לעזאזל, המהירות הזאת! רציתי לכתוב על מאורעות המלחמה, והקרבות נסתיימו לפני שהספקתי להכניס את הנייר למכונת־הכתיבה. רציתי לספר על השפעת ההאפלה, והיא נגמרה לפני שתקעתי את הנעצים האחרונים בבד השחור.
אני יודעת, איש אינו רוצה במלחמה, אך מאחר שכבר גמרנו אתה, שהרי חוסלה, מתה ואיננה, תרשו לי להספיד אותה בכמה מלים טובות, ולא מבחינה אסטרטגית־צבאית־בטחונית־מדינית, אלא מראות עיניהם של האזרחים הטובים, שקוראים להם באין תואר אחר “העורף שעשה את שלו”.
מוזר, כמה משפיעה מלחמה לטובה על יחסי משפחה רעועים. בימים סוערים אלה, למי היה עוד ראש לריב בגלל אפר על שטיח או צלי מטיב ירוד. זוגות שכבר לפני עשרים שנה אמרו איש לרעהו כל מה שהיה להם לומר, מתחילים להרגיש שוב משהו הדומה לקירבה. על אף הכל, בלילות האפלים של מצב־הכן גם הנחירה מהמיטה השכנה עלולה להרגיע. ושכנות, ששנים לא החליפו ביניהן אלא מלות גנאי, אולי בגלל פרימוס שהושאל ולא הוחזר במצב תקין, יושבות יחד במטבח ליד ספל תה. לאחר שהגברים יצאו, טובה שכנה רעה מאותו השקט הגדול הנופל בשעת ההאפלה כערפל סמיך.
שמתם לב לכך, שפתאום יש כוכבים בשמים? אנשי העיר לעולם אינם מרימים את ראשיהם כלפי מעלה – כאילו לא היה מה לראות בחלונות הראווה המוארים. והשנים שישבנו בגנים והבטנו בכוכבים עברו, חלפו, הלכו ואינן. ערב אחד יוצאים לחצר כדי לראות אם האיפול בסדר ולפתע הם נגד עינינו – שמים נוצצים כבגדי רקדנית. רגע, איפה, בעצם, העגלה הגדולה? אותה עוד זוכרים מבית־הספר. ואוריון עם הכידון? כבר איו מוצאים אותו. אולי נעלמו אי־אלו כוכבים מאז ימי הנעורים.
בימים כתיקנם יש כל כך הרבה ענינים שאינם סובלים דיחוי – ישיבות, ועידות, אסיפות, פגישות, מסיבות, קבלות־פנים – והנה הכל אפשר לדחות ולא קורה מאומה. אפילו יום החתונה, “כלולות בתנו ניצה עם בח”ל נדחו עד להודעה חדשה". אין דבר, ניצה, המלחמה כבר נסתיימה ועוד תשיגו את הכל.
מודיעים לחייל שמואל אגוזי מעל דפי העתון, כי נולד לו בן בכור. מזל טוב, לך, שמואל; ואל תצטער שלא היית בבית, חסכת לעצמך לילה של ציפיה ונדודי שינה ועישון סיגריות ופיק ברכיים אי־שם בחדר ההמתנה של בית היולדות. ולברית, אם ירצה השם, עוד תספיק להגיע. ואתה יודע מה עוד, החייל שמואל? אולי בזכותך, שיצאת ביום הלידה לקרב, יגדל בנך בשלום.
כרמלה, חברתי מאז משחקי הקלאס, הוציאה מארנקה האדום מסרגות ופקעת חוטים עבים בצבע חאקי. למי המצנפת, ביקשתי לדעת. כובע גרב לחיילינו האמיצים, אמרה, לילות המדבר קרים ואני דואגת לקצת חמימות בשבילם. ועיניה נדדו אי־שם בחולות אל־עריש, וקולה קיבל גוון של פרוות אורלון: את יכולה לתאר לעצמך, יושב לו חייל בודד בעמדה, מעליו נוצצים הכוכבים, על ראשו כובע ממני, בכיסו מכתבי ובלבו אהבה.
