רקע
ישעיהו אברך
בשם הנימוס הטוב – לכי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

זכרון־יעקב נכבשת על־ידי המיסיון.

[מן העתונות]

אל האחוזה המהמה של חיינו נדחק כמו גונב־גבולות ערמומי – הצלב. בעוד אנו עסוקים בכיבוי דליקותינו הפנימיות – נדחק אל אזור־הבעירה איזה מושיע סמוי, המאסף יתומים, מציל חלכאים, פורשׂ כנפיו על חסרי־ישע ומבטיח גאולה להם וכפרה לעצמו. ואיזו כוהנת סחופה במסתורין של שליחות עצמה ודלוקת אש האהבה הנוצרית, מטפסת על טרשי החברה הישראלית ומצוקותיה ומפזרת מעט חסד עם צלב; לוג של מידת־הרחמים עם הין של קטורת נוצרית ומַזָה על כולנו ישועתם של ישועים.

עקבנו עד כה אחרי פעלה השמימי של השליחה אֶמה ברגר במידה גדלה והולכת של הערצה לדבקותה ובמידה לא פחותה של השתאות לאורך־רוחנו האציליי. אך הגִיעה, כמדומה, השעה, בכל הנימוס היהודי צרוב־הדוי, לפתוח לפניה לרוַחה את שערי־היציאה, לקוד קידה של נימוסין ולהצביע באבירות בכיוון השער: אַת קודם, גברתי החסודה. ליציאה, כמובן. ומיד. לארוז את כל צרורות החסד והתרפים – ולצאת. יש לנו זכרונות־צלב עתיקים יותר.

 

ב

ולכי מכאן – כי איננו צריכים לכפרה. איננו צריכים לחזור בתשובה. מכל־מקום, על חטא שחטאנו כלפי עצמנו איננו צריכים מחילתה של הנצרות. לא נמלטנו על עוד רוחנו בנו מן השער הראשי של חצרכם, כדי למצוא אותך במפתיע בדלת האחורית של ביתנו. נעמה לנו שכנות של אַלפּיִם שנה עמכם. נעמה עד מדוּרוֹת. אין אנו מחפשים אותה עוד. באנו הנה, בין השאר, גם כדי להעביר מעלינו את סיוטיה של דת שהתוַדעה אלינו בפרוטרוט כזה בכל תחנותיה. הניחי לנו מעט. אל כל הבשׂמים, שמהם נרקחת חברתנו, איננו צריכים בשעה זו דוקא את קטורת הנצרות.

 

ג

הניחי לנו, גברת ברגר. אם לפתה אותך רוח הכפרה והשליחות הנוצרית – הן מקום החטא הוא מקום הכפרה. הקימי בתי־יתומים בארצך, חלקי כספך לעניים, העבירי רוח של חסד וצדקה וריצוי־עווֹן בארצך, בין אחיך לדת – ולפשע. גזרי עליהם תעניות וסיגופים. מבית לבית לכי, הקישי בכל דלת ואמרי לנוצריך כי ספק אם תהיה אי־פעם כפרה לדת שבשמה כך הונפה החרב וכך בערו המוקדות. כגרמנִיָה נוצרית נאמנה התיצבי לפני חומת ברלין, כאותו כומר שפגשנו שם לפני שנים אחדות נוטה דוכנו בכל ימי ראשון וקורא פרקי תהילים כצידוק־דין גדול על עמו המופרד ומפטיר כל פרק בבית־חוזר משל עצמו: ״כך נאה וכך יאה לכם בני־גרמניה וזה רק אפס קצהו של גמולכם מידי האלוהים״. נטי שם את חופת חסדך, גברת ברגר אצילת־הרוח. אך מאתנו הרפי.

 

ד

הניחי לנו. הניחי – גם אם תמצאי אצלנו כמה אנשי קריות שיתפתו למראה שפע זהבה של הנצרות וימכרו לך בשקלים אלה את ביתם, את אחוזתם – ואולי גם את עצמם. אין הדבר, כידוע לך, חדש בתולדות. ואולי אלה הם המעטים בינינו שצריכים באמת לגאולת־הנפש. אך אפילו כך – לא מכם תבוקש. ככלות הכל, אם נפשפש מעט במקורות דינריך, גברת ברגר, אולי נמצא ונכיר בהם את עגיליה של אמא, את המחוָנים וכתרי־התורה של בתי־תפילה יהודיים ואת צרורו, השמור לעת־סגריר, של אבא.

 

ה

אולי עכורים מעט מֵימינו באחרונה. אך אם יש דייגים שנבריחם ממים אלה גם באחרון כוחנו – אתם הדייגים האלה. אנו יודעים: העוני, הדחקות, המצוקה – אלה מֵימיכם. בשום מים לא היטבתם כל־כך לדוג כבמים הרוגשים של יסורי אדם, יאושו וחיפושו אחרי כל קש של הצלה.

לא נִתן לכם לדוג בהם. יתומינו אינם צריכים לישועתכם. שרידים שנאספו מכל גיא־הריגה הם שהקימו את כל הפרוּשׂ לנגד עיניך בזכרון־יעקב, בנהריה, בבת־גלים או בירושלים. יש לעמך ולדתך חלק גדול בנטיעת היתמות הגדולה הזאת. הניחי לנו לעשות בעצמנו לעקירתה. אנו נעשה את חסדנו על העניים היהודים – בלעדיך.

 

ו

אך בדרך אל ביתך, אשה קדושה, סורי־נא אל מעונו של ה״ממלא־מקום״ ואמרי, כי עד שהוא מעטיר עלינו מידת־הרחמים שלו ומתפלל למחילת עוונותיהם של כופרים כמונו, אולי יכיר בתקומת שרידי חרבם של נוצרים טובים – כבעם שקם לתחיה. התחילי את כפרתך מביתך. אולי – מן הכס הקדוש.

אבל קודם־כל, בשם הנימוס הטוב ובשם האצילות הישועית, לכי מכאן.

1972


המלצות קוראים
תגיות