור של עץ הרקב.

וספק אם יש עוד הרבה דברים, בנוסף לבטחון המדינה הזאת, החייבים להזעיקנו יותר מן הנוֹגה הזה.

 

ב

והוא צריך להזעיק – כי מעברו האחר צוּיר ענין הגשר כהרפתקה מרתקת, כמעט משעשעת, נוסח ג’יימס בונד; מעברו האחר צוּירה בדרמתיות הצלחה כבירה של שירותי־הבטחון הישראליים – ובצירופם של שני אלה כמו מתקבל הרושם כי מעטים הדברים שרוממו שם ישראל כפי שרוממו אותו עלילות נתיב־הנחושת בזאמביה. משל, עוד כמה גשרים בלתי־מפוצצים כאלה ושם המדינה הזאת מתפוצץ מתהילה.

“פעולתם המוצלחת של שירותי־הבטחון הישראליים – כותב עתון אחד – כבר נודעה בבירות רבות בעולם –––. פעולה זו תוסיף ללא ספק רבות לפרסומם של שירותי־הבטחון הישראליים הידועים בעולם בכשרם המקצועי המעוּלה”.

בעולם הדמיון – אמר פעם ברטראנד ראסל – אין גבול לנצחונות משוערים. זהו, כנראה, אחד מהם. ואולם שום דבר אינו מסוכן יותר לחינוך העם מאשר מבוע מפכה זה של דברי־חונף לעצמו.

 

ג

ויש לעצור את מבוע־התהילות העצמי לא משום שמישהו מפקפק בכשרוֹ המקצועי של שירות־הבטחון הישראלי או מקטין בערכו. אנו יודעים בידי מי הוקם ויודעים קצת ממעלליו ואין כל גוזמה באמירה שכמה מהם מצטרפים אל מעשי־התושיה הגדולים בתקופות החמורות ביותר של המאבק על קיום העם או על גאולת דמו. גם העובדה כי זהו שירות־בטחון של אומה שבמשך דורות היתה נטולה כל בטחון, ושהוא מופקד לנצור את ההישג החד־פעמי של עם שקם מן האפר – גם עובדה זאת מוסיפה לַשירות כוח מוסרי שאיננו רגיל בעמים.

אבל עם כל יעילותו של שירות־הבטחון, לא על היעילות תוכל להיות גאוָתה של אומה ובודאי לא גאוַת האומה הישראלית. אולי הקנוּ לנו המרגלים של כָּלב בן־יפונה גם בתחום זה זכות ראשונים. אך מעבר לזכות זאת כבר הוכיחו מדינות ומשטרים שרמת המוסר של חברה ויעילות שירותי־הבטחון שלה הם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכבר הוכיחה גם מדינה בקרבתנו כי אפשר לטבול בגרענת, בעוני, בנחשלות ובשחיתות ועם זאת לטמון מרגלים בארגזים ולשלוח אותם בדואר־אויר ולגלות כוח־תושיה שאיננו מבייש את המרוּגלה במדינות.

כי מדינה איננה נשפטת לפי מספר תופסי־הפושעים או לפי תחבולות מונעי־הפשעים אלא לפי מספר הפושעים ותחבולות המוּעדים לפשוע.

 

ד

ויש לחדול מן ההחנפה העצמית כי היא מערפלת את עינינו שלא לראות את גרעין התועבה ומסיטה מחשבתנו מכל תהייה והתחקות על שרשיו. היא מוצצת, כביכול, מתוק מכל מר ומסבירה לנו כי כל צד־רע יש לו גם צד־טוב וכי הצד הטוב הוא כל־כך טוב עד שהרע איננו עוד כל־כך רע; היא מפליגה בשבח גילוי המזימה, כאילו הגילוי הוא דבר העומד בפני עצמו, ומעלימה מאתנו אגב־כך, ביודעין או בלא יודעין, את חומרת המזימה עצמה וחומרת נפילתה כרעם במקום ובאזורי־חברה שכלל לא ציפינו להם. והיא מקילה עלינו להתעלם משתי חומרות־תמצית ומן המשתמע מהן – והיא אולי הקשה משתיהן.

