אין ספק בדבר: מסיבת הקוקטייל היא המצאתו הדיאבולית ביותר של השטן. ראה השד, כי טוב לבני אדם בשעת סעודה ליד שולחנות ערוכים, כי הם נהנים מאכילה בנחת ושתיה בשלווה, כי נעים להם להישען בכורסה וללגום כוסית, והחליט שהגיע הזמן לשנות את הדבר, ולייסר אותם בקצת יסורי גיהנום – הלך והזמין אותם לקוקטייל.

יש אמנם מומחים לתולדות השכּרוּת האומרים, כי הקוקטייל נולד בפונדק של אחת באטסי פלאנאנגאן בעיירה אלמסדורף אי־שם במדינת ניו־יורק, שהיתה נוהגת להגיש לאורחיה, חיילי צבאו של גנרל ואשינגטון, תערובת משקאות כדי לחזק את לבם לקראת קרבות העתיד, ואת בקבוק המזיגה קישטה בזנב תרנגול צבעוני, שנגנב, כך מספרת האגדה, מחצרו של אחד ממתנגדי הגנרל. אך ייתכן, כי גם סיפור זה הומצא על־ידי השטן כדי לטשטש את עקבות פרסותיו על פני חולות ההיסטוריה.

כעבור מאה שנה, ב־1872, מופיעה המלה “קוקטייל” בפעם הראשונה במילון אנגלי רשמי, ומקץ שנתיים נוספות נכנסה לחברה האמריקאית הגבוהה. ומי הוא שעזר לה בכך? אמו של הילד השובב וינסטון, ליידי ראנדולף צ’רצ’יל, שערכה בשנת 1874, בדירתה במאנהאטן, מסיבה גדולה למושל ניו־יורק דאז והחליטה להגיש לכבוד המאורע משקה חדש: ויסקי מעורב בוורמוט ותבלינים. וכך נולד המאנהאטן. מרטיני, אחיו, אף הוא ראה את אור העולם בניו־יורק. תערובת זו של ג’ין, ורמוט ולענה היה המשקה האהוב על אחד אדון מרטינס, שנכנס לתולדות האנושות רק בגלל המצאה גאונית זו.

ובכן, היו קוקטיילים, ערכו מסעות לכבודם. ואין ארץ מתאימה יותר לתענוג מפוקפק זה מאשר ארצות־הברית, ארץ המרץ והטמפו. בעולם הישן היה להם זמן לשבת בשעת שתיה, בעולם החדש עמדו; באירופה אהבו לשתות לאט, בארצות־הברית רצו להשתכר בחפזון. ואין כקוקטייל למטרה זו. כל עוד אתה שותה וודקה או קוניאק או סויקה או סליבוביץ או ברנדי או כל משקה הגון ובלתי־מעורב אחר, אתה יודע מה שצפוי לך וכמה אתה מסוגל לספוג, אולם קוקטייל… זו התקפה בזדון; יש לו טעם של מיץ פירות או סודה־לימון או משהו בלתי־מחייב אחר, אתה שותה בצמאון ולמחרת היום אינך זוכר כמה היו ל"ו צדיקים.

מילא, שיעשו האמריקאים הפראיים הללו עם עצמם מה שיעשו, אבל אנחנו שספגנו את התרבות האירופית יחד עם הטוקאַי, לא חייבים לחקות את מנהגיהם הפרימיטיביים. אך לא: יחד עם גרבי סטרץ', היי־פי ושמפון־ביצים, בא אלינו הקוקטייל, ועמו קץ חיי החברה הישראלית. אומרים, שיתרונה הגדול של מסיבת קוקטייל בכך, שאינך חייב לשוחח שעה ארוכה עם אותם שני שכנים כבמסיבה ליד שולחנות. הצרה היא, שבמסיבת קוקטייל אינך מספיק לשוחח עם נפש חיה. ברגע שאתה פותח בשיחה עם אל“ף, בא בי”ת ומתערב או סוחב את אל“ף הצידה כדי לפתוח עמו בשיחה, מצטרף אליהם גימ”ל, מתערב וסוחב את בי"ת הצידה כדי לפתוח עמו בשיחה. וכך הלאה, עד הסוף המר של הקוקטייל.