ומאין לה, לכרמלה, שהחייל זקוק לכובע? אולי יש לו אמא, שתי סבתות וארבע דודות וכולן סרגו לו כובעי גרב? יש לו כבר מחסן שלם. לא. דברים כאלה אינם משפיעים על כרמלה. אמונתה בכושרו של צבא הגנה ישראל אינה ניתנת לערעור: הצבא שלנו ידע לנצח את נאצר, היא אומרת, הצבא שלנו יידע גם לחלק כובעי גרב.
הענין לא נתן לי מנוח. יש משהו בדבריה. חייבים לדאוג לחיילנו האמיצים, בעיקר לרווקים, הם כל כך בודדים. צעיף או כובע כזה עלולים לחולל פלאים: סורגים צעיף, מוסיפים מכתב, מקבלים תשובה. שולחים תצלום, מקבלים תצלום, קובעים פגישה, באים לפגישה, הולכים לקולנוע, יוצאים מהקולנוע, עוברים שדרה, חוטפים נשיקה, מתאהבים, מתארסים, מתחתנים. תהליך הגיוני ביותר.
הלכתי לחנות־צמר של הגברת מרים והוצאתי את כספי המועט על חבילת צמר סוג אל"ף אקסטרה ועל שתי מחטי סריגה מספר שלוש וחצי והתחלתי לסרוג צעיף. סרגתי במסירות נפש, סרגתי באהבה, סרגתי בהתמדה, שתי עינים שמאל, שתים ימין, כל שתי שורות להזיז את הדוגמה. כעבור חצי מטר החלטתי, כי החייל שלי אינו חייב להיות הגבוה בגדוד וסיימתי, גיהצתי, ארזתי.
כעבור שבוע מביא לי הדוור מעטפה חומה. ממנו, סגן א. פורת! שמחתי מאד לקבל את הצעיף שלך (מובן). הרגשה טובה היא לדעת, כמה דואגים לנו בבית (שיגרתי). אני רק מקווה, שהסריגה לא גרמה לך טרחה רבה מדי (מה איכפת לו?). הייתי רוצה לכתוב לך הרבה, בעיקר על הרוח הנפלאה שבצבא (זה אפשר לקרוא בעתון), אך זמני הפנוי כה מעט (טוב, יודעים שלקצינים יש אחריות). הייתי רוצה להיפגש אתך כשאבוא לחופשה (תודה לאל, סוף סוף לענין), בעיקר כדי להראות לך כמה דוגמאות סריגה קלות ויפות. האמיני לי, לא איכפת, אבל חבל, שסרגת במסרגות עבות מדי. במספר שתים וחצי היה יוצא לך יפה יותר. והדוגמה מיושנת במקצת. עכשיו סורגים חלק או פסים לאורך. אבל זה באמת לא חשוב, הצעיף מחמם נפלא. שלך בידידות – סגן אביבה פורת.
אני עם הצבא גמרתי. היה רק מעניין אותי, כיצד הצליחו להתגבר על המצרים בסיני כשלא יודעים אפילו דבר כה פשוט כמו לתת צעיף למי שצריך.
החג היפה מכולם הוא חנוכה, והדבר היפה בחנוכה זה הדלקת הנרות, והיפה בנרות זה אורם הרך, הזהוב, הזוהר, המרקד עם הרוח ומרצד על כתלים, המחליק קמטים ומלטף עינים עייפות. לגבינו, דור הקילוֹואטים, טמונות בנרות הדונג כל נפלאות החיים. נרות דולקים, מנגינה שקטה, כום יין, רוח אביב – נו טוב, גם אחרים היו צעירים.
נרות דונג רומנטיים כל זמן שאורם אינו דרוש לשום מטרה מעשית – חוץ מרכישת לב נערה. לפעמים, בשעת סערה או גשמי זעף או סתם בגלל תקלה טכנית, כאשר חברת החשמל עושה חנוכה ולא בכסלו, ואתה מוציא ממדף מלאי הברזל חבילת נרות מאובקים ומנסה להמשיך בעבודתך כאילו לא קרה כלום, אתה תמה: כיצד עבדו פעם לאור נר אחד, התופרת הקטנה, הסופר הרעב, המלחין הבודד, כיצד כתבו ויצרו אז באור החלש, החיוור הזה? כיצד הגנה עליהם הלהבה המהבהבת הקטנה הזאת מפני החושך הגדול?
