1    🔗

כ' תמוז תרע"ג. קטיף השקדים בעצם תקפו. חצרי מלאה ערמות של שקדים. ובתוכן ישבנו – אנכי ופועלי – ועסקנו בקילוף. לבי היה טוב עלי. היתה הברכה בשקדים והעבודה עצמה השכיחה את הרהורי לבי.

– דזין – דזין – דזין – דזין!… – נשמע לפתע קול צלצול הפעמון. צלצול תכוף של בהלה. מה זאת? בעצם היום?… בעצם העבודה? מה הדבר אשר קרה?… ונפלא הדבר: קול הפעמון לא העיר בלבי כל חרדה. לא נתתי לפועלי להפסיק מעבודתם ורק אנכי יצאתי להוָדע לפשר הדבר. ליד הפעמון עמדה רק קבוצה קטנה של אנשים, כי האכרים והפועלים היו ברובם בכרמים.

– מה החרדה?… מי צלצל?…

– תימני, שלא מבני המושבה, בא, צלצל בפעמון, הודיע כי הערבים התנפלו על נס־ציונה, וימלט…

הדבר נראה רציני. חזרתי הביתה לשלוח את הפועלים ולמהר למקום המעשׂה. אך בבואי החצרה נקרה לי אכר רחובותי, שבא רוכב על חמורו מנס־ציונה.

– אין דבר, – הרגיעני: – תגרה נפלה בין שומרי נס־ציונה ובין הבידוים השכנים.

“השומרים שבנס־ציונה ערבים הם, ואין לנו להתערב בתגרה שבין ערבים לערבים”, – חשבתי ואשוב לעבודתי.

בעוד רגעים מספר פרצו אל חצרי אחדים מצעירי־המושבה, אשר נחפזו, באו מהכרמים. – האינך הולך?!… התפלאו.

– לא. התגרה היא בין ערבים לערבים, ואין לנו להתערב בה.

– אנחנו הולכים, בכל זאת… הבה־נא לנו את נשקך…

בלי רצון נתתי להם את רובה הציד שלי, את הבראונינג ואת הכדורים. הצעירים רצו לדרכם לעבר נס־ציונה, ואני חזרתי לעבודתי, ולבי בל עמדי. “האשלח את הפועלים ואלך למקום המעשה או לא?”… נקרה מחשבת־ספק, מחשבת־דאגה במוחי. עברה מחצית השעה ואולי יותר. באויר היתה תלויה צפיה קשה. ופתאום נשמעו מרחוק, מעבר לנס־ציונה, יריות בודדות, חזקות. כולנו קפצנו כאיש אחד ממקומותינו.

– דזין – דזין – דזין – דזין – דזין!… – התחיל הפעמון לצלצל בחזקה ובמהירות, והצלצול היה מלא חרדת־מבוכה. צויתי לפועלים ללכת ואני רצתי אל הפעמון.

– בידוים התנפלו על כורמי ראשון־לציון, ואחרי כן על בתי נס־ציונה, ומשם הם הולכים ובאים הנה…

הידיעה היתה, כנראה, מוגזמה מאד. אבל שמץ של סכנה הורגש בדבר. מהרתי שוב הביתה. הרגעתי את ילדי, צויתי לסגור את הבית ואת האורוות, לקחתי את רובה הציד הישן, שנשאר עוד אצלי, וארוץ שוב אל הפעמון. המושבה נתמלאה מהומה ורעש. פחד וחרדה נפלו על כל פנים. יהודי קוקזי – מוכר ירקות – רץ לקראתי: “מי יתן לי נשק?!” אשה, אורחת מיפו, מתיפחת ופניה חורים כשׂיד:

– למה שותקים?… כבר הביאו פצועים אל המושבה… שלחו רצים ליפו – לממשלה…

– עצים, עצים יבשים ונפט!… – קרא יהודי אורח בקול פחדים, – אנוכי הייתי נוכח בשעה של פרעות… אנכי יודע עצה… הניחו בראש הרחוב הרבה עצים יבשים, שפכו עליהם נפט והדליקום… הם לא יעברו את המדורה…

אנכי רץ הלאה והרובה הישן בידי. איזה רגש מר של חרטה מציקני ולבי נוקפני. ליד בית המרקחת נתקבץ קהל רב של נשים, ילדים וזקנים, וקול צעקותיהם ממלא את כל האויר. ליד פתח הבית עמד סוס רטוב מזיעה ונושם בכבדות.

– על הסוס הזה בא שומר פצוע ויפול פה לרגליו…

ובראש הרחוב השני מוטל על הקרקע סוס גוסס…

– מן המערכה חזר פצוע…

הרחוב הפונה לנס־ציונה הומה מאנשים. מכל הכרמים אשר מעבר המושבה השני רצו אכרים ופועלים, נחפזים, נבהלים ופני כולם צפונה… עגלה רתומה לזוג סוסים עפה מן הכרמים כחץ מקשת ותכנס ברעש לתוך הרחוב… עצרתי בה, קפצתי לתוכה ונרץ הלאה…

– מה הפרטים?… מי יודע?…

אין איש יודע דבר. כל הפנים קודרים. כל העינים מביעות דאגה. עלינו על הגבעה. ממנה נראתה לנו כל הסביבה. על גבול אדמתנו נגלתה לנו קבוצה של רוכבים ואחריה הרבה רגלים.

– הרוכבים שומרינו ושומרי ראשון־לציון הם…

מהרנו אליהם.

– אל לכם ללכת! חזרו אל המושבה! – הודיע ראש־השומרים מראשון־לציון בקול מצוה.

– מה הדבר אשר קרה?… – קראתי אליו.

הוא נגש אלי.

– המצב חמור מאד. בתגרה, שהיתה לנו עם בני זרנוקה, על גבול אדמתכם, נפל חלל ערבי אחד. אולי לא מת עדיין, אבל בן־מות הוא. יש עוד פצועים. משלנו נפצעו שנים. מהרו להודיע לרשות ברמלה. הראשון אשר יודיע ידו על העליונה.

– מי ילך עכשיו?… איך נעזוב את המושבה?… אולי יתנפלו הערבים לנקום את דם החלל?…

– יעיזו נא!… לא נתנם לחדור למושבה.

תשובתו היתה מלאה בטחון ועוז. מלאים בטחון היו גם פני חבריו המעטים. אנכי ועוד אחד מבני המושבה מהרנו לעיר הקרובה רמלה, מקום מושב המודיר. שנינו לא ידענו עוד את פרטי המאורע. אחת ידענו, כי התגרה היתה בעיקרה בין שומרי ראשון־לציון ופלחי זרנוקה. כיצד באו עד לאדמתנו? נפשי להטה גחלים לדעת את פרטי הדבר, אבל החובה אשר קבלתי עלי לא נתנה לי להתעכב בדרכי. עלינו להודיע למודיר את דבר התגרה בהקדם האפשרי ולבקש את עזרתו. עם שקיעת החמה באנו לרמלה. בשוק אשר לפני הסאַריה עמד קהל רב של ערבים הומים ורועשים. הידיעה הגיעה לכאן לפנינו. שליחי הכפר הקדימונו.

בבית־הטלגרף אמרו לנו, כי שליחי הפלחים טלגרפו לעזה – הכפר זרנוקה נחשב על מחוז עזה – שהיהודים הרגו בהם שני אנשים. ראש השוטרים הבטיחני למהר תיכף אל המושבה, והמדיר טלגרף ליפו לקטגור ולראשי המשטרה.

כשיצאנו מהסאריה התפרצו פתאום אלינו שני ערבים ופניהם אדומים כדם ועיניהם אש. מבטים זועמים של איבה עזה שטפוני.

– הנה הנם!… הם רצחו את נפש אחינו… קחום, תפשום!. "

הערבים השנים היו בני זרנוקה, ראשי הבריונים שבכפר, והם באו לבשר לממשלה מהנעשׂה.

– האנו הרגנו את אחיכם?… – קראנו אליהם משתוממים – אנו לא היינו, אפילו, במקום המעשה.

– הייתם. ראינוכם. אתם הרגתם.

קהל ערבי מסביב הומה ומתגעש. ומי יודע, אם לא היתה מרה אחריתנו, לולא ירד אלינו ברגע הזה ראש השוטרים ויגער בערבים.

– סורו! אם הממשלה תכיר את עוונם – לא ינקו.

ישבנו עם המודיר ועם ראש השוטרים בעגלה ונלך רחובותה. ארבעה שוטרים רוכבים לוונו. רוחי חובלה בשבתי ליד “שומרי הסדר”. מחשבות קשות דכאוני. לבי התחיל לנבא לי דבר רע. פניהם של שני הערבים־האחים, שצעקו אלי: "רוצח נפש אחינו אתה!… “, עמדו לפני כחזון־בלהה קשה. מנין השנאה הזו? ומנין הכח הזה להעליל עלילה קשה בפני?”. – אל ידאג, חוַג’ה!… אין דבר. הוא ישוב בשלום אל ביתו, – אמר המודיר לנחמני. וקול דבריו, אשר רמז אל כיסי, הרגיזני עוד יותר. לא עניתיו דבר. לבי לא היה פנוי ברגעים הללו לא אליו, לא אל הכסף ואף לא אל הסכנה הקרובה. המבט המלא שׂנאה וכעס של חיה טורפת לא זז אף רגע אחד מנגד עיני והלא בן־אדם הוא זה… שכני הוא זה… באנו למושבה עם חשכה. הראשונים אשר פגשונו הפתיעונו בבשורה קשה:

– במקום התגרה נמצא יהודי הרוג…

– כיצד? מי הוא זה?…

– השומר פרידמן מראשון־לציון. הרוצחים התעללו בו. ששה פצעים של כדורים ואחדים של חרב…

ירדתי מן העגלה בברכים כושלות. כיצד היה הדבר? מתי ואיך נהרג? רגש קשה תקפני. האם היה זה רגש של פחד?… כן. אבל לא לנפשי. איזה פחד כולל יותר, מקיף יותר…

הוא שכב פרקדן ליד הדרך. סמוך, סמוך לגדר. קומה ממוצעת. גוף חזק. פנים שחרחרים. שׂפם שחור. עינים קמות. פנים רציניים. נדמה שהוא ישן בעינים פקוחות. רק מקרוב נראה היה מקום הפצעים. עקבות דם. ריח של עשן.

כעשרה צעדים ממנו והלאה עמד שוטר לשמור עליו. מסביב דממת קבר: לא קול אנוש ולא קול חיה ולא צפצוף של צפור. מתה כל הסביבה. וחושך כבד. רק בשמים הרחוקים נוצצים כוכבים בודדים. בדידות ושעמום מדכא. ונדמה, שהוא המת, טוען: למה עזבוני כאן לבדי, ליד הנכרי הזה?…

פה נהרג האחד שעמד מול הרבים. הוא ראה את המות פנים אל פנים וידו קצרה להושיע לעצמו.

 

2    🔗

בכ' תמוז, אחרי הצהרים, עברו בין כרמי ראשון־לציון שני בחורים ערבים מזרנוקה, נוהגים בגמליהם, הטעונים צנורות של ברזל, והולכים מיפו לרחובות. שעת המנוחה היתה. בכרמים אין איש. אחד השומרים, אשר ישב באהלו, ראה את הערבים, בעברם בדרך על גמליהם, ויצא לקראתם וימצא בידם כמות מרובה של ענבים. הוא עמד לחקרם על דבר הענבים והם ענוהו קשות. הערבים היו בני עשירים ותקיפים. ויחר אף השומר ויאמר לעצרם בכוח. ויפנו הערבים ימין ושמאל ויראו כי אין איש ויתנפלו על השומר האחד ויכוהו ויקחו את אקדחו ויברחו. ויקרא השומר לעזרה. אחד השומרים הרוכבים היה קרוב למקום המעשׂה וימהר אליו. ויהי כי שמע את אשר קרה את חברו וירדוף אחרי הערבים. הרוכב היה מזוין בנשק קל. וכשהשיג את הגמלים לא יכול לערבים, כי חזקים היו והגנו על נפשם בנבוטיהם הארוכים. וישב גם הרוכב לקרוא לעזרה. שניהם, הרגלי והרוכב, היו שומרים צעירים בלתי מנוסים. על כבודם המחולל לא יכלו למחול, ואף לא ידעו להגן עליו כדבעי. שני אכרים, שבאו לקראתם, יעצום ללכת רחובותה בדרך אחרת. שם ימצאו את הערבים, יקחו את האקדח ובני המושבה יענשום על חוצפתם. אבל “דרך עקלתון” זו לא ישרה בעיני השומרים. ויזעיקו את חבריהם. לקול קריאתם באו עוד שני רוכבים משומרי המושבה וירדפו אחרי הגמלים, וגם השׂיגום לא הרחק מאדמת נס־ציונה. הערבים ראו את רודפיהם מרחוק ויפרקו מהרה את הצנורות ויברחו אל הכפר. ובבואם צעקו, כי יהודי ראשון־לציון הכום ויהרגו נפש איש בידוי, שהלך עמהם. רבים מבני הכפר היו נאספים, אותה שעה, בבית השיך, לזבח המשפחה. הבשורה המרעישה השיגתם כשלבם חם במשתה, ואחד מראשי הבריונים קרא: “מות ליהודים!”… ויקרא למלחמה. המתונים בקשו לעצור ולא יכלו. ויפרצו כולם, מחנה גדול, מזוינים בנשק ובנבוטים, רוכבים ורגלים, אל מקום המעשה.

