כרמלה, חברתי מאז משחקי הקלאס, הוציאה מארנקה האדום מסרגות ופקעת חוטים עבים בצבע חאקי. למי המצנפת, ביקשתי לדעת. כובע גרב לחיילינו האמיצים, אמרה, לילות המדבר קרים ואני דואגת לקצת חמימות בשבילם. ועיניה נדדו אי־שם בחולות אל־עריש, וקולה קיבל גוון של פרוות אורלון: את יכולה לתאר לעצמך, יושב לו חייל בודד בעמדה, מעליו נוצצים הכוכבים, על ראשו כובע ממני, בכיסו מכתבי ובלבו אהבה.
ומאין לה, לכרמלה, שהחייל זקוק לכובע? אולי יש לו אמא, שתי סבתות וארבע דודות וכולן סרגו לו כובעי גרב? יש לו כבר מחסן שלם. לא. דברים כאלה אינם משפיעים על כרמלה. אמונתה בכושרו של צבא הגנה ישראל אינה ניתנת לערעור: הצבא שלנו ידע לנצח את נאצר, היא אומרת, הצבא שלנו יידע גם לחלק כובעי גרב.
הענין לא נתן לי מנוח. יש משהו בדבריה. חייבים לדאוג לחיילנו האמיצים, בעיקר לרווקים, הם כל כך בודדים. צעיף או כובע כזה עלולים לחולל פלאים: סורגים צעיף, מוסיפים מכתב, מקבלים תשובה. שולחים תצלום, מקבלים תצלום, קובעים פגישה, באים לפגישה, הולכים לקולנוע, יוצאים מהקולנוע, עוברים שדרה, חוטפים נשיקה, מתאהבים, מתארסים, מתחתנים. תהליך הגיוני ביותר.
הלכתי לחנות־צמר של הגברת מרים והוצאתי את כספי המועט על חבילת צמר סוג אל"ף אקסטרה ועל שתי מחטי סריגה מספר שלוש וחצי והתחלתי לסרוג צעיף. סרגתי במסירות נפש, סרגתי באהבה, סרגתי בהתמדה, שתי עינים שמאל, שתים ימין, כל שתי שורות להזיז את הדוגמה. כעבור חצי מטר החלטתי, כי החייל שלי אינו חייב להיות הגבוה בגדוד וסיימתי, גיהצתי, ארזתי.
כעבור שבוע מביא לי הדוור מעטפה חומה. ממנו, סגן א. פורת! שמחתי מאד לקבל את הצעיף שלך (מובן). הרגשה טובה היא לדעת, כמה דואגים לנו בבית (שיגרתי). אני רק מקווה, שהסריגה לא גרמה לך טרחה רבה מדי (מה איכפת לו?). הייתי רוצה לכתוב לך הרבה, בעיקר על הרוח הנפלאה שבצבא (זה אפשר לקרוא בעתון), אך זמני הפנוי כה מעט (טוב, יודעים שלקצינים יש אחריות). הייתי רוצה להיפגש אתך כשאבוא לחופשה (תודה לאל, סוף סוף לענין), בעיקר כדי להראות לך כמה דוגמאות סריגה קלות ויפות. האמיני לי, לא איכפת, אבל חבל, שסרגת במסרגות עבות מדי. במספר שתים וחצי היה יוצא לך יפה יותר. והדוגמה מיושנת במקצת. עכשיו סורגים חלק או פסים לאורך. אבל זה באמת לא חשוב, הצעיף מחמם נפלא. שלך בידידות – סגן אביבה פורת.
אני עם הצבא גמרתי. היה רק מעניין אותי, כיצד הצליחו להתגבר על המצרים בסיני כשלא יודעים אפילו דבר כה פשוט כמו לתת צעיף למי שצריך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.