לכן היו פעם קשרי המשפחה חזקים כל כך, בגלל הנר היחיד שדלק בחדר וכולם ישבו סביבו ואת כולם הוא איחד, כי מעבר למעגלו היה החושך. עכשיו, בתקופת החשמל, לכל אחד אור משלו, שישים וגם מאה קילוֹואַט, על התקרה וליד המיטה, מעל השולחן וליד הכורסה. המעגל נשבר. אין עוד הכרח להתלכד בפני החשכה סביב.
לפעמים, כשכבה החשמל, נעשית תל־אביב לפתע קטנה ושקטה כל כך, כעיירה בתוך יער. פה ושם מהבהב נר או נדלקת מנורת נפט, האמהות קוראות מהמרפסת: דני, 'כנס הביתה! חושך בחוץ. יושבי בתי הקפה מנמיכים את צחוקם ומישהו בלב רחוב דיזנגוף מגלה לפתע כוכבים וירח. באולם הקולנוע דולקים כמה נרות אדומים, הצעירים נשענים ראש אל ראש והמבוגרים יושבים במבוכה. באמת, מה זה, מתמרמר הבעל, כבר היו יכולים לתקן את הקצר, והאשה נאנחת: זה ייגמר מאוחר ולא נתפוס את האוטובוס ומחר יום כביסה. לא, זה לא עשר הדקות של זמן אָבוד, זה חוסר הבטחון של איש־הכרך בחושך.
אי־שם במחסן עומדת מנורת הנפט שקנינו בפרוץ מלחמת סיני. רצנו אז מהר לחנויות – נייר שחור ונעצים ונרות ומנורת־נפט ולמטה כבר צעק איש הג"א: לכבות את האור, קומה שלישית מצד ימין! כמעט ולא השתמשנו בה, במנורת הנפט. לפני שהספיקה הפתילה להשחיר, נסתיימה המלחמה, ואנחנו תלינו את המנורה על מסמר במרפסת המטבח. עכשיו חלקי־המתכת כבר אכולים חלודה והעששית מאובקת, אבל נמשיך לשמור עליה. בדור זה אין מה לדעת.
*
זה היה פעם סמל העושר בעינינו, לא מטילי זהב ולא עטרות יהלומים. רק דבר אחד: להשאיר את האורות דלוקים גם כשיוצאים מהחדר. כבר באגדות ילדותנו נבדלו העניים מהעשירים בכמות האור: בארמון הנסיך היו כל החלונות מוארים ובביקתת חוטב־העצים דלק נר אחד ויחיד. ובבית היה זה תמיד אותו הפזמון: מי שכח לכבות את האור באמבטיה? למה השארת את האור במטבח דולק? מתי תלמדו לכבות את האור בפרוזדור? וכשיצאה המשפחה מהבית, בדקה אמא פעם ופעמיים בכל החדרים: שמא נשארה חלילה מנורה אחת דולקת.
ואז אמרתי לעצמי: כשאהיה גדולה, יהיה לי אור בכל הדירה כל הלילה ואני אלך מחדר לחדר ולא אכבה. והנה, זה אחד מחלומות הילדות המעטים שהתגשמו: האורות דולקים – וחברת החשמל מרוויחה. ותמיד אחרי שמגיע החשבון מתחילות נקיפות מצפון של עקרת־הבית: היינו צריכים לחסוך. מי שכח לכבות את האור באמבטיה? ואי־שם בלב ילדה נרקם חלום: פעם יהיה לי בית ובו כל האורות דולקים.