ושומרי ראשון־לציון לא נחו. חרה להם על האקדח שנגזל מחברם, כי לחרפה נחשב להם הדבר, ויקראו לעזרה גם את שומרי רחובות לרדוף אחרי הערבים בגבול אדמתם. אחד מכורמי נס־ציונה שנמצא בכרמו, ראה את המהומה וישלח תימני לרחובות הקרובה לצלצל בפעמון… מן הכרמים הקרובים ומן המושבה באו שומרים, כורמים ופועלים. ושתי הקבוצות – מן הכפר הערבי ומן המושבה – נפגשו על גבול אדמת רחובות, נס־ציונה וזרנוקה, במקום צר, על פני הדרך שבין לגבעות. לבותיהם של אנשי שתי הקבוצות היו חמים מן המהומה ומן השמועות המוגזמות, וכשנפגשו

– התנגשו. מלכתחילה היתה יד הערבים על העליונה, כי רבים היו וגם עמדו על ראש גבעה. והיהודים היו מעטים ועמדו מלמטה. אבל השומרים הרוכבים – ששה במספר – התנפלו עליהם, הדפום ממקומם ויתפסו את הגבעה. חמת הערבים גדלה, וישליכו על היהודים אבנים ומקלות חובלים. השומרים עצרו את חבריהם לבל ישלחו אל הנשק ידיהם. אבל באותו רגע הספיקו הערבים לתפוס אחד מצעירי המושבה ולמשכהו אחריהם, באמרם, כנראה, לקחתו שבי. השומרים הרוכבים התנפלו שוב עליהם ויוציאו את הצעיר מידם. אז התנגשו שני הצדדים גוף בגוף. נשמעו יריות אקדחים מצד הערבים. אף השומרים ענו ביריות. ונשק השומרים פגע במטרה. אחרי היריות הראשונות נפל מן הערבים אחד, פצוע קשה, כי הכדור פגע בראשו. השומרים הכירו לחרדתם, כי בן מות הוא. ועוד חמשה מהם נפצעו פצעים קלים. מצד היהודים נפצעו שנים: אחד בחרב והשני ברובה. הערבים נסוגו אחור. ואז שבו היהודים רחובותה.

חצי שעה לאחר שעזבו היהודים והערבים את המערכה, וקרובי הפצועים ישבו והתאבלו על פצועיהם, בא לנס־ציונה שמואל פרידמן, שומר רגלי מראשון־לציון שלא הספיק לצאת יחד עם חבריו. בנס־ציונה עמד להנפש ולשתות מים, והכורמים הזהירוהו לא ללכת למקום המעשה, כי בין כה ובין כה אחר כבר. אבל הוא לא שמע לעצתם, כי אמר: רכי לבב הם. כשהגיע קרוב למקום התגרה הזהירוהו שוב נשי הבידוים, יושבי האהלים, כי היהודים הלכו להם. אך גם לדבריהן לא שעה, כי חשב כי הן רק מהתלות בו. ומשהגיע למקום בו ישבו הערבים על פצועיהם, נוכח כי נפל בפח. אף אחד מחבריו לא היה עוד. הערבים ראוהו, הרימו קול צעקה ויללה ויתנפלו עליו כחיתו טרף… הוא בקש להמלט על נפשו, וירץ ויסתתר באחד מאהלי הבידוים, כי אמר: בצל האוהל לא יהרגוהו. אבל הבידוי הכהו ויגרשהו לקראת המות… הוא הגיע לפרדס עברי ויאמר לעבור את הגדר, אבל הגדר היתה גבוהה. שני כורמים מנס־ציונה עמדו בכרמם מרחוק וראו את הציד האיום, אך לא זזו ממקומם: הם יראו לנפשם, כי רק שנים הם והערבים מרובים ומרי נפש, והשומר נפל חלל ליד הגדר. הכדורים פגעו בו… גם אחרי נפלו הוסיפו הערבים לדקרו בחרבותיהם…

שמואל פרידמן היה בן להורים אדוקים. לפני שנים אחדות בא ירושלימה ולמד באחת הישיבות, אולם נגרר אחרי הזרם החדש וילך אל המושבה. חדשים אחדים עבד, ואחרי כן היה לשומר. ועל משמרתו עמד רק שבועות אחדים…

 

3    🔗

בבית הועד התאספו רבים מבני המושבה: אכרים, פועלים ושומרים. ישבנו מדוכאים עד עפר, ושאלה קשה עמדה לפנינו: “מה לעשות?”. מיום הוָסד מושבתנו, זה שלש־ועשרים שנה, לא נוסינו בנסיון כזה. לא הרגנו ולא נהרגנו, ולא ידענו את דרכי המשפטים המעוקלים שבארץ. יש מן המנוסים המיעצים: “אל תתחילו במשפטים, מהרו וכרתו ברית שלום עם הערבים עוד לפני בוא הקטגור מיפו, ובכוחות משותפים תנצלו מידיו”. אבל הלב מתחמץ: כיצד?… הנעמוד על דם אחינו ונשתוק? לא. משפט יהיה ויעבור עלינו מה!… צריך, איפוא, לערוך את נוסח התלונה, להכין את העדים ולסדר את דבריהם. בלי עדים אשר ראו בעיניהם, איך ועל ידי מי נהרג ההרוג אין ערך לכל התלונה. ובכן, צריך למצוא גואל־דם, קרובו של המנוח, אשר יבקש את משפטו. בלי גואל כזה אין התלונה מתקבלת. והמנוח רק זה מקרוב בא אל המושבה ואל עבודתו. אין איש יודע, אם יש לו קרובים וגואלים בארץ. לא ידעו תחילה אפילו את שמו בדיוק…

ישבנו כולנו בוַעד אובדי־עצות. ומבית המלון, אשר שם התאכסנו הפקידים שבאו מרמלה, שלח לנו המודיר, על ידי איש־בינים עצות, איך לערוך את נוסח התלונה. “העיקר… עיקר כל העיקרים: העדים ראו בעיניהם את מעשה הרצח. ראו את הרוצחים, כשהם שולחים את ידיהם אל הנרצח. מכירים אותם היטב זה כמה שנים, יודעים את שמותיהם ושמות אבותיהם”… ועוד עיקר גדול: “רצח היהודי היה בראשית התגרה, ולא באחריתה, וממנו תוצאות לכל התגרה”…

צריך לתכן ולסדר מראש את כל פרטי החקירה. בלאו הכי לא יתחילו הפקידים הרשלנים בעבודתם, או שלא יגמרו את החקירה לנצח. ישבנו מדוכאים. דמי הנרצח צועקים אלינו מן האדמה ואנחנו מתחכמים. אחת ידענו ברור: המנוח נהרג בידי בני הכפר, אשר נלחמו בשומרים. מי מהם היו הרוצחים? אין לדעתם אל נכון. יש רק לשער: קרובי הפצועים, ראשי הבריונים, ואולי שני השליחים שהלכו ממקום המעשה לרמלה. הם היו רוכבים על סוסים ואולי הם הראשונים הרגישו בו… “טוב שמספר הרוצחים יהיה רב עד כמה שאפשר… טוב שיהיו מתוך קרובי הפצועים… ומה טוב: הפצועים עצמם”… מוסיף להביא לנו מן המלון איש הבינים, מפי הפקיד.

סוף־סוף עמדנו על שורה של נאשמים. ראשי הבריונים, הפצועים ושני השליחים שהלכו לרמלה. ומי יהיה גואל הדם? ומי יהיו העדים, אשר ראו בעיניהם את מעשי הרצח? ואיך לדעת בדיוק את שמות הנאשמים ובקירוב את פרצופי פניהם?…

ועוד יש חלוקי דעות בינינו בעצם הענין: אחדים מן המנוסים מיעצים להכניס ברשימת הנאשמים את כל הגברים שבכפר… באופן כזה נשלול מן הכפר את האפשרות להעיד בנו: כי הנאשמים אינם יכולים להיות עדים…

ואחדים צועקים בהתמרמרות:

– כיצד נבקש משפט בדרכים כאלו: זה יהיה חטא שלא יכופר. משפט אנו צריכים לבקש ולא להעליל עלילות. תבקש הממשלה את הרוצחים!…

המנוסים נעים בראשיהם ל“תמימים” המתמרמרים. השומרים מספרים עובדות: במשפט של רצח אחד מאן גואל הדם ללכת בדרך הכבושה. לא הביא עדי־ראיה, לא הראה באצבע על הרוצח, ורק משפט בקש מאת הממשלה… והדבר הגיע לידי כך, שהוא, גואל הדם, עמד להאשם באשמת הרצח…

– ככה הם סדרי הארץ הזאת… פה אין חקירה ואין משפט… אם אתם לא תעשו את החקירה, אם אתם לא תכינו את המשפט – לא תעשה הממשלה כלום. אין לה לא הרצון, ולא היכולת לבקש את האמת, וכל מה שיכינו פלחי זרנוקה – כן יקום וכן יהיה.

– אם כן הדבר – נתן ראש ונצא את ארץ־הדמים הזו… האם נהיה לעדים זוממים?… – קורא זקן נכבד אחד מתוך התחמצות הלב. ושוב אנו יושבים כולנו נדכאים ומושפלים עד עפר… מצב ארור ומקולל שכזה!

– אם אתם לא תקראו את הרוצחים בשמותיהם, ואם לא תעמידו עדים – הפלחים לא יתביישו לקרוא בשמותיכם ולהעמיד עדים כנגדכם. הם יהיו נקיים לנפשם ואתם תאשמו!…

ונקרא למתנדבים: מי יתנדב להיות גואל הדם, הקובל לפני הממשלה… מי ומי המתנדבים להיות עדי־שקר: עדי ראיה, עדי שמיעה ועדי סברה…

ולאט לאט, בקושי, ובטרדות, ובלב שותת דם, מסתדר הדבר. זקן אחד מתנדב להיות דודו של המנוח. באים לידי הסכמה על אודות אישיותו של המנוח: שמו משה פרידמן, נתין רוסי. מה היתה עבודתו? שומר? “לא טוב. הדבר יטיל עליו חשד: הרג ונהרג. השומרים חשודים. מוטב שיהיה פועל חקלאי”… מסכימים: “פועל” יהיה. גם על עיר מולדתו, שנות שבתו בארץ, ושם אביו ואמו, באים לידי הסכמה. שורה של צעירים מתנדבים להיות עדים. בפנים כבושים בקרקע הם נגשים אל השולחן כי לבם מתחמץ ורגשותיהם מתקוממים… כל אחד שמסכים – דמיו שותתים. איך לא יסכימו ודמי אחיהם ההרוג צועקים אליהם?… איך לא יסכימו וסכנה מרחפת על פני כל המושבה?… עדי שקר מתוך אונס וחוב אנושי… עדים זוממים מתוך חוב לאומי… מצב ארור ומקולל שכזה!…

– המשפט יעלה לנו באלפי פרנקים. נוסף לפקידים כהנה וכהנה ואל נהיה עדים זוממים – עוד נשמעים קולות מחאה בודדים.

– עם העדים יענה הכסף… בלי עדים לא יועיל כל כסף… אתם תחייבו את נפשותיכם, – עונים המנוסים. והמוחים משתתקים.

