רקע
רות בונדי
מועדים לשמחה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

החגים הם נפלאים – כל עוד מצפים להם. אך כאשר הם באים עלינו זה אחר זה בתכיפות איומה, הם מאבדים את מרבית קסמם. לעולם לא יוצאים החגים כפי שתיארנו לעצמנו, כמו רוב הדברים בחיים.

על השעות שלפני הצהריים עוד אפשר להתגבר איכשהי בעזרת שינה, אוכל ותחביב. המשבר פורץ בדרך־כלל בארבע, אחרי מנוחת הצהריים. המקרר מתקלקל, הסבתא משתעלת, הילדים משתוללים, החתולים מייללים, בעתונים אין חדשות. ואז מוליד מישהו את הרעיון הגאוני: נלך לביקור, נחליף את האווירה, נדבר עם אנשים, נשמע מה חדש. וכך יוצאים מחצית אזרחי המדינה לדרך, בלבוש חדש ובנעליים חורקות בתקווה להתגבר על מצוקת הלב בעזרת ידידים. המחצית השניה נשארת בבית ומחכה לאורחים, ואותה תקווה בלבה.

מה עושים? שותים סודה ואוכלים מקלות־מלח ומספרים בדיחות על טולידאנו. אוכלים עוד עוגת־גבינה ושותים עוד קפה ומתווכחים על בית־הכנסת הרפורמי. מוצצים סוכריות מנתה ומספרים רכילויות. אוכלים ענבים ומדברים על נאצר. מפצחים גרעינים ומלכלכים את השטיח. הערב בא, אפשר ללכת הביתה ולאכול משהו בסיסי. ומחר עוד חג.

לא, היום לא נצא לשום ביקורים. נשב בבית, אולי יבוא מישהו, אחרת תתייבש העוגה. התפקידים מתחלפים! אלה שהיו אתמול בדרכים, מחכים לאורחים ואלה שנתברכו בביקור, באים להתנקם. אותה הסודה, אותם מקלות־מלח, אותו הקפה. רק במקום עוגת־גבינה יש עוגת־קקאו. אותם הדיבורים, רק במקום נאצר משוחחים על השחיתות.

נו – מחר שוב לעבודה. ופתאום, כשלפנינו יום רגיל, יום גדוש פעולה, עבודה, מאמץ, טרחה, עמל ויגיע־כפיים, נראה החג חגיגי, כפי שהיה לפני שבא אלינו.

המלצות קוראים
תגיות