מאיר, אמר האדון שטקלר בחנות, מאיר, כבר שמעת על אידה קמינסקה? קמינסקה, אמרתי לו, היא קונה אצלנו? ואז התחיל האדון שטקלר לדבר חצי שעה על התיאטר אצלם בפולניה ועל אחת מירל’ה אפרוס ועל אחת מכשפה, והקונים התעצבנו והיה בלגן בחנות. אבל כשזה מגיע לתיאטרון אידיש, אז לא איכפת לאדון שטקלר אפילו הגברת מטלון בכבודה ובעצמה.

ואתה יודע מה, אמר לי האדון שטקלר בערב, לפני שהורדנו את התריס, אתה תלך ותקנה לך כרטיס בשביל ההצגה שלה. אידיש אתה מבין כמו אחד משלנו, תעשה משהו בשביל התרבות שלך. מה יש, שאלתי, וסינמה, זה לא כלום? ועתון כל ערב ורדיו בשבת, זה הולך ברגל? אפילו שחרית לשבת אני שומע, גם אם זה הכל קשקושים של קונצרט. אבל הוא בשלו, שזה דבר יוצא מן הכלל. מה, אני אקלקל לי את הענינים עם אדון שטקלר, שירד לי לחיים בגלל כל ביצה שבורה?

אמרתי: טוב, פורטונה, אנחנו הולכים לתיאטרון אידיש. השתגעת, אמרה היא, זה בשביל אשכנזים. אשכנזים שמשכנזים, אמרתי אני, גם הם יהודים. הם לא אשמים. את רק תתלבשי כמו שצריך, קומבינזון וגרביים והכל.

בערב אנחנו יוצאים ל“אהל שם”, לבושים כמו ללוויה, עם פורטונה בשמלת המשי השחורה שלה. אני רואה את הכניסה לתיאטרון ונעשה לי שחור בעיניים עוד יותר: אנשים כמו באסיפת בחירות עם כיבוד. וכולם – רק אידיש. פה ושם קצת פולנית – פרוֹשה פאַניה וטאַק טאַק. וזו, פורטונה, מתחילה לדבר בפה גדול בעברית הטבריינית שלה. תשתקי, אני אומר לה, לא כולם צריכים לדעת שאנחנו יהודים. ואז היא שואלת אותי בלחש: למה לא רואים פרצוף של בחור צעיר או של איזו חתיכה? אמרתי לה: אידיש זה רק בשביל זקנים. הם עוד מאמינים בכל מיני אמונות תפלות.

לבושים היו שם כולם א־לה פרנג’י, רק עוד יותר. הגבירות כולן שיניים של זהב ופנינים על הצוואר, כל אחת ראש של צנון. היו גם עם פרוות על הכתף, בדיוק כמו אצלם בוורשה. מאיפה כל החתולים? שואלת פורטונה. ואני אומר לה: זה הורידו מהכובעים שלהם, שלבשו בגולה.

אני לא יודע למה בחרו להם את האולם המזופת הזה של “אהל שם”. הכסאות חורקים כמו בסינמה בשכונה, צפוף ועלוב. אם היתה זו הצגה משלנו, הייתי אומר, שהאשכנזים סידרו אותנו, אבל הם ביניהם ובין עצמם? רק שעם להקה משלנו לא היו עושים טרסק כזה. אבל נכון, אין לנו.

המערכה הראשונה – בלבול אחד גדול, כמו בבית משוגעים או בפורים. יוצאים, נכנסים, מתחפשים, והכל באידיש, אבל מבינים, ויש גם המון מלים בעברית. ולמבטא שלהם אני רגיל מהאדון שטקלר. במחזה הזה, על העצים הזקופים, כולם ספרדים, קוראים להם חואן ואיזבלה ופרננדו ומאוריציו, אבל אפשר לראות מיד שהם לא אמיתיים, לפי תנועות הידיים שלהם והדיבור.

אחר־כך באה הזקנה, זו אידה קאמינסקה, ועוד היא לא עומדת באמצע וכבר מוחאים כף כמו בקבלנות. מה פתאום, אני שואל את פורטונה, שיתנו לבן־אדם שאנס לפתוח את הפה. זו, קמינסקה, אומרת כמה משפטים וכבר מתחילים להוציא את המטפחות. עוד כמה מלים והדמעות מתחילות לזרום כמו מים מהברז. אני לא אומר, שאין להם סיבה: כל העסק עצוב. עשרים שנה לחכות לנכד ואחר־כך זה סתם מנוול, אבל בני־אדם צריכים להיות קצת גבר, יש כל מיני מקרים בעולם. משתגעים ממנה, האשכנזים האלה. כל אחד מספר, איך שראה את קמינסקה לפני עשרים שנה בווילנה ולפני שלושים שנה בלבוב, וזה היה בשביל כולם כבוד גדול. היא באמת מספר חזק. למה? ככה. אם שחקנית אידיש ועוד זקנה יכולה לעשות עלי רושם, אז היא ודאי מאה אלף אחוז.

אבל כל שאר השחקנים – נבחרת שניה. לא כדאי היה לסחוב אותם כל הדרך מפולניה. רק אחת היתה שם, שחרחורת, שזופה, צעירה. מיד אמרתי לפורטונה, זו נחמדה מדי בשביל האשכנזים. אני מסתכל בתכנית, כתוב: פאֶליסה, משרתת ובמקום שם יש שלושה כוכבים ***. כמו שחשבתי. זו בכלל לא משלהם. זו ישראלית, יעני.

כשזה נגמר מחאו כף ומחאו כף והביאו פרחים וכולם היו נרגשים נורא. אפילו אני, ימח שמם. אבל כשיצאתי לרחוב ושמעתי שוב מלה עברית הגונה, אמרתי לפורטונה: חביבתי, עכשיו אנחנו כמו עולים חדשים. באנו מהגולה.