הכל מוכן ומסודר. מבית הועד הולכים אל בית־המלון. כבר חצות הלילה. הפקידים יושבים אל שולחן מלא: מי אל יינו, מי אל כוס קהוה ומי אל קערתו… המודיר פותח בחקירה המוקדמת לפני בוא הקטיגור וחוקר הדין. האחרון צריך למצוא הכל מוכן ומזומן, אף כי למראית עין יתחיל את חקירתו מחדש… החקירה והדרישה מפי הקובל והעדים הולכת במהירות הבזק. נירות כתובים פנים ואחור, על ידי ה“סופר” מצטברים על השולחן…

“… העדים עבדו בכרמיהם… שמעו פתאום צעקות… וימהרו למקום הצעקות… ראו שחבורה של פלחי זרנוקה – מפורטים בשמותיהם, בשמות אבותיהם ובקוי פניהם – מכים את הפועל שמואל פרידמן. אחרי כן אחזו בו, פלוני ואלמוני, ויירו בו מאקדחיהם והוא נפל שדוד מיריותיהם… אז הרגישו הרוצחים בעדים ויתנפלו גם עליהם להכותם… פרצה תגרה ומשני הצדדים היו מוכים ופצועים”… הכל מובן ומסודר. כתוב וחתום. מזכיר המושבה והמודיר נכנסים לחדר צדדי. וכעבור רגעים מספר הם יוצאים, ושניהם אדומים מחמת התרגשות של רצון: האחד מפני שכיסו התרוקן – סגולה להצלחה – והשני מפני שכיסו נתמלא… הפקידים העוזרים מביטים מתוך קנאה ושאלה אל המודיר: “כמה קבלת?”… ואל המזכיר מתוך שאלה ותביעה: “היכן חלקנו?… במה גרועים אנחנו?”… וזה מרמז להם רמיזה של הסכמה…

אנחנו מתפזרים לבתינו מתוך רגש קשה של גועל־נפש ושל איזו חרטה עמוקה…

על מה אנו מתחרטים?…

 

4    🔗

אחרי שעות מועטות של שנת נדודים, מלאה סיוטים מבהילים, הקיצותי מכוסה כולי זיעה קרה. בן־רגע זכרתי את כל מה שארע אתמול, ואיזו אפטיה נוראה תקפתני, כאילו ניטל ממני החפץ לחיות. איך קרה כל זה ולמה?… דרכי הראשונה אל בית הועד. מתאספים חברי הועד ועוד אחדים מהעסקנים. מחליטים לשבת בועד ישיבות־קבע, כל ימי החקירה, לבלי להחמיץ כל מקרה שיבוא ליד. מחלקים את הועד לשלש משמרות – חלק מאנשי הועד לכל משמרת. מבית המלון מודיעים, כי באשמורת הבוקר באו פקידי יפו ואתם בא עורך־דין, יהודי־ספרדי. הפקידים אינם מתחילים עוד בחקירה, מחכים לבוא הקונסול הרוסי, כי הנהרג נתין רוסי הנהו. עורך־הדין היהודי נכנס לישיבתנו, לטכס עצה יחד עמנו. בלי חשק נכנסו עמו בדברים, והוא הרגיש בכך, והבטיחנו “הרים וגבעות”, כי ישתדל לטובתנו בכל כחו, שלא על מנת לקבל פרס, כי דין ודברים לו עם אנשי הכפר בעניני קרקע, והרי הוא מעונין, כי יענשו קשה…

היום הולך ונמשך מתוך צפיה קשה להתחלת החקירה. המושבה מלאה תנועה של חרדה. בשדה נפסקה העבודה: האכרים והפועלים מתהלכים במושבה. באים פועלים גם ממושבות שכנות. בין האחרונים נכרת התרגזות. יחס לא טוב שורר בין האכרים ובין הפועלים במשך השנים האחרונות, אחת הסבות העיקריות לכך היתה דרישת הפועלים, להנהיג בכל מקצעות העבודה רק עבודה עברית. והאכרים לא הסבירו פניהם לדרישה זו. כל מקרה של אסון היה מעורר את הלבבות. והטינה הכבושה בלבותיהם של אנשי שני הצדדים היתה פורצת ומתגלה לעין השמש. בפעם הזאת מתרגשים הפועלים ביתר שׂאת. מהם בחשאי ובלחש, ומהם ברעש בקולי קולות. “דם ההרוג על המושבה”. מה שהמקרה היה בדרך המלך, שאין “ליהד” אותה בכל אופן, מה שהרוצחים היו מראשי הבריונים של הכפר, אנשים עשירים שאינם עובדים כלל במושבה, – לא איכפת! בשעה שהלב מתרגז אין מקום לטעמים הגיוניים.

במושבה מתחילים להקהל גם ערבים. בני הערבים השכנים, הבאים לשמוע חדשות, והפועלים של המושבה הבטלים מעבודה. באים ערבים גם מכפר הרוצחים. כנופיות של פועלים עברים וערבים נפגשות, ונשמעים דברים של טינה, של כעס והתמרמרות מכאן ומכאן. הערבים מאשימים את השומרים, שבהתנהגותם הקשה הם מרגיזים את אנשי הסביבה. השומרים מאשימים את האכרים: לו רבו פועלים עברים במושבה, לא היו השכנים מעיזים להתגרות בהם… ברחובות המושבה מתוכחים אכרים ופועלים, ויש שהוכוח מקבל צורה חריפה מאד. בכל מקום ופנה דנים, רבים ונצים. והלב תוסס: למה כל זה, בעוד הדם לא נקרש? האם זה המקום והזמן לריב מפלגות?…

בא ממלא מקום הקונסול הרוסי – התורגמן. מתחילה בדיקת המת המונח עדיין בשדה. מתחילה שוב החקירה והדרישה. מבקשים אנו רשות לחלק למנוח את כבודו האחרון. אין מרשים. מחכים גם לפקידי עזה. יש לעין בדבר: למי ההרוג – למחוז יפו או למחוז עזה? הרצח היה על גבול שני המחוזות. באים ומודיעים, כי הגיעו לכפר פקידי עזה והם מבקשים את פקידי יפו לעשות חקירה משותפת פה ושם. שוב חקירה…

רד היום. בא הערב. השני אחרי האסון. אנחנו מתיעצים על השאלה: יפו או עזה? בידינו להכריע את הכף לצד זה או לצד אחר. אצלנו המת. אנחנו נוטים אחרי יפו. העיר קרובה ופקידיה הם מכירינו. ומפני עזה אנו חוששים. רחוקה היא, זרה היא ואנשיה קנאים. אבל עורך־הדין נוטה אחרי עזה. אנו מחליטים לחכות לבוא העסקן המפורסם מירושלים, ע־בי, אשר קראנו לו. לפנות ערב בא. ואף הוא נוטה לעזה. וטעמו עמו: ביפו גדולה עכשיו השפעת העתון האנטי־יהודי “פלשתין”, ותעמולתו הרעילה את רוח הפקידים. עזה רחוקה ועומדת עדיין מחוץ להשפעת העתונים. בעל כרחנו הסכמנו. ועורך־הדין נתמלא רצון.

תחילת הלילה. הפקידים שלנו, יחד עם פקידי עזה באים וחוזרים מן הכפר. פני הפקידים קשים – אינם מבטיחים כל טוב. גם התורגמן של הקונסול הרוסי נפעם ונרעש. הפקידים הולכים לבקר את פצועינו בבית החולים. הלכתי אחריהם. במסדרון נתקלתי בשיך הראשי של זרנוקה. הוא ישב במסדרון האפל למחצה ופניו אפלים לגמרי.

– חוַג’ה מוסה, מה המעשה הזה לנו?… הננו ממיטים אסון על ראשינו. נשלים בינינו ואל נמסור את הדבר לרשות…

– מאוחר הדבר… דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה…

– וגם אצלנו דם… דם תחת דם… אחד הפצועים נוטה למות… נעשה שלום בטרם תאכל הרשות את כולנו בכל פה…

נפסקה שיחתנו. הפקידים התחילו לצאת מבית־החולים. הלכו לבית המלון. התורגמן הטני הצדה:

– גם בכפר מצאנו תמונה מחרידה… אחד גוסס… חמשה פצועים… כל הכפר מרוגז… וכתב־החקירה המוקדם שלהם נורא… הם מנוסים יותר מכם…

– מה הכתב?… מי הנאשמים?…

– השמות כולם מסורסים, אבל מכוונים אל רבים מעסקניכם וצעיריכם… מספר הנאשמים גדול…

– ומי הם?…

הוא קורא לי מן הכתב את השמות. כן, שמות מסורסים, אבל אלה הם שמותינו. ככה רגילים הפלחים לכנותנו. גם אנכי בראש הנאשמים… אנכי ושני שכני שלחנו את ידנו בנפש הגוסס… אנחנו הרוצחים… יתר הצעירים הנאשמים ידם היתה בנפצעים הקלים… כל הנאשמים מאכרי המושבה – חמשה־עשר איש. מן השומרים נאשמים רק שנים, ומן הפועלים – אין איש נאשם.

צחוק פרץ מפי מעומק נפשי: האנכי הרוצח?…

– אל יצחק, אדוני. הדבר רציני מאד. הפקידים התורכים עיניהם רק לבצעם. עליך לדאוג לדבר בעוד זמן. הקונסול יגן עליך. יודעים אנו שעלילה היא זו. אבל…

המושבה נתמלאה תנועה. נתנה רשות לקבר את הנרצח… שׂיחתנו נפסקת. מעבר למושבה, מן הגבעה, נראה המון רב של אנשים ונרות דולקים בידיהם… הלויה… נטיתי הצדה… דממת־מות עמדה פתאום מסביב. הכל נדחקו לצדדין ויעמדו מחשים. הלויה הלכה וקרבה. בראש הלכו הרוכבים ולפידי אש בידיהם. שאר המלוים הלכו ברגל, שורות, שורות ונרות בידיהם. והמטה לפניה. דבר־מה שחור, מלבד שחור הלילה, כסה כל פנים… הלויה עברה ומכל צד נגררו אחריה המון אנשים בזרם המלוים. כל המושבה. כל האורחים. המון רב. הלויה עלתה אל גבעת בית־הכנסת. התחילו ההספדים¹… וסרה קדושת הלויה… מבצבצים ועולים רגשות נקם, קנאה, שׂנאה… מצלצלים דברים גסים, מעליבים…. התחילו היסטריות…

הלב תוסס, שותת דם. איזו אבן כבדה מכבידה ומעמיסה על נשמתך. למה באים פתאום הרגשות הפעוטים בשעה גדולה של אסון?…

והשמש נדחק בין הקהל וקורא לחברי הועד ולעסקנים לישיבה… שוב ישיבה, שוב התיעצות, שוב התחכמות עד לטירוף הדעת…

ימים קשים של חקירת העדים. פקידי יפו מלאים רוגז על הנתח הטוב שנשמט מידיהם ונפל לידי אנשי עזה, והם מציקים לעדים. כל עד היוצא מחדר החוקר, פניו חורים והוא מקלל את יומו. מצב־רוח מדוכא, מעליב… כתב־החקירה נערך על פי הנוסח הראשון, אבל על פי עצת שומרים מנוסים, שבאו למקום המעשה, הוספנו עוד שמות של שני שומרים – שמות מזויפים, כמובן – אשר עליהם נאמר, כי הם ירו בערבים וברחו… נגמרו ימי החקירה. הפקידים שבו לביתם. עורך־הדין הלך לעזה. ואנחנו שבנו לעבודתנו, שבורים ורצוצים. במשך שלשת ימי החקירה עיפתי בגוף וברוח, זקנתי. המושבה חזרה לעבודתה שנפסקה, אבל ניטלה שׂמחת העבודה. כל פנים שחורים, כל לב מכווץ מכעס ומצער…

ובין כה וכה מת הפצוע שבכפר. מצב הרוחות של הפלחים התחדד. האויר רווי ריח של דם.

 

5    🔗

עברו שבועים. ימי קטיף השקדים הגיעו לסופם. רק כרמים אחדים עודם עומדים בפרים. והעבודה נמשכת בעצלתים ונעשית כאילו מתוך כפית שד.