המשגה הגורלי שאדם יכול לעשות הוא להופיע למסיבת קוקטייל לבוש חליפת שבת כהה או שמלת חג שחורה ונעול נעליים חדשות ומבהיקות. אין עוד מקום, לא סדנה ולא מטבח, שבו יכולה להיות גדולה יותר הסכנה להזדהם. אנשים נדחפים, כוסות נשפכות, צלחות מתהפכות, מזלגות נופלים, קרם נמרח. הרואה את הנולד הולך למסיבת קוקטייל לבוש סרבל או חלוק בית.

אשר לנעלים, אין דבר חסר הגיון יותר מאשר מנהגי ההנעלה לקוקטיילים. לעבודה, שבה היא יושבת שמונה שעות רצופות ליד השולחן, נועלת האשה נעליים נוחות עם עקב אנושי, אך למסיבת קוקטייל, שבה היא נאלצת לעמוד על רגליה שלוש שעות בלי הפסקה, מופיעה היא באותם מכשירי עינויים שיש להם חרטום חד ועקבים של עשרה סנטימטרים ומעלה, וקוטרם לא יותר משלושה מילימטרים, ועל שטח זערער זה נחים כל השישים וחמישה קילוגרם (במקרה הטוב) של משקלה.

לציוד בסיסי למסיבת קוקטייל שייך, מלבד לבוש כביס ונעליים נוחות, גם ארוחה הגונה, שצריך לאכול לפני היציאה מהבית. נכון, גם בקוקטיילים מגישים מיני מאכל שונים, אך לא יתכן לאכול שם לשובע – וזאת משני טעמים: אם המדובר באותם כריכים מיניאטוריים מכוסים חתיכות נקניק מיניאטוריות עוד יותר, הרי שאין כל תקווה למלא בהם את הכרס הרעבה. שהרי אי־אפשר לסחוב מגש שלם, ויותר מעשרים פצפונים כאלה לא תצליח לחטוף, אפילו אם אתה בעל זריזות ידיים של כייס מקצועי. ואם כבר יש מזנון ואפילו ניתן לך לקחת משהו בסיסי על הצלחת, מתחילות בעיות מסוג אחר. על כל מיני חוקי טבע עמד האדם – שהגוף דוחה מים וכדור הארץ מסתובב והתפוח נופל תמיד למטה – אבל עדיין לא הצליח איש לקבוע, על פי איזה חוק אפשר להחזיק בבת אחת: בצלחת+מזלג+ סכין+מפית נייר+כוס משקה, ועם כל אלה לעמוד וגם לאכול. יש בעלי רוח קרבית, שמוצאים להם מקום להניח את הצלחת – על ארון הספרים, על הרצפה, על ברכי השכן – ולאלה יש תקווה קלושה לטעום פה ושם טעם של מאכל, אבל מי שסובל מחוסר רוח לחימה מוותר לאחר מאבק קצר על האכילה וחולם על שובו הביתה, ששם יוכל להחליף את הנעליים ולהסיר את העניבה ולאכול פרוסת לחם הגונה עם גבינה צהובה ובצל. תנו לי כל מאכלי גן עדן, פאטה פוא, נתחי אווז, רוסטביף, סלמי, סלט בשר וקוויאר בעמידה ואחליף אותם בצלחת של מרק גולש בישיבה.

מאיר, אמר האדון שטקלר בחנות, מאיר, כבר שמעת על אידה קמינסקה? קמינסקה, אמרתי לו, היא קונה אצלנו? ואז התחיל האדון שטקלר לדבר חצי שעה על התיאטר אצלם בפולניה ועל אחת מירל’ה אפרוס ועל אחת מכשפה, והקונים התעצבנו והיה בלגן בחנות. אבל כשזה מגיע לתיאטרון אידיש, אז לא איכפת לאדון שטקלר אפילו הגברת מטלון בכבודה ובעצמה.

