רקע
ישעיהו אברך
בשעת הפסקה

ליחיאל הלפרן – שפתח לפנַי שער גם בעת נעילת שערים.

כאשר יירגעו מעט עצבי העם הזה; כאשר יתם הצבע מן הדליים ועל כל קירות הארץ כולם כבר תהיה חקוקה הקריאה: “הסתלק”; כאשר יָשוֹכוּ מעט ההפגנות הספונטניות־מאוד של קבוצת אנשים שכאילו הקיצו פתאום מסם־הרדמה חברתי ופוליטי; כאשר ישלימו עתונאים ופרופסורים לצייר את דיוקנו של מי שהנהיג את העם לחירות עד לבלי הַשאֵר חלקה או תג שלא סורסו; כאשר יידמה – ובטעות יידמה! – כי סוף־סוף הרחיקה מדינת־היהודים את המטרד הגדול ביותר שלה: את בּוֹנָהּ; כאשר ייבש מקור הלען והלהג של גמדי־נבואה במפלגות יריבות שאמיתו הטילה על נבואתם אור חושף, חסר־רחמים; כאשר יראה העם פני עצמו לא במראַת זכוכית־השוָקים, שיִצרו למענו זייפני־המראות של התקופה, אלא במראָה המלוטשת של קורותיו ועתידו – לא יאמין כי אלה היו פניו. יכבוש פניו וייכלם. לא ייכלם הוא – ייכלמו בניו.

זה גזוּר על העם בוַדאוּת שאין למעלה ממנה, כהיגזר הראוּת על הערפל. זה גזור עליו משום שתאוָתוֹ מאוחדת מדי, טוֹטלית מדי, משותפת מדי ליריבים ולקצת ידידים. זה גזור עליו משום שרק לעתים נדירות שיקר העם בנפשו – גם אם נדמה לו, או מדמים לו, כי ריגושו כן ואמיתי – כפי שהוא משקר בנפשו הפעם על קירות בתיו, על חומות המדינה הזאת: הסתלק! זאת איננה האמת. זאת איננה יכולה להיות האמת. ומכיון שבשום פנים זאת איננה יכולה להיות האמת – גזורה על העם מידה גדולה של הכאה על חזה־עצמו – ויום ההכאה הזה אולי איננוֹ רחוק כל־כך.

 

ב    🔗

כי האמת איננה רק אותה אמת ניצחת – ובּנַלית כמעט – שהוא הניף את העם בציציותיו אל החירות; האמת איננה רק שהוא יצק לעם דפוסי־מחשבה ממלכתיים, שעל ניגודם ועל היפוכם התחנך העם במשך דורות; האמת, ככל שהיא נוגעת במישרין לאותם דברי־הבל ורשעות הנאמרים על־ידי פרופסורים בראיונות ועל־ידי קצת “שבּאבּ” ישראלי על הקירות, על־ידי הגדולים הרוקקים והקטנים הלוקקים; האמת העומדת כחלמיש מול הדיבור על דיכוי הדמוקרטיה בימיו, על החופש, כביכול, שצומצם; האמת הזאת היא, כי רק לעתים נדירות בקורות העמים הונפה אומה לחירות חיצונית תוך חירות פנימית – ציבורית ואנושית ופוליטית – כפי שהונפה אומה זו לקראת חירותה וכפי שהונהגה בשבע־עשרה השנים מאז זכתה בחירוּת ועד היום הזה; האמת, מול הלעז הנוֹאָל והמרושע, היא כי לא היה ואין עדיין צבא בעולם, בין הוא ותיק ובעל־מסורת בין הוא חדש שקם עם קום עמו, שהונחו בו יסודות מוצקים כאלה של צבא־עם, צבא החירות־הפנימית – בהכשרתו לקרב, ובהכשרתו לחיים שלאחר־מכן – כצבא שהקים הוא מרסיסי עם האנרכיסטי באָפיוֹ האישי והלאומי כאחד.