וגם על זה חלמנו: לכבות בכל שעת לילה שרוצים. בבית, בצבא, במחנה, בבית חולים: כיבוי אורות! לכבות את האור! כולם לישון! זהו החופש, אמרנו, לקרוא כמה שרוצים, עד חצות, עד שתים, אפילו עד אור הבוקר. עכשיו יש החופש ואין הכוחות.
*
משום כך קינאנו בגויים: על הנרות שהיו להם בחג המולד. עשרות נרות על עץ אשוח, מאות על העצים הגדולים שניצבו בכיכרות הכרך, כל חלון־ראווה ועץ־מולד משלו. ידענו, יהודים זה משהו אחר, טוב יותר, כי אותנו בחר אלוהים, רק חבל שלא נתן גם לנו עץ דולק כזה.
ביום הראשון לחנוכה, כשדולקים רק נר אחד והשמש, אז החדר עוד חשוך קצת. אבל כשדולקים כל השמונה, כל נר בצבע אחר, זה היום היפה של חדר־המגורים. ולמחרת, כאשר מצחצחים את החנוכיה כדי לשים אותה בחזרה למזנון, נאנחים: חבל שזה נגמר. היה בית יפה כל כך עם הנרות הדולקים. בית ביתי ממש.
ואני אומרת לכם: לא ולא. מתנות הן המצאת השטן שרצה להוסיף יסורים לחיי האדם הקודרים בלאו הכי. הרי לא הרצון לגרום נחת לידיד מניע אנשים לתת שי, כי אם הפחד לעורר זעם של שונא.
מתנה דומה לבומרנג בידים בלתי־מאומנות: היא מכה על ראש השולח. פעם, בשעת חולשה מבישה, הגבת על הצהרותיו החוזרות ונשנות של מכרך על יום הולדתו ההולך וקרב וקנית לו נרתיק למפתחות. אחר־כך, מתוך נקמה, לא השארת שום ספק בלבו, כי בעשרים לחודש יום החתונה שלך. מאז נמשכים חילופי המתנות פעמיים בשנה ואין כל תקווה לצאת ממעגל הקסמים, אלא אם יתערב בדבר מלאך־המוות. במיוחד מסוכן להתחיל בחילופי מתנות עם בעל משפחה מסועפת, בעיקר אם אתה רווק או חשוך־בנים: תמיד תהיה המפסיד.
את קללת המתנות מרגישים בכל עצמתה רק ברגע שעוזבים את גבולות הארץ. משום־מה מחכים שני מיליון תושבי המדינה הנשארים בה לפיצוי נאות על הסבל שגרמת להם בכוח העובדה, שאתה הנוסע ולא הם. בהיותך בנכר אינך אוכל, אינך שותה, אינך מעשן, אינך מתגלח, ובלבד שתביא מתנות לחמישים איש, שמצדך היו יכולים לטבוע בים באופן קולקטיבי.
רק עלם בשחר ימיו מסוגל לרעוב חודש ימים כדי לקנות לבחירת־לבו סיכת אבני־חן שאינה לפי טעמה. מי שעבר את הגיל המסוכן הזה, משתדל בכל כוחותיו הדלים, שנדיבות לבו תעלה לו המינימום האפשרי, כלומר לא כלום ואולי פחות מזה. לשם כך רצוי קודם כל לעשות סקירה מדוקדקת של חפצי הבית: אולי יימצא אגרטל משומש שאפשר לחדשו בעזרת שטיפה יסודית באקונומיקה, או קערת נחושת שנמאסה מזמן או רפרודוקציה רזרבית של רחל לאבל פן, או קופסת בונבונים באה בימים. בכלל, לעולם אל תפתח בונבוניירה שקיבלת במתנה, השוקולד בה ישן בלאו הכי, ואתה יכול למסור אותה הלאה ללא כל חשש, כי גם מי שקיבל אותה ממך, יעבירה לכתובת חדשה וגילה האמיתי לא יתגלה לנצח.
