האנושות מתחלקת לשלושה: לכותבי מכתבים מתוך הנאה, לשונאי מלאכה זו, לבעלי אישיות מפוצלת, האוהבים אמנם לקבל מכתבים אך שונאים לכתבם. ואלה האחרונים אומללים מכולם, כי נוהג הוא בעולם לתת דבר תחת דבר, עין תחת עין, שן זהב תחת שן ומכתב תחת מכתב.
הכשרון לכתיבת מכתבים אינו קשור כלל וכלל במשלח־ידו של אדם. יש סוחר־עופות המסוגל לשזר במכתביו את אמרות־הכנף הנפלאות ביותר, ויש מצד שני פובליציסט והוגה־דעות, היודע לשבת שמונה שעות רצופות על כתיבת מאמר על בעיית המעמד הבינוני ברואנדה־אורונדי, אולם הוא אובד עצות כאשר עליו לכתוב איגרת ברכה לדוד משה בהגיעו לגבורות.
כל עוד האדם צעיר וחסר נסיון־חיים, הוא כותב מכתבים על ימין ועל שמאל מבלי לתת את דעתו על הנזק שהדבר עלול לגרום לו. איש נבון ומיושב בדעתו לעולם אינו נותן דבר בכתב. אמרת לתריסר עלמות “אני אוהב אותך לנצח”, או “רק את תהיי שלי!” אז אמרת. אין בכך כלום. אבל אם נתת הצהרה דומה בכתב, עלול הדבר לגרום לך במרוצת הזמן אי־נעימויות רבות, גופניות ואחרות.
הצרה היא שמכתבים נשמרים לדורות, גם אם אין כל יסוד הגיוני לנוהג פסול זה. ודאי לא בגלל תכנם המעניין. נראה ששמירת מכתבים היא שארית מסורת עתיקת ימים, מהזמנים הרעים כאשר נייר עוד היה מצרך יקר־ערך. מחצית השערוריות בעולם, פוליטיות ואחרות, לא היו מתגלות לעולם, אילו היו האנשים נזהרים יותר בכתיבת מכתבים ומקבליהם היו נחפזים יותר להשמידם.
ככל שאתה מתבגר ומוסיף תבונה, אתה מתקשה יותר לחבר מכתב בלתי־אמצעי הבא מהלב. בעיקר אם נעשית לאיש מכובד, עסקן ציבורי, סופר ותיק, אמן בעל שם, בקיצור אם מקומך באנציקלופדיה של תדהר מובטח לך. הרי אז תמיד קיימת סכנה, שאחרי הסתלקותך לעולם טוב יותר עלול מישהו, מתוך חוסר עבודה פרודוקטיבית יותר, לכתוב ביוגרפיה שלך, או לאסוף את כל מכתביך כדי לפרסם אותם ברבים תמורת שכר־סופרים הגון. ואז כל פתק טפשי למס הכנסה עלול לסלף את דמותך הנערצת.
איש המחשיב את עצמו כותב למען הנצח, אפילו כשמכתבו נועד למחלקת התברואה העירונית, מקפיד על הסגנון, מחפש צירופי לשון מעניינים, ונמנע מלהשתמש במלים גסות אלא אם כן הוא רוצה להישמר בזכרון הדורות כבעל אישיות סוערת ומזג חם. בכל אופן, ראֵה את מכתביך בעיני כותב הביוגרפיה שלך ובעיקר זכור, כי כותבי קורות החיים אינם מה שהיו פעם. אז כתבו ביוגרפיות מתוך הערצה ויחס של כבוד, עתה מפשיטים את נפש גיבור הספר כמו בסטריפטיז ואפילו עלה התאנה לא משאירים עליה לרפואה.
ויש עוד נימוקים נגד כתיבת מכתבים: כשמתחילים בהתכתבות, קשה להפסיקה. זה עלול להתחיל בהיכרות מקרית בבית הבראה של קופת־חולים. אתה אומר לאיש, סתם ככה מתוך נימוס: רשום לך את הכתובת, תבוא פעם לבקר אצלנו. האיש לא בא, אך מה שגרוע יותר, הוא שולח איגרת־ברכה לראש השנה. אתה, כמובן, עונה לו ומוסיף מתוך אינרציה: מה שלומך, ידידי? מה שלום אשתך וילדיך? – שאלת? אם כן, עונים לך בפרוטרוט ושואלים אף לשלום בני ביתך שלך, לעבודתך ולבריאותך. ומכאן מתפתחת התכתבות סדירה, אשר רק מלאך המוות מסוגל לנתקה.
ואם אתה איש־רוח, ולשמך משקל כלשהו בעולם, עליך להיזהר שבעתיים. מישהו שולח לך את הפרקים הראשונים של יצירתו הטראגית “חייו ומותו של לייבל קרוכמל”. אתה קורא את העמוד הראשון ונעשה לך לא טוב. אבל משום שהתברכת בלב יהודי רך, אתה מחזיר את הרומן למחברו בצירוף כמה מלים מעודדות “כתיבתך אמנם מראה על חוסר נסיון ספרותי, אך אל נא תתייאש – אין מצליחים ברומן הראשון”. דע לך, שאותו מחבר עלול להתייחס לדבריך ברצינות ולכתוב תריסר ספרים ונוסף לכל לשמור על מכתבך כהוכחה ניצחת לכשרונו.
וחשוב מכל: אל תנער את דעותיך הפוליטיות במכתבים פרטיים. לכתוב עליהן בעתון, זה משהו אחר. כל אחד יודע, ששם זה לא רציני ולא מחייב. אבל מכתב פרטי בעל תוכן פוליטי עלול להעיד נגדך בדיוק בשעה שאתה מנסה להשיג משרה מרופדת, בה דרושות דעות מנוגדות לחלוטין. ואחר כך לבוא ולהסביר ולהכחיש, זה כבר מסובך. כל אחד יאמר: אם הוא מכחיש, סימן שזה אמת.
סליחה, עלי להפסיק. הדוור מצלצל. אולי יש לו מכתבים בשבילי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.