אילו היתה אַמַת־מידה של אמת ולא של יצרים בבחינתם ובניתוחם של הוגי־דעות המגלגלים אינטלקט לשמים ומדמים שזה מצפּוּן, היו חייבים לבחון עובדה זו לא רק לגופה אלא גם על הרקע שעליו עוצבה: מאות שנים היה העם נטול כל סמלים מדיניים־ממלכתיים וכמספר השנים הזה – צמא להם. לא היה רקע קל יותר מרקע הכיסופים האלה, יחד עם הילת־הנצחון שלאחר העצמאות, כדי להעלות את הצבא למדרגה של פולחן ולעשות את האיש־במדים – שעלה מנבכי כמיהתו של העם ומסערת שני נצחונות מפוארים – עלִי חברתי וציבורי ואולי גם עלִי שלטוני. אך המציאות היא, שאם נושא מישהו בארץ את כתר הענוָה – נושא אותו הצבא. כי ברוח זו עוּצב, וברוח זו הודרך וברוח של צבא חלוצי הוא שריר וקיים כמעוז עד היום הזה. והִשׁריר אותו כך אדם שקצת מלומדים צמאי־חופש וכמוהם קצת קירות קוראים לו: הסתלק!

ואנו מלקטים שורות אלו של אמת שיגרתית־כמעט לא כדי לקרוא: “לשלטון” – מונח, עם סימן־קריאה בצדו, שהובא השבוע כסיסמת־קרב לחיינו הממלכתיים מאזור פוליטי פנימי שעד כה נזקקנו לו אך מעט. מאזור שאם נתחיל לאמץ לנו את מושגיו בחיינו המדיניים – נחיה הרבה בסימן־קריאה ובסימן־ראוָה אך חירותנו הפנימית היא עצמה תועמד בסימן־שאלה חמוּר. גם לא ליקטנו אותן כדי לרומם מי שאינו צריך לרוממותנו. ליקטנו אותן כדי להקהות מעט את התרועה שמסביב. כדי שנדע, לפחות לעצמנו, כי משעה שנכנסה – או הוכנסה – ישראל לסגנון של הפגנות ולדיבור מן הקירות נכנס נוסח חדש אל חיינו המדיניים וכדרכו של נוסח יש לו חוקים משלו ולא תמיד הוא מגביל עצמו דוקא במקום שממציאיו או ממריציו היו רוצים להגבילו.

 

ג    🔗

כי אנו נרעדים מאוד מפני התרועה הזאת שאחזה את כּולנו ושספק אם היא פורקן ליצרינו הטובים. וכבר למדנו ממסורת עברנו הקדום כי כאשר העם מריע – הוא איננו מריע מיצרים טובים דוקא. אילו היה העם מזדעק מעצמו להפגנות מתוך יצרו הטוב – היינו רואים במשך שבע־עשרה שנות קיום המדינה לפחות הפגנה אחת למען. למען אחד הדברים החיוביים הגדולים שהמדינה נקראת להם. אולי למען הסיסמה הפשוטה של "ואהבת לרעך כמוך”, ככל שהדבר נוגע לקליטת העולה והגר ולהתעוררות האנושית הגדולה שלה אנו נקראים בתחום הרחוק מלהיות תחום אדמיניסטרטיבי גרידא. אך האמת היא שאין הציבור אוהב להפגין בעד. הוא מפגין נגד. ואם הטעם הסמוי של הפגנות השבוע היה מחאה נגד המתחים הגדולים – מתחי הבטחון, וקיבוץ הגלויות והחינוך – שסימל שלטון המדינה בשנים שעברו, יש לבדוק היטב אם אמנם הפגנות אלו הן נכס חינוכי חיובי, ואם אין בהן אתראה לכל הנהגת־עם חלוצית יותר משיש בהן עידוד.