הייתי רצוץ ממקרי הימים האחרונים. לבי נבא לי דבר רע וקשה. ובביתי אין שלום. אשתי חולה במחלת גרון קשה, ילדותי מרוחקות מן הבית… בלילות נדדה שנתי. פעם בפעם אקיץ בחרדה לקול צלצול הפעמון… ופני מכוסים זיעה קרה… אין שלום בנפשי…

היה לילה. תרדמה כבדה הדביקה פתאום את עפעפי ומחזות קשים הבעיתוני. פתאום הקיצותי מתוך בהלה… פעמון?… צלצול־חרדה?… ולא בחלומי?… כך…

– דזין – דזין – דזין – דזין…

וקול הצלצול כה עצוב, עגום ומלא בכי… ובחוץ חושך ואפלה… ובעד החלונות אשמע קול צעדים, ריצת רגלים… קפצתי ממטתי. התחלתי להתלבש בחפזון. הקיצה גם אשתי בבהלה…

– מה הדבר?… מצלצלים?… שוב?… עוד פעם?…

היא יושבת במטתה. שערותיה פרועות. עיניה תועות. מבטה קופא…

– אתה הולך?… ואני אשאר לבדי?… הן אשתגע… אל תלך… לך אל הילדות… לא, לך שמה…

התלבשתי. שמתי את הרובה על כתפי. יצאתי.

– סגור את הדלת מן העבר השני… אני יראה לנפשי…

… בתוך הרחוב האפל הנני. חושך כבד. ומתוך החושך זוחל דבר־מה קשה, מאים. צלצול בודד. צלצול מאוחר של הפעמון מחריד שוב את האויר… מקרוב קול רגלים רצות. מצד הפעמון קול דברים. ומאחורי המושבה דהרת סוס…

– מה היה? מה קרה?…

– על גבולה של רמלה… בכרם, בתוך השקדים הרגו את השומר לויטן…

– הרגו?!…

– מצאוהו מוטל מת. בלי כל סמנים של חיים. אקדחו בידו. כדור פלח את ריאתו. השומרים הקרובים שמעו קול צעקה, אחרי כן שריקת חרדה ויריות תכופות. וימהרו למקום המעשה. עד שבאו, עד שמצאוהו בין העצים היה מת… מצאו עקבות של ארבעה אנשים. השודדים ברחו ועזבו שׂק מלא שקדים.

באים וחוזרים עוד אנשים ממקום המעשׂה. פניהם חורים כמות. ראשי המושבה עומדים צפופים מסביב לפעמון ופניהם פני אובדי עצות…

“שלחו רץ לרמלה להודיע לרשות”… “שלחו לפתח־תקוה לקרוא לאברהם שפירא”… “שלחו להודיע לעסקנים שביפו”…

כך יוצאות הפקודות של אנשי הועד תכופות ומבוהלות. הועד מתכנס לישיבה באחת החצרות הקרובות. הפנים מדוכאים ומיואשים.

– “איזה נתין היה המנוח?” “רוסי”… חבל… לו היה גרמני… הקונסול הגרמני יש לו השפעה"…

– ההרוג האחרון יקל את מהלך המשפט הראשון… חבל שאינו מוטל על גבול זרנוקה… – נמלט מפי איש, העומד בתוך הקהל בפנים נבהלים… כל העינים פונות אליו בתמיהה ובכעס… והוא כובש את פניו בקרקע…

בקצה המזרח מאדימים השמים. נתחמקתי מתוך הקהל, יצאתי את המושבה, באתי לבין הכרמים. צללים בודדים נראים פה ושם וכולם נמשכים למקום אחד… הכרם נמצא על גבול המושבה. מהלך שלשת רבעי שעה. כרם של שקדים. עצים גדולים, מצלים, עומדים כפופים, מסובלים פירות, וכאילו חפויי ראש… צללי הליל עודם נאבקים עם קוי הבוקר הראשונים. היכן?… באיזה צד?… נטיתי את אזני לשמוע. קול אנשים מתלחשים… הלכתי לעומת הקול… כן, פה… על גבי החול, באמצע בין העצים שכב פרקדן על הקרקע… רגלו האחת עומדת כפופה, כאילו בקש להשען עליה ולהזדקף… ידו האחת מכווצה והאקדח לחוץ בה וגם הפנים מכווצים, לחוצים, כאילו מתוך איזו התאמצות יתרה… לידו התגולל מטה עבה… והוא עצמו גדול, גבוה, חזק, ופניו יפים, טובים וגלויים…

… הוא היה צייר. עורר הרבה תקוות טובות. אבותיו, בני עירה ליטאית קטנה, היו עניים. כומר אחד רוסי הכירהו ותמך בו ועודדהו ללמוד ולהשתלם. אך הוא הסתבך בענין פוליטי ויברח, וימלט פאריסה. שם נסחף בזרם הציוני וילך לעבוד בארץ־ישראל. לפני חדשים מספר בא אל הארץ ויהי לשומר בכרמי רחובות.

 

6    🔗

שוב ימים קשים וחיי־חרדה. כל רגע שעה בעיניך. כל יום – שנה. עצביך הולכים ונהרסים לעיניך. גופך הולך ונמס… באים שוב הפקידים־העלוקות. מתחילה עוד פעם החקירה והדרישה החד־גונית, בלי רוח־חיים, בלי כשרון, בלי התענינות ובלי רצון לגלות ולמצוא דבר־מה. מתחילות ההתיעצויות: כיצד להעיד? כיצד לנהל את החקירה וכיצד להפיק תועלת בשביל מהלך המשפט הראשון?… מתחילים רמזים גלויים וסתומים אל הכיס…

באים השומר ועוזריו מפתח־תקוה. חוקרים את הצעדים, תופשים ואוסרים אנשים חשודים. לו היתה עזרה ממשלתית הגונה היו מוצאים את עקבות הרוצחים, אבל הממשלה מתרשלת ומסתפקת באנשים הנתפשׂים. יש הכרה עמוקה: לא אלה הם הרוצחים. אין ספק כי גם ידם של בריוני זרנוקה באמצע, אבל בהשתתפות עם בני רמלה. הרוצחים האמתים אינם נמצאים. איזו יד נעלמה מסתירה אותם, ואולי גם יד הפקידים באמצע – אולי “קבלו” גם מן הצד השני?…

באים העסקנים. מתחילות ישיבות, אספות… חוסר־אונים, אבדן־עצות מורגשים בכל… בא גם מן הגליל אחד העסקנים, החרוצים ביותר, היודע ומכיר היטב את כל תעתועי הארץ, תעתועי הרשות ותעתועי המשפט התורכיים, והוא רגיל ומנוסה בכל הנפתולים הללו. הוא לקח בידו את הנהלת החקירה, את סדור העדים ואת עריכת מהלך המשפט. תחת ידו החרוצה והמנוסה מקבל הכל צורה חזקה, מוצקה כברזל. אבל הדרך אל הפושעים האמתים אינה נמצאת… יש הכרה אצל הרשות ואצל המושבה, שדרך זו הולכת לזרנוקה… והיא הולכת שמה, למרות ההכרה הפנימית האחרת, שהפעם לא רק הם הרוצחים…

הענין מסתדר ככה: ל“אשתו” של ההרוג – בין השומרים יש אשה־שומרת, והיא מתנדבת להיות אשת המנוח – הוגד בלילה, כי בעלה נרצח. כשיצאה אל הרחוב נפגשה בשומרים שבאו ממקום המעשה והם ספרו לה: שמענו את קול צעקתו של בעלך ונרץ אליו. בבואנו עוד מצאנוהו חי. ויאמר לנו: פלחי זרנוקה – פלוני ואלמוני – ראשי הבריונים של הכפר – ועירוניים מרמלה – אלה שנתפשו על ידי השומרים והרשות – התנפלו עלי ויכוני ויירו בי ויברחו… וכשכלה לדבר את דבריו מת, ועוד היא מדברת עמהם, והנה באו עוד שני שומרים, אשר שמרו בכרם השני, והם ספרו כי ראו בעיניהם ממש את כל האנשים הנזכרים כשהתנפלו על בעלה; הרוצחים אחזו בו ואחד מהם ירה אל לבו… ועוד אכרים מבני המושבה ספרו לה, כי באותו יום לפנות ערב ראו את הפלחים ואת העירוניים הנזכרים מסתתרים לבין הכרמים…

ככה נארגה רשת האשמה: עם אשת הנרצח הקובלת, עם עדי־שמיעה, עם עדי־ראיה ועם עדי־סברה. הכל כדבעי. החקירה והדרישה נגמרת ונחתמת. הפקידים באים על שכרם. ובשובם ליפו יצאה הפקודה לאסור את כל הנאשמים…

גורלם של בני זרנוקה כתוב וחתום. אותם מבקשים מעזה ומיפו. עכשיו לא יוכלו עוד להטיל סכנה ואסון על המושבה.

… ושוב היתה לויה. הפעם, באמצע היום. משתתפים כל בני המושבה מזקן ועד נער. הפעם בלי דברים מפוצצים ובלי ריב ומדנים. את המת מספיד הרב דיפו, רבי אברהם יצחק הכהן קוּק. אדם בעל נשמה יתרה. ההספד מר וקשה. כל הקהל הגדול גועה בבכי…

הלב מפרפר בדמו, התולעת מוצצת אח הלב. ויתוש מנקר במוח…

בלילה היתה אספה גדולה. משתתפים מנהלי המוסדות הציוניים, עסקנים צבוריים, באי־כח ההסתדרויות הדימוקרטיות ובני המושבה… מטכסים עצה. מבקשים מקור לאמצעים כספיים. המשפט עומד לבלוע חמשים אלף פרנק… שוב פורצים סכסוכים בין באי־כח השומרים והפועלים ובין באי־כח המושבה. הדם חם ומוכן לרתיחה…

אנחנו אחוזים עכשיו בחבליהם של שני משפטים. משפט־עזה ומשפט־יפו.

ודאבה וחרפה וחרטה…

 

7    🔗

החקירה והדרישה של המשפט הראשון לא נגמרו עדיין. עדי המושבה והכפר נדרשו לבוא לעזה. בני המושבה הלכו בלב בטוח מחמת הבטחותיו של עורך־הדין. ההכרה שפקידי עזה ישוחדו במעות קטנות, והתחלת המשפט השני, שקשר את בריוני הכפר בידיהם וברגליהם, כל אלה נתנו תקוה רבה, כי הענין יגמר בכי טוב. ומעזה שבו העדים וידיהם על ראשם. בא־כחה של המושבה לא “נתפשר” כדבעי עם חוקר בית־הדין. בשל חמש מאות פרנק נפסק המשא ומתן ביניהם. בא־כחנו חשב כי יש שהות בדבר, וחוקר בית־הדין כעס ונתן פקודה לאסור שבעה אנשים מבני המושבה ושבעה אנשים מבני הכפר. בין שבעת הראשונים זכיתי להיות גם אנכי. מהומה, מבוכה ובהלה קמו במושבה. אנכי ועוד אחרים היינו “נתינים” זרים. אותנו לא יכלה הרשות לתפוש בתוך בתינו בלי רשותם של הקונסולים. ואלה הבטיחונו, כי הרשות הזאת לא תנתן על ידם, מכיון שהשמות בכתב־האשמה לא התאימו לשמותינו. אבל אחדים מהנאשמים היו עותומנים ובאלה אין הרשות מדקדקת הרבה: יש יסוד או אין יסוד – תופשׂים ומשליכים לבית־האסורים. ועל כן הסתתרנו אנחנו, נתיני חוץ, בין כתלי בתינו. והעותומנים ברחו עד לפתח־תקוה.

לא ארכו הימים, ואל המושבה באה קבוצה של “חיילים” מזוינים לתפשנו ולאסרנו. המושבה היתה כמרקחה. רצים יצאו נחפזים ומבוהלים לאורך כל המושבה ולרחבה, לבשר לפושעים ולהזהירם על נפשם. נשים התעלפו. ילדים בכו. גברים קללו את יומם. החיילים תפשׂו מקום בהוטל ויצוו לכבד אותם ואת סוסיהם מטוב המושבה. ואת המוכתר קראו ויצוו עליו למסור לידם את הפושעים…

מעט, מעט עבר הרוגז. קבלת־הפנים היפה וה“מתן־בסתר” של המוכתר הפכו את לב השוטרים מרוגז לרחמים. הם נשארו בהוטל ולא יצאו לבקש לא ברחובות המושבה ולא בבתים, ואחרי שבתם במושבה ימים אחדים, אחרי שאכלו ושתו לשובע וימלאו את כיסיהם, שבו בשלום ליפו ורשימה בידם כי הנאשמים אינם: מקצתם אינם במציאות כלל, לא היו ולא נבראו; מקצתם נתיני חוץ־לארץ ומקצתם ברחו מן המושבה… הרוחות שקטו מעט. הגולים שבו מפתח־תקוה… ואנחנו יצאנו מחורינו לאור השמש.