ואתה יודע מה, אמר לי האדון שטקלר בערב, לפני שהורדנו את התריס, אתה תלך ותקנה לך כרטיס בשביל ההצגה שלה. אידיש אתה מבין כמו אחד משלנו, תעשה משהו בשביל התרבות שלך. מה יש, שאלתי, וסינמה, זה לא כלום? ועתון כל ערב ורדיו בשבת, זה הולך ברגל? אפילו שחרית לשבת אני שומע, גם אם זה הכל קשקושים של קונצרט. אבל הוא בשלו, שזה דבר יוצא מן הכלל. מה, אני אקלקל לי את הענינים עם אדון שטקלר, שירד לי לחיים בגלל כל ביצה שבורה?

אמרתי: טוב, פורטונה, אנחנו הולכים לתיאטרון אידיש. השתגעת, אמרה היא, זה בשביל אשכנזים. אשכנזים שמשכנזים, אמרתי אני, גם הם יהודים. הם לא אשמים. את רק תתלבשי כמו שצריך, קומבינזון וגרביים והכל.

בערב אנחנו יוצאים ל“אהל שם”, לבושים כמו ללוויה, עם פורטונה בשמלת המשי השחורה שלה. אני רואה את הכניסה לתיאטרון ונעשה לי שחור בעיניים עוד יותר: אנשים כמו באסיפת בחירות עם כיבוד. וכולם – רק אידיש. פה ושם קצת פולנית – פרוֹשה פאַניה וטאַק טאַק. וזו, פורטונה, מתחילה לדבר בפה גדול בעברית הטבריינית שלה. תשתקי, אני אומר לה, לא כולם צריכים לדעת שאנחנו יהודים. ואז היא שואלת אותי בלחש: למה לא רואים פרצוף של בחור צעיר או של איזו חתיכה? אמרתי לה: אידיש זה רק בשביל זקנים. הם עוד מאמינים בכל מיני אמונות תפלות.

לבושים היו שם כולם א־לה פרנג’י, רק עוד יותר. הגבירות כולן שיניים של זהב ופנינים על הצוואר, כל אחת ראש של צנון. היו גם עם פרוות על הכתף, בדיוק כמו אצלם בוורשה. מאיפה כל החתולים? שואלת פורטונה. ואני אומר לה: זה הורידו מהכובעים שלהם, שלבשו בגולה.

אני לא יודע למה בחרו להם את האולם המזופת הזה של “אהל שם”. הכסאות חורקים כמו בסינמה בשכונה, צפוף ועלוב. אם היתה זו הצגה משלנו, הייתי אומר, שהאשכנזים סידרו אותנו, אבל הם ביניהם ובין עצמם? רק שעם להקה משלנו לא היו עושים טרסק כזה. אבל נכון, אין לנו.

המערכה הראשונה – בלבול אחד גדול, כמו בבית משוגעים או בפורים. יוצאים, נכנסים, מתחפשים, והכל באידיש, אבל מבינים, ויש גם המון מלים בעברית. ולמבטא שלהם אני רגיל מהאדון שטקלר. במחזה הזה, על העצים הזקופים, כולם ספרדים, קוראים להם חואן ואיזבלה ופרננדו ומאוריציו, אבל אפשר לראות מיד שהם לא אמיתיים, לפי תנועות הידיים שלהם והדיבור.

אחר־כך באה הזקנה, זו אידה קאמינסקה, ועוד היא לא עומדת באמצע וכבר מוחאים כף כמו בקבלנות. מה פתאום, אני שואל את פורטונה, שיתנו לבן־אדם שאנס לפתוח את הפה. זו, קמינסקה, אומרת כמה משפטים וכבר מתחילים להוציא את המטפחות. עוד כמה מלים והדמעות מתחילות לזרום כמו מים מהברז. אני לא אומר, שאין להם סיבה: כל העסק עצוב. עשרים שנה לחכות לנכד ואחר־כך זה סתם מנוול, אבל בני־אדם צריכים להיות קצת גבר, יש כל מיני מקרים בעולם. משתגעים ממנה, האשכנזים האלה. כל אחד מספר, איך שראה את קמינסקה לפני עשרים שנה בווילנה ולפני שלושים שנה בלבוב, וזה היה בשביל כולם כבוד גדול. היא באמת מספר חזק. למה? ככה. אם שחקנית אידיש ועוד זקנה יכולה לעשות עלי רושם, אז היא ודאי מאה אלף אחוז.

