את הזמן – כמו בריאות, כסף, אהבה ושאר המצרכים מסוגם – יודעים להעריך רק כשהוא חסר. מי שזמנו לפניו כצלחת מלאה, אינו נהנה מטעמו. אלה הבאים להצגת־בוקר בקולנוע רצון אחד מביאם: לרצוח, להרוג, להשמיד, לחסל את הזמן.
אזרח עמל, המוציא בזיעת אפיים את לחמו מחנות האופה, שואל את עצמו ובצדק: מי הם האנשים במדינה חלוצית תוססת זו, ששעתם פנויה עוד לפני שתרמו את חלקם לכלכלת הארץ? את התשובה אפשר לקבל בקלות: כל מה שדרוש לכך הוא חמישים גרוש.
זה שווה. תראו סרט של ממש ולא איזו דייסה פסיכולוגית מבולבלת. ועוד שני מיקי־מאוזים בתוספת. תוכלו לפצח גרעינים ולעשן כאוות נפשכם, כי אותה השעה עיני פקחי העיריה עדיין עצומות. ובעיקר, לפחות פעם אחת לא תשבו בקולנוע עם השכנים מהשיכון או עם אשת בעל האטליז, האפסית המנופחת הזאת.
יש לקוחות קבועים, בחורים בחולצות משובצות, שערם נוטף שמן כפלפל טרי, הלועסים מסטיק מנתה בקצב רוֹקנרוֹל. אולי עולם תחתון. אולי קומה שלפני התחתונה. חסרות רק כמה מדרגות.
אך הם לא היחידים. ימאים המחכים להפלגה, נהגי חאפ, העובדים על מכונית הבוס בלילה, ילדים מוכשרים, שהצליחו לחקות את כתב־יד אביהם לשביעת רצונו של המורה. לפעמים באה כיתה שלמה, כאשר המזל מאיר פנים והמורה חלה לפתע או שמתה עליו אשתו. קיבוצניקים שבאו לעיר כדי לסדר משהו ומישהו סידר אותם ולא בא, וקיבוצניקים אחרים שבאו לכייף והכיף לא בא להם. אנשים ממושבי עולים, לבושים חליפת־שבת כהה ומגבעת על הראש, שבאו לטעום את טעמו של כרך על כל חטאיו, כולל אכילת גלידה וביקור אצל הצלם. חיילים בחופשה ובלי בית. מחוסרי־עבודה שאינם ממהרים לראות את פני האשה: “שוב לא היה כלום?” פנסיונרים שהתעייפו מישיבה על ספסל בשדרה. לכולם משמש אולם הקולנוע בית ומקלט.
עולם הקולנוע של בוקר הוא עולמם של גברים. אשה לא תמצאו אלא בשורה האחרונה של האולם, ליד הקיר, שם יושבות כמה בחורות עם בני זוגן. לגביהן לא צריכים להציג סרט בכלל, העיקר החושך.
וכך גם אצל שאר הצופים: הסרט עצמו אינו קובע, העיקר שיש על מה להביט. ובהצגות־בוקר עדיין אפשר לראות סרט שיש בו מה לראות. בשביל צופי הערב מת טרזן מכבר ופינה את מקומו לגיבורים רכרוכיים וחסרי שרירים כאלק גינאס או גלאֶן פורד. אך בשביל אנשי הבוקר הוא עדיין במלוא כוחותיו, חזהו הרחב והשחום מבהיק באור הבוקר, ועדיין הוא עושה לעצמו חביתה מביצת בת יענה, שהביאה לו קופתו הנאמנה צ’יטה, עדיין הוא מתגורר בתוך עצי יערות־עד ומשתמש בחבל במקום במעלית. עדיין הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי – טרזן כועס, טרזן יתנקם – ועדיין הוא טוב וישר ואמיץ ומוכן לכל מעשה חסד.
מבקרי הצגות הבוקר אינם חייבים לשים את רגשותיהם למגירה. כאשר מרביצים על הבד, אפשר לדקור את המרפק לתוך צלעות השכן, כשמתנשקים אפשר לעודד את הזוג בקריאות, אפשר לצחוק בלי מעצורים, להשמיע דברי בוז, למחוא כפיים, לרקוע ברגליים. בקיצור אפשר לקחת חלק פעיל בעלילה. וכשיוצאים לאור היום, עייפים אחרי שתי מלחמות, שלוש קטטות וארבעה קרבות סכינים, מראה השעון שתים־עשרה. תודה לאל, מחצית היום כבר מאחורינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.