היא מסייעת לנו להתעלם מן החזיון המדכא שיש בו כדי לזעזע כל מי שעדיין נושא בלבו חלומה של המדינה הזאת כסמלהּ של חברה אנושית נאצלת יותר; הוא החזיון המגיח אלינו כפעם בפעם מבראזיל או משוייץ; מבלגיה או מזאמביה; כי כאשר עולה בדעתו של איזה בן־בליעל בעולם לתכנן איזה מעשה־תועבה, בחבלה או בתרמית, מיד עולה מדינה זו בהכרתו כמקור ל“סיוע טכני”, שבו יוכל למצוא גם שותפים לפשע גם את מבצעיו. או לפי הנוסח המקאברי שטבע פעם ידיד בחוץ־לארץ: “מה יכול להיות מושלם יותר מצירוף של נכונות לפשע – עם רוח חלוצית”.

והחומרה האחרת באותו ענין עצמו של הגשר באפריקה היא כי לבד מאי־רתיעתם מפני הפגיעה בשם ישראל, לבד מן התאוה לבצע־כסף, לא היה אכפת כלל לאותה קבוצת הרפתקנים כי במעשם זה, אם יצליח, לא שהם מכים חברת־ממון אחת באפריקה מול חברת־ממון מתחרה בארצות־הברית, אלא שהם מכריתים לזמן־מה ענף קיומו של עם. הנחושת היא מחצית מכל פרנסתו של עם זאמביה. כל המחבל בה, כאילו הרעיל שדות הלחם של עם שבניו זה עתה, רק אתמול, יצאו אמנם מאפלת השעבוד, אך עדיין לא ראו ראשית קרן־האור של שחרור מעוני, מניווּן ומחולי.

 

ה

ורוח הטפיחה התמידית על שכם עצמנו מסייעת להעלים מאתנו את המשתמע מחומרות אלו, כי מעבר לרחש־יצירה אנושי, ישר ותמים, שהוא עדיין סימנה האמיתי של הארץ הזאת; וגם מעבר למערכות הקרויות פוליטיות, שבהן שקועה הארץ ומפלגותיה כעשרים וארבע שעות ביממה – מתנהלת לה במעבה החברה, מתחת לפני השטח, מערכת־חיים אחרת, עולם־תחתיות שלם מלא מסתורין וגם מלא רחש של יצירה שטנית; עולם יוצר מאוד, שעושר דמיונו אינו נופל מכוח הדמיון של עולם העיליות; עולם שאינו נח מזעפו ואולי חמור מכל: שמגלה חדוַת יצירה וסיפוק שרלוק־הולמסי במעשי הרפתקאותיו. עולם המוצא פורקן ושלמות בחיים התחתיים האלה.

העולם הזה הוא כמוס ונעלם מאתנו ואיננו חשים כלל כי מתחת לשכבת־עומק אחת, שממנה יונקים חיינו – נטושה “ההילולה הגדולה של התולעים”.

 

ו

מרחק תהומי של הרבה יותר ממרחק הזמן של עשרים שנה, מבדיל בין רוח “ליל־גשרים”, ליל־הצלה אחד נורא־הוד לבין רוח שהולידה את מזימת־הגשר. הלטיפה התמידית על כרס עצמנו היא, כנראה, המעברה שעליה אנו עוברים תהום זאת בסיפוק נפש דשן, כמעט במשובה. אולי יתנו פעם דעתם אלה המקיימים תמיד את האִושה הרועשת הזאת בצמרות, כי הרבה דברים שהם נותנים בהם כל מרצם, מעיינם, יצריהם וכוח תוכחתם – הם טפלים לעומת “ההילולה הגדולה של התולעים” המחלחלת בשרשים.

1966


המלצות קוראים
תגיות