אבל כל שאר השחקנים – נבחרת שניה. לא כדאי היה לסחוב אותם כל הדרך מפולניה. רק אחת היתה שם, שחרחורת, שזופה, צעירה. מיד אמרתי לפורטונה, זו נחמדה מדי בשביל האשכנזים. אני מסתכל בתכנית, כתוב: פאֶליסה, משרתת ובמקום שם יש שלושה כוכבים ***. כמו שחשבתי. זו בכלל לא משלהם. זו ישראלית, יעני.

כשזה נגמר מחאו כף ומחאו כף והביאו פרחים וכולם היו נרגשים נורא. אפילו אני, ימח שמם. אבל כשיצאתי לרחוב ושמעתי שוב מלה עברית הגונה, אמרתי לפורטונה: חביבתי, עכשיו אנחנו כמו עולים חדשים. באנו מהגולה.

מצב הרוח מזופת – בואו נלך לסינמה! המורל גבוה – בואו נלך לסינמה; היום נתנו משכורת – בואו נלך לסינמה: בעד הלירה האחרונה – בואו נלך לסינמה. על הדת אמר לנין או מישהו מתקדם אחר, שהיא אופיום להמונים. ולנו, בית הקולנוע במקום בית התפילה. בואו, נלך לסינמה.

לעשירים יש פסיכיאטר ולנו הקולנוע, לאמיצים יש שדה קרב ולנו הקולנוע, לצעירים יש אהבה ולנו הקולנוע, לאינטליגנטים יש אוניברסיטה ולנו הקולנוע. מכירים את פריס כמו את כף ידנו. למה? היינו בפריס? אבא שלנו נולד שם? לא, זה מהקולנוע. איך היה בלונדון לפני מאתיים שנה? בבקשה, נגיד לכם בדיוק. ראינו בקולנוע. איך נראית אוסטרליה בקיץ? וסיביר בכפור? נספר לכם בדיוק, כי ראינו בקולנוע. ספרים, זה משהו אחר. על עשרה עמודים מתארים לך את הוד הרי ההימלאיה ובלבך לא זז מאומה. ואחר־כך אתת רואה בסרט את הילרי והשארפא שלו עולים בין השלגים ומשהו לוחץ לך בגרון. זהו הקולנוע.

טוב, יש אניני טעם, הוגי דעות, סופרים וסתם איסטניסים, שאומרים לך בקימוט מצח: קולנוע? מעולם לא הלכתי לסרט. אני מעדיף את אפלטון. – נו, לך דבר אתם! האם הם חיים במאה העשרים? אולי גם אנחנו מעדיפים את אפלטון. אבל לאהוב – אוהבים את הקולנוע.

כשאתה לבדך בבית וערב אינסופי לפניך, בוא לסינמה ויש לך בית לשעתיים, ונערה כתוספת, אפילו בריז’יט בארדו או מילין דמונז’ו. וכשאתם שניים ובגן העצמאות נושבת רוח קרה, בואו, לכו לסינמה, לשורה האחרונה ליד הקיר. אנשים יראו את הסרט ואתם – את הכוכבים. וכשיש לך אשה ותקציב ומנהל ומסים, תעזוב את הכל ולך לסינמה.

זוג בא יחד לקולנוע ובחושך נפרדו דרכיהם. אתה רואה את המנורה, אומרת האשה, זו שליד המיטה של מרילין, עם הנברשת מזכוכית? כזאת הייתי רוצה בחדר האורחים. איזו נברשת? תמה הוא. לא ראיתי שום נברשת. הם ייפגשו עם הדלקת האורות. לקחת את הכפפות? שואל הוא. עוד נתפוס את האוטובוס, אומרת היא.

בתיאטרון מוחאים כף עם תום ההצגה, עוד מחיאות ועוד מסך, עד שהמוזה פורחת, אבל מהקולנוע אתה יכול לצאת מהר לחושך ולהמשיך דרכך בכבישי לואיזיאנה יחד עם טנסי ויליאַמס. נכון, לעתים מרמים אותך, לוקחים ממך לירה וחצי בעד כרטיס ולא נותנים לך מאומה, רק טעם תפל על הלשון. אבל אתה חוזר, שוב ושוב, כי הפעם, חי נפשי, הפעם זה סרט כביר, כולם אמרו.