רק אם כלו כל הקצים ואבדו כל התקוות לצאת מהעסק בלי נזק פיננסי, יש להחליט על הצעד הכאוב להוציא כסף על מתנה מיותרת. אבל הצרה היא, שלא די בהפסד כספי. צריך גם לבזבז זמן וכוחות ומחשבה על מין המתנה וטיבה. מילא, אם השי נועד לברית־מילה, הצרה עוד קטנה באופן יחסי. ראשית כל אין סכנה, שבעל השמחה יביע דעה שלילית על המתנה, ושנית, תמיד אפשר לתת מערכת לבוש לתינוק, בעיקר כאשר על הקופסה רשום שם החנות שבה נקנתה. אמא כבר תחליף אותה לחזיה או גרבי קריסטל.
לבר־מצווה אפשר לתת ספר, זה לעולם לא מזיק. איש הרואה את הנולד קורא באופן עקרוני ספרים חדשים בזהירות רבה ותוך שמירה קפדנית על שלמות העטיפה. אם הספר משעמם, תמיד אפשר למסור אותו במתנה. כדי למנוע סכנה, שהוא יחזור ביום מן הימים
לחתונה נותנים דבר עשוי קרמיקה. הזוג הצעיר יזכור אותך לטובה בשעת מריבתו הראשונה, כשיהיה לאל ידם לשבור כמה חפצים מבלי שייגרם נזק כלשהו. גם פרחים יפים לכל מטרה, בעיקר כשאתה מכיר חנות זולה. יתרונם הגדול של פרחים שהם נובלים ואפשר להשליך אותם כעבור יומיים לפח, דבר שאינו קל כל כך עם שאר המתנות.
ליום הולדתו של הממונה עליך. מתאימים דברי עור, תיק עור, נרתיק עור, אלבום בכריכת עור. לעולם אין לקנות חפצים עשויים חומר פלסטי, כי העור העבה מבטא כאן יותר משיכולות להביע מלים. אם מקבל המתנה שנוא עליך במיוחד, מוטב לתת לו קישוט לדירה, דבר שיחייב אותו להציג את מתנתך בפומבי עשרים וארבע שעות ביממה, בעיקר אם אתה נוהג לבקר אצלו בלי הודעה מוקדמת. סיפוק אישי רב אפשר להפיק מכלי נגינה כמו תוף, מצלתיים או חצוצרה, הניתנים כשי לילדי אויביך. לאשת המתחרה המסחרי שלך תוכל לתת חצי תריסר כפתורי־עץ מעבודת־יד, דבר שיחייב אותו, ללא צל של ספק, לקנות לה שמלה חדשה.
אפשר למלא ספרים בכתיבה נגד הנוהג האווילי של מתן תשורות. אשר לקבלתן, זה כבר ענין אחר לגמרי – אין כל פסול בכך.
שינה אמיתית, טהורה, עמוקה, דומה לקטיפה שחורה, לפרוות שפן, לפלומת אפרוח, לסופגניה טריה, ליין ישן, לריח אדמה אחרי גשם, לתנור דולק בחושך, לקולו של פול רובסון, לקצף על גלי הים, לביקור ידיד בליל סופה. השינה היא מסוג הנכסים כמו בריאות, מולדת, בית של אמא, שאין מרבים לחשוב עליהם אלא אם כן אבדו. יודעים את ערכה רק בלילות, כשמחכים לה והיא מתמהמהת, כשמצפים לה והיא אינה באה, כשמבקשים אותה והיא נעלמה. באותם הלילות שכל דקה היא כטיפת מים מברז דולף, כאשר מחשבות קודרות אופפות את המיטה כמלאכים רעים, ועמם חוזרים כל מעשי העוול שעשינו, כל ההבטחות שלא מילאנו, כל החובות שלא פרענו.
יש דרכים שונות לפתות אותה, את השינה, שתבוא לחבקנו בחשכת הלילה. מייעצים לספור מאחת עד אלף וגם עד אלפיים, אט־אט, סיפרה אחרי סיפרה, אך מי שלא חונן בחוש מתמטי מפותח, עלול מרוב מספרים להתפכח עוד יותר. אומרים שטוב גם לעקוב אחרי עדר כבשים העובר על פני גשר צר, כבשה אחרי כבשה, אחת אחת, בזהירות, שלא תמעד חלילה רגל, אך שיטה זו מיועדת רק לחובבי טבע מושבעים, אחרים עלולים להתעורר משעטת הטלפיים על אבני הגשר. הדבר הטוב ביותר הוא לבלוע כדור שינה, בעיקר, שאגב כך אפשר להעיר את שאר בני הבית, כדי שגם הם ידעו טעמו של חוסר שינה.
