לעזאזל, המהירות הזאת! רציתי לכתוב על מאורעות המלחמה, והקרבות נסתיימו לפני שהספקתי להכניס את הנייר למכונת־הכתיבה. רציתי לספר על השפעת ההאפלה, והיא נגמרה לפני שתקעתי את הנעצים האחרונים בבד השחור.

אני יודעת, איש אינו רוצה במלחמה, אך מאחר שכבר גמרנו אתה, שהרי חוסלה, מתה ואיננה, תרשו לי להספיד אותה בכמה מלים טובות, ולא מבחינה אסטרטגית־צבאית־בטחונית־מדינית, אלא מראות עיניהם של האזרחים הטובים, שקוראים להם באין תואר אחר “העורף שעשה את שלו”.

מוזר, כמה משפיעה מלחמה לטובה על יחסי משפחה רעועים. בימים סוערים אלה, למי היה עוד ראש לריב בגלל אפר על שטיח או צלי מטיב ירוד. זוגות שכבר לפני עשרים שנה אמרו איש לרעהו כל מה שהיה להם לומר, מתחילים להרגיש שוב משהו הדומה לקירבה. על אף הכל, בלילות האפלים של מצב־הכן גם הנחירה מהמיטה השכנה עלולה להרגיע. ושכנות, ששנים לא החליפו ביניהן אלא מלות גנאי, אולי בגלל פרימוס שהושאל ולא הוחזר במצב תקין, יושבות יחד במטבח ליד ספל תה. לאחר שהגברים יצאו, טובה שכנה רעה מאותו השקט הגדול הנופל בשעת ההאפלה כערפל סמיך.

שמתם לב לכך, שפתאום יש כוכבים בשמים? אנשי העיר לעולם אינם מרימים את ראשיהם כלפי מעלה – כאילו לא היה מה לראות בחלונות הראווה המוארים. והשנים שישבנו בגנים והבטנו בכוכבים עברו, חלפו, הלכו ואינן. ערב אחד יוצאים לחצר כדי לראות אם האיפול בסדר ולפתע הם נגד עינינו – שמים נוצצים כבגדי רקדנית. רגע, איפה, בעצם, העגלה הגדולה? אותה עוד זוכרים מבית־הספר. ואוריון עם הכידון? כבר איו מוצאים אותו. אולי נעלמו אי־אלו כוכבים מאז ימי הנעורים.

בימים כתיקנם יש כל כך הרבה ענינים שאינם סובלים דיחוי – ישיבות, ועידות, אסיפות, פגישות, מסיבות, קבלות־פנים – והנה הכל אפשר לדחות ולא קורה מאומה. אפילו יום החתונה, “כלולות בתנו ניצה עם בח”ל נדחו עד להודעה חדשה". אין דבר, ניצה, המלחמה כבר נסתיימה ועוד תשיגו את הכל.

מודיעים לחייל שמואל אגוזי מעל דפי העתון, כי נולד לו בן בכור. מזל טוב, לך, שמואל; ואל תצטער שלא היית בבית, חסכת לעצמך לילה של ציפיה ונדודי שינה ועישון סיגריות ופיק ברכיים אי־שם בחדר ההמתנה של בית היולדות. ולברית, אם ירצה השם, עוד תספיק להגיע. ואתה יודע מה עוד, החייל שמואל? אולי בזכותך, שיצאת ביום הלידה לקרב, יגדל בנך בשלום.