לנו, שגדלנו יחד עם שרלי טמפל, לנו, שזוכרים את ריטה היוורת כשהיתה עוד יפה להפליא, לנו, שהלכנו לקולנוע עוד לפני שידענו את לוח הכפל, אתנו אַל תתווכחו על ערכו החינוכי של הקולנוע. הוא שייך לחיים, כמו מברשת שיניים, כמו גשם, כמו בדיחה.

הנה, אנחנו שגלינו את ג’ינה לולובריג’ידה. ראינו אותה ב“פאנפאן לה טוליפ” עוד כאשר לא ידע איש לבטא את שמה. ראינו את שלושת מימדיה אפילו על הבד השטוח, וידענו, כאן הולכת כוכבת. עובדה. או אלק גינס. מי הכיר אותו אז כשראינו את “האדם בחליפה הלבנה”? מיד ידענו – זה שחקן. אחר כך גילו אותו גם המפיקים. לנו יש יחס לשחקנים. כואב לנו כאשר סימון סיניורה מפחדת על איוו, מצער אותנו שגימי סטיואַרט נראה זקן כל כך, ועל מותו של ג’ראר פיליפ לא התנחמנו עד היום. איזה בחור!

יש לנו המון חברים שם על הבד. צ’רלז לוטן. וטוטו. ואנה מניאַני. מכירים אותם טוב יותר מאשר את השכן בבית. שאלו איזה עיניים יש לבעל המכולת שלנו ולא נדע, והרי רואים אותו יום יום. אבל את חיוכה של אינגריד ואת נחירתו של צ’רלז ותנועת ידיה של אנה נוכל לתאר לכם בדיוק, כי אתם יש לנו יחסים טובים.

החיים שלנו… מה יש לדבר, פשוט השנים עוברות ושוכחים. אבל מה שהיה בקולנוע אנו זוכרים. את פני פרדריק מארץ' לפני שנכנס למכונית הסוכן שלו, את פרידת הילדים ב“משחקים אסורים”, את הארבה שנחת על “האדמה הטובה”, את הכלבלב שחפר באדמה מתחת “החלון האחורי”. כשקורה לנו משהו מיוחד, משהו גדול, אנחנו אומרים “כמו בסרט”, כי הקולנוע הוא מציאותנו. והמציאות היא רק סינמה.

את הזמן – כמו בריאות, כסף, אהבה ושאר המצרכים מסוגם – יודעים להעריך רק כשהוא חסר. מי שזמנו לפניו כצלחת מלאה, אינו נהנה מטעמו. אלה הבאים להצגת־בוקר בקולנוע רצון אחד מביאם: לרצוח, להרוג, להשמיד, לחסל את הזמן.

אזרח עמל, המוציא בזיעת אפיים את לחמו מחנות האופה, שואל את עצמו ובצדק: מי הם האנשים במדינה חלוצית תוססת זו, ששעתם פנויה עוד לפני שתרמו את חלקם לכלכלת הארץ? את התשובה אפשר לקבל בקלות: כל מה שדרוש לכך הוא חמישים גרוש.

זה שווה. תראו סרט של ממש ולא איזו דייסה פסיכולוגית מבולבלת. ועוד שני מיקי־מאוזים בתוספת. תוכלו לפצח גרעינים ולעשן כאוות נפשכם, כי אותה השעה עיני פקחי העיריה עדיין עצומות. ובעיקר, לפחות פעם אחת לא תשבו בקולנוע עם השכנים מהשיכון או עם אשת בעל האטליז, האפסית המנופחת הזאת.

יש לקוחות קבועים, בחורים בחולצות משובצות, שערם נוטף שמן כפלפל טרי, הלועסים מסטיק מנתה בקצב רוֹקנרוֹל. אולי עולם תחתון. אולי קומה שלפני התחתונה. חסרות רק כמה מדרגות.

