כל מי שקושר את בוא הסתיו עם דכאון ומרה שחורה, כל המחבר עליו שירים נוסטלגיים, אלגיים, מלנכוליים וסתם עצובים, כל המצמיד אליו עלי שלכת, רוח קרה ושמים צוננים, אינו אלא מוציא דיבתו הרעה ומוליך שולל את דעת־הקהל. אשר לסממני הטבע הנזכרים לעיל – הרי הם לחורף; אשר לעצב ולדכאון לעצבנות ולשגעון – הרי הם לקיץ. על הסתיו הישראלי אפשר לשיר רק בשמחה וששון, חדווה ודיצה, רינה וגיל.

אמנם, לעומת ארצות־הצפון המתורבתות אנו יוצאים בהפסד. אצלן יש ארבע עונות־שנה מוכרות ומאושרות על־פי החוק: באביב מלבלבים, בקיץ קוצרים, בסתיו נושרים ובחורף קופאים. אבל אצלנו, רק עונה מוגדרת אחת – והוא הקיץ. כל השאר ערבוביה. בחורף הכל פורח ובאביב הכל קמל והסתיו כמעט ולא קיים – זכרונות הקיץ וציפיה לחורף.

סוף־סוף אין השמלה נדבקת עוד לגוף, האוטובוס אינו עוד מרחץ־זיעה וחדר־המגורים הוא חדר ולא דרך־מעבר למרפסת. שוב יש טעם להאזין לתחזית מזג־האוויר. פעם לח ופעם מעונן חלקית, פעם רוח דרומית חרישית ופעם טיפטוף מקומי קל. הערב הוא ערב ולא יום בלי קץ. כבר בשבע אפשר להתנשק בשדרה מבלי שיתקהלו הילדים. והדרך הביתה חוזרת להיות חוויה. אתה הולך ברחוב החשוך ומחפש את אור ביתך. הנה שם, בקומה השלישית, הריבוע זה הבית שלי, שם מחכים לי.

סוף־סוף אפשר להימנע מרחיצה בים בלי נקיפות מצפון. בקיץ לא התרחצנו, מפני שלא היה כוח ולא מכונית ולא זמן, אבל עכשיו לא נוסעים מפני שפשוט לא נוסעים עוד. כמה טוב, אפשר להתעטף כבר מצוואר עד ברך ואין עוד הכרח להציג לראווה את כל פגמי הגוף האנושי. ושוב יש טעם לאוויר כנשיקת ילד לחה.

ומי שיוצא לדרכו בשעה מוקדמת, מרגיש את עצמו שוב נבדל ובודד באפלת הבוקר. את החלבן לא רואים עוד, רק שומעים את נקישות הבקבוקים וצעדיו במדרגות. ושוב שמחים לכוס קפה חם ולא נחפזים עוד למקרר. בקיץ הוא השולט – ועתה הכיריים. ושוב חוזרים לתודעה יהודית ואוכלים בורשט וצ’ולנט ורגל קרושה ומרק שעועית ולא להוטים עוד אחרי סלטי הגויים.

עברנו את תלאות החגים והחופש; הילדים שוב מאחורי דלת ובריח בית־הספר, ואילמלא סכנת חנוכה אפשר היה לנשום לרווחה עד פסח. חצרות הבית שוב ריקות בבוקר, ואמא של דורית אינה מאכילה אותה עוד בפני קהל ועדה. (אהה, כמה שאנחנו אוהבים את הילדים – ההורים במיוחד בשעות בית־הספר והמורים בערב. ובעוד חמש־עשרה שנה נזעק: דור האספרסו).

הארץ שוב בית ולא תחנת רכבת. ידידינו חזרו וגמרו לספר את חוויותיהם ולהשוויץ עם קניותיהם ואפשר לעבור לסדר־היום. התיירים יצאו, כדי לספר ולהשוויץ אצלם בבית. ברחוב בן־יהודה שוב שומעים קללה עברית והמלצרים במלונות־פאר אומרים גם לישראלים שלום. עתה אנחנו בינינו לבין עצמנו, אפשר לעשות שמח. משום כך נועד הסתיו לשערוריות ציבוריות, לתככים פוליטיים ולחקירות ממשלתיות. כולם בבית, ההצגה יכולה להתחיל.

בדיוק כמו בתיאטראות – העונה החלה. שוב אפשר לזכות בכרטיס־הזמנה להצגת־בכורה ולעמוד על כל חילופי־הגברי שחלו בין המכירות. ושוב הגיעה העת לקבוע: אין לי מה ללבוש. בערב לוקחים עפרון ומתחילים לתכנן. ובכן, מה נקנה לחורף? שטיח, תנור, מעיל, כפפות, מטריה, שמיכה. אם נחיה לפי החשבון נוכל לקנות הרבה. יש תקציב. כל מה שדרוש הוא – לא לעבור עליו. אבל מה לעשות – הכל ניתן לאדם, אפילו לב ושכל, אבל דבר אחד לא ילמד כל עוד יש בו ניצוץ אנוש: לחיות על־פי התקציב. אין דבר, נקנה את התנור בשנה הבאה. ושטיח רק מוסיף עבודה. המטריה לא מעשית וכפפות הולכות לאיבוד. אבל לתכנן – זה יפה.

ובטבע מתחיל להיות שמח. איזו שלכת? איזה דכאון? עתה העת לשתול ולזרוע, לזבל, לגזום ולקשור. עכשיו זמן הפעילות הקדחתנית בגינות ובעציצים. מי שטורח בסתיו לא יצטרך לקנות פרחים באביב. יהיה לו משלו – לוע־ארי ואפונה ריחנית, פלוקס וגרברה, אמנון ותמר. הקיץ תקופה משעממת מאד בחיי מגדל עציצים. חוץ מצרות אין כלום. הפיקוס קיבל כינים ואת היהודי הנודד הרס החמסין, באספרגוס יש נמלים ולפוקסיה כנימה. אין דבר, בסתיו הכל יבוא על תיקנו.

וגם אנחנו – גם בנו עשה הקיץ שמות. כאן עייפים ושם אין כוח, פה דוקר ושם לוחץ. התרופה הבדוקה: כמה טיפות טל, ריח של אדמה לחה, לערבב ברוח קרירה, לנשום עמוק – אחה, כמה הוקל. ברוך בורא סתווים.