 

ד    🔗

כי אין לך דבר קל יותר מלהפגין נגד “פרשה”. אך האם נכון העם לאחר ההפגנות להזדעק למעשים חלוציים יותר? היֵצא – אם לא בכל המוניו לפחות בקצת מהם – יותר אל הנגב? היסתפק בצעקת ה“די” מצילת־האזנים הזאת ל“פרשיות העבר”, או שיהיה נכון באותה התלהבות לצלול לפרשיות מרהיבות יותר של עתיד – מרהיבות במעט נכונות־הקרבה, בריסון ההשתוללות החמרית, בנכונות גדולה יותר לחיות־ביחד, במינימום של “הֶפרשיוּת” בין גר לתושב, בין עדה לעדה ובין פרופסור לאיש פשוט, עובד אדמתו על הספָר? האם הסטודנטים החביבים בחיפה והחביבים כמוהם בירושלים היו נכונים באותם הדגלים ובאותה התלהבות ללכת לא אחרי מי שכתבו עליו “הסתלק”, אלא אחרי מי שכתבו עליו “לשלטון” – וגם הוא מראשי חלוציה של הארץ? האם יקומו וילכו אחריו, יותר משהלכו אחרי קודמו, לערבה, לכרמיאל, לחבל־הבשׂוֹר?

 

ה    🔗

לא אמרנו דברים אלה אלא כדי להקהות רשמה של תרועה אחת ונאמר עוד דברים אחדים להקהות תרועה אחרת. אנו נזכרים בדברים ששמענו מפיו של נשיא צעיר ואמיץ־לב בארץ גדולה אחת, שנה לפני שקופד פתיל חייו. הוא פתח דבריו באותו חיוך כובש של התבונה שהיה מתוי־אָפיוֹ העיקריים: “הגעתי למסקנה, אמר, כי עלינו לבדוק מעט את מדיניות האדמיניסטרציה. יותר מדי מחמיאה ומריעה לנו באחרונה האופוזיציה, אפילו האופוזיציה הקיצונית”.

אל התרועה הזאת, הנשמעת באחרונה גם אצלנו, אנו מתכוונים. והיא תרועת־המלכודת המַטעה ביותר, המוליכה־שולל ביותר שנשמעה אי־פעם בחיינו הציבוריים. ואיננו מתכוונים דוקא לתרועה שמן האגף הקיצוני של המחנה שמחוץ לממשלה. זו, אנו מקוים, אינה יכולה להתעות. אך גם התרועה מקרוב יותר ראויה לבדיקה. שפע המחמאות ומתק־שפתים היורד עלינו באחרונה – יותר משיש בו הזדהות עם משהו, יש בו ביטוי של התקוממות למשהו, או פריצת־הסכרים להתקוממות נגד מישהו. שנים־על־שנים רדמה, גם במפלגות־פועלים, הרגשה של יריבוּת, עוֹינת ואפילו משמיצה, לאחד שבו נתגלמה דמות הנהגת העם. יריבוּת שאולי יסודה הנפשי העיקרי הוא בעובדה הניצחת שהוא צָדַק, וצדקתו הוכחה, והם – לא צדקו ותורתם הוּזמה באכזריות על־ידי המציאות. היכולת הזאת לצאת במקהלה מאוחדת, שבה שותפים גם חלקי מפלגתו שלו, היא הזדמנות ששום גוף פוליטי לא היה מחמיצהּ, הַינוּ הך אם טעמה הציבורי טוב או טוב פחות.

ואולם: חסל סדר חקירה או אי־חקירה, לפחות לפי שעה. ואהבים במדיניות – אין. וכל מפלגה או כת חוזרת למעגלה. התרועה תעבור – והיא עצמה עדיין אינה משדדת מערכות. ואך רעוּת־רוח היא להניח כי על רקע של התלכדות מקרית ותכסיסית, ובחלקה גם מרושעת, ניתן לשדד מערכותיה של תנועת־הפועלים בישראל.

לכן, תחדל־נא התרועה הזאת. יחדלו הפטיציות ויונמכו מעט הקולות ויניחו לנו מעט הקצינים החרוצים ליחסי־ציבור וינמיך מעט סיפוריו “קול ישראל”. סוף־סוף אין זה נצחון חדש במִדבָּר. יניחו לנו להשהות מחשבתנו על כמה גופי־דברים שמתחת לפני השטח. ועל אחד שבמרכזם.