עברו ימים מספר ושוב ידיעות מרגיזות. עומדים לבוא שוטרים חדשים. עומדים לבוא שוטרי־חרש, מלובשים כפלחים או כסוחרים, ומפני אלה מי יסתירנו?… שוב חרדה ובהלה. ושוב אלה בורחים לפתח־תקוה ואלה מסתתרים בבתיהם…

וגם אל הכפר באו חיילים מעזה לתפושׂ את הנאשמים. ובידי החיילים פקודות מכופלות כי הנאשמים חייבים לשני מקומות, ליפו ולעזה, ולשני משפטים. גם בכפר לא נמצא אף איש מהנאשמים. כולם ברחו אל הכפרים השכנים. בכפר נוהגים החיילים מנהג של הרחבת הדעת. שם אין “הוטל” ויד המוכתר אינה רחבה כל כך. והרי הם פושטים בחצרות הנאשמים וקרוביהם ותופשים מכל הבא ביד: עופות, כבשים, עגלים – שוחטים, מבשלים ואוכלים. פותחים מחסנים ומוציאים חטה ושעורה. כל רכושם של הנאשמים וקרוביהם נעשׂה הפקר. בתים של אמידים הולכים ומתרוששים. בתים של עניים הולכים ונהרסים. ואת השייך הראשי תופשׂים, אוסרים ומלקים, כי יגלה את עקבות הנעלמים. ה“עסק” מוצא חן בעיני החיילים. הם הולכים וחוזרים. ויש שהם באים גם על דעת עצמם… על מנת ל“הצטיין” ול“הצטייד”. לפני הרשות אינם מצטיינים, אמנם, כי את הנאשמים אינם תופשׂים, אבל את עור הפלחים הם פושטים.

המושבה והכפר נאנקים תחת עול “העזרה המשפטית” הנתנת מאת הממשלה.

 

8    🔗

עברו ימים מספר ללא חיילים וללא חפושׂים. הנפש נחה מעט. ופתאום ביום אחד, לפנות ערב, בהיותי עסוק בעבודתי, בפרדסי, בא אלי איש מן המושבה ויבשׂרני:

– את ברוך וינר תפשו בשוק, בלוד…

“תפשׂו”… המלה האכזרית הזאת צלצלה קשה באזני. זה היה אחד מצעירי המושבה, אחד מה“שבעה”. ביום ההתנגשות היה בכרמו ושמע את היריות מרחוק. ורק בבואו אל המושבה נודעו לו פרטי המאורע. ועכשיו תפשׂוהו בעוון הריגת הפלח מזרנוקה…

בברכים כושלות באתי למושבה. הידיעה באה עוד לפני שתי שעות. שנים מבני המושבה מהרו לרמלה לבוא בדברים עם הרשות המקומית, כי מלוד הביאוהו לרמלה, למושב המודיר. הכל היו בטוחים: מרמלה יביאוהו חזרה, הפקידים לא יעמדו בפני המטבע. עברו שעות אחדות של צפיה קשה. עם ערב שבו השליחים השנים מרמלה בפחי נפש. הנאשם נתפשׂ באמצע השוק, לעיני המון רב של אנשים, והמודיר ירא לנפשו וישלחהו ליפו. הרוחות נפלו. ועדי ראיה מספרים, כי ראש השוטרים, אשר תפש את הנאשם, חרף ויגדף את שם ישׂראל לעיני כל הקהל וידבר דברי ארס על היהודים, ההורגים מושׂלמים לעיני השמש ועוד הם באים לטייל בשווקים… הדברים הטילו סערה בין המון הפלחים: “הלהרגנו ולירשנו באו היהודים?”…

אנו מתנחמים: ביפו ישחררוהו העסקנים, בכסף… האלה לא יוציאוהו?… עבר לילה לחרדה, לתקוה ופחד. לאור הבוקר שב שליח המושבה מיפו ובשׂורה טובה בפיו: עד הערב ישוב האסיר הביתה. פקודה תבוא מירושלים לשחררהו. כי אין שמו האמתי, הרשום בתעודתו, מתאים לשם הנאשם הנדרש מאת חוקר בית־הדין. ובאמת: בכתב־האשמה דרשו לא את ברוך וינר, כי אם את בוּרי דינר, איש שלא היה ולא נברא. ושוב שקט הלב, חיתה התקוה. אבל עם ערב חזר המוכתר של המושבה ופניו עצובים: בטרם באה הפקודה מירושלים שלחוהו בלוית שוטרים לעזה…

פקידי יפו פחדו מפני הפרסום. עוד באותו יום נדפס ב“פלשתין” על דבר תפיסת ה“רוצח” היהודי. המוכתר של פתח־תקוה, איש מנוסה וחרוץ, נסע עם האסיר לעזה ובידו מכתבים מגדולי יפו – מושׂלמים ונוצרים – לגדולי עזה, להשפיע על הרשות ולשחררהו, כי לא בפשעו נתפש… ושוב ערב ולילה לתקוה ופחד. בבית האסיר אֵבל. וגם בכל המושבה. אמנם עוד חי הבטחון בלב: מעזה ישוב… האמנם כשל כח השתדלנות והכסף?… והמוכתר של פתח־תקוה איש רגיל ומנוסה הנהו. עברו ימים קשים אחדים. שליח הולך לעזה וחוזר, ותושיה אין. שליחים הולכים ליפו ולירושלים, טלגרמות עפות לכל המקומות… עד ששב המוכתר בלי האסיר ופניו כבושים בקרקע. כל עבודתו המרובה היתה לריק. הענין היה מוחלט ונגמר. עם חוקר בית־הדין עמד על המקח וזה הסכים לכתוב הרמנא לבית האסורים לשחרר את האסיר. המוכתר מהר לבשׂר מזה לאסיר… והנה ברגע האחרון הוטלה סערה בעיר. ב“פלשתין” שהגיע לעזה, נתפרסם כל ענין תפיסתו של הרוצח, שליחתו לעזה וה“כרכורים” של היהודים לשחררו… ומאת עורך־הדין שלנו, שישב במנוחה ביפו, נתקבלה טלגרמה לראש בית־המשפט העזתי להשתדל לשחרר את האסיר… הטלגרמה, שעברה מיד ליד, נתפרסמה אף היא תיכף ומיד על ידי פקידי הטלגרף בכל העיר, כרגיל בעיירות התורכיות… ראש־בית־המשפט וחבריו באו אל חוקר בית־הדין לבקש חלק… הקנאים שבעיר הרימו צעקה, והמופתי בא אף הוא אל חוקר בית־הדין “למחות” ולעמוד על החוק… נבהל חוקר בית־הדין מפני הפרסום ויבטל את החלטתו הראשונה…

ובאמצע הלילה הלך המוכתר אל האסיר, אשר עמד וחכה לו לשוב עמו הביתה, והבשורה המרה בפיו… האומלל נפל מתעלף מרוב צער ורוגז…

ושוב עברה סערה במושבה: מהומה ומבוכה, צער ובושה וכאב־לב…

 

9    🔗

הנאשמים שבכפר הלכו והתרוששו וקרוביהם עמהם. המושבה נאנקה תחת עול “החקירה” ובשל בקוריהם התכופים של החיילים. אנחנו היינו אסירי־בית, יראנו את אור השמש, ורק בלילה היינו יוצאים כעכברים. האסיר שבעזה ובני משפחתו צעקו לעזרה. היסורים המשותפים של הכפר ושל המושבה הפיגו קצת את המרירות של היחס ההדדי. וכשבאו שליחיהם של הכפר אל המושבה בהצעה של “שלום” מצאו אזנים קשובות. היתה איזו הכרה, כי עם כריתת השלום בין הכפר ובין המושבה יבוא הקץ להרפתקאותינו. חשבנו שגם המשפט יבוטל מאליו עוד לפני שיגיע לבית־המשפטים, כי העדים ילכו לחוקר בית־הדין ויחזרו מעדותם. שתדלנים משני הצדדים יצאו לטכס את עניני השלום, ובאו לידי הסכמה הדדית למסור את כריתת ברית השלום לאדם מפורסם אחד, מבין הערבים, עותמן איל עזי, תושב חברון. האיש הזה היה ידוע בכל הדרום, מיפו ועד עזה, מים הגדול ועד ים המלח לשופט צדיק, למכניס אורחים ולגומל חסדים. אליו היו פונים כל אלה אשר דין ודברים ביניהם לבין שכניהם ואשר את ה“משפט התורכי” פחדו. “שופטים” חפשים כאלה ישנם בכל מרחבי הארץ, וערכם גדול מאד בעיני עם־הארץ. הממשלה יודעת ומכירה אותם ומעלימה עין מעבודתם שכנגד החוק, בהכירה כי חזיון חיים הכרחי הנהו. שליחי שני הצדדים הלכו אל עותמן איל עזי, חברונה, ויבקשוהו לפשר ביניהם. גם הפחה הירושלמי, אשר ידע את דבר הריב ואשר נטה “חסד” ליהודים – רמז לעותמן, כי לרצון יהיה לו אם יפשר בין המושבה והכפר. ויעתר עותמן לבקשותינו ויבוא אל המושבה. אדם גבה קומה היה, לבוש כאחד הפלחים העשירים, בעל הדרת שיבה ופנים המעידים על בינה יתרה, בן בנו של אברהם אבינו… ויקרא אליו את כל המוכתרים ואת כל השיכים והזקנים של הכפרים השכנים! ויקרא את בעלי הדברים ואת העדים; ויחקור וידרוש שלשה ימים, ויגד את פסק דינו:

בני המושבה ובני הכפר חפים איש, איש מדם רעהו; עדי המושבה ועדי הכפר מחויבים לחזור מעדותם שאינה קולעת אל האמת: המושבה והכפר צריכים להשתדל השתדלות משותפת לבטל את שני המשפטים בעזה וביפו: כל ההוצאות הכספיות על המושבה…

שני הצדדים הסכימו מראש לפסק הדין ויקבלוהו עליהם ברצון. ויכתבו את כל הדברים על גליון ניר ויחתמו עליו הצדדים והשופט. וכשנגמר המשפט עשׂו הלולא וחינגא. בני המושבה שחטו כבשים ובני הכפר באו לאכול מסעודתם. בני הכפר שחטו כבשים ובני המושבה הלכו לאכול מסעודתם הם. עון הדם כופר. ברית שלום הוקמה בין המושבה ובין הכפר.

שוב שקטו מעט הלבבות. אנחנו חשבנו כי הדבר נגמר, אבל לא כן חשבו פקידי הממשלה.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

שוב התחילה “חקירה” מחודשת בעזה. העדים משני הצדדים צריכים היו לבוא ולחזור מדבריהם בפני חוקר בית־הדין. עורך־הדין שלנו הבטיחנו, כי על סמך העדות החדשה יבטל החוקר את החלטתו הראשונה וישחרר את האסיר שלנו. על פי ההסכמה ההדדית בין הכפר ובין המושבה החלט להטיל את עון הרצח על שני שומרים משומרי המושבה ועל שני שומרים משומרי הכפר – שמות בדויים כמובן. ואת אלה יצוה חוקר בית־הדין לאסור… ועם החוקר באו הפעם לידי התפשרות בדבר ה“מתנה”.

שוב הלכו עדינו לעזה בלב קל. היתה הכרה, כי בא הקץ לענויי המושבה. גם שני פרקליטים הלכו עמהם. האחד – שלנו והשני איש מירושלים. וגם אחד מחברי הועד נסע עמהם.

אבל בעזה באו להם ימים קשים. ימים של ענויי גוף ונפש: של דפיקות על דלתות ערביות שונות, של הפתעות מרות, מן ההתנגשויות עם שתדלנים, שעשׂו להם את אסון המושבה לפרה חולבת, ועד היסורים הקשים הבאים מקשי הלב והנפש של בעלי־בריתנו החדשים, פלחי הכפר. חבר הועד שלנו חלה מצער ומטלטולים וחייו היו תלויים לו מנגד.