אך הם לא היחידים. ימאים המחכים להפלגה, נהגי חאפ, העובדים על מכונית הבוס בלילה, ילדים מוכשרים, שהצליחו לחקות את כתב־יד אביהם לשביעת רצונו של המורה. לפעמים באה כיתה שלמה, כאשר המזל מאיר פנים והמורה חלה לפתע או שמתה עליו אשתו. קיבוצניקים שבאו לעיר כדי לסדר משהו ומישהו סידר אותם ולא בא, וקיבוצניקים אחרים שבאו לכייף והכיף לא בא להם. אנשים ממושבי עולים, לבושים חליפת־שבת כהה ומגבעת על הראש, שבאו לטעום את טעמו של כרך על כל חטאיו, כולל אכילת גלידה וביקור אצל הצלם. חיילים בחופשה ובלי בית. מחוסרי־עבודה שאינם ממהרים לראות את פני האשה: “שוב לא היה כלום?” פנסיונרים שהתעייפו מישיבה על ספסל בשדרה. לכולם משמש אולם הקולנוע בית ומקלט.

עולם הקולנוע של בוקר הוא עולמם של גברים. אשה לא תמצאו אלא בשורה האחרונה של האולם, ליד הקיר, שם יושבות כמה בחורות עם בני זוגן. לגביהן לא צריכים להציג סרט בכלל, העיקר החושך.

וכך גם אצל שאר הצופים: הסרט עצמו אינו קובע, העיקר שיש על מה להביט. ובהצגות־בוקר עדיין אפשר לראות סרט שיש בו מה לראות. בשביל צופי הערב מת טרזן מכבר ופינה את מקומו לגיבורים רכרוכיים וחסרי שרירים כאלק גינאס או גלאֶן פורד. אך בשביל אנשי הבוקר הוא עדיין במלוא כוחותיו, חזהו הרחב והשחום מבהיק באור הבוקר, ועדיין הוא עושה לעצמו חביתה מביצת בת יענה, שהביאה לו קופתו הנאמנה צ’יטה, עדיין הוא מתגורר בתוך עצי יערות־עד ומשתמש בחבל במקום במעלית. עדיין הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי – טרזן כועס, טרזן יתנקם – ועדיין הוא טוב וישר ואמיץ ומוכן לכל מעשה חסד.

מבקרי הצגות הבוקר אינם חייבים לשים את רגשותיהם למגירה. כאשר מרביצים על הבד, אפשר לדקור את המרפק לתוך צלעות השכן, כשמתנשקים אפשר לעודד את הזוג בקריאות, אפשר לצחוק בלי מעצורים, להשמיע דברי בוז, למחוא כפיים, לרקוע ברגליים. בקיצור אפשר לקחת חלק פעיל בעלילה. וכשיוצאים לאור היום, עייפים אחרי שתי מלחמות, שלוש קטטות וארבעה קרבות סכינים, מראה השעון שתים־עשרה. תודה לאל, מחצית היום כבר מאחורינו.

הכל לומדים בחיים – לאכול בסכין ולשתוק בנישואין. עכשיו למדו אצלנו אפילו לייצר סרטי פרסומת. לא כאלה משעממים, שיגרתיים ושמרניים, בהם ידוע מראש, שלא נוצרו אלא לצרכי תעמולה לטובת בנק אלרן או אמישראגז. עכשיו עושים סרטים אינטליגנטים, מלאי מיתח, המורטים את העצבים הרעועים של הצופה עד לרגע המפתיע האחרון.

מתחילים בהכרזת המדינה במוזיאון של תל־אביב, עוברים למלחמת הקוממיות, מזכירים את קיבוץ הגלויות, לא פוסחים על כיבוש השממה וגומרים בהכרזה חגיגית: עשר שנות מדינת ישראל, עשר שנות הישגים. אז מה? שתו מיץ אשכוליות!

מתוך הנחה, כי ביום מן הימים עלולים להתייבש מעיינות ההמצאה של יצרני הסרטים, מרשה אני לעצמי להביא לידיעת הציבור כמה הצעות לסרטי תעמולה. כל הזכויות שמורות לארגון מגדלי בקר, לחיילים הנחה, למשקיעי הון מחוץ־לארץ במחיר קרן הצבי.