 

ו    🔗

ביורה הרותחת של הימים שלפני האחרונים נשמעה אִמרתם של שוחרי־טוב – ונשמעה בודאי במידה עמוקה של חרדה כנה: רדיפת הצדק, אמרו, עלולה להרוס את המדינה. כיון שנדרנו נדר לגבי נושא מסוים – לא ננסה להפריך זאת ולהוכיח תרתי־דסתריוּת זאת כאשר מדובר בישראל. אך מי שדבק בנוסחה שאין לרוץ ריצת “אַמוֹק” עם פנס־הצדק, יבדוק־נא אם בתנאים מסוימים אין סכנה דומה צפויה לדהירה כזו עם פנס־האחדוּת.

אנו יודעים כי אנו מתקרבים אל האזור המסוכן ביותר של כתיבתנו. אם להאמין לרוח המהלכת היום בעתונים – ולרוח המלוחשת על־יד תרוָדים פוליטיים קטנים – הרהור־של־ספק הוא הרהור־של־כפירה, והרהור־של־כפירה מן הראוי לשקול אותו היטב. בגבוֹר החופש, אמר לנו ידיד אחד, נצטרך, כנראה, יותר מבעבר לשקול את מילינו1. אלא שאין ברירה: אדם השולח כתב־עֵט לעתון יודע היטב כי לפעמים הוא עלול לשלוח עֵט בנפשו. ונאמר את הדברים כאשר הם עם רוחנו.

אין דבר הכובש לבנו יותר מן הכמיהה לאחדוּת. והיא בודאי ציווי ראשוני לעם, שעליו, יותר מאשר על כל קרקע אחר, ניתן לשתול כל הערכים החשובים האחרים. אך עובדה ניצחת היא, כי שום דבר לא זרע בתקופה האחרונה זרעי־פירוד כאלה כפי שזרעה זאת בשנה האחרונה הסיסמה החשובה כשלעצמה של אחדוּת.

אנו יודעים כי הדברים מצערים, אבל עובדה היא שאין מפלט ממנה כי שום דבר לא פירק כל־כך את התאים והרקמות באורגניזם ציבורי בעל חשיבות מכרעת למדינה וליציבות מִמשלה – כפי שפירקה אותם הדהירה העיורת מעט (מתוך קנאות כנה בודאי) אל אחדות, כפי שמכנים בה את “המערך”.

אנו יודעים יתרונותיהם המרובים של כל הדברים האחרים הקשורים ביתר־ליכוד עם חלקים אחרים בתנועת־הפועלים, אבל –

נוכח כל אשר חָיִינו באחרונה אולי יעבור ההרהור, אם לא הגיע הזמן בשעה האחרונה לעשות אתנחתא קלה בדהירה זו, הבהולה־מעט, אל הכרעות ופתרונות בתחום רגיש זה. יש עתה איזו רופסות גדולה ברקמה הפנימית של המפלגה הראשה בישראל. זוהי שעה שבה צריך לתת לרקמה לקשוֹת ולקרום עור ולא למתוח אותה יתר מכפי כוחה. על־כל־פנים: לא למתוח אותה כדי סיכון של קרע – והוא אינו חייב כלל להיות פורמלי – בפנים, כדי להשיג איזו התחברות – והיא רחוקה עדיין מאיחוד – מבחוץ.

 

ז    🔗

קובץ “האשכול”, מראשית המאה הזאת, מזכיר שלושים ושנים (ל"ב) נתיבות־חכמה שמונים בעלי הח"ן במקביל לשלושים ושנים מיני־שׂכל שמנה אפלטון בעולם השׂכָלים (והוא מקביל לל"ב פעמים, בהן נזכר השם “אלוהים” בספר בראשית).

בין שלושים ושנים מיני השׂכָלים – כל אחד מופלא מחברו – אנו מוצאים ב“האשכול” גם את הגדרת השכל השמיני כ“השכל השלם, והוא הגדול בכל השכלים”. בצדה של הגדרה זו בספר שלפנינו מצאנו רשומה הערת־קורא דהויה מעט, בכתב הקרוב לכתב רש"י. וזו לשונה: “והפירוש שמצאנו לטעמו של השׂכל השלם הוא: שיודע לא לקנות הטוב במחיר הרע”.

כמה טוב לפעמים לעיין בספר “האשכול”.

1964



  1. “מלינו” במקור המודפס, צ“ל: מילינו — הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!