ואנחנו במושבה ישבנו וחכינו בכליון נפש, צפינו לשחרורנו ואת אשר לא פללנו בא לנו. הפתעה מרה הפתיעתנו. עדינו ועסקנינו חזרו ובשורה קשה בפיהם: החוקר חזר ברגעים האחרונים מדבורו, נער את כפיו מקחת שוחד ותבע שוב לדין את כל הנאשמים הראשונים, ועליהם הוסיף גם את כל העדים, שחזרו מדבריהם. את החלטתו האחרונה שלח לירושלים. הפעם נאשמו מבני המושבה שבעה עשר איש!…

ועוד פרטים מרים וקשים נודעו לנו: ראשי הבריונים שבכפר, אשר אנחנו הטלנו עליהם את אשמת הרצח, אלה יצאו על פי החלטת החוקר מסוג של רוצחים ונשארו רק מכים סתם… לאמור: בנוגע אליהם קבל את שנוי העדות ובנוגע אלינו לא קבל!…

כח גדול ומשפיע פעל נגדנו: העתונות האנטי־יהודית שביפו ובחיפה. מתחלת המאורע האומלל לא פסקו ה“פלשתין” וה“כרמל” מהדפיס “מאמרים” מלאים רעל נגדנו. וכל דבריהם היו בהגזמה מופלגה, בהוספת עלילות ושקרים על היהודים, “אוכלי הערבים” ובהוספת דברי היתול על הפקידים, “משרתי היהודים”. עוד יותר התגעשה העתונות הנזכרת בימי ה“שלום” ותתאר את כל הדברים בצבעים שחורים ומבהילים. בימי החקירה הנוספת בעזה השליכו העתונים אש וגפרית על ההחלטה העתידה של חוקר בית־הדין ועל פקידי עזה ויפו. העתונים שוו למאורע צורה כללית־לאומית, צורה של מלחמת הערבים והעברים. סוף דבר: החלטת החוקר היתה בעוכרינו: אנחנו שפכנו את הדם. העדים משני הצדדים עשו קנוניה לחפות על הפושעים. ובכן פושעים גם הם. הנאשמים העיקריים ברציחת הערבי היו שלשה: אנכי ושכני. העונש שאנו צפויים לו – חמש עשרה שנה עבודת פרך.

אמנם, גבית העדים, בפעם הראשונה וגם האחרונה, נעשתה באופן גס, וכתב־האשמה “חובר בחוטים גסים” עד כדי לנקר עין; תרמיתם ושקרנותם של העדים היתה גלויה; אבל בית־המשפט התורכי אינו מבקש אמת. עיני השופטים רק לבצעם. והפחד והיאוש גדלו מאוד.

העדים העיקריים נגדי, למשל, היו שלשה: שנים מהם לא ראוני ולא הכירוני מעולם. האחד תארני: גבוה, צהוב ובעל שפם עבה. השני: נמוך, שחוף ובלי שׂפם. ורק השלישי דיק, פחות או יותר, לתיאור פני. לפי דברי האחד רכבתי על סוס לבן. לפי דברי השני – על סוס אדום. ולפי דברי השלישי הלכתי ברגל. האחד העיד כי יריתי ב“מרטין”, השני – באקדח והשלישי – ברובה ציד… וככה סתרו העדים, האחד את השני וגם בנוגע לעדותם על חברי. ועל סמך עדות ממין זה נאשמתי ברציחת נפש!… בה בשעה שכל הכפר, כל הסביבה והחוקר עצמו ידעו בבירור, שאנחנו שלשתנו חפים מפשע.

הצד הרע בכל המשפט העתיד היה זה, שאנחנו בעצמנו לא יכולנו לעמוד בפני השופטים ולהוכיח את צדקתנו. לשם כך היינו צריכים למסור את עצמנו בידי הרשות ולהאסר. אבל מי יערב לנו כי נצא מבית־האסורים?… ושלא בפנינו לא יכלו, לפי דיני תורכיה, גם ללמד סנגוריה עלינו. ומי ילמד?… פרקליטים מלומדים והגונים אין בארץ. ובפני מי ילמדו?… הרי השופטים נתונים רק לבצעם! ובעד בצע־כסף יזכו את החייב ויחיבו את הזכאי. כל גאולתנו שקולה רק בכסף ומנין ימצא מקור לכל הכסף הזה?… ומי יודע אם העתונות לא תשפיע גם על שופטי ירושלים? ומי יודע אם לא ישנו העדים את עדותם ברגע האחרון?… מי יוכל לסמוך על אנשים, המעידים עדות בדיני נפשות בעד בצע־כסף?… בין העדים שהעידו נגדנו היה אחד שקבל בשכר עדותו הראשונה חמשה בישליקים!… ובידי אנשים כאלה נתונים חיינו לחסד או לשבט… ובתנאים כאלה עלינו לעמוד למשפט, אשר ידון אותנו למות או לחיים!…

לולא המשפט השני היינו בכל רע. בריוני זרנוקה היו דורכים על ראשינו ברגל גאוה. אבל המשפט השני כפת את ידיהם ואת רגליהם.

 

10    🔗

תקופה קשה באה למושבתנו. הכל התהלכו מעונים ונדכאים, רגזו וחרדו מקול עלה נדף. אנחנו הנאשמים תעינו כצללים בלילה, וישבנו נחבאים כעכברים, בחורי בתינו, ביום. במשך חדשים אחדים לא יצאנו משערי המושבה. פחדנו פן יתפשונו בדרך. במשך חדשים אחדים לא הלכנו אל כרמינו פן יתפשונו שם. תקופת העבודה הגיעה. בשׂדות התחילו לחרוש ולזרוע. בכרמים התחילו זומרים ומעדרים, ואנחנו סגורים בבתינו. אצלי רבתה העבודה ומלאכתי נעשׂתה על ידי אחרים. כארנבת אתגנב לפעמים ללכת חרש, סחור־סחור, ולראות מרחוק בעבודת פועלי. מסביב חיים ותנועה. מסביב עבודה ופעולה. השמים כה יפים. האויר כה דק וקריר. עונת הגשמים הראשונה באה ועברה בשלום. הכל מעורר לעבודה. ואנכי סגור ומסוגר בד' האמות של חדרי, יען כי נמצאו פלחים שהעידו בי, בעד נזיד עדשים, כי איש הרגתי!… כך הוּצאתי ממערכות החיים. רגש קשה ומעליב!… ומה קשה ומה מעליב הפחד להתפשׂ!… להתפשׂ כאיזו חיה רעה, כאיזה רמשׂ מאוס… באים ומספרים לי, כי חיילים אורבים לי מאחורי פרדסי… ופרדסי על גבול אדמת עזה… ואם אפול בידי “צידי” והובילוני, כמובן, לעזה, – ושם אין קונסול.

החיילים ושליחי בית־המשפט באים פעם בפעם אל המושבה לבקשנו… ויש שהם באים אלי, אל ביתי, ויחד עמי הם מטכסים עצה כיצד להודיע לרשות שלא מצאונו… ועם בזויי־אדם אלה עלי לטפל, ואותם אני אנוס לקבל בפנים צוחקות ובחבה… אלי!… למה הגענו? כצללים היינו… צללי בני אדם.

ודוקא באמצע התקופה הזאת, הקשה לנו כל־כך, חגג ישובנו את חג פריחתו. הנדיב הידוע בא אל הארץ. זה הרבה שנים שלא ראה את הארץ. בפעם האחרונה ראה אותה בנַוולותה, לקויה בשנוררות ובעצלות. אז כשראה אותה טרם התנערה האיניציאטיבה הפרטית והחפשית, אשר גלתה את הצד החיובי בעבודת הארץ. בפעם האחרונה ראה רק את הנצנים החולניים של האפוטרופסות. ועכשיו נגלו לעיניו, בבת אחת, כמו בתנופת שרביט־קסם, תל־אביב, הפרדסים החדשים במושבות הדרום, מושבות ישנות פורחות ומושבות חדשות הצומחות ועולות מבטן האדמה. וכל אלה נבראו ונוצרו שלא בנדבותיו. והוא רגיל היה לחשוב, כי רק על נדבתו עומד וקיים הישוב, וכי אם תפסק נדבתו ינתק עמה גם חוט החיים של הישוב; וההכרה הזו הכאיבה כל הימים את לבו. עתה ראה את מושבותיו הוא, אשר נערו מעליהן את תרדמת העצלות ותתעוררנה לחיים חדשים, לחיים של עבודה ופעולה; ראה את הסינדיקט של הכורמים ואת הגדולות שפעל ועשה במשך זמן קצר, מאז יצא מתחת חסותם של פקידיו, – וישמח לבו. הוא שמע, אל נכון, את כל השמועות הטובות הללו גם לפני בואו אל הארץ ולא האמין בהן אמונה שלמה. כי כמה פעמים בשרוהו ונחמוהו על שקר?… ועכשיו ראה את הנחמה במו עיניו. וגם הודה קבל עם: “נחמתי, עכשיו ידעתי: הישוב יתקיים גם בלעדי”. ונחת־רוח זו וספוק זה, אשר נבעו מלב הנדיב, חדרו לכל הלבבות. גדולה היא ההשפעה ההדדית. בלב רבים חזקה ההכרה, כי כבר עברנו את כל החתחתים והמכשולים וכי הגענו לחוף שקט ובטוח. ובכל מקום, אשר הנדיב בא שמה, באה יחד עמו גם ההכרה החגיגית. באו המון אנשים חוגגים, ושמועות משמועות שונות עוברות בקהל על ההבטחות של הנדיב ועל המחשבות הגדולות שהוא יקיים בעתיד…

ומה קשה להיות אָבל בין השמחים!… ומה קשה להכיר ולהרגיש, בעצם ימי החגיגות, כי לתוך שרשי הצמח הפורח התגנבה חרש תולעת מכרסמת וסכנת מות אורבת לו…

כשבא הנדיב למושבתנו… בקשו רבים, וביחוד הנשים, לדבר אתו על אסוננו. אבל החלטנו להמנע מזה. איש לא העז להעיב את רגש שמחתו ולקלקל את רשמיו המאושרים, אפילו במקצת… כמה נשא וסבל האיש הזה – ולמה יסבול עוד יותר?

ולא עוד – אלא שעם בואו של הנדיב אלינו היו רגעים אחדים, ששכחנו גם אנו את אסוננו. שׂמחתנו היתה שלמה. לבותינו היו מלאים על כל גדותם רגשות חג… גדול כחו של ההיפנוז הצבורי!…

 

11    🔗

עוד תקוה אחת היתה בלבנו. לפי מנהג בית־הדין בתורכיה נמסרת החלטתו של חוקר בית־הדין לועידה של מבקרים –־ “תֶהֱמִיָה”. המבקרים הללו יכולים לבטל את מהלך המשפט לגמרי ולהפסיקו; הם יכולים להחזיר את הענין לחוקר בית־הדין לחקירה נוספת, או שהם מוסרים את החומר לבית־הדין. המבקרים, בימים ההם, היו שלשה: אחד מהם יהודי, עורך־דין מומחה ושני תורכים. אנחנו קוינו לרגש היושר וההבנה של היהודי ולאהבת הבצע של שני חבריו. התהמיה יכולה גם לבטל את המשפט לגמרי. היו סבות מספיקות לביטולו. ואז היינו נצלים מן הנסיון האחרון הקשה ביותר, מעמידה לדין. אבל גם הפעם פנתה ההצלחה לנו עורף. לפתע פתאום נתקבלה טלגרמה־פקודה מגבוה להעביר את חבר התהמיה היהודי מירושלים לארם־צובא. המעשה הזה נראה לנו מיוחד וכסימן רע. מי יודע – אולי בשלנו פטרו את היהודי ממשרתו הירושלמית?… נדמה לנו, כי איזו יד נעלמה, יד מאורגנת, חרוצה וכל־יכולה אורגת בסתר רשת לרגלינו. ויפול לבנו עלינו. מקצת אמת היתה בדבר. התעמולה הערבית הארסית נגד היהודים עשתה פרי. במנהגי הרשות התחילה לעבור כחוט השני שיטה חדשה: שיטת הפחד מפני הכיבוש העברי בארץ. בשל הפחד הזה נתבטלה קניה גדולה מאדמת הג’יפטליק. בשל הפחד הזה התחילו להרחיק מן הארץ את הפקידים היהודים המעטים ולשלחם לפנים המדינה.