כל עוד האדם צעיר ומלא אשליות, נדמה לו, כי שינה היא בעצם דבר מיותר, בזבוז זמן, שאפשר לנצלו למטרות נעימות יותר. אך ככל שהוא מתבגר, מתחזקת בו הדעה, כי אין בילוי זמן מועיל יותר ממנה. הבה ניתן את דעתנו רק על כך, מה גדולה הברכה הצומחת מן השינה לספרות, לרבות הספרות העברית – כמה יצירות מאלפות, מחנכות בעלות ערך היסטורי נוספות היו נכתבות, אילולא נזקקו כותביהם לשינה מזמן לזמן.
דומה השינה לעגבניות: כשיש מחסור בהן, מוכנים לשלם כל מחיר, ובזמן של שפע אין יודעים איך להיפטר מהן. כל שנה חולמים על חופשה, בה נישן ונישן ונישן, אך כשהיא מגיעה, מחפשים כל מיני התעסקויות כדי לא להירדם. סוף כל סוף איזו כמות של שינה יכול לשאת אדם בריא?
כמה מתגעגעים לשינה במקום זר, בחדר מלון מדכא, שקירותיו מתקלפים והבלטות שבורות, המים יורדים ברעש בצינורות הביוב, המזרון לוחץ והכר קשה כאבן, הסדין קר ולח והשמיכה כבדה ודוקרת וריח עובש נודף ממנה. אני מכירה את כל הבדיחות התפלות על תפקידיו השונים של בקבוק מים חמים, ואף־על־פי־כן אני מרשה לעצמי לומר: אפילו בבית זוג צעיר ומאושר הוא עלול להיות לתועלת ובודאי במלון זר.
הרי שינה עם רגליים קרות, בלי הרגשת חום בנשמה, דומה לצליל של סיר מתכת, לחול בין השיניים, לכתונת צמר גס, להליכה על אבני חצץ, לנעליים לוחצות, ליללת תנין, לסכין גילוח קהה, למוסיקה אלקטרונית, לתה עם כתמי שמן.
והגרועה מכולן היא שינה ברכבת, או באוטובוס, בחשכת הלילה. הראש כבד, כבד, כבד, רוצים להשעין אותו שלא יפול, לא חשוב על מה, על שמשה קרה, על מעקה, על כתפו של שכן זר. ואחר כך נמים־לא־נמים, שומעים קולות הנוסעים, מרגישים כל אבן על הכביש, הרגליים נרדמו והיד כואבת. פתאום מתעוררים מחריקת בלמים, מרגישים טעם מר בפה ויודעים – לא, זאת לא היתה שינה, רק תחליף, חציר במקום טבק וירג’יניה, חלה במקום קציצות בשר.
יש אנשים המחפשים את טעם החיים במרחקים, על פסגת הרים ומתחת לפני הים, ברחובות העיר הסואנים וביערי־עד סבוכים; אך אני אומרת לכם, אין דבר טוב בחיים ממיטה חמה, ספר טוב ומוסיקה ערבה לאוזן, ואחר־כך שינה ארוכה, עמוקה, מתוקה. וצריך להיות בה, לפחות, חלום אחד קטן. לא, אינני מתכוננת להיכנס לתחומו של סבא פרויד – יודע צדיק חלום בהמתו, ולכולנו נפש שחורה. אך חלום זעיר, חלומצ’יק, חלומון קטנטן הוא חלק בלתי־נפרד של שינה טובה, שבלעדיו אין יודעים כי אמנם היתה. זכרון חלום אחרי ליל שינה הוא כטעמו של יין על הלשון כשהכוס נתרוקנה, כבושם אשה שנשתייר באוויר.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.