רקע
רות בונדי
הכוונות הטובות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

זה בא לפתע־פתאום, כמשבר ממשלתי ביום בהיר, בדרך־כלל לפני הימים, הנקראים בצדק נוראים, וגם אצל אנשים שלא יודעים להבדיל בין מנחה, מעריב וידיעות אחרונות. אז, בליל נדוד־שינה כשהקבאב לוחץ על הקיבה, או בערב אביך כשהרדיו מקולקל, מתחילים להרהר, לחשוב עמוק־עמוק: איך הזמן עובר וכיצד חולפות השנים. ומה השגנו? לא כלום ופחות מזה. ראו את אלכסנדר הגדול, למשל, בגיל עשרים כבש את כל המזרח התיכון. או מוצרט – היה בן שלושים וארבע וכבר מת. או שוקה; עוד זוכרים אותו צועק: אמא, פיפי, ועכשיו יש לו מכונית־שרד ושמו נוסע לפניו.

הטוב ביותר, לטפל בהתקפה זאת כבשפעת: קצת קוניאק ועוד קצת קוניאק ועוד הרבה קוניאק. אך יש גיבורים בעולם, וגם אלה שאין להם משקה הגון בבית, המחליטים לרדת לעומק הבעיה, עד תומה, עד האמת המרה. רוצים לברר, למה כאלה פני הדברים. גולשים במורד הנפשי עד להצטלבות הראשונה. עצור! מסקנה – אנחנו בעצמנו אשמים. אילו היינו מתאמצים יותר – משתלמים במתמטיקה, רוכשים שפות זרות, עושים התעמלות־בוקר, לומדים גמרא, שומעים הרצאות, עובדים כל יום שעה בגינה, אוכלים יותר ויטמינים, עוסקים בפעולה ציבורית, מטיילים ברגל ומעשנים פחות, אילו…

בשעה טרופה זאת מגיעים בודדים, המסרבים מטעמים רעיוניים לקחת לומינאל ולישון, למסקנה שניה בדרך שאולה: יש לשנות את דרכי החיים, מהיסוד, אחת לתמיד. נתכנן חלוקת־יום רציונלית. ננצל כל רגע. נעשה סדר בארונות. נענה על מכתבים. נחזיר ביקורים. נאכל גזר וחסה. נסלק את כל החובות. נפתח חשבון־חסכון. אין כוח המסוגל לערער את החלטתנו הנחושה.

מחר מתחילים החיים החדשים. בעצם, למה דווקא מחר? מחר זה יום לא נוח; המפקח בא, צריכים לשלם את חשבון החשמל, ובערב יוצאים לקולנוע. מחר זה מוקדם מדי. בליל ראש השנה, בדיוק עם צאת הכוכב הראשון, נתחיל את השנה החדשה בדף חיים חדש. רק חבל שדווקא בראש השנה אין משדרים התעמלות בוקר. ואסור לעבוד בגינה. ובכלל פעם בשנה מותר לאדם לנוח. נתחיל מיד אחרי החג. או מוטב ביום־הכיפורים, יום הדין, יום חשבון הנפש. רק חבל שדווקא ביום צום אי־אפשר לעשות מאומה. אבל למחרת, או בסוכות, בחנוכה, בפורים. בפסח. ביום הולדת.

מה? כבר עברה שנה והחיים החדשים עדיין לא החלו? אין דבר. בשנה הבאה יהיה הכל אחרת.

המלצות קוראים
תגיות