במהלך משפטנו היו הרבה מקרים, אשר יכלו לברוא בלבנו איזה פחד מסתורי; איזו מבוכת־נפש קמה בנו ומוחותינו נתבלבלו. כמה וכמה פעמים נדמה לנו: הנה השמים המעוננים נטהרו, הנה שמש צדקתנו מתחיל לזרוח לנו. והוקל מעל לבנו. הוסר המשא הכבד, שלא פסק מהעיק על ראשינו. ופתאום נהפך הגלגל אחורנית, שוב התקדרו שמינו ושוב הכבידו עננים כבדים על ראשינו ועל לבותינו. בין תקוה ופחד טולטלנו זה ששה חדשים, והטלטול הזה הרס את עצבינו. מחשבה נוראה התחילה אורגת לה קן בלבבי: לברוח מן הארץ… כבר שמעתי ידידים מתלחשים בזה בסתר, מתלחשים, אך בכונה גלויה, שאשמע את לחשם ואתכונן בעוד מועד…

לברוח… אחרי עבודה ואחרי חיים של שלש ועשרים שנה… לברוח מפני עלילת דם פלחים, אשר נמכרו בעד פרוטה. לברוח כרוצח… וזה הסוף לכל משׂאות הנפש, לכל התקוות…

המבקרים ישבו על מדין. שלשה היו המבקרים. הראש שוחד. החבר השני הושפע. והשלישי, איש המחמיר כל ימיו, יבוטל ברוב. שוב זרחה התקוה. מחכים בכליון עינים לבשׂורה, אשר תבוא מירושלים. והבשורה באה: עניננו נדחה שוב…

באחד הימים האלה החלטתי ללכת ירושלימה. קויתי לזרז את מהלך המשפט בעזרת הקונסול הרוסי. כיצד ללכת?… ליפו לא הלכתי זה ששה חדשים ואף כי ירושלימה. ובדרך עלי לעבור דרך רמלה, אשר שוטריה מכירים אותי פנים אל פנים… בני ביתי ומכירי עצרו בעדי, אבל אמרתי ועשׂיתי… יום של גשם היה ואתעטף על פני ואלך. ודרך מלאה הרפתקאות מצאתני. להקת פלחים זרנוקיים בשער רמלה, השבים מן השוק… והם מביטים עלי בקלס גלוי, כי הכירוני גם בפנים עטופים… פלחים אסורים באזיקים בתחנת מסלת הברזל ושוטרים שומרים עליהם… וכל הדרך ברכבת נסעתי בלוית האסירים והשוטרים הללו… ובירושלים מצאתי מפח נפש. הקונסול אינו יכול לעשׂות גדולה או קטנה בעניני דת ודין. הוא רק הבטיחני לעמוד על המשמר בשעת המשפט ולתת לי פתחון־פה לתלונה בפני בית־דין גבוה… נחמה טובה. העסקן העוסק בעניני משפטנו ועורך־ הדין – פניהם אומרות דאגה.

– אין מזל למשפטכם… בשבוע הזה מנו יושב־ראש חדש בתהמיה, איש זר שאין אנו מכירים אותו מתמול שלשום…

היתה ישיבה בתהמיה, ושוב נדחה הענין: הנירות כה רבים והיושב־ראש לא הספיק לדעתם…

והלילה בבית המלון – ליל זועות. לילה ללא שינה, לטלטולי גוף ונפש. ובהיותי ער כל הלילה הגיעו אל אזני דברים מן החדר השני, שיחה של שני ערבים. ומדבריהם נודע לי כי האחד ירושלמי והשני יפואי, והאחרון בא ירושלימה לרגלי איזה משפט מסובך… ועם בוקר ילך במסלת הברזל לרמלה…

לבי מהרהר בשיחת הערבים הללו. מי הערבי היפואי הזה ולרגלי איזה משפט בא ירושלימה… ומה לו ולרמלה?… גם אנכי התכוננתי לשוב בבוקר ההוא לביתי דרך רמלה…

עם אשמורת הבוקר קמתי ממשכבי ואצא מחדרי. בו ברגע יצאו מחדרם גם שכני, ונדמה לי שהם בוחנים אותי במבטם…

– מי הוא זה הערבי היפואי המתאכסן בחדר הסמוך לחדרי?… – שאלתי את בעל המלון.

– עורך ה“פלשתין”…

הזדמנות מוזרה… מה המשפט אשר לו בירושלים?…

ביום ההוא לא שבתי הביתה. הלכתי רק למחרתו ולא דרך רמלה. ירדתי בתחנה רחוקה ודרך שדות ובקעות שבתי הביתה…

 

12    🔗

בו בזמן שמושבתנו נאנקה תחת עול משפטה הארור, קרו עוד מקרי אסון: בחדרה, בדגניה ובכנרת. האסונות החדשים הלמו את ראשינו. נוצרה בלב הכרה קשה, כי מסביב נארגת איזו רשת־סתרים לשים בנו כלה… וזה דבר האסונות:

לחדרה היה מכבר הימים ריב עם אחד משכניה התקיפים, על אודות כברת אדמה, אשר על גבול המושבה. בני המושבה אחזו בה, במשך השנים האחרונות, חרשוה, זרעוה ויאכלו מפריה. ויהי היום, ויבוא השכן התקיף, הוא וקבוצה גדולה של פלחים עם בהמותיהם ומחרשותיהם, והתחילו לחרוש באדמה הזרועה, על מנת לזרעה שנית ולהחזיק בה. הדבר נודע במושבה, וחיש מהר באו למקום המעשה אכרים, פועלים ושומרים – מן המושבה ומהשדות, ויעמדו מול הפלחים, לגרשם ולהציל את הקרקע מידם. בין שני הצדדים פרצה תגרה חזקה. הפלחים היו מרובים ומזוינים במקלות־חובלים, והיהודים היו מעטים. ותגבר יד הפלחים ויכו את היהודים מכות רצח. אז שלחו היהודים ידיהם אל הנשק. ירו בפלחים אחת ושתים ויבריחום. כדור־מות פגע בלב אחד הפלחים ויכרע ויפול תחתיו, ואחיו ברחו ויעזבוהו לנפשו. ויאספוהו האכרים אל בית־החולים שבמושבה, ויטפלו בו הרבה, אבל לא יכלו להצילהו ממות. הפלח מת מפצעיו הקשים. אז הגישו השכן התקיף וכל הכפר קובלנה לממשלה על יהודי חדרה, כי אלה התנפלו עליהם לפתע פתאום, כשהם חורשים במנוחה את אדמתם, ירו בהם בכלי נשק ויהרגו אחד מהם. קצף הממשלה יצא על המושבה. חוקר בית־הדין מחיפה, איש הנתון להשפעת ה“כרמל” הערבי, הוציא פקודה לאסור עשׂרים איש מבני המושבה, את טובי צעיריה ואכריה. מחצית בני המושבה היו אנוסים לברוח מבתיהם ולהסתתר במושבות השכנות. אנשי־הבינים התערבו בדבר, וכרתו ברית־שלום בין המושבה והפלחים. על פי “השלום” ותרה המושבה על כברת האדמה וגם העניקה מתנת־כסף למשפחת ההרוג. והפלחים התחיבו, לעומת זה, לחזור מעדותם. השלום לא היה לכבוד המושבה, וגם קולר המשפט הקשה נשאר תלוי בצוארה…

בדגניה, היושבת על חוף הירדן המזרחי, במקום מוצאו מן הכנרת, נפל שדוד אחד מטובי צעיריה. הוא נסע רוכב על פרדתו ממלחמיה, אשר על החוף המערבי של הירדן, ובעברו את מעברות הנהר, חסמו לפניו את הדרך שלשה ערבים מזוינים, אשר ארבו לו באחד הבורות. הוא קפץ מעל הפרדה וישלחנה לנפשה, כי ידע את טבעה, שאיש זר לא יתפשנה והיתה לפלטה… והוא האחד נשאר מול השלשה… והפרדה פרצה לה, אמנם, דרך מבין לערבים ותמהר אל המושבה. כשראו חבריו את הפרדה ורוכבה אין עליה, ידעו שקרהו אסון, כי הוא לא יפול מן הפרדה והפרדה לא תפילהו. הם מהרו לרוץ בעקבותיה וימצאו את חברם מוטל חלל בלי רוח חיים. כדורי הערבים, אשר ירו בו מרחוק, פלחו את כליותיו, ואויביו עוד הוסיפו להתעלל בו אחרי מותו. ההרוג היה משה ברסקי.

ובעוד מספר ימים נסעו לפנות ערב אחדים מצעירי כנרת, מן השדה אל מושבתם: פתאום ירו בהם, מבין לסלעים, ואחד מהם, בחור נחמד וחסון כאלון, נפל שדוד ארצה…

האויר נעשה רווי דם, רווי ארם של נקם, של שנאה קשה…

 

13    🔗

המשפט נכנם לתקופה חדשה. התהמיה סמכה ידה על הנחתו של חוקר בית־הדין ותמסור את החומר לבית־דין. את האסיר ב. ו. העבירו מעזה לירושלים. אנחנו עומדים, איפוא, לפני כסא המשפט.

כל עניני המשפט התנהלו עד אז מצדנו על ידי אנשים ומוסדות שונים באופן ארעי. והארעיות הזו הכניסה ערבוביה רבה. נוכחנו שבדרך הזאת לא נצליח. החלטנו למסור את כל הנהלת המשפט בידי שנים מחברי הועד של מושבתנו ורק הם יכלכלוהו. והפעם לא החטיאה החלטתנו את המטרה. נבחרינו השנים התמסרו לתפקידם האחראי בכל כחם ומאודם והכניסו בו הרבה מרץ והבנה. העבודה היתה מרובה והעזובה גדלה מאד. פרקליטנו הראשון נהל את עבודתו בהתרשלות מרובה, וסוף השתדלותו היה, כמסופר למעלה, שבמשפט הראשון היתה ידנו על התחתונה. ולולא המשפט השני, שנערך ונסדר על ידי איש מומחה ומסור, ושנהל אותו עורך דין מנוסה, היינו בכל רע. המשפט השני הזה הצילנו מסכנה והוא נתן בידינו את גורלם של בריוני הכפר. אבל עצם מציאותם של שני המשפטים הללו גרם קושי מיוחד בהנהלתם. וזה הדבר: איזה משני המשפטים הללו יתברר קודם? אם זה של עזה – והיה כי נשתחרר – מי יערוב אז לפלחים, כי נעמוד לידם במשפט השני, החל רק עליהם?… ולכן לא הסכימו לכך אנשי הכפר. ואם זה של יפו יתברר קודם – והיה כי ישתחררו הבריונים של הכפר והציקו לנו ולא יתנו את עדיהם במשפט הראשון. ולכן לא הסכמנו אנו לכך. המצב היה חמור מאד. גם אחרי כריתת ברית־השלום לא האמינו שני הצדדים איש ברעהו. והקושי הזה לא היה האחד. כמוהו היו רבים. כיצד אפשר לשחרר אנשים, שנאשמו בשפיכת דם ושעדי־ראיה העידו על חטאתם? אין דרך אחרת, כי אם שאותם העדים יבואו ויטילו ספק בדברי עצמם: טעינו, לא דיקנו, נתחלפו לנו הצורות, העדנו כשהיו לבותינו חמים ואחר כך נוכחנו שלא קלענו אל האמת… אבל מנין נקח את העדים הללו?… משני הצדדים היו העדים עדי־שקר. עדיהם נקנו בכסף ועדינו שקרו לשם שמים. והעדים האלה – חלקם נתפזרו ואיש לא ידע את מקומם. מקצתם פחדו לנפשם: אולי יגלה כחשם בעת המשפט ואבדו. ומקצתם השומרים – רבו עם אנשי רחובות על אשר הרחיקום ממשמרתם, וגם כל מהלך המשפט לא ישר בעיניהם וימאנו להעיד. צריך היה, איפוא, למצוא עדים חדשים, אשר יעידו במקום הראשונים ובשם הראשונים ויכחישו את עצמם. צריך היה “לקנות” עדים בשביל הכפר ולמצוא “מתנדבים” בשבילנו… והאחריות גדלה מאוד: אולי יפלו המתנדבים האלה בצרה?…

ועוד קושי עצום היה בגוף המשפט עצמו. בלעדי האסיר ב. ו. ואחד הפלחים הנאשמים במשפט הראשון, לא נמצאה תחת יד הרשות אף אחד מן הנאשמים במשפט הראשון, אם כי מספרם עלה עד שלשים איש משני הצדדים. וע“פ מנהג המשפט התורכי אין הנאשמים, הנידונים שלא בפניהם, יכולים להגן על עצמם ולהוכיח את צדקתם לא ע”פ הוכחות ולא ע“י עורך־דין. יצא, איפוא, כי אנחנו כולנו עמדנו מעבר לאפשרות להצדיק את עצמנו ע”י הראיות וע“י העדים שלנו וע”י מליצתו של עורך־הדין. צריך היה להשתמש באסיר האחד, ללמד זכות עליו ולגלגל את זכותנו ע“י זכותו… אבל פרקליט מוכשר ומנוסה ומלומד כזה, שיהיה ראוי לאצטלא זו, לא היה בארץ. גורלנו היה נתון, איפוא, רק בידי השופטים. ואלה רק אל בצעם יביטו. צריך היה לקנות את לב השופטים, אבל דבר זה לא על נקלה יעשה. לבוא במו”מ ישר עם השופטים אי־אפשר. לידי ציניות כזו לא הגיעו אף השופטים התורכים. למראית עין הנם שופטים, המנערים כפיהם מתמוך בשוחד, והתמים אשר יפנה ישר אליהם יפול בפח: אותו יפילו השופטים למשואות, כדי להוכיח עד היכן צדקתם מגעת. אבל לכל שופט יש סרסור־סתר שלו. וע“י הסרסור הזה משחדים את השופט. אתו באים בדברים, לו נותנים את הכסף, או שמשלישים בידי שליש והשופט והנאשם לא יראו איש את פני רעהו עד יום המשפט. כך היה המנהג גם בימים כ”תיקונם" ואף כי עכשיו כשרוחות חדשות מנשבות בתורכיה, רוחות של “שויון וחופש”… וביותר בנוגע אלינו, אל היהודים, אשר את צעדינו ואת צעדי כל אנשי־שלומנו שמרה העתונות הערבית. ועל אחת כמה וכמה במשפטנו אנו, שקבל פרסום גדול כל כך, ואשר נתנה לו צורה של “מחלוקת־לאומית”, של “התנגשות לאומים” ואשר עד עכשיו הפסדנו בו… כיצד לקנות את לב השופטים?… זה היה מין “עקב־אכילס” במשפטנו. אם נגלהו – נצלנו, ואם לאו – אבדנו. כיתוש של טיטוס נקרה מחשבה זו בלי הרף במחות נבחרינו וגזלה את מנוחתם.

