אין ספק בדבר: מסיבת הקוקטייל היא המצאתו הדיאבולית ביותר של השטן. ראה השד, כי טוב לבני אדם בשעת סעודה ליד שולחנות ערוכים, כי הם נהנים מאכילה בנחת ושתיה בשלווה, כי נעים להם להישען בכורסה וללגום כוסית, והחליט שהגיע הזמן לשנות את הדבר, ולייסר אותם בקצת יסורי גיהנום – הלך והזמין אותם לקוקטייל.
יש אמנם מומחים לתולדות השכּרוּת האומרים, כי הקוקטייל נולד בפונדק של אחת באטסי פלאנאנגאן בעיירה אלמסדורף אי־שם במדינת ניו־יורק, שהיתה נוהגת להגיש לאורחיה, חיילי צבאו של גנרל ואשינגטון, תערובת משקאות כדי לחזק את לבם לקראת קרבות העתיד, ואת בקבוק המזיגה קישטה בזנב תרנגול צבעוני, שנגנב, כך מספרת האגדה, מחצרו של אחד ממתנגדי הגנרל. אך ייתכן, כי גם סיפור זה הומצא על־ידי השטן כדי לטשטש את עקבות פרסותיו על פני חולות ההיסטוריה.
כעבור מאה שנה, ב־1872, מופיעה המלה “קוקטייל” בפעם הראשונה במילון אנגלי רשמי, ומקץ שנתיים נוספות נכנסה לחברה האמריקאית הגבוהה. ומי הוא שעזר לה בכך? אמו של הילד השובב וינסטון, ליידי ראנדולף צ’רצ’יל, שערכה בשנת 1874, בדירתה במאנהאטן, מסיבה גדולה למושל ניו־יורק דאז והחליטה להגיש לכבוד המאורע משקה חדש: ויסקי מעורב בוורמוט ותבלינים. וכך נולד המאנהאטן. מרטיני, אחיו, אף הוא ראה את אור העולם בניו־יורק. תערובת זו של ג’ין, ורמוט ולענה היה המשקה האהוב על אחד אדון מרטינס, שנכנס לתולדות האנושות רק בגלל המצאה גאונית זו.
ובכן, היו קוקטיילים, ערכו מסעות לכבודם. ואין ארץ מתאימה יותר לתענוג מפוקפק זה מאשר ארצות־הברית, ארץ המרץ והטמפו. בעולם הישן היה להם זמן לשבת בשעת שתיה, בעולם החדש עמדו; באירופה אהבו לשתות לאט, בארצות־הברית רצו להשתכר בחפזון. ואין כקוקטייל למטרה זו. כל עוד אתה שותה וודקה או קוניאק או סויקה או סליבוביץ או ברנדי או כל משקה הגון ובלתי־מעורב אחר, אתה יודע מה שצפוי לך וכמה אתה מסוגל לספוג, אולם קוקטייל… זו התקפה בזדון; יש לו טעם של מיץ פירות או סודה־לימון או משהו בלתי־מחייב אחר, אתה שותה בצמאון ולמחרת היום אינך זוכר כמה היו ל"ו צדיקים.
מילא, שיעשו האמריקאים הפראיים הללו עם עצמם מה שיעשו, אבל אנחנו שספגנו את התרבות האירופית יחד עם הטוקאַי, לא חייבים לחקות את מנהגיהם הפרימיטיביים. אך לא: יחד עם גרבי סטרץ', היי־פי ושמפון־ביצים, בא אלינו הקוקטייל, ועמו קץ חיי החברה הישראלית. אומרים, שיתרונה הגדול של מסיבת קוקטייל בכך, שאינך חייב לשוחח שעה ארוכה עם אותם שני שכנים כבמסיבה ליד שולחנות. הצרה היא, שבמסיבת קוקטייל אינך מספיק לשוחח עם נפש חיה. ברגע שאתה פותח בשיחה עם אל“ף, בא בי”ת ומתערב או סוחב את אל“ף הצידה כדי לפתוח עמו בשיחה, מצטרף אליהם גימ”ל, מתערב וסוחב את בי"ת הצידה כדי לפתוח עמו בשיחה. וכך הלאה, עד הסוף המר של הקוקטייל.
המשגה הגורלי שאדם יכול לעשות הוא להופיע למסיבת קוקטייל לבוש חליפת שבת כהה או שמלת חג שחורה ונעול נעליים חדשות ומבהיקות. אין עוד מקום, לא סדנה ולא מטבח, שבו יכולה להיות גדולה יותר הסכנה להזדהם. אנשים נדחפים, כוסות נשפכות, צלחות מתהפכות, מזלגות נופלים, קרם נמרח. הרואה את הנולד הולך למסיבת קוקטייל לבוש סרבל או חלוק בית.
אשר לנעלים, אין דבר חסר הגיון יותר מאשר מנהגי ההנעלה לקוקטיילים. לעבודה, שבה היא יושבת שמונה שעות רצופות ליד השולחן, נועלת האשה נעליים נוחות עם עקב אנושי, אך למסיבת קוקטייל, שבה היא נאלצת לעמוד על רגליה שלוש שעות בלי הפסקה, מופיעה היא באותם מכשירי עינויים שיש להם חרטום חד ועקבים של עשרה סנטימטרים ומעלה, וקוטרם לא יותר משלושה מילימטרים, ועל שטח זערער זה נחים כל השישים וחמישה קילוגרם (במקרה הטוב) של משקלה.
לציוד בסיסי למסיבת קוקטייל שייך, מלבד לבוש כביס ונעליים נוחות, גם ארוחה הגונה, שצריך לאכול לפני היציאה מהבית. נכון, גם בקוקטיילים מגישים מיני מאכל שונים, אך לא יתכן לאכול שם לשובע – וזאת משני טעמים: אם המדובר באותם כריכים מיניאטוריים מכוסים חתיכות נקניק מיניאטוריות עוד יותר, הרי שאין כל תקווה למלא בהם את הכרס הרעבה. שהרי אי־אפשר לסחוב מגש שלם, ויותר מעשרים פצפונים כאלה לא תצליח לחטוף, אפילו אם אתה בעל זריזות ידיים של כייס מקצועי. ואם כבר יש מזנון ואפילו ניתן לך לקחת משהו בסיסי על הצלחת, מתחילות בעיות מסוג אחר. על כל מיני חוקי טבע עמד האדם – שהגוף דוחה מים וכדור הארץ מסתובב והתפוח נופל תמיד למטה – אבל עדיין לא הצליח איש לקבוע, על פי איזה חוק אפשר להחזיק בבת אחת: בצלחת+מזלג+ סכין+מפית נייר+כוס משקה, ועם כל אלה לעמוד וגם לאכול. יש בעלי רוח קרבית, שמוצאים להם מקום להניח את הצלחת – על ארון הספרים, על הרצפה, על ברכי השכן – ולאלה יש תקווה קלושה לטעום פה ושם טעם של מאכל, אבל מי שסובל מחוסר רוח לחימה מוותר לאחר מאבק קצר על האכילה וחולם על שובו הביתה, ששם יוכל להחליף את הנעליים ולהסיר את העניבה ולאכול פרוסת לחם הגונה עם גבינה צהובה ובצל. תנו לי כל מאכלי גן עדן, פאטה פוא, נתחי אווז, רוסטביף, סלמי, סלט בשר וקוויאר בעמידה ואחליף אותם בצלחת של מרק גולש בישיבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.