א. משהו עם היסטוריה

תמונה א': תצלום של הרצל על מרפסת המלון כמו על בולי הקרן הקיימת. זקנו מתבדר ברוח. הוא חוזה למרחקים וממלמל בפיזור־נפש: אם תרצו, אין זאת אגדה.

תמונה ב': א. ד. גורדון בשעת עבודה על שפת ימה של כנרת. הטוריה מתנוצצת בשמש הלוהטת. קלאוז־אפ: נהלי זיעה ניגרים ממצחו אל זקנו. הוא מיישר את גבו, אוכל זית ואומר: רק בעבודה עצמית תיגאל הארץ.

תמונה ג': ד“ר וייצמן במעבדה כימית, מחזיק בידו שפופרת זכוכית. דפיקה על הדלת. נכנס הדוור ובידו מכתב. ד”ר וייצמן קורע את המעטפה בידיים רועדות, קורא את האיגרת בנשימה עצורה וחיוך רחב מאיר את פניו החיוורות. הוא לוחש: בית לאומי בארץ ישראל – ודמעות נושרות מעינו הימנית.

קול הקריין: הרצל, גורדון, וייצמן, אבות האומה גידלו זקן. אך אתה – אתה תתגלח למשעי במשחת הגילוח ממ־מם.

ב. משהו עם דת

סימטה אפלולית במאה שערים. תקיעת שופר. מפתת הבתים מתחילים לנהור המוני חרדים, שטריימל על הראש ואבן ביד, העיניים זועמות והאגרופים קמוצים. נשמעות צעקות,פריצעס, זוינעס, שאבעס, קנישעס, דאלעס". בשלשות צועדים נטורי קרתא בכיוון העיר החדשה – אל הבריכה.

בריכת השחיה. רואים מאות מתרחצים מעורבים באורגיה בלתי־מרוסנת של שחיה חסרת מעצורים. מרחוק נשמעים פרקי חזנות והפיאות הראשונות נראות מעבר למעקה. בריחה מבוהלת של המתרחצים. רק נערה תמירה, בעלת חזות קדמית מפותחת, נעמדת לבדה מול חומת החרדים הזועמים. קלאוז־אפ: עיניה הנפחדות הפתוחות לרווחה. מאות ידיים מורמות להשליך אבן. אוטוטוט וירגמו אותה. אך לא, האבנים מושלכות לאדמה, נשמעת לחישת אהההה קיבוצית.

קול הקריין: גם נטורי קרתא לא יגעו לרעה בנערה הלובשת בגד ים “דיוה”.

ג. משהו עם פוליטיקה

הר האוורסט. המצלמה עולה עולה עולה. על הפסגה בית. בתוכו ועידה. אייזנהאואר טוחן אצבעות. ניקיטה שותה ווֹדקה. דה־גול לוחש: ויו לה פראנס. מאקמיליאן מחזיק בקבוק חם.

האווירה מתחשמלת. נשמעות צעקות: סטאלין עליך… עוד מלה ויאמרו עליך קדיש… אתה לא תגע בי… אייזנהאואר שולח אגרוף ישר לפרצופו של חרושצ’וב. שומעים שבירת עצמות. שתי שיניים על ניקיטה מוטלות על הרצפה.

קולו של האמרשלד: רבותי, לא כדאי להקים רעש. השיניים לא שוות מאומה. הוא לא צחצח אותן ב“שמנתול”.

ד. משהו עם עתיד

חיילים סובייטיים צועדים בכביש מאובק. שלט: תורכיה 2 ק"מ. צעקות מוכרי עתונים בצל האמפייר־סטייט־בילדינג: זה עתה פרצה מלחמת־העולם השלישית. נשמע טרטור מטוסים… בוממממממם. כמה פטריות של פצצות מימן.

מראה כללי של המזרח התיכון: הריסות, אפר ואש, הרוגים. המצלמה מתקרבת למקום שהיה פעם ישראל. אין כלום, אפילו מוגרבי נהרס. לפתע יוצאת מתוך המפולת בחורה לבושה כתונת לילה דקיקה, מתמתחת, מגרשת את השינה מעיניה, מביטה סביבה בתמהון. נשמע קולה הערב: מה? סוף העולם? ואני לא הרגשתי מאומה. ישנתי על מזרוני “פרדייז”.