הכל לומדים בחיים – לאכול בסכין ולשתוק בנישואין. עכשיו למדו אצלנו אפילו לייצר סרטי פרסומת. לא כאלה משעממים, שיגרתיים ושמרניים, בהם ידוע מראש, שלא נוצרו אלא לצרכי תעמולה לטובת בנק אלרן או אמישראגז. עכשיו עושים סרטים אינטליגנטים, מלאי מיתח, המורטים את העצבים הרעועים של הצופה עד לרגע המפתיע האחרון.
מתחילים בהכרזת המדינה במוזיאון של תל־אביב, עוברים למלחמת הקוממיות, מזכירים את קיבוץ הגלויות, לא פוסחים על כיבוש השממה וגומרים בהכרזה חגיגית: עשר שנות מדינת ישראל, עשר שנות הישגים. אז מה? שתו מיץ אשכוליות!
מתוך הנחה, כי ביום מן הימים עלולים להתייבש מעיינות ההמצאה של יצרני הסרטים, מרשה אני לעצמי להביא לידיעת הציבור כמה הצעות לסרטי תעמולה. כל הזכויות שמורות לארגון מגדלי בקר, לחיילים הנחה, למשקיעי הון מחוץ־לארץ במחיר קרן הצבי.
א. משהו עם היסטוריה 🔗
תמונה א': תצלום של הרצל על מרפסת המלון כמו על בולי הקרן הקיימת. זקנו מתבדר ברוח. הוא חוזה למרחקים וממלמל בפיזור־נפש: אם תרצו, אין זאת אגדה.
תמונה ב': א. ד. גורדון בשעת עבודה על שפת ימה של כנרת. הטוריה מתנוצצת בשמש הלוהטת. קלאוז־אפ: נהלי זיעה ניגרים ממצחו אל זקנו. הוא מיישר את גבו, אוכל זית ואומר: רק בעבודה עצמית תיגאל הארץ.
תמונה ג': ד“ר וייצמן במעבדה כימית, מחזיק בידו שפופרת זכוכית. דפיקה על הדלת. נכנס הדוור ובידו מכתב. ד”ר וייצמן קורע את המעטפה בידיים רועדות, קורא את האיגרת בנשימה עצורה וחיוך רחב מאיר את פניו החיוורות. הוא לוחש: בית לאומי בארץ ישראל – ודמעות נושרות מעינו הימנית.
קול הקריין: הרצל, גורדון, וייצמן, אבות האומה גידלו זקן. אך אתה – אתה תתגלח למשעי במשחת הגילוח ממ־מם.
ב. משהו עם דת 🔗
סימטה אפלולית במאה שערים. תקיעת שופר. מפתת הבתים מתחילים לנהור המוני חרדים, שטריימל על הראש ואבן ביד, העיניים זועמות והאגרופים קמוצים. נשמעות צעקות,פריצעס, זוינעס, שאבעס, קנישעס, דאלעס". בשלשות צועדים נטורי קרתא בכיוון העיר החדשה – אל הבריכה.
בריכת השחיה. רואים מאות מתרחצים מעורבים באורגיה בלתי־מרוסנת של שחיה חסרת מעצורים. מרחוק נשמעים פרקי חזנות והפיאות הראשונות נראות מעבר למעקה. בריחה מבוהלת של המתרחצים. רק נערה תמירה, בעלת חזות קדמית מפותחת, נעמדת לבדה מול חומת החרדים הזועמים. קלאוז־אפ: עיניה הנפחדות הפתוחות לרווחה. מאות ידיים מורמות להשליך אבן. אוטוטוט וירגמו אותה. אך לא, האבנים מושלכות לאדמה, נשמעת לחישת אהההה קיבוצית.
קול הקריין: גם נטורי קרתא לא יגעו לרעה בנערה הלובשת בגד ים “דיוה”.
ג. משהו עם פוליטיקה 🔗
הר האוורסט. המצלמה עולה עולה עולה. על הפסגה בית. בתוכו ועידה. אייזנהאואר טוחן אצבעות. ניקיטה שותה ווֹדקה. דה־גול לוחש: ויו לה פראנס. מאקמיליאן מחזיק בקבוק חם.
האווירה מתחשמלת. נשמעות צעקות: סטאלין עליך… עוד מלה ויאמרו עליך קדיש… אתה לא תגע בי… אייזנהאואר שולח אגרוף ישר לפרצופו של חרושצ’וב. שומעים שבירת עצמות. שתי שיניים על ניקיטה מוטלות על הרצפה.
קולו של האמרשלד: רבותי, לא כדאי להקים רעש. השיניים לא שוות מאומה. הוא לא צחצח אותן ב“שמנתול”.
ד. משהו עם עתיד 🔗
חיילים סובייטיים צועדים בכביש מאובק. שלט: תורכיה 2 ק"מ. צעקות מוכרי עתונים בצל האמפייר־סטייט־בילדינג: זה עתה פרצה מלחמת־העולם השלישית. נשמע טרטור מטוסים… בוממממממם. כמה פטריות של פצצות מימן.
מראה כללי של המזרח התיכון: הריסות, אפר ואש, הרוגים. המצלמה מתקרבת למקום שהיה פעם ישראל. אין כלום, אפילו מוגרבי נהרס. לפתע יוצאת מתוך המפולת בחורה לבושה כתונת לילה דקיקה, מתמתחת, מגרשת את השינה מעיניה, מביטה סביבה בתמהון. נשמע קולה הערב: מה? סוף העולם? ואני לא הרגשתי מאומה. ישנתי על מזרוני “פרדייז”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.