ועל כל העבודה הקשה הזו נוספו ענויי־נפש נוראים. ענויי־נפש מחמת האחריות הקשה; ענויי־נפש וחרדה לגורלם של חלק גדול מבני מושבתנו; וענוי הנפש מחמת אותם העסקים התמידיים עם בזויי־אדם, עם בריוני הכפר ועם העדים הנמכרים בכסף…

אבל נבחרינו עמדו בנסיונם הקשה, אשר גזל מהם ששה חדשים רצופים.

עוזר מסור ומבין מצאו נבחרינו בעורך־הדין הירושלמי. זה היה איש ספרדי, אשר התישב לפני הרבה שנים בירושלים. טפוס מצוין. אדם שנשאר כמעט בטהרתו הפטריארכלית על אף הסביבה הטמאה, שהיה שקוע בה תמיד. וכמה מן הטרגדיה במקרה העור הזה. יהודי ששמש סרסור לקבלת שוחד אצל השופטים התורכים, היה לבו ער לכל ענין יהודי, ובין משפט למשפט עודנו טובל בספרות המוסרית הישנה, פיו מלא אגדות מלבבות מהעבר הקרוב והרחוק של עמנו, והוא עודנו צמא כולו לדברי תורה… אמנם דבקו בו מדות המזרח: התרשלות וטימפו קר בעבודה, אבל על כל אלה כסתה הקנאה לכבוד ישראל.

 

14    🔗

נבחרינו עבדו בלא ליאות. שבתם וחגם נהפכו לימי עבודה. ולאט, לאט גברו על כל המעצורים והתקלות שבדרכם.

בתחילה נפתרה שאלת הכסף. הקופות הצבוריות של רחובות וראשון־לציון; היקב, חברת־כרמל, המוסדות חישוביים השונים ופקידות הנדיב הבטיחו את התקציב. הפקידות של הנדיב קבלה עליה חלק הגון מן התקציב ועל ידי כך נברא קושי חדש.

תחילה נהלנו את המשפט על פי עצתו של העסקן הצבורי המפורסם מר ע־בי ובעזרתו, ועל פי עצתו מסרנו את הנהלת המשפט למעשה לעורך הדין הנזכר. בראשית המשפט היה ע־בי המוציא והמביא של כל עניני יק“א והכי”ח בירושלים. אבל במשך המשפט האומלל חלו שנויים בארץ. ע־בי ירד מגדולתו, את מקומו ירשו שני אנשים: מורה אחד הפקד לנהל את עניני הכי“ח, ועורך־דין קושטאי אחד – לנהל את עניני יק”א. הפקידות היק“אית המקומית דרשה, כי נמסור מעכשיו את הנהלת המשפט לב”כ שבירושלים. ורמוז רמזה לנו, כי בלי זה לא נזכה לעזרתה הכספית. לותר על הכסף לא יכולנו ולותר על עזרתו של מר ע־בי לא חפצנו. אבל מר ע־בי הרגיש בדבר בעצמו וינער את כפיו מן המשפט. קשה מזה היה לסדר את הדבר בנוגע לעורך־הדין, שגם ממנו היינו צריכים לסלק את ידינו. וכדבר הזה לא יכולנו לעשות, כי ידיו בכל עניני המשפט והכל נעשה על פי עצתו והשתדלותו. ולסמוך רק על עורך־הדין, בא־כחה של יק“א, לא יכולנו, כי זר היה בירושלים ולא ידע איש ואיש לא ידעהו. את השפות העברית והערבית לא שמע, וגם אנו כערבים לא יכולנו לבוא עמו בדברים. במובן זה לא היה מקום לכל פשרה שהיא. נבחרינו לא יכלו לותר בשום אופן לא על הכסף ולא על עורך הדין שלנו ועל פי הכרח אולצו נבחרינו להשתמש בערמה. בגלוי נהל את המשפט עורך־הדין של יק”א, ובסתר – שלנו. ההכרח לא יגונה. כמה מעשים מגונים כבר נכללו במשפט הארור הזה!… מעדים זוממים ועד גנבת הדעת… “החי בין התורכים כתורכי יתנהג”.

גם המעצור העיקרי סולק: נמצאה הדרך ללב ראש־השופטים. מספר השופטים בדיני נפשות – חמשה: יושב ראש וארבעה חבריו. על פי החוק יכולים שנים לזכות בדיני נפשות, ורק שלשה לחַיב. מן ההכרח היה, איפוא, לשחד שני שופטים וביניהם את היושב־ראש, כי הוא המשפיע והמכריע. ובמשפט קשה כזה שלנו צריך היה לשחד לכל הפחות שלשה מן השופטים, שלא תקרה כל תקלה ברגע האחרון. הדרכים המובילות אל שנים מן השופטים היו ידועות, אבל הדרך אל הראש היתה סמויה מן העין. ערפל כסה אותה. באי־כחנו עבדו בלי ליאות יומם ולילה למצוא את הדרך, ולא מצאוה. יש שיאוש היה תוקפני. ויש שמחשבה זרה התגנבה אל הלב: אולי יש שופט תורכי אחד, שאינו מקבל שוחד?… עורך־הדין המנוסה שלנו צחק לנו: “אין אף אחד… יש רק למצוא את המפתח”… ולבסוף מצאוהו. עורך־דין ערבי מפורסם, ששמש פעם בכהונת שופט, הוא היה ה“מפתח” ללב היושב־ראש. ואותו מצאו באי־כחנו אחרי עמל רב. עורך־הדין הזה ידע את כל ענין המשפט לאמתו, כי קרובים לו ברמלה, וידע כי כולנו הננו קרבן של עלילה גסה. הוא קבל עליו ל“השפיע” על הראש. וכעבור ימים מספר הביא את הבשורה, כי הדבר נגמר וכי ה“השפעה” עולה בארבע מאות לירה. הרבע מזה צריך לתת תיכף ומיד במזומנים ושלשה רבעים להשליש בידי עורך־הדין הערבי הזה. נבחרינו אמרו בעל כרחם: אמן. אמנם לבם היה מהסס, אולי בחר לו עורך־הדין הערבי לשון מרמה להוליכם שולל ורק אל הרבע המזומן לטושות עיניו?… אבל כלום היתה ברירה בידם? הם בקשו, לפחות, לראות את ראש בית־המשפט ולדבר עמו פנים אל פנים. אבל הוא לא הסכים לכך בשום אופן…

כאמור לעיל, עסקו בעניני המשפט שני עורכי־דין: אחד בגלוי ואחד בסתר. והנה מתוך כך נבראה תקלה חדשה. גם העורך־דין שבגלוי מצא “דרך” אל לב ראש־בית־המשפט. הוא התרועע על כוס יין עם שופט צעיר אחד וזה היה חתנו של ראש־בית־המשפט. ובעזרת חתנו זה קנה את לב היושב־ראש לזכותו בשכר שש מאות לירה… ואת הדבר גלה לאזני נבחרינו מספר ימים לפני בירור המשפט… כשנודע להם הדבר היו כנדהמים. מצד אחד לא יכלו להסכים להוציא כסף פעמים למטרה אחת, ומצד שני לא יכלו גם לגלות את הקלפים, פן יבולע למהלך הענינים… שני עורכי־הדין עסקו עם היושב־ראש בסודי־סודות. האחד קנה את לבו בשם האכרים והשני בשמו ושניהם לא יכלו לחזור מדבריהם…

המעשה הזה גרם לנבחרינו יסורים נוראים ופקפוקי נפש קשים, ולבסוף החליטו: לותר על הכסף ולא להעמיד בסכנה את הנפשות. ויפה החליטו. לבסוף, לאחר שעשה היושב־ראש מעשה והצדיקנו, לא נחו ולא שקטו באי־כחנו, בראותם ממון של ישראל הולך לטמיון, ויגלו את אזני עורך־הדין הערבי על כל הענין, וזה השפיע על יושב־הראש להסתפק במאה הלירות דמי־הקדימה שקבל מהאכרים ובשש מאות הלירות שקבל מעורך־הדין. בכל אופן זכה בסכום משנה שבקש תחילה…

וגם המעצור של סדור המשפטים הוסר. נקרא שוב עותמן איל עזי והוא קבל עליו את האחריות בעד אנשי הכפר, ואז הסכמנו כי קודם יתברר המשפט השני ואחרי כן הראשון. אבל העדים של שני הצדדים נחקרו בעת ובעונה אחת לפני גמר שני המשפטים. על פי מנהגי בתי־הדין בתורכיה אפשר לגבות עדות בבית־המשפט בזמנים שונים, לאו דוקא יחד עם גמר המשפט.

־ ־ ־ ־ ־

גמר המשפט הלך ונדחה משבוע לשבוע. כבר קצה הנפש בזה. כבר היתה התוחלת הממושכה למחלת לב. והמשפט עודנו נמשך. היושב־ראש בקש שעת כושר לזכות אותנו בהסכמת כל השופטים, בלי מערערים. ושעה זו נתחמקה מידו פעם בפעם. יש ונדחה פתאום איזה שופט על פי פקודה מלמעלה ואת החדש לא ידע ולא הכיר היושב־ראש. פעם נדחה הקטיגור וממלא מקומו אחר בדרך. פעם נכשל איזה עד באופן גס בדבריו, ובמקום לאסרו גדפהו היושב־ראש וגרשהו והפסיק את הישיבה. פעם פרצו מחלות מדבקות בבית־האסורים ואין להביא את הנאשם האסור לבית־המשפט. ופעם נתקבל חוק חדש, אשר על פיו מחויב היושב־ראש לאסור את העד החוזר מדבריו… והיושב־ראש דחה שוב את המשפט, כדי למצוא שהות להמתיק את הדין… איזו קללה רבצה על המשפט העלוב הזה מתחילתו. כל הכללים וכל החוקים נתבדו במשפט זה, ורק שני כללים נתאמתו פעם יתרה: הכלל התורכי: “הכסף יענה את הכל” והכלל העברי: “יגעת – מצאת”. שליחי־הצבור שלנו יגעו ומצאו סוף סוף.

היושב־ראש מצא את שעת הכושר אשר בקש. בישיבה אחת, שהקטיגור התמידי חסר בה, מנה היושב־ראש את השופט היחידי שעמד כצר נגדנו כל הזמן, לקטיגור לישיבה זו… ועל ידי זה נפטר ממנו בתור שופט… הקטיגור שפך עלינו את כל חמתו ודרש חמש־עשרה שנות עבודת־פרך לכולנו, והשופטים כולם בדעה אחת החליטו: זכאים.

כשהגיעה הבשורה אל המושבה, כבר התקדרו שמינו עננים שחורים חדשים, העננים אשר כסו את שמי כל אירופה. פרצה המלחמה הכללית. מרוב צער ויגון נפגם טעם בשׂורת השחרור, אשר הביאו לנו שליחינו.